רמזי פסח ופי' על ההגדה
בגמרא דפסחים אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר וכו' יש לרמוז בזה כי הנה ידוע כי החמץ הוא בחי' היצה"ר ומצה רומזת להיצ"ט וידוע מאמר חז"ל אין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא נימא וביאורו שאין בין היצ"ט להיצה"ר שהן בחי' מים העליונים ומים התחתונים אלא כמלא נימא שצריך להזהר כחוט השערה לבל יטה מדרך החיים רק לילך במשרים ומפני זה אמרו חז"ל שה' פתוחה מן הצד שהבא לשוב בתשובה נכנס דרך שם ולמטה היא פתוחה שח"ו היוצא מדרך הטובה יוצא דרך שם וזהו הבא להיטמא פותחין לו שמניחין השער פתוח כהה' שהיא פתוחה למטה והבא לטהר מסייען אותו שמראין לו שידחוק דרך שם לכנוס אכן ח"ו כשהאדם נוטה מדרך הטובה אזי הוא גורם להסגר הפתח לפניו ונמשך רגל הה' למעלה ונעשה חי"ת וצריך לדפוק על דלתי התשובה עד שיפתחו לו כמו שאמרו בזוה"ק על פסוק גער חית קנה שפי' שיגרע החי"ת ויעשה ממנה ה' וכן הקוף של קנה יגרע רגלה מפני שקו"ף הוא מאותיות שקר ויעשה ממנה תיבת הנה אלקיכם יבא וכו' וכל זה הוא ע"י תשובה ומע"ט ולהמתיק הגבורות בשרשן ולהמשיך אליהם אורות הרחמים העליונים. וזהו אור לארבעה עשר פי' כשממשיך הארה לארבעה עולמות שהם כלולים כ"א מעשר קדושות בודקין את החמץ לשם בדק הבית שסודקין ומחלקין החי"ת של חמץ ונעשה מזה תיבת מצה או יאמר אור לארבעה עשר פי' כשמאיר נר"ן חי' שלו שהן ג"כ כלולים כ"א מעשר קדושות כנודע בודקין וכו' כנזכר.
עבדים היינו לפרעה במצרים וכו' ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו וכו' ואפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכו' ומעשה בר"א וכו' עד שבאו תלמידיהם וכו' ברוך המקום וכו' כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו'. לבאר כ"ז נקדים להעיר א' אמר ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו' ומשועבדים היינו וכו' מה צורך לספר זאת שאלו לא הוציא היינו משועבדים שהוא דבר שאין צורך להשמיענו לגודל פשיטתו ב' למה אמר אלו לא הוציא וכו' משועבדים היינו וכו' לשון משועבד עדיין אינו מורה על גודל העבדות והי' לו לומר עבדים היינו כמו שפתח בלשון הזה גם מה טעם לסיפור יציאת מצרים הלא עברו עלינו כמה גליות וה' עזרנו ולא נצטוינו בסיפורם ומה נשתנה גלות מצרים שמצוה לספר יציאתו. ויראה בזה ע"פ מאמר חז"ל בזכות ג' דברים נגאלו ממצרים שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם וכו' ויש להתבונן מה שלא שינו את שמם ומה מעלתו גם אמרו שלא שינו את לשונם איך הים באפשרי לדבר לשון הקודש תמיד הלא בין עם לשון אחרת התגוררו אשר לא הבינו לשון הקודש והיו מוכרחין לדבר עמהם בלשונם גם מהו גריעות שינוי הלשון גם אמרו חז"ל שהרשעים אינם יודעים את שמם בקבר וזה טעמא בעי מדוע אינם יודעין שמם ולבאר כל זה נראה ע"פ מאמר חז"ל עד שאתה מתפלל שיכנסו בך דברי תורה התפלל שלא יכנסו בך מאכלות אסורות והענין הוא כי הנה כל מיני דיבורי' מכל מיני לשונות כולם הם ע"י צירופי הכ"ב אותיות התורה הקשורים בה' מוצאות הפה שאי אפשר לדבר שום דיבור בעולם רק ע"י אותן הכ"ב אותיות ונקודותיהן שהם הם אותיות תורתינו הקדושה ולכן כשהאדם שומר פיו ולשונו דהיינו ששומר עצמו שלא יפגום ברית הלשון במאכלות אסורות וגם שלא ידבר שקרים ולה"ר וליצנות ודומיהן אז פיו ולשונו הם בקדושה ואינם תחת הס"א שאין אחיזת החיצונים בה' מוצאות פיו ואז אף אם ידבר בשארי לשונות דבוריו הם בכלל לשון הקודש שעיקר לשון הקודש ביאורו שלשונו אשר בפיו שקשורים בה הכ"ב אותיות היא קדושה ע"י ששומרה מכל דברים הפוגמים ברית הלשון ולכן נכנסין דברי תורה בתוך מעיו שאין אחיזת החיצונים בדיבוריו שהם צירופי אותיות התורה ואינם יכולין לבלבלו אכן באם ח"ו האדם פוגם ברית הלשון במאכלות או בדיבורים האסורים כרכילות ולצנות ושקרים ודומיהם אדם כזה הוא מכניס פיו ולשונו תחת הסט"א ולכן יש להם אחיזה לבלבל גם תורתו ותפלתו בשקר והתפארות ח"ו ואז אף אם ידבר בלשון קודש אינו בכלל לשון הקודש באמת שאין לשונו אשר בפיו קדושה ולזה ג"כ הרשעים אינם יודעים שמם בקבר ששם האדם שניתן לו מעריסתו ג"כ צירוף קדוש כפי שורש נשמתו ואדם שאינו מכניס דיבוריו וצירופיו אותיות התורה תחת הסט"א נשאר לו שם זה וצירוף זה שיש לו כפי שורשו בקדוש' משא"כ כשאדם פוגם דיבוריו ומשתמש בצירופי אותיות התורה לצרפן לדבר בהם דיבורים אסורים וצירופין אסורים כנבלות פה ורכילות אזי גם לשמו נעשה צירוף אחר מהס"א ולכן אינו יודע אז שמו שאין לו שם זה עתה שהי' לו מקודם וזאת היתה מעלת ישראל שלא שינו את שמם שנשאר להם שמותם וצירוף הקדוש שהי' לשמותם שלא נשתנה ח"ו לצירוף אחר מצד הסטרא אחרא וגם לא שינו את לשונם ביאורו כנזכר לעיל שעיקר השתנות הלשון הוא מפאת הדיבורים שאם האדם שומר עצמו מדיבורים אסורים אז אף ידבר בכל הלשונות כולן עדיין לשונו הוא לשון הקודש וח"ו כשפוגם פיו בשקרים ולצנות ודומיהן אף כשמדבר בלשון הקודש אין זה לשון הקודש כנזכר שאין לשונו קדושה ואבותינו במצרים לא שינו את לשונם מקדושתה כמובן והנה בכתבי האר"י ז"ל שאחיזת פרעה היה במיצר הגרון ופרעה אותיות הערף שהיה לו אחיזה בעורף והוא כי כל החיצונים מגמתן לבלבל את ישראל מעבודת השם כדי שתרד אליהם השפעת הקדושה הראויות לירד על הכנ"י ופרעה היתה מגמתו לעסוק הקול היוצא ממיצר הגרון לבוא לבחי' דיבור ע"י שיבלבלם בשקרים ודומיהן כדי שישתעבדו תחת הסט"א ע"י שלא ידברו הדיבור בקדושה וזהו שאמרו בזוה"ק שבמצרים היה הדיבור בגלות שלא יכלו לדבר הדיבור בדחילו ורחימו כראוי ולזה נקרא פרעה אותיות פה רע שכל מגמתו היה להביא דיבור פיהם אל הרע שהוא הסט"א וזה שאמר משה כי כבד פה וכבד לשון אנכי ואיך ישמענו פרעה שהרי הגאולה העיקרית הוא להוציא הדיבור מהגלות שהוא עתה בהגלות וא"כ איך ישמעני פרעה שאוכל לגאלם ע"י דיבורי אליו מאחר שהדיבור הוא בהגלות תחת ידו ולכן אבותינו בזכות שנלחמו מלחמת מצוה ולא הניחו את הסט"א להתגבר עליהם בזה מחמת שלא שינו את לשונם ושמרו ברית הלשון שלא יהיה נפגם לכן נגאלו בזכות זה ובחי' הגאולה היה ע"י שהאיר הקב"ה על הדיבור אור המוחין עלאין שהם אהיה הויה אהיה שהם גימטריא ס"ח ונתבטל אחיזת החיצונים מהדיבור ולכן אנו קורין לחג הזה פסח לא חג המצות מפני שעיקר הגאולה היה ע"י השפעת המוחין עלאין אל הפה וזהו פסח נוטריקון פה סח שנמשך על הפה השפעת המוחין שהם גימ' ס"ח ומטעם זה סיפור יציאת מצרים נוהג לדורות מפני שמתעורר העת שיצא אז הדיבור מהגלות לדבר דיבורים באמת ולזה בכל שנה ושנה בעת הזאת הסיפור הזה מועיל לטהר דיבורו ולהוציאו מתחת הסט"א ולהביאו אל הקדושה כמו שהיה אז בצאתם ממצרים שנגאל הדיבור וזהו עבדים היינו וכו' ואלו לא הוציא הקב"ה וכו' משועבדין היינו לפרעה פי' כי לולי ה' עזרנו והשפיע אור המוחין עלאין להוציא הדיבור מהגלות היינו משועבדין לפרעה פי' שהיינו משועבדים בדיבורינו תחת הסט"א שהוא הפה רע שלא היה במעשינו לבטל הקליפות מבלבול הדיבור ולכן אפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר וכו' תיבת לספר יש לפרשו מלשון ספיר פי' שאפילו מי שהוא חכם גדול ונבון ויודע את התורה לא יחזיק עצמו במעלה זו שכבר דיבוריו הם ברורים ונקיים וקדושים רק המצוה לספר פי' להאיר ולברר הדיבור ולקדשו ע"י סיפור יציאת מצרים שהסיפור הזה מועיל לטהר הדיבור כנזכר שאז הזמן גורם לפעול זה מפני שנגאל הדיבור בעת הזאת וזה רומז ג"כ באמרו מעשה בר"א וכו' והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם וכו' שידוע מאמר חז"ל שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך שעיקר קבלת עול מלכות שמים הוא בדיבור הקריאת שמע והרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים באמת ובדו"ר צריך שישמור שלא יפגום ברית הלשון ושיהיה דיבורו ברור ונקי כדי שלא יאחזו החיצונים לבלבלו בעת שמקבל עליו עול מ"ש וכנ"ל והנה אותם החכמים המשיכו קדושה גדולה כ"כ בדיבורם ע"י סיפור יציאת מצרים עד שגם תלמידיהם הראינו קדושה ההיא וגם עליהם נמשך קדושה ע"י רבותיהם וע"כ באו ואמרו שהגיע זמן קריאת שמע פי' שאנו מרגישין גודל קדושה העליונה שנמשך לדיבורכם שע"י דיבור קדוש כזה שנתקדש ע"י הסיפור יציאת מצרים ראוי לקבל עליו עול מ"ש באמת ובדו"ר וזה יש לרמוז ג"כ באמרו אח"כ ברוך המקום ברוך הוא ר"ל שתחילה צריך להמשיך קדושה וברכה אל המקום שהוא היה מוצאות הפה מקום הדיבור שלא יהיה בהם אחיזת החיצונים ואח"כ ראוי לומר ברוך הוא שהוא להמשיך ברכה ממקור העליון אל הדיבור ואמר אח"כ כנגד ארבעה בנים ד"ת אחד חכם וכו' של כולם צריכי' אנו להודיע שעיקר הכל הוא לקדש ולטהר הדיבור ע"י סיפור יציאת מצרים ואמר חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים וכו' שהחכם שואל על העדות מדוע צריך האדם להעיד בפיו בשעת עשית המצות שהוא עושה המצוה לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' אפילו אותן המצות שהם נעשים במעשה בלי דיבור ואף אתה אמור לו כהלכות "הפסח פי' שע"י הדיבור הוא ממשיך אור המוחין עלאין שעולין ס"ח אל הפה ומייחד קוב"ה ושכינתיה ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן מלת מפטירין פירושו לשון התחלה כמו פוטר מים כו' ואפיקומן ביאורו כמו שאמרו חז"ל אפיקו מנייכו ור"ל אין מפטירין שאין התחלה לשום מצוה רק באם תהיה אחר הפסח אפיקומן פי' שיפנה כלי דיבורו שיהיה אחר "הפסח פי' שיהיו מרכבה אל השכינה שהוא בחי' פה ושימשך עי"ז אור הס"ח שרומז למוחין עלאין שע"י שמקדש ומטהר כלי דיבורו בעסק התורה ודיבורי התפילה עי"ז פיו הוא מרכבה אל הפה שרומז לשכינה הקדושה וס"ח שרומז למוחין עלאין שנמשכין על הפה ע"י הדיבור ורשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וכו' שהרשע אומר שזאת שרומז אל הדיבור ואל התורה שבע"פ כידוע הוא אצלו עבודה שאין הנאה ממנו רק כאדם העובד עבודה קשה ואף אתה הקהה את שיניו שיניו לשון שונה פי' שתקהה משנתו ששאלתו מורה שמעולם לא היה עסקו בתורה לשמה ולא השיג מתיקות עבדות השם הבא מדיבור בדו"ר ע"כ הוא אצלו עבודה והגדת אליו בעבור זה עשה ה' לי וכו' פי' שעיקר הגאולה היתה לגאול הדיבור שיהיו יכולין לדבר דיבורים בתורה ובתפילה בדו"ר בשכר שלא שינו את לשונם שלא פגמו ברית הלשון כנ"ל ואלו היה שם לא היה נגאל שמכיון שלא השיג טעם מתיקות הדיבור בדו"ר בוודאי שפגם ברית הלשון וע"כ יש אחיזת החיצונים בדיבורו וע"כ אלו היה שם לא היה נגאל וכן שאלת התם הוא על הדיבור מה זאת זאת מורה על הדיבור כידוע ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו כו' שעיקר הגאולה היתה לגאול הדיבור שנעסוק בתורה דווקא בדיבור בדו"ר וכן שאינו יודע לשאול וכו' וזה רומז ג"כ מה שאמר ר"ג כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י"ח דלכאורה טעמא בעי אמאי לא יצא בעשי' בלי אמירה ועפ"י דברינו הנ"ל יבואר היטיב שהעיקר העבדות הוא ע"י הדיבור בדו"ר בפרט במצות פסח שאז הזמן מתעורר שנגאל הדיבור לכן הוא מחויב לומר כן ובאם לאו לא יצא.
ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים וכו' יש לדקדק מה משמיענו בעל הגדה היא פשיטא אם לא הוציא הקב"ה את אבותינו היינו משועבדים עדיין ועוד קשה למה פרט בנינו ובני בנינו ולא אמר עד סוף כל הדורות ויש לרמוז בזה ונקדים תחילה מאמר בעל הגדה על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו לכאורה ג"כ קשה הרי פרט אותם הטובות באמרו ט"ו פעמים דיינו ועוד לכאורה הלשון כפול כמה וכמה כפולה ומכופלת ונראה בזה דצריך להבין מה היה גלות מצרי' וגאולת מצרים גלות מצרים היתה שהיה בחי' דעת בגלות והיה קשה מאד על איש הישראלי אפילו לעורר לבו לדבר לפני ה' מעומקא דלבא וגאולת מצרים היתה בלתי אתערותא דלתתא רק שהקב"ה ברוב רחמיו נתגלה בבהירות גדולה דהיינו שנתגלו המוחין עלאין ונתבטלו ממשלות החיצונים ואז השיג כל איש הישראלי השגה גדולה אלהותו ית' אבל השגה זו לא היתה אלא לשעה וניטלה מהם השגה זו וזהו כוונת הספירה שצריכים אנו לתקן מדותינו שבע מדות כדי שנזכך עצמינו כראוי ונוכל להשיג השגה זו בקבלת התורה ועיקר הם ה' מדות דהיינו שלא לאהוב רק לה' לבדו ולירא מפניו יראת הרוממות ושלא להתפאר בשום התפארות בלתי לה' לבדו ולנצח היצה"ר ושלא יודה רק להשי"ת ואיש אשר כזה מתקן מדותיו ממשיך על כנ"י ה' הויות של רחמים ושבוע השישי שבספירה הוא יסוד הוא בחי' צדיק שהוא כלול כל המדות הנ"ל ומקשר אותם מתתא לעילא ומעילא לתתא נמצאים הה' הויות כפולות ובשבוע הז' הכל כלול במלכות ונעשה יחוד גמור ונמצאים החמשה הויות עוד פעם כפילות וזהו פי' על אחת כמה וכמה היינו ה' הויות של רחמים שעולה מספרם ק"ל בגימטריא שני פעמים כמה כפולה היא יסוד הכולל ומכופלת היינו מלכות וזהו פי' הרי אנו ובנינו ובני בנינו אנו הם ג' אבות שהם חכמה בינה דעת ובנינו הם תרין ידין ובני בנינו הם תרין ירכין שהן נצח והוד כידוע בזוהר שמיני עפ"י עטרת זקנים בני בנים לימודי ה' כידוע בסידור האר"י ז"ל.
חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אתכם ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן יש להעיר מה דבר חכמה יש בשאלה זו שנקרא בה חכם גם מה התשובה על שאלתו במה שאין מפטירין. גם מה בין שאלת החכם לשאלת הרשע שכמו שבשאלת הרשע אנו מדייקינן ממלת לכם לכם ולא לו כן יש לדייק במלת אתכם ג"כ ויראה כי הנה ידוע מספרי קודש שחג המצות נקרא עבור זה פסח על שם פסח שפסח פי' דילוג שהמוחין מתגלין בו בדילוג בלי סדר המדריגות שסדר המדריגות הוא קטנות ראשון גדלות ראשון קטנות שני גדלות שני ובפסח בחי' הגדלות מתגלין תחילה מפני שהאורות באין מעילא לתתא בלי מיין נוקבין דהיינו בלא אתערותא דלתתא רק שהיחוד הוא מני' ובי' וזהו שאלת החכם מה העדות והחוקים והמשפטים וכו' וידוע מכתבי האר"י ז"ל שעדות חוקים ומשפטים מרמזין לחב"ד וידוע שהכוסות מרמזין לקטנות דמוחין והמצות לגדלות דמוחין שכמו שאנו מסדרין הג' מצות בלילי פסח בבחי' חב"ד ושואל החכם למה צוה ה' אתכם שתעשו אתם עניני חג המצות ואכילתן לרמוז על המוחין מאחר שהתגלות המוחין הוא מני' ובי' בלי אתערותא דלתתא פי' כי בכל המצות שאדם עושה אז בעשית המצוה דהיינו כמו תפילין אז בהנחתו. התפילין מושך מעילא לתתא המוחין דתפילין וכן בשאר מצות שאדם עושה אז בעשיתו המצוה זו אז מושך מעילא לתתא המוחין דמצוה זו וכן סוכה ולולב כשקיים מצות סוכה אזי מושך המוחין דסוכה וכן לולב משא"כ בלא עשיות המצות כי באם שאינו עושה המצוה אזי אינו מתגלה המוחין דמצוה כי הכל תלוי באתערותא דלתתא ע"י עשיתם המצות מתגלין המוחין דכל מצוה ומצוה שאדם עושה אבל בפסח הוא התגלות המוחין מני' ובי' בלי שום אתערותא דלתתא לכן שואל החכם למה צוה ה' אלהינו אתכם שתעשו ענינים אלו דהיינו מצות ואכילתן לרמוז שעל ידם תמשיכו המוחין עילאין למה לכם כל אלה מאחר שהתגלות המוחין באין אליכם מני' ובי' בלא אתערותא שלכם וזהו השאלה היא חכמה נפלאה והתשובה היא שאין מפטירין ר"ל שאנו עושין ע"י אכילת ושארי הענינים בחי' כלי להשארת המוחין שההתגלות המוחין שמתגלין בלילי פסח חוזר ומסתלק ואנו עושין בחי' כלי שלא יסתלקו לגמרי וזהו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן נוטריקון אפיקו מ"נ פי' שמגמתינו שע"י ההשארת המוחין נוכל לחזור ולהמשיך ע"י מיין נוקבין שמעלין ע"י ספירת העומר אחר הפסח בכדי שיחזרו ויתגלו המוחין בחג השבועות וזהו התשובה היא גם כן דרך חכמה.
עוד ירמז באמרו אין מפטירין וכו' כי הנה ידוע ממאמר הכתוב נפש שבעה תבוז נופת שהשבע מדבר אינו מבקש עוד אכן בענין הקדושה והתגלות מציאת אלהותו ית"ש אינו כן כי כל מה שהאדם משיג הקדושה יותר צריך עוד להיות נכסף ומתאווה ולזכך עצמו שישיג יותר כי למציאתו ית' אין סוף ושיעור ותכלית וכל מה שהאדם משיג יותר נפשו יודעת מאד שעדיין לא השיג כטיפה מן הים ואז ע"י שהאדם יש לו אתערותא דלתתא לבקש מציאותו ית' יותר מעורר ע"י אתערותא דלעילא ויורדין ממילא השפעות טובות והרקת ברכה עד בלי די וזהו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן מלת מפטירין פירושו לשון סיום כמו המפטיר בנביא ור"ל שהגם שבפסח מתגלין אורות ומוחין עליונים מאד וקדושה גדולה מכל מקום צריך האדם שלא יסיים מלאפוק מיין נוקבין כי להשגת קדושה עליונה אין קץ וממילא מתעורר אתערותא דלעילא להריק שפע מיין דכורין ויורדין השפעות טובות מבני חיי ומזוני ועל זה רומז מלת אפיקומן שהג' אותיות הראשונות אפ"י הוא עולה כמנין הוי"ה אדנ"י והוא הר"ת של פסוק "פותח "את "ידך והוא בגימט' צ"א ורומז שיורד עי"ז שפע פרנסה בם אפיקמ"ן גימטריא רפ"א שיורד עי"ז רפואה שלימה לכל חולי ישראל.
והיא שעמדה לאבותינו ולנו כו' יש להבין על אמרו והיא שעמדה שפשוטו מורה שזכות האמור למעלה עמדה להם והרי לא נאמר למעלה מזה דבר גם אמרו והיא שעמדה לשון נקבה צריך הבנה והנראה לרמז בזה כי הנה שורש עבודתינו הוא לידע ולגמור בלב שלם גודל האמונה שהשי"ת הוא עיקרא ושרשא דכולי עלמין ולית אתר פנוי מני' ולהיות נכסף בכל לב ונפש להדבק באורו ית"ש וכאשר קשורה בכל כללות עם בני ישראל גודל האמונה באחדותו ית"ש אזי להם העוז והכח להכריח גם האומות עולם כולם שיודו בע"כ לאחדותו ית"ש ואז אין לאו"ה שליטה כלל וכלל על עם בני ישראל וכמו שיהי' במהרה בימינו לימות המשיח כאמור ביום ההוא יהי' ה' אחד וכו' וזהו נקרא בפי חכמי האמת בחי' דכורא מפני שכוחם גדול וחזק בהאמונה אכן באם ח"ו נופלים ממדריגתם מגודל האמונה ואינן מיחדים הש"ית בכל לב אז אין בכוחם להכריח האו"ה לעיקר האמונה ויכולין האו"ה לשלוט בהם ח"ו אילולי רחמי השי"ת עלינו וזהו נקרא בחי' נוקבא לבעבור שרש כוחם בהאמונה וזהו אמרו והיא שעמדה כו' פי' כשהם ח"ו בבחי' נוקבא אז הם מעוכבים מלקבל הטובות המוכן להם וזהו שעמדה לאבותינו לשון עכבה כמו ותעמוד מלדת. שלא אחד בלבד פי' כשאינם דבוקים ואחוזים באחד בלבד להאמין בכל לב באחדותו ית"ש אזי עמד עלינו לכלותינו אלא וכו' והקב"ה מצילנו מידם דהיינו ברצונו הקדום שהוא מדת וחנותי את אשר אחון אעפ"י שאינו כדאי והגון כמאמר חז"ל.
וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ כמה שנאמר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. ראוי לשום לב היכן נרמז זה בהפסוק של וידע אלהים ונקדים קושית הט"ז באו"ח על מה שנקרא השבת שלפני הפסח שבת הגדול מפני שנעשה אז נס גדול שלקחו אז השה לקרבן בעשור לחודש ואסרוהו בכרעי המטה ובאותו הפרק הי' בעשור לחודש חל בשבת והקשו שהי' לקבוע יום טוב זה בעשור לחודש גם אם לא יחול כמו כל המועדים שנקבעו על ימי החודש ויראה בזה כי הנה שכל עיקר עבודתינו הוא להעלות העולמות כולן לשרשם ולקשרם בא"ס ב"ה ובפרט אחר חטא אדה"ר שנפלו הרבה ניצוצות הקדושות לבין החיצונים וצריכין דורות הבאים לתקן חטא זה ולהעלות הניצוצות לשרשן ולבטל אחיזת החיצונים מהקדושה וביטול אחיזת החיצונים הוא ע"י שממשיכין שמות הויות שהם גדלות דמוחין אל השמות אלהים שהם קטנות דמוחין ועי"ז מתבטל אחיזת החיצונים שעיקר אחיזתן הוא בשמות אלהים כידוע אמנם צריך לזה אתערותא דלתתא שהוא בתשובה ומעש"ט שעי"ז מתעורר אתערותא דלעילא וימשכו אורות הגדלות דמוחין שהם שמות הויות אל השמות אלהים ועי"ז נמתקין הגבורות בשרשם ומתגלין החסדים ובכל שבת הוא התגלות החסדים והמתקות הגבורות ע"י ההכנה שעושין בימי החול אך שהוא רק בבחי' גדלות ראשון ואולם בהיותם בגלות מצרים שהי' אז תגבורת הדינין כמאמר חז"ל הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז ולא הי' להם שום אתערותא דלתתא בכדי להמתיק הגבורות והוצרך המאציל העליון לעורר מדתו שהיא וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו כדאי ולעשות היחוד מני' ובי' בלי אתערותא דלתתא כדי להביא גדלות גדול ומוחין עליונים מאד שהם בחי' גדלות שני בכדי שיתבטל אחיזת החיצונים שהי' אחיזתם גדולה כ"כ עד שלא הספיק בגדלות ראשון אמנם זה הי' בעת יציאתם ברגע זו ממש שאז נתגלה מיד אור הגדלות שני מפני שהיו צריכין לצאת בחפזון מפני שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה וזה לא הי' באפשרי זולתי בהתגלות הג"ש מיד בלי סדר המדריגות אכן בעת לקיחת השה שרצו להתחיל בזה לבטל הע"ז והקליפה של מצרים באסרם השה בכרעי המטה וזה ג"כ לא הי' באכשר מחמת תגבורת הדינין רק על ידי התנוצצות אור הגדלות שני ואז בעשור לחודש עדיין לא הי' הזמן הגאולה שיתנוצץ אור הג"ש בלי סדר המדריגות שסדר המדריגות הם גדלות ראשון ק"ש ג"ש כידוע ולכן לא הי' באפשרי ליקח השה כ"א בשבת ששבת הוא עת התגלות החסדים וכל שולטני רוגזין ומארי דדינין כולהו ערקין וממילא מתגלה אור הגדלות ראשון ויקל לבוא להתנוצצת הג"ש על סדר המדריגות ולכן לא הי' באפשרי שיעשה נס זה כ"א בשבת ולא בחול ולכן נקבע לעולם ענין הנס על השבת שקודם הפסח ומפני שבפסח היחוד הוא מני' ובי' ע"כ בליל א' של פסח הוא אסור בזיווג כי כשיש אתערותא דלתתא והיחוד הוא על מיין נוקבין אז מותר בזיווג משא"כ כשהיחוד הוא מני' ובי' בלא מ"נ ע"י אתערותא דלתתא אסור בזיווג וזהו וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ פי' שבהיותם במצרים לא הי' מעשיהם גורמים להעלות המ"נ לעורר הזיווג ע"כ הי' אסורין בד"א שנאמר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים פי' שנמתקו שמות אלהים ע"י שהי' היחוד מני' ובי' כי וידע לשון זיווג כמו וידע האדם כו' ר"ל שהיחוד הי' מהבורא ב"ה בעצמו בלי אתערותא דלתתא כ"א מאלקים כמובן.
ויוציאנו ה' ממצרים לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף כו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו כו' יש לפרש דהנה כבר דברנו מזה שבגאולת מצרים לא היה להם אתערותא דלתתא ומעשיהם לא גרמו להמתיק הגבורות כמו שאמרו חז"ל הללו עובדי ע"ז וכו' ועדיין לא היה להם מצות ופרקליטין להגאל ע"י להמתיק הגבורות ושיתבטל אחיזת החיצונים רק לאשר היה גאולתם ופדות נפשם האיר מזיו עצמות אלהותו ית"ש בתוך לבושו השמות ועי"ז החיצונים בטלים ומתבטלים ממציאותם לגמרי לגודל הארת קדושתו ית"ש ונקרא אצל חכמי האמת רצון קדום וידוע מאמר חז"ל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד ואמנם הכל לפי ערך העשיית המצוה יש עשית מצוה שנברא ממנה מלאך ובעשות אחת מכל מצות ה' ביותר התלהבות אזי נברא ממנו שרף וזהו ויוציאנו ה' ממצרים לא ע"י מלאך פי' שלא היתה הגאולה ע"י מליצת המלאכים הנבראים מזכיות ישראל כי לא הספיק זכותם לזה אלא הקב"ה בעצמו דהיינו בזהירות זיו עצם אלקותו ובכבודו הם לבושי השמות שהתנוצץ עצמות אלהותו אל הלבושים וכאמור ומאליהם נתבטלו החיצונים מתוך גודל התגלות קדושתו ית"ש.
אלו עשר מכות כו' ואלו הן יש לפרש כפל הלשון עפ"י מה שפירש אדומו"ר המנו' מו"ה רבינו אלימלך זצוק"ל במשנת ארבעה אבות נזיקין שכתבו התוס' אית דוכתא דתני הן ואית דוכתא דלא תני הן ופירש דאית דוכתא דתני הן פי' שהצדיקים ממשיכין בלימודם שיהיה כן כגון ארבעה ראשי שנים הן ואית דוכתא דלא תני הן שהצדיקים ממשיכין בלימודם שלא יהיה כן כגון ארבעה אבות נזיקין וזהו אמרו כאן ואלו הן ופירושו ג"כ להמשיך שיהיה כן שילקו האומות כמו שלקה פרעה ומצריים.
כמה מעלות טובות למקום עלינו אלו הוציאנו ממצרים כו' ראוי לשית לב על מה שמונה והולך טובותיו ית"ש שעשה עמנו ונתן קנצי למילין הלא אלפי אלפים וכו' הטובות ונפלאות שעשה עמנו גם הלשון אינו מדוקדק שהיה לו לומר כמה מעלות טובות ממקום עלינו שהיה משמעו על קבלת טובות משמו ית"ש אמנם הפי' פשוט כי הנה הצדיק אוכל לשובע נפשו ואינו מבקש מותרות וכל מה שמשפיע לו השי"ת די לו בכדי להחיות את נפשו ואם משפיע עליו השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו איזה השפעה יותר מכדי קיום החיות אזי זאת נחשב להצדיק לטובה רבה והשפעה גדולה לא כן הרשעים מבקשים מותרות ובטן רשעים תחסר וכל מי שיגיע לו מהטובות מעוטים המה בעיניו וכלא היו נחשבים אליו וזהו אמרו כמה מעלות טובות למקום עלינו פי' שזה טובה הוא שמגיע להשי"ת כביכול מעלינו שכל מה שעשה לנו די בעינינו ואין אנו מבקשים מותרות ואילו הוציאנו וכו' היה ג"כ דיינו ולא בקשנו יותר.
מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם יש להבין במהות השאלה מה היה קשה לו מפני מה אנו אוכלין מצה הלא הש"י צוה לנו שנאכל מצות שבעה ימים גם התירוץ אינו מספיק שהרי עודם במצרים נצטוו על אכילת המצה קודם שנגאלו ועשו להם צדה לדרך אמנם יראה עפ"י מאמר בעל הגדה למעלה ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים שכל המרבה לספר כו' ויש להתבונן בטעם סיפור זה מהו ויראה כי הנה ידוע מה שאמרו בספרי קודש על מאמר בעה"ג אני ולא מלאך אני ולא שרף כו' שישראל היו משוקעים במצרים במ"ט שערי טומאה והטומאה היתה גדולה כ"כ עד שגם המלאכים נתיראו ללכת שם שלא יתגשמו באויר הטמא ומפאת מעשיהם לא היה באפשרי שיגאלו רק שהמאציל העליון קיים מאמרו למעני למעני אעשה ונתיחד מני' ובי' בלא אתערותא דלתתא והופיע עליהם פנימיות אלהותו ונתבטל אחיזת החיצונים ויצאו מהגלות וכן בכל מצוה ומצוה הנה אמרו חז"ל שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואילולי שהקב"ה עוזרו אינו יכול לו וכן אמר אדומו"ר הרב הקדוש רבינו אלימלך זצוק"ל על פסוק הללויה כי טוב זמרה אלהינו וכו' שכביכול שהשי"ת הוא המזמר שאלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' האדם יכול לומר אפילו דיבור אחד ומופת לזה הוא מעת יציאתם ממצרים שהי' אז טרודים ביציאתם והכינו עצמן לדרכם ונשאו אח"כ הבצק בשמלותם ובוודאי לא היה באפשרי שישמרהו אז מחימוץ אם לא כי ה' עזרם וזיכה אותם שלא יחמוץ עיסתם כדי שיקיימו מצות אכילת מצה וזהו שאמר ואפילו כולנו חכמים כו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים פ ' מי שהוא חכם ונבון לא ידמה בנפשו שחכמתו עמדה לו לקיים המצות רק שיקח ראיה מיציאת מצרים שאילולי שהשי"ת הוציאם למענו לא היה באפשרי שיגרמו ע"י מעשיהם אתערותא דלעילא הגם שהיו שישים ריבוא והיה בהם הרבה חכמים וצדיקים ואעפי"כ לא היה מעשיהם גורם אתערותא דלעילא ולכן כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח שכל מה שמרבה לספר יותר להעמיק בנס יציאת מצרים ואיך שהיו משוקעים ולא היה באפשרי שיגאלו אם לא שהשי"ת גאלם למען שמו מכיר הוא יותר ויותר שאין האדם יכול לעשות מאומה ובכלל סיפור יציאת מצרים הוא ג"כ לספר איך שהשי"ת עזרם בזה שלא החמיץ עיסתם הגם שהלכו בדרך ועיסתם בשמלה על שכמם ולא היה באפשרי לשמור מחימוץ רק בעזר אלהים לא החמיץ ומזה ידע שכל המצות כולם אין האדם עושה מאומה אם לו שהשי"ת עזרו וזהו אמרו מצה זו שאנו אוכלים על שום מה פי' איך אפשר לאכול מצה שתהיה משומרת וודאי הלא דבר גדול הוא מאד שלא יהיה בו שום חשש כלל וכלל אפי' ממשהו חמץ ואיך אפשר לקיים מצוה זו כתיקונה ואמר על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו ר"ל שאנו סומכין שה' בעזרינו שלא יהיה במצות מצה שום חשש כמו שעזר השי"ת את אבותינו בצאתם ממצרים הגם שאז לא היה באפשרי להם כלל וכלל לשומרה מחימוץ כהלכתו כן אני בוטח בה' שהוא יעזור לנו לקיים מצות מצה כהלכתה.
שתי אלה רגע תביא לעוצית בפסח יראה לרמוז בזה וגם במה שאמר למעלה על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת כו' כי הנה ידוע שבפסח הוא עת התגלות החסדים והמתקות הגבורות כמו שהיה אז בצאתם ממצרים שנתגלו עליהם חסדים עליונים ונמתקו הגבורות וידוע שיש ה' גבורות וה' חסדים שהם ה' הויות וכן ה' גבורות והמתקות הגבורות הוא ע"י שהשמות הויות מאירין לתוך הה' גבורות ועי"ז נמתקין ומסכימין ג"כ לטובת הכ"י וזהו שנאמר ותעל שוועתם אל האלקים וכו' וירא אלהים את בני ישראל וידע אלקים הוזכר על תשועתם שם אלקים שהוא מדת הדין להורות שגם מדת הדין הסכימה לטובות הכנ"י ולהיפך בפורעניות מצרים הוזכר השם הוי' ב"ה שהוא מדת הרחמים כמו שנאמר וה' הכה כל בכור וכן בכל מכה וגם על טביעת מצרים בים נאמר השם הוי' וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וכן הרבה כתובים להורות שגם מדת הרחמי' הסכימה על זה לאבד את מצרים וזהו מאמרו שתי אלה הנה שתי פעמים אלה עולה חסד לרמז שגם מדת החסד יסכים על זה לאבד את אדום היושב בארץ עוץ כמו שאבדו המצרים בפסח שהסכים גם מדת הרחמים ע"ז וזה רומז ג"כ באמרו על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת כי ב' פעמים כמה עולה ק"ל כמנין ה' הויות החסדים ורומז שכמה וכמה שהם רומזים לה' הויות שר' נעשו כפולים שגם הה' גבורות נהפכו לחסדים על הכנ"י והסכימו לטובתם.
כי לו נאה כי לו יאה כו' שיר זה הוא מיוסד עפ"י א"ב מפני מה נתיסד בההגדה ביציאת מצרים דווקא ונראה כי הגאולה יציאת מצרים היה שהשיגו אז כל השמות הקדושים ונגלה להם הבהירות ואורות וקדושות מהשמות הקדושים המה המלאוים של שם הוי' ב"ה והמה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן והשם ע"ב הוא שם של חס"ד שהוא בגימ' ע"ב והוא השם הגדול הנתגלה להם אז ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף והמילוי של שם ע"ב הוא יודי"ן ושל מ"ה הוא אלפי"ן ושל בן הוא ההי"ן וזהו אותיות י' א' ה' כסדר הזה המה המילואים הנ"ל וזהו שאיתא בסידור האר"י ז"ל בכוונת אמן יהא שמי' רבא שכוונת יהא שמי' רבא היא שבאותיות יה"א נעשה שם י"ה רבה וגדול כי הם האותיות הממלאים הה"א שבו שבאות זה לבד משתנים המלואים של שם אלהים אחד מחבירו ובחג הפסח שאז הם הצירופים של שמות אהיה שלא כסדר רק יו"ד תחילה ואח"כ אל"ף וה"א וזהו יא"ה ולכן אנו אומרים השיר זה בחג הפסח כי אז הוא הצירוף של שמות אהיה יא"ה וגם נא"ה ויאה גימ' ע"ב גימ' חסד כנ"ל ובשם זה יצאו ממצרים ונקרע להם הים.
הפטרת יום א של פסח
ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחודש בערב בערבות יריחו ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא הי' עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא יש להעיר בזה א' בעצם היום הזה הוא מיותר גם אין לו ביאור שמשמעותו מורה שלא אכלו רק באותו היום ולא אח"כ וזה אין לו ביאור גם אמרו וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ מורה מזה שאכילת עבור הארץ גרם הסתלקות המן שע"י שאכלו תחילה מעבור הארץ נסתלק המן וזה טעמא בעי ויראה לרמוז כי הנה אמרו חז"ל שאמר ששת ימים תאכל מצות וכו' שבעת ימים וכו' מה שביעי רשות אף ששי רשות יכול אף יום ראשון רשות ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה ויש להבין הלא משמעות הכתוב מורה שאנו מצווים ועומדים לאכול מצה כל שבעה ואיך יוציא הכתוב ממשמעותו אמנם הענין מבואר עפ"י מה שהקשו בזוה"ק מפני מה היו השתי לחם שבחג השבועות באין מחמץ וז"ל שם למלכא דהוי לי' בר יחידאי וחלש יומא חד תאיב למיכל אמרו יכול ברא דמלכא מיכלא דאסוותא דא ועד דיכול לי' לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא עבדי הכי כיון דאכל האי אסוותא אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב ולא יכול לנזקא לי' עכ"ל וביאור הענין בתוס' ביאור הוא כי כמו שבחולי הגוף יש אשר הרופא משער בחכמתו שאכילת סממנים האלו בוודאי מועילין לחולי זו באם יאכלם סכום כך וכך ימים רצופים אמנם יש לך אדם שחליו כבד עליו וצריך ליקח אותן הרפואות כמה רצופים ויש לך אדם שאינו חולה רק מעט ולזה פעמים שאין הרופא מצוהו ליקח הסממנים רק פעם אחת ובלבד שישמור עצמו איזה ימים אח"כ מדברים המזיקים לחולי זו כדי שלא תחזור החולי עליו ואחר שיעברו סכום הימים יהי' טוב לפניו לאכול כל מה שירצה ולא יזיק לו עוד וכן הדבר בענין אכילת המצה שאכילת המצה היא רפואה לכל איש ישראלי שלא תזיק כל השנה אכילת החמץ לנפשו וזאת שיערה חכמתו יתברך שמו שאכילת מצה כל שבעה יהי' די לכל איש ישראלי להגן עליו שלא יחלה חולי הנפש מחמת אכילת החמץ כל השנה שהשארת הקדושה שישאר לו ע"י אכילת המצה מגינה עליו אמנם לא כל אדם שוה בזה שיש אדם אשר תיכף באכילה הראשונה זוכה אל הדעת והשכליות וקדושות של אכילת המצה ששוב לא יזיק לו אכילת החמץ אחר הפסח ובלבד שישמור עצמו מאכילת חמץ ז' ימים וע"ז אמרו חז"ל שאכילת הששה ימים רשות. אמנם לאדם שעדיין לא די לו באכילת פעם אחת שתהיה לרפואה לנפשו זה באמת צריך לאכול כל שבעה ולכן כל המקראות שרירין וקיימים שהכל לפי מה שהוא אדם שיש די לו באכילת הערב לבד ויש שצריך לאכול ששה ימים ויש שצריך לאכול כל שבעה ולכן אכלו ישראל המן ארבעים שנה במדבר ולא ניזונו ע"י מאכלים אחרים מפני שאכילת המצה היא לרפואה שלא יזיק אכילת החמץ כל השנה וכשהלכו במדבר ולא עשו הפסח במדבר מחמת שלא מלו א"ע כמבואר בדברי חז"ל ולא יכלו לקיים מצות מצה כהלכתה שעיקר מצותה היא בעת אכילת הפסח שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ובפרט לר' אבי' דאמר מצה בזמן שאין הפסח נוהג דרבנן ואפילו לרבא דסבירא לי' מצה בזמן הזה דאורייתא אפשר דערל גרע טפי ומאי דדרשינן בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור היינו רשות וכן יראה מדברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות ק"פ ה"ח ולכן לא הי' להם מיכלא דאסוותא שלא יזיק להם כל השנה אכילת החמץ והוכרחו שיאכלו המן ולא מאכל אחר והנה אמרו חז"ל שהעוגו' שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן ויש לשאול הרי קדושת המצות למעלה מקדושת המן שהמצות הם ממוחין דחכמה והמן הוא שנקרא לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו ואין השגת מלאכי השרת למעלה כ"כ וכן אמרו חז"ל שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן שרומז ג"כ למוח החכמה כנ"ל אמנם הענין הוא שהמוחין שמתגלין בעת אכילת המצה שהם מוחין דחכמה הם מסתלקים אך שהשארת המוחין שנשאר להם ע"י ההתגלות ההוא בזה טעמו טעם מן. והנה ידוע ממאמר חז"ל שאין הנחת תפילין בחוה"מ של פסח מטעם דהמצה היא אות כמו תפילין יורה מזה שהמוחין שנמשכין ע"י התפילין יכולין להמשיך ע"י אכילת המצה לכן אחר שאמר ה' ליהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית נאמר ויחנו ישראל בגלגל שידוע שהמוחין של תפילין הם אהי' הוי' אהי' שעולין ס"ח כמנין בגלג"ל שרומז שאחר שמלו א"ע יכלו להמשיך על ידי אכילת המצה המוחין של תפילין שהם אהי' הוי' אהי' ע"י המילואים שלהם והנה המילואים של הוי' אהי' דהיינו ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהוא המילואים של הוי' וקנ"א קס"א קמ"ג שהם המילואין של שם אהי' המה עולין תרפ"ז ועם הכולל עולין כמנין מצו"ת וקלו"י וזהו ויעשו בני ישראל את הפסח וגו' בערבות יריחו ירח הוא מדת מלכות ורומז שהעבירו והעלו המ"ש עד היו"ד וזהו ג"כ ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצו"ת וקלו"י בעצם היום הזה שרומז שנתגלו בעצם היום הזה שהוא בפסח ע"י אכילת המצה המוחין עלאין שהם שמות אהי' הוי' שהמילואים עולין כמנין מצו"ת וקלו"י ולכן וישבות המן באכלם מעבור הארץ שכיון שזכו לאכילת המצה שקדושתה היא למעלה מקדושת המן כמו שבארנו למעלה שהעוגות שהוציאו ממצרים שרומז להשארת הקדושה מאכילת המצה טעמו בהם טעם מן והי' להם מיכלא דאסוותא שלא יזיק להם אכילת החמץ כל השנה לא היו צריכין עוד אל המן וזהו ולא הי' עוד מן ויאכלו מתבואות ארץ כנען בשנה ההיא שאחר אכילת המצה יכול לאכול כל השנה חמץ מתבואת הארץ שלא יזיק להם מחמת הקדושה שנשאר ע"י אכילת המנה.
עוד על פסוק הנ"ל ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי גו' וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת הארץ יש לדקדק על כפל הלשון שהרי כבר אמר ויאכלו מעבור הארץ וכו' למה חזר ושינה ויאכלו מתבואת הארץ גם מה לשון מעבור הארץ הי' לו לומר מתבואת הארץ כדלקמן ויראה לומר כי הנה ידוע שהמצה מרמזת על היצ"ט וחמץ על היצה"ר והענין הוא שהמצה היא בלא טעם שאינו רק מקמח ומים ומצותה רומזת להורות לאדם לבל ירדוף אחר המותרות ומטעמים רק יגביר השכל על החומר ולא יאכל כי אם לשובע נפשו לא להשביע תאוותו ולכן מצות אפיקומן לאכלו על השובע לרמוז שכמו שהאפיקומן אינו נאכל לתאווה וחמדה רק לקיום המצוה כמו כן תהי' אכילתו של כל השנה בלי תאווה מתאוות החומריות וזהו שאמרו חז"ל בההגדה שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם שרומז שכל כך זיככו את עצמן ולא היתה באכילתם שום תערובת שאור שבעיסם שהוא היצה"ר עד שהגיעו להתפשטות הגשמיות והתגלות אלהותו ית"ש וזהו שלא הספיק בציקם להחמיץ דהיינו שלא היתה במחשבתם שום חימוץ ותאווה משאור שבעיסה שהוא היצר הרע עד שנגלה עליהם כו' שרומז שנזדככו כ"כ עד שזכו ע"י הזדככות החומריות שיתגלה עליהם אלהותו ית"ש והנה אמרו חז"ל על פסוק ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וכו' שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים היו טעמו בהם טעם מן ור"ל כי הנה ידוע שהמן הי' מאכל רוחני' מאד כמו שאמרו חז"ל על פסוק לחם אבירים אכל איש וכו' לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו שרומז בזה על גודל רוחניות המן ולכן נתעכבו אבותינו זמן ארוך במדבר ולא אכלו בלתי המן בכדי לזכך עצמן ולהעביר חומריותם מכל וכל כדי שירגילו נפשם לאכול בקדושה ובטהרה שגם בבואם אל ארץ נושבת ויאכלו מלחם הארץ שיאכלוהו ג"כ בהזדככות. וגם בצאתם ממצרים זיככו עצמן כ"כ עד שאכילת העוגות היתה בקדושה ובהזדככות דוגמת אכילת המן וזהו שהיו טועמי' בהם טעם מן והנה בבואם לא"י הי' הדור ההוא מאותם שכתוב בהם חיים כולכם היום וכתיב ויעבדו את ה' כל ימי יהושע ואכלו מתבואות הארץ ג"כ בהזדככות ובלי תאוות החומריות והעבירו מעצמם כל הארציות והגשמיות וזהו ויאכלו מעבו"ר האר"ץ לשון מעביר ראשון ראשון שהעבירו כל הארציות והגשמיות מאכילתם ולכן וישבות המן ממחרת באכלם מעבו"ר האר"ץ פי' שמפני שאכילתם הי' בהזדככות ובהעברת הגשמיות לא היו צריכים עוד לזכך עצמן ע"י המן ולכן נשבת המן וזהו ויאכלו מתבואת הארץ שאכלוהו בקדושה ובהזדככות בבחי' המן. ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל כו' ר"ל כי יריחו מרמז על השכינה הקדושה שנקראת ירח סוגרת ומסוגרת פי' שהיתה חותם בתוך חותם שהוא ג' מילואין של שם אהי' כדאיתא בכוונת להו"ר מפני בני ישראל אין יוצא ואין בא פי' מפני הזדככות וקדושות בני ישראל לא הי' יוצא השפעה לחיצונים ואין בא שלא הי' באפשרי לחיצונים לבא ולהיות להם שום אחיזה בקדושה.