וי"י פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו למועד כו' וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים וכו' ואברהם בן מאת שנה כו' ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים כו' ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה וכו'. הנה יראה לרמוז בכתובים אלו על תוכן ענינינו בר"ה ואשר ע"י השופר ממתקים כל הגבורות ונכללים בהחסדים וידוע אשר אברהם הוא מדת חסד ויצחק הוא מדת גבורה ויש לרמוז בתפלתינו בר"ה ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור שיש לפרש שתעקוד מדת גבורה ומסטין בכבל יאסר ויתכללו הגבורות בהחסדים ומפני זה אנו תוקעין מאה קולות למנין העשר ספירות שכל אחת כלולה מעשרה. וזהו אמרו וה' פקד את שרה ביאורו שהש"י פקד וצוה אותנו שנתקע בשופר כי שר"ה נוטריקון "שופר "ראש "השנה כאשר אמר יום תרועה יהי' לכם ויעש ה' לשרה כאשר דבר פי' עשי' הוא לשון תיקון כאשר דבר רומז שכאשר מתעוררין הדינין מתתקנים ומתמתקין ע"י שופר ראש השנה שדבר הוא קשות (כמו דבר אדוני הארץ אתנו קשות) ותהר רומז שע"י השופר הם באים לבחי' הרת עולם וכנסין מן המקטריגים כעובר זה המכוסה בבטן אמו ותלד שרה לאברהם פי' שהתולדה משופר ר"ה היא מדת אברהם שהיא מדת החסד בן לזקניו רומז שיורדין השפעות טובות לישראל ובני חיי ומזוני מי"ג תיקוני דיקנא עלאה למועד אשר דבר אתו אלהים פי' למועד הזה שהוא ר"ה אשר דבר אלקים וצוה לתקוע שגם מדת אלקים מסמכת שישובו ישראל בתשובה ויתהפכו הגבורו' לחסדים וימל אברהם את יצחק רומז שמדת אברהם בטלה את מדת יצחק (ולשון וימל לשון וקטפת מלילות שנקראים כן מפני שאדם מוללן ושוחקן בין אצבעותיו) בן שמונת ימים רומז לשמונה ספירות ממלכות עד החכמה שכולן נמתקו ויורד לתוכן מוח החכמה עלאה ואברהם בן מאת שנה רומז שמדת הרחמים מתעורר ע"י המאה קולות שעולין אל העשר ספירות שכל אחת כלולה מהעשר ("שנה גימטריא ספירה) בהולד לו את יצחק רומז שעי"ז נולד שמחה וחדוה בעולמות (ל' ויפול אברהם על פניו ויצחק).
ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים וכו' ותאמר מי מלל לאברהם וכו' ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. יראה בהמשך הכתובים אלו מרמזים על ענין גדול כי הנה אנחנו עם בני ישראל כל עיקר מגמת כעולתינו וכוונתינו להצטדק במשפט בימי ר"ה ימים הנוראים והגדולים אשר המה עת משפט לאלהי יעקב להיות כל באי עולם נידונין לפניו ית"ש ואנו מקוים לרחמי השם להיות נידונין ברחמיו וחסדיו הגדולים ולהשתיק כל המשטינים ומקטריגין עלינו ולהמתיק הגבורות בשרשם ולזה אנו תוקעין בשופר שהוא קול פשוט בלי דיבור והוא ממדת בינה עולם המחשבה ועי"ז יומתקו כל הדינים ויומשכו הרחמים על הכנסת ישראל. גם ע"י תקיעת שופר יעוררו לבות בני אדם מתרדימת שנת הזמן ולשוב בתשובה שלימה באמת אשר מקול השופר יחתו ויחרדו מאימת הדין והשב בתשובה הוא מוזר לבחי' הרת עולם שהוא בינה עולם התשובה שהתשובה קדמה לעולם ומזה הם באין לבחי' לידה ואח"כ הם באין לבחי' יניקה (כי על ידי תשובה הם נעשים כתינוק בן יומו נקי מן החטא) ואח"ז הם באין לבחי' גדלות וזהו ותאמר ש'ר'ה נוטריקון 'שופר 'ראש 'השנה צחוק עשה לי אלהים פי' ששמחה נעשה ממדת הדין שנהפך לרחמים ונמתקו הגבורות. כל השומע יצחק לי פי' מפני שכל השומע קול שופר ר"ה יצחק לי הוא מתפחד ממדת הדין שהוא מדת יצחק ועי"ז שב בתשובה וממתיק הגבורות ומעורר רחמים על כנ"י ותאמר מי מלל לאברהם פי' השב בתשובה הוא בא לבחי' מ"י שהוא רומז לנו"ן שערי בינה מלל הוא לשון שחיקה (לשון וקטפת מלילות שנקראים כן מפני שמוללן בידיו) שהוא שוחק ומבטל הגבורות ועי"ז הוא בא לאברהם שהוא מדת חסד להמשיך חסדים לעולם הניקה בנים 'ש'ר'ה פי' ע"י 'שופר 'ראש 'השנה הם באים לבחי' יניקה כי ע"י התשובה שעושים עם בני ישראל הנקראים בני"ם למקום הם נעשים כתינוק בן יומו נקיים מן החטא. כי ילדתי בן לזקוניו פי' מה שישראל באים מהרת עולם לבחי' לידה הוא. לזקוניו ברחמים כמו זקן מלא רחמים. ויגדל הילד פי' שהם באים אח"כ לבחי' גדלות. ויגמל פי' שנפרשו ממדת הדין להיות נידונין ברחמי השם. ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק פי' כשנמתקו הגבורות ויגמל ויפרש מדת הדין שהוא מדת יצחק מעל בני ישראל עשה אברהם שהוא מדת חסד. משתה גדול שהוא שמחה גדולה וחדוה בכל העולמות.
ותרא שרה את בן הגר המצרית כו' מצחק ותאמר לאברהם. גרש האמה הזאת ואת בנה כו' פי' שאברהם אבינו ע"ה התפלל על ישמעאל לו ישמעאל יחי' לפניך. והנה כשראתה שרה שישמעאל מצחק בתנועות של יצחק והוא לץ והוא מכיתות שאין מקבלין פני השכינה אמרה גרש האמה הזאת ואת בנה שהוא אינו מן הישוב ומה דכתיב כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם פי' באשר הוא שם במדבר אבל לא בישוב ואינו מן הישוב וקל להבין.
ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם לאמר אלהים עמך בכל אשר אתה עושה. ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי וכו' יש לדקדק שאמר תחילה ויאמר אבימלך וכיכול ששניהם היו מדברים אל אברהם ואח"כ אמר כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי לשון יחיד והי' לו לומר כחסד אשר עשינו עמך תעשה עמנו. אמנם יש לרמוז כי הנה ידוע שכל מגמתינו בר"ה לכלול מדת יצחק במדת אברהם שיסכימו הגבורות עם החסדים לטובות הכנ"י. והנה ידוע שהגבורות הם ה' שמות הוי' שעולין במספר ק"ל וכן החסדים הם ה' שהם ג"כ ה' שמות הר' וע"י אתערותא דלתתא שישראל מקבלין עליהם עול מלכותו יתברך וממליכין אותו בכל העולם עי"ז מתעורר אתערותא דלעילא וממשיכים עליהם שפע אלהותו יתברך דרך הי' ספירות ועי"ז מאירין כל העשר קדושות כמאמר הכתוב אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון שרומז שע"י תרועת קול שופר נמשך עליהם שפע ממקור העליון שהוא בבחי' פני המלך וי"ג ת"ד ועי"ז מאירים כל הספירות משפע אור אלהותו יתברך ונמתקין הגבורות ומסכימים אל החסדים להשפיע טובות להכנ"י. והנה ידוע שכמו שהוא חסד מאת הש"ית שמהפך על עמו ישראל מד"הד למד"הר ומתחסד עם עמו כמו כן כביכול הצדיק אשר בתפילתו ובמעשיו הטובים מהפך מד"הד למד"הר כביכול שעושה חסד וצדקה עם כל העולמות וביותר כביכול עם הש"ית ב"ה כי חפץ חסד הוא. והצדיק שגורם שיתהפך מדת הדין למד"הר הוא מתחסד ביותר עם קונו כמאמר הכתוב וצדקה תהי' לנו כי נשמור וכו'. והנה ידוע שתפילות ישראל ותקיעתם מתקבלות ע"י המלאך מט"ט לעשותם עטרה בראש אלקי ישראל והוא המלאך המליץ בעד ישראל וכותב זכיותיהם ונקרא פ"י כ"ל מפני שכל דברי המלכות נחתכין על פיו כידוע והוא נקרא שר צבא ה'. וזהו ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם. אבימלך רומז לאבינו מלך העולם. ופיכל רומז להמלאך מט"ט המליץ בעד ישראל שנקרא פ"י כ"ל מפני שכל דברי המלכות נחתכין על פיו וביאורו שהש"ית מבקש מן הצדיקים הממשיכים חסדים על הכנ"י והם בבחי' אברהם ואומר להם אלהים עמך בכל אשר אתה עושה שמדת הדין שהוא שם אלהים הוא מסכים עמך בכל עשותך ובכל מיני הטובות שאתה ממשיך על הכנ"י ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי לנינ"י לנכד"י בלי וא"ו הפעולה עולים גימטר' רש"ד מנין ה' הויו"ת של חסדים שעולים ק"ל וה' הויות של גבורה שעולים ג"כ ק"ל והעשר הויות עולין ר"ס ועוד ד' יותר שרומז אל הכנ"י שהם דלים בימי הגלות וע"י שישראל מקבלין עליהם עול מלכותו ית"ש עי"ז ממשיכים שפע אלהותו על כל העשר קדושות ומאירין יחד כל הויות העשרה הנ"ל וממשיכין הארה על הכנ"י שנקרא ד'. וזהו שהש"ית מבקש מן הצדיק ואומר לו השבעה וכו' אם תשקור לי ולניני ולנכדי רומז שתראה שתחזק במעוזך להמשיך חסדים ולהמתיק הגבורות לעולם על הכנ"י כמו שנמתקו עתה על ידי שיאירו יחד כל העשר קדושות שעולין ר"ס וישפיעו טובות על הכנ"י שהם דלים בימי הגלות והם בבחי' ד' והכל עולה רס"ד כמנין לנינ"י לנכד"י וזהו מאמר הכתוב כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי שכמו שאני עושה עמך חסד שקבלתי תפילתך להפך מד"הד למדת הרחמים כן תראה שתעשה עמי חסד לעולם וכמו שביארנו שעיקר החסד מתחסד הצדיק ביותר עם קונו על ידי שמהפך מד"הד לרחמים שזהו רצון הבורא ב"ה ומגמתו שיתהפך מד"הד לרחמים ולכן נאמר לשון יחיד מפני שהגם שהצדיק עושה חסד עם כל העולמות ע"י מה שממשיך הארת אלהותו על הכ"י ביותר כביכול עושה חסד עם קונו לבדו החפץ בטובתן של ישראל עמו והבן.
ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן ויאמר אבימלך אל אברהם מה הנה שבע כבשות האלה כו' ויאמר כי את כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת הכתוב הזה אומר דרשוני גם מה שתרגום אונקלס שבע כבשית הצאן שבע חורפן דען ג"כ בלתי מובן עפ"י פשוטי כי התרגום של כבשים הוא בכל מקום אמרין ויראה לרמוז בזה מענינו של יום כי הנה ידוע שמה שאנו קורין ביום ראשון של ר"ה בפרשת לידת יצחק וביום השני בפרשת העקידה הטעם הוא שביום ראשון הוא דינא קשי' בחי' לידת יצחק שרומז ללידת הדינין ויום השני הוא בחי' עקידת יצחק שאברהם שהוא רומז למדת החסד עוקד את יצחק שהוא מדת גבורה והדינין נכללין בהחסדים ועיקר המתקת הדינין הוא ע"י המסירת נפש שכל אחד מבני ישראל מוסר נפשו בעת קבלתו עול מלכות שמים ובעת התפילה שבאותו ההתעוררת והתשוקה שהוא מתעורר למסור נפשו בעבודת התפילה עי"ז מעלה מ"נ וגורמין אתערותא דלעילא להריק שפע הדעת על המדות ונעשה יחוד קוב"ה ושכינתיה ועי"ז מקבלים הכנ"י השפעת החסדים שבכל המדות והגבורות שבהמדות נמשכים על האומות ומתפרשין מעל הכנ"י והנה אברהם אבינו בעשותו זאת שלנגד אבימלך שהוא היה מסטרא אחרא שהרי ליצחק אבינו דחה בשתי ידיו ואמר לו לך מעמנו וכו' שלא רצה לדבק עצמו בהקדושה ע"כ רמז אברהם בנתינת הצאן שנתן לו שבזה הוא ממשיך הגבורות על אבימלך וריעיו שכיוצא בו וזהו ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן ומתרגמינן שבע חורפן שרומז חריפות ותוקף הדינין ולבדהן עולה כמנין "הויה אדני לרמוז שע"י התעוררת תשוקת אברהם אבינו על שמסר נפשו על עבודת הש"ת בזה נעשה ייחוד בשמות הקדושים ועי"ז הציב והבדיל אותן השבע חורפן שרומזין על הגבורות של הז' מדות שיתפרדו מעל הכנ"י ויחולו על ראש האומות ואבימלך לא הבין פנימיות מעשהו לזה שאל מה הנה שבע כו' לזה השיב לו כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור כו' רמז לו שאותן השבע חורפן מוכרח אתה ליקחם ולקבלן שאין להם מקום לחול על הכנ"י וזהו גמר אומר בעבור תהיה לי לעדה "עדה אותיות "דעה שלכן מוכרח אתה לקבל שפע הגבורות מפני שתהיה לי "הדעה שרומז על הדעת העליון שיורד ע"י התעוררת המיין נוקבין שמעלין הכנ"י ע"י מסירת נפשם על התורה ועל העבודה ונתן טעם לזה כי חפרתי את הבאר הזאת "באר נוטריקון "בידך "אפקיד רוחי שרומז שמחמת גודל תשוקת עבדות ה' יש להצדיק כלות הנפש ומוסר נפשו ורוחו ביד הקב"ה ומפני שאני חפרתי את הבאר שרומז להעלאת המ"נ ממסירת הנפש מן הראוי שאקבל את שפע החסדים ממקור העליון.
א"י ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן ויאמר אבימלך כו' מה הנה שבע כבשות האלה וכו' ויאמר כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת וכו' ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים הנה פשטי הפסוקים צריכים הבנה מאי רמז לו מכבשות האלה אל הבאר ויבואר עפ"י מה דאיתא בר"ה דף י"ז בה"א ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר"א אומר כובש ריב"ח אמר נושא פירש"י כובש הכף מאזנים של הזכיות ומכריעין את העונות והנה לא יתואר קצת פשטו כלפי מעלה להקל הכף מאזנים או להכביד והפי' נראה כמובא לעיל כי הנה אמרו חז"ל מחשבה טובה הקב"ה מנרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה וכוונתו שאף שהוציא מחשבתו מכח אל הפועל אין המחשבה הרעה מצטרפת אל המעשה ההיא וביאור הענין שאם חישב אדם לעשות מצוה ומחשבת לבו היה בגודל תבערת יקוד לשם ה' ובדחילא ורחימא ובעת מצא ידו לעשותה ולגומרה נפל מעט מחשיקת נפשו ויש לו איזה פני' ח"ו והמעשה מצד עצמה היא מעטת הערך והשי"ת ברחמיו הרבים מצרף להמעשה המחשבה הטובה אשר היא ברורה וזכה וע"י זה נעשית המצוה יקרה וגדולה בערכה ויש בה כדי להכריע את העונות וזהו ורב חסד שהוא מגדיל החסד ומטה אל מעשה המצוה המחשבה הטובה להגדילה ולהאדיר אותה וח"ו להיפך כשהאדם עושה עבירה והוחם לבבו לעשותה כתנור אש וזדון לבו השיאו והשם חושב מחשבות לבל ידח ממנו נידת לאשר אנחנו בניו ובני בחוניו ומסלק הוא יתברך את המחשבה ואינו מצרפה אל מעשה הרע וממילא נשארה העבירה קלה שהמעשה בלי המחשבה היא שוגג וזהו נושא עון שעושה אותו קל ועולה למעלה במאזנים והנה בכל הז' מדות שהם אהבה יראה התפארות נצחון וכו' בכולן יש בהם צד ימין וצד שמאל וצריכים אנו שיכבוש הטוב ויכריע את הפכו וזהו ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן ירמוז אל השבע מדות שיכבוש ויכריע הטוב את הפכו ע"י המחשבה הטובה שנצטרפת להמעשה ויאמר אבימלך מה הנה שבע כבשות וכו' ויאמר כי את שבע כבשות וכו' בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת ירמז אל המחשבה הטובה שהיא באר מים חיים כנודע.
ויטע "אשל בבאר שבע דרשו חז"ל שהוא נוטריקון "אכילה "שתיה "לויה ונראה לפרש שלוי' הוא לשון חיבור כמו ילוה אישי אלי והכוונה ופי' שאף בעת אכילה ושתיה היה מחשבתו קדושה וטהורה והי' דבוק בבוראו ויקרא שם בשם ה' פי' שלמד זה לכל באי עולם שיכונו עצמן בכל מעשיהם ולידע שה' הוא אדון העולם ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים ויגר נוטריקון י"ג רחמים שהמשיך הי"ג מדות שיתנהגו ישראל בהן אף בימי הגלות וזהו בארץ פלשתים ונקראים ימי הגלות ימים רבים (כמו שנאמר בהושע ימים רבים ישבו ישראל וגומר) שאף בימי הגלות יתנהגו ישראל ברחמיו הגדולים ובחנינתו ואריכות אפים וכו'.
ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם וכו' והעלהו שם לעולה וכו' ויבקע עצי העולה וכו' וילכו שניהם יחדיו ויאמר יצחק וכו' הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. יראה לבאר בכונת צווי זאת גם טעם אמרו וילכו שניהם יחדיו ולא אמר יחד כי הנה ידוע אשר מדת אברהם היא מדת אהבה ומדת יצחק היא מדת יראה ופחד ומטבע האהבה העזה להיות נכסף ומתאוה להדבק אל הנאהב מגודל תבערת יקוד האהבה ואוהבי ה' יחכו להדבק בנועם אורו יתברך עד כי מגודל דביקותם וכלות נפשם והשתוקקותם יקשה להם פרידתם מדביקו' ההוא אכן טבע היראה היא להיפך כי יתירא לגשת מגודל פחדו ויראתו א"א להעובד ה' מיראה לבד להיות דבוק באורו יתברך כמו העובד מאהבה ולזה נצטוה אברהם אבינו ונאמר לו קח נא וכו' את יצחק והעליהו לעולה רמז שהעלהו במדריגתו שיהי' ג"כ נכסף לעלות ולהדבק באור הש"י ולמסור נפשו מגודל האהבה הבוערת בלבו לזאת וישכם אברהם וכו' ויבקע עצי העולה מלת עצי לשון עצה רומז כי שם עצות בנפשו ועשה הכנות לזה שיעלה את יצחק במעלה זו וזהו וילכו שניהם יחדיו רומז שהשיגו שניהם היחודים להדבק באור א"ס ב"ה ולזאת היתה שאלת יצחק ואיה השה לעולה רומז שבא למדריגת המלאכים ששואלי' זה לזה אי' מקום כבודו והי' משתוקק לעלות במדריגה זו ולהדבק באורו ית"ש.
א"י ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם וכו' את בנך את יחידך וכו' אל תשלח ידך וכו' כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני וכו' ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים וכו' יש להבין במקראי קודש הללו אחת על כפל הלשון את בנך את יחידך וכבר דרשו בזה ודברי תורה כפטיש וכו' וגם באמרו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה הכי עד כה לא ידע מזה וגם הפסוק ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר וכו' כל זה צריך ביאור. אמנם נרמז מזה כמו שיתבאר הנה ידוע כי מדת אברהם היא חסד ורחמים אשר הוא הזריח והאיר אור עבדות השם לעבדו באהבה רבה ולהמשיך חסדים ורחמים על העולם וכל ישעו וחפצו כל לבלתי להניף שבט המוסר ושלא להראות פנים זועמות לבני ישראל ושלא ליראם ולהפחידם כלל וכלל ובמדה זו עבד כל ימיו את הבורא ית"ש וכאשר התחיל להתנוצץ ניצוץ נוגה יצחק בנו אבינו ע"ה בחר לו דרך בעבדותו ית' לעבדו ביראה ופחד לידע דאית דין ואית דיין ולפחד ולירא ממדת הדין היפך מדת אברהם אביו ע"ה וכאשר נצטוה אברהם אבינו ע"ה לעקוד את בנו ולשחטו היתה כוונתו לשתי פנים האחת לקיים מצות בוראו וחק המלך וגזירתו לעשות כאשר צוהו והשנית חשב בדעתו אשר רצונו יתברך לבטל מדת יצחק מהעולם שהיא עבודת השם מיראה ופחד ואעפ"כ וילכו שניהם יחדיו בלב אחד ובשמחה הגם כי יצחק אבינו השיג בשכלו עבודת היראה עם כל זאת בראותו לפי מחשבתו ודעתו אשר כונת הש"י להסכים למדת אברהם אבינו ע"ה חש ונמהר לעשות רצון קונו בלב שלם. וזה כונת הכתוב מה שאמר המלאך לאברהם אל תשלח וכו' כי לא תתבטל מדת יצחק מן העולם מכל וכל כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה כלומר כי עתה בעקוד את בנך לשחטו דמות היות רצון השם לבטל מדת יצחק מכל וכל שמתירא היית ממדת הדין שהוא אלקים שלא להפחיד ולאיים על ישראל וזהו כי ירא אלקים אתה לזאת יאמר לו לא כן אנכי עמך להסכים לגמרי לדעתך רק גם מדת יצחק מהצורך לעולם בכדי שיפחדו ממדת הדין ולהחזירם עי"ז בתשובה ממעשיהם ויומתקו עי"ז הגבורות בשרשן ויתמשך הרחמים לעולם ועיקר התנהגות יהי' במדת הרחמים וזהו אמרו ולא חשכת את בנך את יחידך כלומר ולא חשכת את בנך שהוא מדת יצחק לא יתבטל מכל וכל בכדי לידע דאית דין ואית דיין ויעשו תשובה וגם את יחידך הפירוש כי הצדיקים הזוכים יש להם נר"ן חי' יחידה ויחידה באה מעולם שאין שם בחי' דכר ונוקבא ושם אחדות שאין שם דין כלל ולזאת נקראת יחידה וזה אמרו אשר גם את יחידך המורה לרחמים יתקיים להנהגה בעולם ועבודת השם יהי' ע"י שניכם יראה ואהבה ולזאת ויקח אברהם את האיל ויעלהו לעולה "תחת "בנו דייקא להמתיק הגבורות בשחיטת האיל תחת יצחק בנו ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה שהודה ג"כ שצריך להתירא ולעבוד את ה' מיראה ג"כ אשר יאמר היום בהר ה' יֵרָאֶה פי' שע"י שיחזרו בתשובה מפחד הבורא ית"ש יומתקו הגבורות ויתעוררו רחמים לעולם ויראה שם הוי' במילאו המורה על רחמים. "And after these events, God tested Avraham, etc. your son, your only one, etc. Do not move your hand, etc., for now I know that you are one who fears God and have not withheld your son, your only one, from Me, etc. And an angel of the Lord called to Avraham, a second time, from heaven, etc." (Genesis 22:1-16): We need to understand, in these holy verses, first about the repetition of the words, “your son, your only one.” And [even though] they have already expounded about this, ‘the words of the Torah are like a hammer, etc.’ (understood to have different possible explanations). Also about its stating, “now I know that you are one who fears God” - did He not know it up until now? And also the verse, “And Avraham called the name of that place, the Lord will see; about which it is said, etc.” (Genesis 22:13) - all of this needs explanation. However it is hinted here as will be explained: Behold it is known that the trait of Avraham was kindness and mercy [with] which he shined and enlightened the service of God, to serve Him with great love and to bring down kindness and mercy upon the world. And all his relief and his sole desire was that the rod of chastisement not be waved and that [God’s] angry face not be shown to the Children of Israel and not to make them scared or frightened in the least way at all. And he served the Creator, may His name be blessed, with this trait all of His days. But when the spark of his son, our father Yitzchak’s light began to sparkle - peace be upon him - he chose for his service to Him, may He be blessed, to serve Him with awe and fear, to know that there is judgment and there is a Judge, and to be in awe of, and fear, the attribute of [strict] justice - the opposite of the trait of our father, Avraham, peace be upon him. So when our father Avraham, peace be upon him, was commanded to bind his son and to slaughter him, his intention was in two directions. The first was to fulfill the commandment of his Creator, the statute of the King and His decree, as He commanded him. The second was that he thought in his mind that His will, may He be blessed, was to eliminate the trait of Yitzchak from the world, which was the service of God from awe and fear. But nevertheless, “the two of them went together,” with one heart and with joy. [As] even though our father Yitzchak mastered the service from awe, nevertheless when he saw, according to what he thought and what he knew, that the intention of God, may He be blessed, was to concur with the trait of our father Avraham, peace be upon him, he was quick and hurried to do the will of his Maker with a full heart. So that is the intention of the Scriptures, when it stated that the angel said to Avraham, “do not move, etc.” That you should not completely eliminate the trait of Yitzchak from the world, “for now I know that you are one who fears God.” Meaning to say that now, in binding your son to slaughter him, modeling the will of God to completely eliminate the trait of Yitzchak, [it has become clear] that you were afraid of the trait of strict justice, which is “God” (the Hebrew word associated with that aspect of God), so as not to scare and threaten the Jewish people. And that is because you are afraid of “God.” To this He said, “I am not with you in this, to concur completely with your opinion. Rather the trait of justice is also required in the world, in order that they should be frightened from the trait of justice and, through this, to cause them to repent from their [improper] deeds. However the harshness will be sweetened in its root, and mercy will be brought down, so that the main administration of the world will be with the trait of mercy.” And this is [the meaning of] His saying, “and you have not withheld your son, your only one.” Meaning, you have not withheld your son, which is the trait of Yitzchak. [As] it will not be completely eliminated, so that it can be known that there is judgment and there is a Judge, so they will repent. Likewise the explanation of, “your only one (yechidcha),” is about the righteous ones (tzaddikim) who merit to have [five levels of soul, culminating in] the yechidah (singularity) - and the yechidah comes from the world in which there is no aspect of male and female, in which there is unity, in which there is no judgment at all; and that is why it is called singularity. So that is His saying that your yechidah, which indicates mercy, will also exist in the administration of the world. So the service of God will be through both of them, awe and love. And that is why Avraham took a ram and brought him up as a sacrifice instead of (tachat, which can also mean below) his son. It is exact, as it is to sweeten restriction by way of the slaughtering of the ram below his son, Yitzchak. “Avraham called the name of that place, the Lord will see (yireh, which is spelled the same as yirah, the word for awe)” - as he also conceded that He needs to be feared, to also serve God from awe; “as it is said [to] this day, On the Lord’s mountain, He will be seen (homiletically, will be feared)” - the explanation of which is that by repenting out of fear of the Creator, may His name be blessed, restriction will be sweetened and mercy will be aroused for the world. And there, ‘awe’ is spelled fully, which indicates mercy.
ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק. ואיתא במדרש וירא את המקום מרחוק מה ראה ראה ענן קשור בהר כו' אמר ליצחק בני רואה אתה מה שאני רואה אמר לי' הן. אמר לשני נעריו רואים אתם מה שאני רואה אמרו לו לאו אמר הואיל וחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים שבו לכם פה עם החמור ומנין שעבדים דומין לבהמה מן הכא שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם כו' ויאמר יצחק אל אברהם אביו כו' ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואי' השה לעולה ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני וילכו שניהם יחדיו. הדקדוק הוא שמלת כה אינו מובן כי תיבת כה מורה על המקום אשר עמדו שם עתה בעת שאמר להם שבו לכם פה והי' לו לומר נלכה עד שם והנראה בזה דהנה אברהם אבינו ע"ה המשיך חסדים על העולם. וכשבא יצחק לעולם הבין שאין זה קיום העולם כי מתוך הטובה יבעטו ח"ו כמאמר הכתוב ואכל ושבע ודשן ופנה וגו' ע"כ המשיך גבורות לעולם לידע שאית דין ואית דיין והנה כל אחד כיון בעבדותו ליחד קוב"ה ושכינתיה והנה בעבדות הש"ית אי אפשר בלא מסירת נפש וא"כ אברהם שרצה להמשיך פרנסה וחיים וכל טוב וליחד עי"ז קוב"ה ושכינתי' הי' צריך בכל יום למסור נפשו בעבודתו ית"ש. וכן יצחק בדרכי עבודתו הי' צריך למסור נפשו אליו ית"ש ועיקר מסירת הנפש צריך להיות בשעת ק"ש כשאומר שמע ישראל כשמקבל עליו עול מלכות שמים וכשמיחד להקב"ה מעלה ומטה וד' רוחות ובפסוק שמע ישראל יש כ"ה אותיות. והנה אברהם ויצחק שהיו מתווכחים זה עם זה שזה הלך במדת החסד וזה הלך במדת הגבורה כוונת שניהם הי' למען יחוד קוב"ה ושכינתי' ע"כ רצו להמסיר נפשם למענו ית"ש ע"כ הי' העקידה שיצחק מסר נפשו וכן אברהם הי' לו מס"נ בזה כי איתא במדרש כל מי שאין לו בן אינו רואה פני השכינה אך על ידי שהאדם רוצה למסור נפשו בתשוקה גדולה ובאהבה עזה יחשב בעיני הקב"ה כאלו עשה זאת בפועל ממש. כי גלוי וידוע לפניו ית"ש רצונו של אדם ועי"ז נעשה היחוד כאלו עשה בפועל ממש ועי"ז אינו בא עוד לידי מסירת נפש בפועל ממש כי הש"ית יודעו ומכירו שיכול למשור נפשו על קדושתו ית"ש לזאת אינו מסבב עליו עוד סיבובי מעשיות לבוא על ידיהם לידי מסירת נפש ואינו מנסהו עוד ומזה נבוא לביאר ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק ר"ל שראה שהקב"ה שנקרא מקומו של עולם הוא רחוק. ופירש המדרש שראה ענן קשור בהר. ר"ל שראה שהשכינה הקדושה היא נשבכת בקוצים כסוחים שיונקים ממנה החיצונים וע"כ קראו אברהם הר ויצחק קראו שדה שרומז שאז היתה השכינה בגלות כי שדה והר רומזים על מקום שאינו ישוב והיו משים מגמת נפשם לעלותה וזהו ראה ענן שהוא רומז לשכינה היא קשור בהר דהיינו שיונקים ממנה החיצונים. אמר ליצחק רואה אתה מה שאני רואה ואמר לו הן ר"ל שגם הוא הבין גלות השכינה. אמר להם רואים אתם מה שאני רואה אמרו לו לאו שהם לא הבינו זאת ע"כ אמר לשני נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ר"ל אני והנער נמשור עצמינו על קדושת שמו יתברך כדי ליחד קוב"ה ושכינתי' שהוא סוד של שמע ישראל שיש בו כ"ה אותיות וזהו עד כ"ה ע"כ נאמר ויקח אברהם את עצי העולה וכו' וילכו שניהם ר"ל שהלכו שניהם יחדיו למסור נפשם על קדושת שמו ית' כנ"ל ויאמר יצחק אל אברהם כו' ויאמר הנה האש והעצים ואי' השה לעולה ר"ל שרצה להשיג דרכי התשובה כי זאת היא העיקר וזהו הנה האש היינו תורה שנמשלה לאש והעצים רומז למצות שנקראו עיטין אך איה השה ר"ל דרכי התשובה שמלת 'ש'ה נוטריקון 'שערי 'התשובה ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני ר"ל באמת צריך אתה בני להתדבק בתשובה ולתקן מדתך על שאתה מעורר גבורות על העולם. וילכו שניהם יחדיו כלומר בלב אחד למסור נפשם על קדושת שמו ית' בפועל ממש ויבואו אל המקום וכו' ויבן שם אברהם את המזבח וכו' ויקרא אליו מלאך ה' וכו' ויאמר אל תשלח ידך אל הנער כלומר אינכם צריכים לבא לידי מס"נ בפועל שגלוי וידוע לפני רצונכם הטוב ומעלה אני עליכם כאלו נשחט על גבי המזבח ואפרו יהי' צבור לפני לזכור לבניו זכות העקידה לרחם עמו ביום דין אמן. .
שבו לכם פה עם החמור כו' ואח"כ כתיב וישב אברהם אל נעריו כו'. הלשון אינו מדוקדק אמנם הפי' כך כי מתחילה ראה שאינם רואים כלום וקרא אותם חמורים ואמר שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור ואח"כ אע"פ שרחק אותם מתחילה אח"כ קירב אותם לבסוף שיהיו יכולים לעשות תשובה וזהו וישב אברהם אל נעריו פי' שהחזיר אברהם אותם בתשובה על מעשה נעוריהם וזהו וילכו יחדיו אל באר שבע היינו בלב אחד ודו"ק והבן.
ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך וכו' ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה יש לרמוז בזה כי הנה ידוע אשר השני י"ט של ר"ה יום ראשון הוא דינא קשי' ויום השני דינא רפי' והטעם שיום ראשון הוא בחי' לידת יצחק שהוא מדת גבורה ולכן אנו קורין אז וה פקד את שרה שאז הוא לידת הדינין ולכן הוא דינא קשי' וביום ב' קורין העקידה שאז ממתיקין הדינין ואברהם שהוא מדת חסד עקד את יצחק לבל יופקון תוקפוהי לבר ולכן הוא דינא רפי' שכבר נמתקו ונכללו בהחשדים. והנה כבר אמרנו על מאמר חז"ל בר"ה שהכל מודין בפסח נולד יצחק שרומז שעיקר לידת הדינין הי' ברחמים ובבחי' פסח שהוא עת חסד והרצון הי' שימתקו כמאמר הכתוב והאלהים עשה שיראו מלפניו שמדת הדין אינו רק שיראו מלפניו ויחזרו בתשובה וע"י שהאדם מתירא מפני השם הוא ממתיק כל הגבורות ש י'ר'א'ה גימטריא 'ג'ב'ו'ר'ה. וכבר אמרנו שהמתירא מפני ה' באמת אינו מתירא משום דבר בעולם והנה אברהם אבינו ע"ה הי' מדתו כולו חסד שאף על האומות לא הי' מושך דינין כמאמר הכתוב לו ישמעאל יחי' לפניך ולכן הי' רצונו לבטל מדת יצחק מכל וכל שלא יהי' בחי' דין כלל רק כולו חסד. אמנם רצון הש"ית הי' שישאר מדת יצחק בכדי שיהי' יכולת להמשיך מדת גבורה על שונאי ישראל ולא אמר לו השם לשחוט דהיינו לבטל מדת גבורה מכל וכל רק שיעלהו לעולה דהיינו שיקשר מדת גבורה למעלה בשרשה שלא תרד על הכ"י ולא הי' הצורך רק לעקדה שיתעקדו הגבורות ויתכללו בחסדים ולא ירדו על הכנ"י. וזה נרמז בתפילתינו ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור שרומז שיתעקדו הגבורות ויתבטלו מעל זרעו של ישראל ויתמשכו על האומות. וזה רומז הכתוב עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת כי' לפי שאתה מתירא ממדת הדין שהוא שם אלהים לכן לא חשכת את בנך ורצית להקריבו כדי שתתבטל מדתו מכל וכל להיותך אוהב חסד כנ"ל. אמנם אל תשלח ידך אל הנער כי מן הצורך למדת יצחק להמשיך דינים על שונאי ישראל. וזה אמרו ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה רומז שע"י העקדה שהי' במקום ההוא פעל ועשה שיתמתקו הגבורות מעל ישראל על ידי שיתיראו מפני ה' וישובו אליו יתברך אשר יאמר היום בהר ה' יֵרָאֶה רומז במלת היום שבכל ראש השנה ביום העקדה שהוא יום שני של ר"ה על ידי אשר יֵאָמֵר ותזכר עקדת יצחק יפעלו שיתמתקו הגבורות ויתגלו החסדים על הכנ"י ומלת 'ב'ה'ר ר"ת 'בראש 'השנה שבכל ר"ה בעת הזכירם ענין העקידה שהיתה בו ביום שיפעלו שה' יִרָאֶה שיתגלו החסדים ויראה שם הוי"ה ב"ה במילואו שהוא שם רחמים ולכן הובטח אח"כ ויירש זרעך את שער אויביו. רומז שלא כאשר דמית לבטל מדת הדין מכל וכל רק מן הצורך למדת יצחק בכדי שיתמשכו הדינין על שונאי ישראל וישראל יירשום ודו"ק.
ויהי ביום ההוא ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים ואיתא במדרש ויבואו עבדי יצחק אין אנו יודעים אם חצאו אם לא מצאו מן מה דכתיב וימצאו שם באר מים חיים שמצאו מים חיים. והמדרש הזה אין לו שחר ונקדים לפרש הפסוקים שלמעלה וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים כו' ויעתק משם וכו' ולא רבו עלי' ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. והענין הוא כי סוד ר"ה הוא יצחק שהוא המשיך מדה זו על העולם שאית דין ואית דיין. ואם יעבור אדם על מצות הבורא ישפט. והנה דרך משל אם האדם יעבור על מצות המלך נידון לפני השרים היושבים על מדין ואלו השרים ישפטוהו כפי ראות עיניהם אשר רואים המעשה אשר עשה ואין יכולים לצאת חוץ לשורת הדין אך האיש אשר לו הריב יוכל למסור משפטו אל המלך עצמו וטבע המלכות הוא חסד כמאמר הכתוב באור פני מלך חיים וכשמגיע המשפט למלכות עצמו הוא שופט אותו בחסד. והנה בר"ה הוא עת משפט כנאמר כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ויצ"הר מקטרג על ישראל להזכיר עוונותיהם לפני ב"ד שלמעלה וזהו יצחק כנזכר בזו"הק שם ע"פ וילך עשו השדה לצוד ציד להביא כו' אנו מוסרים משפטינו למלך עצמו. וזהו מלפניך משפטינו יצא עיניך תחזינה משרים כי המלכות הוא חסד כמאמר הכתוב באור פני מלך חיים כי הקב"ה רואה גודל החרטה ותשובה שבלבות בני ישראל. ע"כ הוא מרחם עליהם בדין משא"כ הב"ד שלמעלה שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות כהנ"ל. ועיקר המשפט אשר עתה בר"ה הוא כדי שיעשו תשובה כהובא במדרש שאמר הקב"ה לאד"הר אתה סימן לבניך כשם שנכנסת לפני ביום זה לדין ועשית תשובה ויצאת בדימוס כן עתידין בניך לכנס לפני ביום זה לדין ויוצאין בדימוס וע"י תשובה יכולים למסור משפטן למלך עצמו והוא רואה תשובתם ומשפיע עליהם רחמים ויצחק בעצמו מסכים על החסדים שירדו על הכנ"י רק שחפץ שיפחדו מאימת הדין ויתחרטו על עוונותם. וזהו וישב יצחק ויחפר את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם ר"ל 'ב'א'ר הוא נוטריקון 'בידך 'אפקיד 'רוחי וכו' שיצחק חפר ומסר נפשו על עבודתו ית"ש כמו אביו ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו ר"ל שגם כוונת יצחק הי' שיומשך חסדים על כנ"י כמו אביו רק חפץ שיפחדו מאימת הדין כדי שיעשו תשובה וזהו ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים ומים חיים רומז להחסדים גדולים שהוא אור פני מלך חיים. ויריבו רועי גרר וכו' פי' שעל זה קיטרגו הסט"א עד ויחכור באר אחרת ולא רבו עלי' ויקרא שמה רחובות רומז לרחובות הנהר שהוא בינה עולם התשובה ור"ל שע"י תשובה נמתקין הגבורות בשרשן ומתעורר מזל עליון שהוא חיים שהוא אור פני מלך חיים ע"כ אמר כשהשיג זאת כי עתה הרחיב ה לנו ופרינו בארץ וזהו פי' המדרש ויבואו עבדי יצחק כו' ויאמרו לו מצאנו מים ר"ל שאמרו שהשיגו חסד שמים רומז על חסד ואמר המדדש אין אנו יודעים אם מצאו אם לא מצאו מן מה דכתיב וימצאו שם באר מים חיים שהוא רומז על ר"ה שבר"ה אנו ממשיכין הבאר של מים חיים ע"כ אנו אומרים זכרנו לחיים וכתוב לחיים טובים שמצאו מים חיים כלומר שמצאו בר"ה חסדים גדולים שהוא אור פני מלך חיים.
ויהי בבוקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני הנה כל הענין הזה של יעקב אבינו בלתי מובן על פשוטו וח"ו לחשוב על בחיר שבאבות וכללית המרכבה ובן פ"ד שנים היה בעת שנשא האחיות ולא ראה קרי מימיו וחלילה לומר שלכך בחר ברחל להיותה יפת תואר ולא בחר בלאה מפני שלא היתה נאה כאחותה וגם למה הוצרך לבן לרמות אותו ולמה לא אמר לו תיכף שלא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבחירה והיה מוכרח לקחת שתיהן אמנם יראה לומר כי הנה ידוע שהשני אמהות רחל ולאה הם בחי' השני ימים טובים של ר"ה שיום ראשון שהוא דינא קשי' הוא בבחי' לאה ויום השני שהוא דינא רפי' הוא בחי' רחל והם בחי' תרין "ההין דשם "הויה שלאה היא בבחי' ה"ה עלאה ורחל ה"ה תתאה ובחי' לאה היה אצל יעקב כ"כ יראה גדולה מאוד בערך שלא היה רוצה לקחתה מפני שירא היה לגשת אל מדריגה גדולה כזו ולא היה בדעתו לקחתה בשום אופן אלולי שרימה אותו לבן ולכן אמר לו מה זאת עשית לי וכו' למה רמיתני לשון התרוממות פי' למה רוממתני לגשת למדריגה גדולה כזו אשר יראתי לגשת כ"כ הגבה למעלה וק"ל.
תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב יש לרמת בזה כי הנה ביום ר"ה שבו נברא העולם והוא זכרון ליום ראשון יורדין השפעות חדשות לטובת הכנ"י ממקור העליון אמנם כשהשפעות יורדין מעולמות העליונים ומתגלים בז"יה אז יש מיימינים ומשמיאלים ויש כמה מקטריגים שרוצים לעכב השפע מלירד על הכנ"י ולכן היא עת משפט ויום דין ונתן הקב"ה עצה להמתיק הדינין ולהשתיק כל מסטין מעלינו וצוה לנו לתקוע בשופר שהוא קול פשוט שעדיין לא בא לבחי' דיבור שרומז לעלמא דחירות שאין בו אחיזת חיצונים ובו נמתקים כל הגבורות ומתקיים מאמר הכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו שגוון אודם רומז לדין והלבנונית רומז לרחמים כידוע וע"י שישראל עושין תשובה הם מהפכים מדה"ד למדה"ר והדם נעכר ונעשה חלב שהוא גוון הרחמים והאימא עלאה שהיא העולם התשובה מכסית עליהם מכל המקטריגים והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל על פסוק מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה שרומז שע"י עולם התשובה שנקרא מי ומאה קולות שהם גימטריא מלל נמתקים הגבורות שהם בחי' יצחק ומתהפכים לחסדים שהוא מדת אברהם ועי"ז הניקה בנים שרה שהכנ"י יונקים השפעות טובות ובני חיי ומזוני ושרה היא אימא עלאה ולבאר דבריו להבינם מעט נקדים מאמר הכתיב ויאמר יהושע כו' כה אמר ה' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם ויש להבין הלא גם ישראל ידעו מזה ומה הודיעם בזה אמנם רמז בזה גודל מעלת אבותינו הקדושים כי שורש ישיבתם הוא במקור נעלם בעבר הנהר היוצא מעדן העליון והנה כבר כתב רש"י ז"ל על פסוק וייצר ה' אלהים את האדם שהכתיב ביצירתו שני שמות מלאים שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים ונעשה בחותם וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם וביאור הדבר שכמו שהצורה הטבועה ע"י החותם הצורה ההיא הוא בהיפוך מחותם שהציור אשר הוא על החותם בימין הוא נחרת על הצורה הנחתמה בשמאל כן הוא דוגמת האדם הנעשה בצלם אלקים וכן אבותינו הקדושים כשהיו בהעלם בהרת עילם היה אברהם בשמאל ויצחק בימין וכשיצאו הזריעות עולם ונתגלה בנין העולם נעשה מדת החסד שהוא מדת אברהם לימין ומדת יצחק שהוא גבורה לשמאל ולכן בר"ה שאנו צריכים להמתיק הדינין מתעלים האבות ע"י השופר ותקיעות "תשר"ת לשרשם להרת העולם ובא יצחק בימין אברהם ואברהם לשמאלו כמו שהם בשרשם ועי"ז מתמצע יצחק בין יעקב ואברהם ונמתקים הגבורות ונכללין תחת החסדים ומתהפך האודם ללובן ודם נעכר ונעשה חלב וזהו מי מלל לאברהם שע"י המאה קולות שהן כמנין מלל אנו מעלים האבות לשרשם להרת העולם שהיא אימא עלאה עולם התשובה שנקרא מ"י ועי"ז נעשית ההמתקה כנזכר ועי"ז הניקה בנים שרה שע"י אימא עילאה שהוא נקרא שרה נמתקין הגבורות ויונקים הכנ"י שנקראים בנים למקום החסדים היורדים עליהם מהי"ג מכילין דרחמי וזהו תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו "בחודש "שופר "בכסה סופו תיבות "שרה שע"י שאנו מעלים האבות שיהיו בכסה בהרת עולם באימא עילאה שנקראת שרה עי"ז נמתקין הגבורות ונכללין בהחסדים ודם נעכר ונעשה חלב וזהו רומז "בכסה "ליום "חגנו הר"ת הם אותיות "חלב ואמר עוד כי חוק לישראל הוא חק הוא מנין הטרמוטין שבתקיעות "התשר"ת כידוע פי' שע"י תקיעות התשר"ת נעשית ההמתקה שיוכללו הגבורות בהחסדים ויכללו אברהם ויצחק בישראל דלעילא שהוא מקור הרחמים וזהו משפט לאלקי יעקב שידונו הכנ"י ברחמים גדולים בבחי' יעקב שהוא רחמים ובזה יתבאר ג"כ סיום הכתוב שהבאנו למעלה פירושו בשם האר"י ז"ל שאמר אח"כ ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמלאת יצחק ויגדל הילד רומז שמדת יצחק בא לגדלות המוחין ועי"ז יגמל ממדתו מדת הגבורה ונכלל בהחסדים ויעש אברהם וכו' ביום הגמל את יצחק "הגמל גימטריא "מזלא שהוא כמנין הג' הויות הראשונות שרומז שע"י מזלא עילאה נמתקו הגבורות וכשהגבורות ממתקות עושה אברהם שהוא מדת חסד משתה ושמחה בכל העולמות.
א"י תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו והנה דוד המע"ה אמר פסוק זה לתקוע שופר בר"ה ולא חלק בו אם חל להיות בשבת או בחול וחז"ל התקינו שלא לתקוע אם חל ר"ה להיות בשבת שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה ועדיין אין זה מספיק קצת לבטל עבור זה מצוה של תורה וטעם זה אמרו בנגלה ומסתמא היו להם גם טעם כמוס ע"פ סוד. ונראה לי שמרומז הטעם שאין תוקעין בשבת בפסוק הנ"ל והענין הוא דהנה כל מגמת עבודתינו בימים הנוראים אלו להעלות המלכות שמים שיתגלה מלכותו יתברך במהרה על כל העולמות כמאמרינו בפ' נצבים ועל זה אנו מתפללים בימים הנוראים האלו ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך אך ביום הדין מתיצבים המקטריגים לקטרג עכנ"י ח"ו כמו שנאמר ויהי היום ויבואו בני אלהים להתיצב על ה' ודרשו ז"ל ויהי היום זה ר"ה וכדי לתת עצות בנפשינו צוה לנו הקב"ה לתקוע בשופר ביום הזה כדי לערבב הסט"א לבל יכלו להרע לישראל שהענין השופר הוא שהוא קול פשוט בלא חיתוך הדיבור ומן הצורך לשום כל מגמת כוונתינו בלב ומחשבה יחד לשוב לפניו ית"ש מעומק הלב בעת התקיעה וכשתוקע בשופר מעומק הלב בתשובה הקב"ה שהוא בוחן כליות ולב מקבל מחשבה זו לפניו וע"י קול פשוט שיוצא מן השופר נתעורר עולם המחשבה שאין בו דיבר. ואין שום מלאך ושרף יודעים עד מה ולא יבינו מה שישראל עושין בשופר ועי"ז נתערבב השטן ונחלש הסט"א. והדם נעכר ונעשה חלב דהיינו שהגבורות נמתקים ומסכימין על החסדים שירדו על הכנס' ישראל ונתגלה הלבנונית עליון הרחמים הגדולים עכנ"י. ולזה אנו מכוונים בעת תקיעות שופר השם הקדוש ק'ר'ע ש'ט'ן משולב עם שם הויה ב"ה כי ע"י תקיעותינו ביום זה נתערבב השטן והרחמים מתגברין ונתגלה הלבנונית עליון הי"ג מכ"ד עכנ"י והנה בימות החול שאז עת התגברות הדינין והסט"א צריכים אנו להמתיקם ע"י השופר בכדי שלא יבינו הסט"א אבל בשבת קודש לית שולטנא אחרא בכולהו עלמין ואנפהא נהרין בנהירו עלאה ואין להסט"א שום ממשלה לקטרג בשבת קודש והלבנונית עליון מאיר לכל העולמות לזה אין מן הצורך לתקיעת שופר בשבת קודש שגם בלא שופר נתערבב ונחלש כח הסט"א והלבנונית מופיע בכל העולמות ומה שאנו פועלים בימי השבוע ע"י השופר יכולים לפעול בשבת קודש בלא שופר כנ"ל. וטעם זה נרמז בפסוק הנ"ל כי הר"ת של "תקעו "בחודש "שופר "בכסה "ליום "חגנו הן למפרע "שבת "חלב וגם ר"ת אלו עולין בגימטריא ת'ש'מ'ב כמנין ק'ר'ע ש'ט'ן וי"ג מכילין דרחמי ופי' שעל ידי השופר נתערבב השטן והלבנונית נגליון נתגלה על הכנ"י הי"ג מכ"ד. וגם נרמז בפסוק זה ש'ב'ת ח'ל'ב ור"ל אם הוא בשבת קודש מאיר הלבנונית עליון מעצמו מגודל קדושות שבת ואין מן הצורך לתקוע בשופר שגם בלא שופר יכולים לפעול רחמים גדולים וחסדים טובים על כנסת ישראל.
אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון. לכאורה אינו מובן וכי אפשר שכל העם ידעו כוונת השופר אשר כוונתו גבוה מעל גבוה. והנראה בזה דעיקר כוונת ר"ה והשופר וכוונת הנסירה הוא שיהיה היחוד פא"פ. והנה נודע ששם הויה ב"ה הוא רחמים ושם אלקים הוא דין וחמשה אותיות של שם אלקים כל אות ואות יש לו צירוף של שם אלקים נמצא שהגבורות הן ה' פעמים אלקים וחמשה פעמים אלקים עולה בגימ' ת"ל והן בחי' דו"נ נמצא שהן שני פעמים ת"ל וזהו קווצותיו תלתלים היינו שני פעמים ת"ל ע"כ כתיב תלתלים שחורות שהן דינין ויש בהם שחרות שאינן מאירין ע"כ צריכים אנו להמתיק על ידי כשרון מעשינו שיאיר בהם השמות הויות של רחמים שיהי' ה' הוא האלהים ועל ידי ששמות הויות מאירין בהם נהפכים לרחמים וע"י מה נמתקין ע"י השופר אם נכווין בתקיעתינו רק כדי לעשות רצון יוצרינו כמו שאמר אדוני מורי ורבי הרב הקדוש רבינו אלימלך זצוק"ל על הגמרא למה תוקעין רחמנא אמר תקעו. ופי' הוא ז"ל שהגמרא מקשה למה תוקעין כלומר מה היא בכוונה של התקיעות. ותירץ רחמנא אמר תקעו פי' שזאת תהי' עיקר הכוונה לעשות רצון הבורא ב"ה וע"י תקיעתינו לעשות רצון הבורא ב"ה אנו ממתיקין הגבורות ונהפכו לרחמים דהיינו ע"י תקיעות מעומד אנו ממתיקין אות אחת מהחמשה שמות אלקים שעולים ת"ל ונשאר תכ"ט וע"י תקיעות מיושב אנו ממתיקין עוד אות אחת מהחמשה שמות הנ"ל ונשאר ח'ת'ך שהוא שם של רחמים גדולים חותך חיים לכל חי הוא השם היוצא מפסוק "פותח "את "ידך מס"ת שלו והנה ר"ת של פסוק זה "אשרי "העם "יודעי "תרועה "יי' "באור פניך יהלכון עולה בגימ' ח'ת'ך וזהו פי' הפסוק אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון ר"ל אשרי העם שעושים רצון הבורא ב"ה בתקיעתם שעי"ז הן ממתיקין הגבורות ונעשים רחמים שהוא שם ח'ת'ך המרומז בפסוק זה כנ"ל וע"י ששם זה נתגלה. פניך יהלכון ר"ל שפנים של זעם חלף והולך לו. ונמשך עכנ"י חסדים ורחמים גדולים אמן.
אל אמונה בערכך דין אם תמצה עומק הדין. מי יצדק לפניך בדין קדוש. זאת יובן עפ"י מה שאמרנו כבר טעם למה שאנו אומרים ביו"הכ בתפילת נעילה ז' פעמים ה' הוא אלקים. ותוכן הדברים שם מה שבעולם שלמטה רחמים בעולם שלמעלה הימנו דין כי שם בעולם שלמעלה הימנו עדיין הוא צימצום נגד עולם שהוא יותר גבוה וכן מעולם לעולם עד א"ס ב"ה ששם אין שום צימצום רק כולו רחמים גמורים וזהו ה' ר"ל מה שבעולם שלמטה הוא הוי' דהיינו רחמים הוא אלהים ר"ל בעולם שלמעלה הימנו הוא עדיין דין ועפי"ז יובן אל אמונה שהוא חסד גדול שהוא עתיקא אבל בערכך ר"ל נגד הא"ס ב"ה הוא דין אם תמצה עומק הדין שהוא בחי' ממעמקים קראתיך ה' מי יצדק לפניך בדין ר"ל העולם המחשבה שנקרא "מי יוכל להמתיק ולהצדיק לפניך עומק הדין שלא ישלוט ח"ו על כנסת ישראל.
ת"ר חכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר ולתקופה כר' יהושיע חכמי אומות העולם מונין אף למבול כר' יהושיע גם איתא במס' ר"ה דף יו"ד ע"ב תניא ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק וכו' ר' יהושיע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק וכו' כבר נתחבטו בזה גאוני קמאי האיך שייך פלוגתא בדבר מציאת דליכא תלי' בסברא כיאם במציאת הזמן האיך שייך פלוגתא והאיך נוכל לומר אלו ואלו דא"ח והנני מוסיף להפליא מה שנאמ' בדברי ר' יהושע בפסח נולד יצחק כנראה שפת יתר כי בזה אינו פליג על ר"א דקאי כוותי'. ובדרך רמז נוכל לומר ולפרש ונקדים לבאר מאמר האר"י הקדוש זלה"ה וז"ל דינא דכורא תקיפין ברישא וניחין בסופי' ודינא דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסופי' והוא מאמר סתום ויובן ע"פ מה שאמרו שהש"י ברא העולם במדת הדין וגבורה כמש"ה בראשית ברא אלהים וכו' שבתחילה עלה במחשבתו לבראתו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין וראשית הבריאה הי' ברצונו הפשוט רק להטיב לברואיו היינו שבאם לא יחטא אדם יהי' לו כל טוב כן היתה כונת הבריאה אך כאשר יחטא אדם אזי הדין המשפט מתוחה עליו להעניש אותו כמשפט חטאו כי לא היתה אז המתקת הגבורות כי ראשית הבריאה היתה מני' ובי' בלי אתערותא דלתתא רק מני' ובי' ברצונו הפשוט והיתה כונת הבריאה רק להטיב דהיינו שלא יחטא ולא יענש ויבוא עליו כל טוב אבל כשיחטא ליכא המתקת הגבורות והמתקת הגבורות הוא רק באתערותא דלתתא ע"י הצדיקים על ידם יש המתקת הגבורות זהו פירש מאמר האר"י זלה"ה דינא דכורא ר"ל הבריאה הקדומה שהי' מני' ובי' בלי אתערותא דלתתא מכונה בשם דכורא תקיפין ברישא ר"ל כי אף שכונת הבריאה היתה רק להטיב אך כשיחטא האדם אזי הדינים מוכנים לבוא עליו כי ליכא המתקה ודינא דנוקבא נייחין ברישא וכו' ר"ל שהמתקות הגבורות היתה ע"י אתערותא דלתתא מכונה בשם נוקבא הי' נייחין ברישא שיש המתקת הגבורות והבין וראשית בריאה הקדומה שהיתה בלי אתערותא דלתתא מכונה בשם תשרי שהי' הרת עולם במחשבה קדומה והיתה בלי המתקה והמתקת הגבורות לא הי' עד האבות התחילו באתערותא דלתתא להמתיק הגבורות וזה מכונה בשם ניסן כי אז התחיל להתגלות שיש כח בצדיקים להמתיק כי אז נגאלו ממצרים ע"י האבות ומשה ואהרן ע"י אתערותא דלתתא והיתה אז המתקת הדינין זאת היתה בניסן לכך קודם בדורות הראשונים בדור המבול שהיו חוטאים גברו הדינים עליהם עד מאד עד שהציף ה' עליהם את מי המבול כי לא הי' המתקת הגבורות רק המשפט הי' ברצון הקדום והמתקה לא הי' עד האבות וידוע שכשישראל אין צריכים לשידוד מערכות העולם נוהג ע"פ הטבע כאשר הי' הבריאה שיתנהג העולם ע"פ הטבע רק כשישראל המה בעומקא ועקתא אזי משדד להם המערכות ברצונו הפשוט וידוע שהעולם נתקיים ע"י ישראל העושים רצונו וכאשר חוטאים חלילה וסטרא דדינא גוברת שיחרב העולם אזי כשישראל שבים בתשובה שלימה ומתקנין וממתיקין הגבורות בשרשם העולם נתקיים תחת תקופי הזמן והמתקת הגבורות הוא רק לקיום העולם תחת תקופי הזמן והא ראיה כשהיו צריכים לבריאה חדשה דהיינו בקריעת ים סוף שהי' בריאה חדשה אמר הקב"ה למשה מה תצעק אלי שזאת אינו תלוי' באתערותא דלתתא רק ברצון הקדום בלי אתערותא דלתתא ע"כ אמר לאו עידן צלותא הוא שאין הדבר תלוי' באתערותא דלתתא רק ברצון הקדום כנ"ל (עיין בפ' בשלח שם הארכתי בענין זה ותבין הדבר לאשורו). זאת מרמז לן הגמרא חכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר מבול הוא כינוי לחטא ר"ל שירא האדם מלחטא מונין כר"א שכל אדם ישמור עצמו מלחטא כר"א שאומר בתשרי נברא העולם והוא המשפט ברצון הקדום וראשית הבריאה הי' בלי המתקה ע"כ ישמר אדם עצמו מאד מאד מלחטא ולתקופה ר"ל לקיום העולם היינו אם היו חוטאים ח"ו וצריכים לקיום העולם שלא יחרב מניסן מנינין לשוב בתשובה שלימה שיהי' קיום העולם תחת תקופי הזמן ע"י המתקה וחכמי אומות העולם שאינם רוצים לשמור עצמם מחטא ע"כ מונין אף למבול כר"י והבן ובסיגנון זה נבאר הפלוגתא דר א ור"י כי ידוע שאברהם כולו חסד ויעקב כולו רחמים ויצחק כולו משפט ואנו ממתיקים בשופר בתש"ת נגד אברהם יצחק יעקב שיצחק שהיא כולו משפט יהי' נמתק בין אברהם ויעקב כי יעקב צריך להיות בי' מיצעא כי הוא הבריח התיכון המחבר הקצוות אך בכדי להמתיק המשפט ע"כ צריך יצחק להיות בי' מיצעא וזהו הפלוגתא שר"א אומר בתשרי נברא העולם גם בתשרי נולדו האבות ר"ל שהבריאה הקדומה הי' ברצונו הפשוט בלתי המתקה לזה הוצרך בפסח נולד יצחק ר"ל בניסן כי אז הי' המתקת הדינין ר"ל והי' נמתק יצחק שכולל המשפט ור"י אומר בניסן נברא העולם ובניסן נולדו האבות ר"ל שבתחילת הבריאה הי' ברצונו הפשוט שיהי' אח"כ המתקה לזה אמר ג"כ בפסח נולד יצחק בפסח ר"ל מלשון ופסחתי על בתי מצרים ר"ל שצריכים לפסוח ליצחק ממקומו כי מקומו בשמאל שהוא כולו משפט צריכים לפסוח ולנתק אותו ממקומו שיהיה בי' מיצעא בין אברהם ויעקב שיהי' המתקת המשפט ויתמשך רחמים וחסדים גדולים על כנסת ישראל. ודו"ק והבן.
ואמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר. אמר ר' אבוה למה תוקעין בשופר של איל. אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמנם לפני עכ"ל. יש להבין במה שאמר כדי שתמליכוני עליכם שהרי כבר אמרו בכל ברכה מלך העולם וגם מלך הקדוש ומלוך על כל העולם וכבר הומלך עלינו מאז. ויראה שמורה לנו ענין גדול בעבדות השם כי השם ב"ה ברא תבל ומלואה וכל העולמות כדי שידע כל פעול כי הוא פעלו ולהכיר מלכותו שהוא מושל בכל ומלך על כל הארץ ולהגדיל שמו ולספר הודו ואותנו לקח להיות לו לעם סגולה ולשמור מצותיו וליחדו בכל יום פעמים באהבה ולהמליכו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ובארבע רוחות השמים כרמוז בתיבת אחד. אמנם לא רבים יחכמו לקבל עול מלכות שמים שלימה וליחד כל מחשבותם לאמיתת מציאותו ומלכותו כי שאור שבעיסה מעכב ועונותינו מבדילין בינינו לבין אלהינו גם בעת שאנו אומרים ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וכו' ומן הצורך להיות נכון בכל לב ונפש למסור את נפשו מרוב אהבה וחשיקה לנועם הש"ית ואורו ומעטים הם המקיימים ומכוונים זה זולת השרידים אשר ה' קורא ויחידי סגולה אשר כלתה נפשם לחזות בנועם הש"ית והם נכונים בכל עת ובכל שעה לקדש שמו ולמסור נפשם מרוב אהבתם להדבק באור העליון ע"ד שמצינו לר"ע ע"ה שכל ימיו הי' מצטער מתי יבוא לידו מצות בכל נפשך ולבסוף שהיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל הי' קורא קריאת שמע באהבה עזה ולא הטרידוהו יסורים הגדולים והעצה לבוא לידי מדה זו הוא להנין עצמינו להמליך אלהינו באהבה עזה יבכל לב ונפש בשני ימי ר"ה ועי"ז יוסיף אומץ ליחד אלהינו בעת אמרו שמע ישראל כל השנה שיוכל לקבל עליו עול מלכות שמים בקדושה ע"י המשכת הקדושה שהוא מושך עליו בר"ה ואשרי מי שהוא זוכה לקדש ולטהר עצמו ומחשבותיו ולהכין עצמו לקראת אלהינו בכל המ"ח שעות שבר"ה שבזה ימשוך קדושה ודביקות השם על כל השנה שיוכל להיות דבוק בנועם השם כל היום וכל חלק מחלקי השעות שבר"ה יתנו עזר וסעד לכל יום מימי השנה להמליך הבורא ב"ה וזהו הפי' ואמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם שהכוונה שתאמרו המלכיות בר"ה בכל לבכם שע"י זה תמליכו את השם ב"ה כל השנה ברוב עוז ואל יוכל נרגן המפריד להבדיל בינינו לבוראנו אך נהי' דבוקים באורו בלי מסך מבדיל. אמנם אין ראוי לאדם לבקש זאת שיבוא לידי מסירת נפש בפועל כמו שקרה לר' עקיבא שנהרג על קדושת שמו יתברך אמנם יכין עצמו לקדש ה' בכל עוז ומי שהוא נכון לזה באמת ובשמחה מעלה עליו הש"ית כאילו קיימו בכועל ממש וזהו הפי' שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפכי פי' אחרי שהמלכתם אלהיכם עליכם ואתם נכונים לקדש שמו ולמסור נפשכם יזכור לכם עקדת יצחק שעפרו צבור אף שלא נשרף בפועל ומעלה אני עליכם כאילו גם אתם עקדתם עצמכם לפני ונעשין עולות בפועל ולא תצטרכו לבא לידי מעשה ממש.
שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושני חצוצרות מן הצדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשוכר וכו' ראוי להבין במשנתינו שהרי לא היו נוהגין כן אלא בימי המקדש. וקשה קצת שישמענו רבינו הקדוש הלכתא למשיחא בלבד גם למה הי' פיו מצופה זהב ויראה לרמוז כי הנה ירוע בספרי קודש שלזה תוקעין בשופר כלומר עורו ישנים מתרדמתכם. ונראה שרמזו בזה כי האדם שחטפתו שינה אין שכלו ומוחו צלול עד שישן קצת וירגיע שכלו ומקבל אח"כ מוחין חדשים ועל דרך זה סובב ג"כ כוונת תפילות ותקיעות שופר בר"ה כידוע שהעולמות מתעלין אז לקבל מוחין חדשים שיתמשך אור אלהותו יתברך בכל העולמות וכל מגמתינו לבנות קומת השכינה שיהי' מתפרסם אלהותו מלא כל הארץ שהיא עתה בזמן הגלות בחי' נקודה קטנה בלי אברים ואין מלכותו יתברך מתפרסם עדיין לכל יושבי תבל עד שיקוים מאמר הנביא והי' ה' למלך על כל הארץ ועיקר הבנין הוא ע"י אתערותא דלתתא שמעורר אתערותא דלעילא ורחמנא לבא בעי בזה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה לידע ולהבין רוממות אלהותו יתברך דאיהו עיקרא ושרשא דכולו עלמין ולית אתר פנוי מיני' עי"ז הוא ממשיך אלהותו יתברך לעולמות התחתונים וגם צריך לתקן מדותיו שהם אהבה יראה התפארות וכו' לבל ישתמש בהם רק לכבוד בוראו ובזה הוא ממשיך הוא"ו משם הוי"ה ב"ה שהוא ז"א אל המלכות שמים ה"א תתאה אמנם גם הז"א עדיין אינו קומה שלימה הגם שהוא בבתי' אברים מ"מ אין קומה בלא ראש ועיקר הוא השכל שהוא במוח שאין באפשרי להרים יד ורגל בלי השכל המניע את האברים. ואין הקומה נשלמת עד שיומשכו אל הזו"נ המוחין עילאין מעולם המחשבה ולזה אנו תוקעין בשופר בר"ה שהוא קול פשוט ובא ממחשבה בכדי להמתיק הגבורות ולהמשיך הי"ג מכילין דרחמי ע"י המשכות אור אלהותו יתברך מא"א אל זו"נ ועי"ז יתיחדו השם אהי"ה עם השם הוי"ה ושם הוי"ה בשם אדנ"י ותרד השפע מה' עלאה אל הוא"ו והה' תקבל מהיו"ד והנה ידוע מאמר חז"ל על פסוק תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו שהחודש מתכסה בו רומז שבר"ה המלכות שמים עולה אל הא"א לקבל משם שפע מא"ס ב"ה והכל הוא ע"י אתערותא דלתתא ולזה תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר פסוקי המלכיות והמלך הקדוש והמלך המשפט בכדי שע"י קבלת עול מלכות שמים נעלה העולמות מתתא לעילא ויומשך אור אלהותו יתברך מעילא לתתא אל כל העולמות ועי"ז נמשכין שמות הרחמים ונמתקים שמות הדינים ולזה התקיעה שהיא מרמזת על מדת אברהם מדת חסד הוא קול ארוך כדי להמשיך השפע מא"א שיתגלו החסדים על הכנ"י והתרועה והשברים שהם בבחי' גבורה הם קולות קצרים שאין הרצון שתהי' ההנהגה על ידם רק שיומתקו תיכף. והנה השטן הוא היצ"הר מידיעתו אשר ע"י מעשי בני ישראל וכוונת תקיעותיהם וקבלת עול מ"ש הם מעלים כל העולמות מתתא לעילא ומורידין מעילא לתתא שפע אלהותו יתברך. לזה כל מגמתו לערבב כוונותיהם ומחשבותיהם אמנם כשהאדם עומד נגדו ואינו נותן מקום שיתאחז במצודתו אז מסתלק תיכף ושוב אינו יכול לערבבו. והנה הזו"נ כל עוד שלא קיבלו עדיין המוחין עילאין הם בבחי' חצי צורות שעדיין לא נשלם שיעור קומתם כנ"ל וגמר צורתם הוא על ידי המשכת המוחין עילאין שאז נשלם שיעור קומתם באברים וראש וזה שרמז שופר של ר"ה של יעל פשוט יעל לשון עלייה פי' שע"י השופר מעלין כל העולמות להמשיך מעילא לתתא אור הא"ס הפשוט בתכלית הפשיטות. ופיו מצופה זהב זהב רומז למדת יצחק שהוא גבורה כידוע ורומז שהגם שהשטן כל מגמתו לערבב כוונתם ולעורר מדת יצחק עליהם מסתלק תיכף ע"י התקיעה. ואינו מצופה רק פיו שרומז להתחלה ושוב מתבטל אחיזת החיצונים ע"י המשכת המוחין עילאין אל זו"נ. וזהו שאמר ושני חצ"וצרו"ת מן הצדדין. חצ"וצרו"ת הוא נוטריקון חצ"י צורו"ת רומז שז"א ומלכות שהם חצי צורות קודם שמקבלין המוחין עומדים לקבל השפע שיורד מא"א ע"י השופר. וזהו שופר מאריך רומז שהשופר פועל שיורד השפע מאריך אנפין אל הזעיר ונוקבא ונשלם שיעור קומתם וחצוצרות מקצרות רומז שהגבורות המעכבים השפע ועושין את הזו"נ בבחי' חצ"י צורו"ת מקצרות ומסתלקות תיכף והבן.
אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וכו' וקשה מאי קמ"ל ר' עקיבא בזה וכי לפני מלאך או לאחד מצבא השמים יטהרו בוודאי הן מטהרין עצמם לפני אביהם שבשמים ונראה בזה שבא ר' עקיבא להשמיענו שלא יעלה על לב האדם השב על עוונותיו ועושה צדקה וגם סיגף עצמו בתעניתים ועוסק בתורה ותפילה שיצא ידי חובתו בתשובה חלילה וחלילה כי אם יתבונן האדם רוממות אלהותו ית"ש ולפני מיחטא וגודל הפגם בוודאי יבין שכל הסיגופים והצדקות והזעקות שלו אינם אפילו כטפה מן הים נגד מה שחטא לפני מי שאמר והיה העולם ומאד מאד צריך האדם להתחזק עצמו בכל פעם יותר ויותר בתשובה וכל מה שזיכהו הבורא שיבין גדולות רוממות אלקינו הוא מבין יותר גודל הפגם שלו לפני מי חטא ולפני מי צריך ליהטר עצמו בתשובה לכן צריך האדם מאד בכל פעם יותר בתשובה וזהו פי' הגמרא אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל פי' חזקו עצמיכם ישראל בתשובה ותיבת אשריכם הוא מלשון אשרי חמוץ ור"ל תתחזקו עצמיכם מאד בתשובה ואל תאמרו שיצאתם ידי חובת התשובה רק תתבוננו בעצמיכם לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם ואז תראו ואז תשכילו אשר תעשו ותבינו שהתשובה שעשיתם עד עכשיו אינו כפי הפגם אפילו כטפה מן הים כי מי יכול לפייס למלך גדול ונורא מלך מ"ה הקב"ה וה' יורינו ויפתח לנו שערי תשובה שנשוב אליו באמת אמן.
המ"א מביא שמהרש"ל לא אכל דגים בר"ה כי היו חביבים עליו עד מאד ורוצה למעט תאוותו ונ"ל דהטעם שלו היה כך כי הגם דאיתא ליכל אינש בריש שתא קריא ורוביא ותמרא וקרא כו' הטעם משום סימנא טבא כדאיתא בגמרא דהיינו שיכוין בכל הסימנים שהם ציונים לדברים עליונים שבעולמית העליונים והנה באוכלו הסימנים הטובים יכווין לציון וסימן לשלמעלה דהיינו באוכלו רוביא יכוין לסימן וציון שלמעלה שירבה זכיותינו וכן בקרא וכן בתמרי לציון וסימן שלמעלה ואח"כ יכוין להמשיך הדבר למטה דבר ההיא המרומז בו והנה בוודאי דגים הם סימן וציון לדברים טובים למעלה ולהמשיך דוגמתן למטה כגון לפרות ולרבות כדגים ומרמזים ג"כ על עינא פקיחא שבדגים אין להם עפעפים והנה כשהאדם רוצה לכוין כנ"ל הוא מחויב להפשיט עצמו מכל התאוות דהיינו למשל באוכלו רוביא ורוצה לכוין לציון וסימן שלמעלה ולהמשיך דוגמתו לתתא צריך למשוך עצמו שלא לאכול לתאווה גשמיות רק לפשוט עצמו מתאוות גשמיות ולכוין שרוביא הוא ציון וסימן לשלמעלה וימשיך אז דוגמתו לתתא שירבה זכיותינו משא"כ באוכלו לתאווה גשמיות שאז אינו פועל כלום להמשיך דוגמתו לתתא והנה המהרש"ל ז"ל מחמת שהיו הדגים חביבים עליו עד למאד היה ירא באוכלו הדגים שלא ימשוך אותו התאווה לתתא ולא יהיה יכול להפשיט עצמו מהתאווה גשמיות על כן משך עצמו מהם ולא אכל אותם שירא שלא יהיה פועל באוכלו הדגים שימשוך כן לתתא דוגמתם כי שמא ימשוך עצמו אחר התאווה ושוב לא יהיה פועל כלום וק"ל.