וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה ה' אלהיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם יהושע וכו' ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וכו' ואנכי הסתיר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וכו' הדקדוקים רבו א' מה דכתיב וילך משה שלא נמצא בכל התורה כולה שהלך משה לישראל כשרצה לדבר עמם בצוות המקום אלא הם היו באים אצלו כנאמר ויבוא העם העם אל משה וכו' או ויקהל משה או ויקרא משה גם אינו מובן שאמר וילך משה וידבר שמשמע שבשעת הלוכו דבר וזה אינו מנהגו של עולם ב' שאמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא משמע שמחמת זקנה אינו יכול עוד לצא' ולבא ואח"כ אמר וה' אמר אלי לא תעבור וכו' ואם גזירת המקום ב"ה שלא יעבור את הירדן למה הזכיר שהוא אינו יכול לצאת ולבוא הלא אף אם היה בכוחו לעבור וה' לא צוה לא הי' עובר עוד קשה שאמר הכתוב ה' הוא עובר לפניך הי' לו לומר ה' הוא הולך לפניך כנאמר וה' הולך לפניהם גם קשה הלא כתיב במשה לא כהתה עינו ולא נס ליחו ומפני מה לא הי' בכוחו לצאת ולבוא גם צריך להבין דדרשינין בגמ' אסתר מן התורה מנין דכתיב ואנכי הסתר אסתיר וק' הלא ע"י אסתר נעשו ניסים גדולים לישראל וגברו רחמים וחסדים גדולים מן השמים על ישראל על ידה תהיה נרמזת בפסוק זה שאמרו חכמינו ז"ל עליו שכל התוכחות אינם קשים כ"כ כהסתרת פנים ונראה בזה דהנה צדיקי הדור נקראים כלי ה' שהם כלים שעל ידם יורד השפעות טובות על הכנ"י שהן מעלין המלכות עד המוחין והוא מקבלת שפע מהמוחין ומשפיעין על כנ"י ע"י צדיקי הדור שהם מעוררין רחמים וחסדים על כנ"י והנה יש אנשים שדורשין ומוכיחין את ישראל בדברי תוכחות ולא יפה הן עושין שמעוררין בדיבורם גבורות ח"ו על כנ"י ויוכל להגיע איזה צער ונזק ח"ו ע"י דיבורם וכשישראל הן בצער כביכול אף הוא בצער כדאיתא כשישראל הם בצער שכינה מה אמרת קלני מראשי כו' וכ"ש כשהציבור שרוים בצער כביכול הוא יתברך ג"כ בצער וכן כתיב עמו אנכי בצרה מפני שהם דבוקים בעצמותו ית"ש כדכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו לכן הוא מרגיש בצערם ומחמת זאת אינו מסתכל בעוונותיהם של ישראל וזהו שאנו אומרים בר"ה לא הביט עון ביעקב ולא ראה עמל בישראל ועמל הוא לשון עיפות. ור"ל שאין הקב"ה מסתכל לא בעוונותיה' שלהם ולא בעצליתם שהם נרפים מעבודתו ית"ש ואמר הכתוב הטעם ה' אלהיו עמו ר"ל שיש בהם חלק אלקי ממעל ואם יסתכל חלילה על עוונות שלהם ויענשם ח"ו יהי' הוא ית"ש ג"כ עמהם בצער. ותרועת מלך בו. ר"ל אם יגיע להם ח"ו איזה שבר כביכול גם המלך בו לכן אין רצונו ית"ש שיתעוררו עכנ"י גבורות ח"ו רק לעורר רחמים וחסדים אליהם אך אם המוכיח הוא צדיק גדול כ"כ שהוא דבוק בא"ס ב"ה ואין לו אחיזה בזה העולם כלל צדיק כזה יוכל לדבר אליהם דברי תוכחת מוסר שמדבריו לא יגיע להם שום נזק מחמת שהוא דבוק בא"ס ב"ה ששם כולו רחמים ואין שם שום אחיזת החיצונים כלל ובזה העולם אין לו שום אחיזה כלל בלתי אפשר שיגיע מדבריו שום נזק ואדברה גם דבריו הקשים הן רחמים אבל אם עדיין אחוז בזה העולם חלילה וחלילה להוציא מפיו שום דבר קשה רק צריך תמיד לעורר רחמים וחסדים עכנ"י. וצדיק אשר יהי' דבוק בא"ס ב"ה ולא יהיה לו שום אחיזה בזה העולם אינו מצוי ומשה כשהי' מדבר דברי תוכחות אלו לבני ישראל הי' ביום שנסתלק מן העולם כמו שפירש"י בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום מלאו ימי ושנותי ולא הי' לו אז שום אחיזה בזה העולם והי' דבק בא"ס ב"ה כדאיתא בזוה"ק בהאי רצון איסתלק משה לכן הי' בכוחו לדבר דברי תוכחות אלה לבני ישראל שהי' בטוח שלא יגיע מדבריו שום נזק ואדרבה שגם בדברים אלה נרמזים רחמים גדולים וזהו שאמרו חז"ל שהפסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וכו' הוא מאותן שאין להם הכרע. ר"ל כי בפרשה זו דיבר משה דברים שהם נראים דברים קשים ואמרו ז"ל שאין להם הכרע ר"ל שאין להכריע מלת וקם שיהיה דבוק עם העם שלמטה רק קאי אמה שלמעלה הנך שוכב עם אבותיך וקם שיקומו לתחית המתים. מפני כשדיבר אותן הדברים היה בעת הסתלקותו מן העולם ולא היה אחוז בזה העולם כלל והיה דבוק בא"ס ב"ה ששם כולו רחמים ואין שם שום אחיזת החיצונים כלל ומזה נבוא לביאור הפסוקים וילך משה פי' שהלך ונתפשט לגמרי מזה העולם ונאחז ברצון העליון וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל פי' מחמת שהלך אז מזה העולם ולא הי' לו עוד אח זה בזה העולם הי' מדבר אליהם את כל הדברים הנאמרים להלן שנראים דברי תוכחות מפני שהי' בטוח שלא יגיע להם שום היזק כלל וזהו ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום פירש קודם שדיבר דברי התוכחות הודע להם שאל ירע בעיניהם מה שמוכיח אותן בדברים כאלה שבטוח הוא שלא יזיק להם כלל וכלל דברי תוכחותיו. וזהו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ואין לי עוד אחיזה בזה העולם וכמו שדרשו ז"ל היום מלאו ימי ושנותי. לא אוכל עוד לצאת ולבא פי' שהצדיק כל ימי חיים חיותו צריך להיות בבחינה רצוא ושוב ר"ל שיהי' דבוק בבורא ב"ה בהתפשטות הגשמיות לגמרי. ושיוכל ג"כ לירד מדביקותו לזה העולם לצורך ישראל כדי לקשרם לשרשם. וכמו שבארנו ע"פ אשר יוציאם ואשר יביאם וכל זמן שיש לו אחיזה בזה העולם אינו יכול לדבר קשות ואמר להם משה. לא אוכל עוד לצאת ולבוא. ר"ל שאינו יכול לירד עוד מדביקותו לזה העולם מחמת שהגיע זמן הסתלקיתו ובזה הודיע להם שאל יפחידו מדבריו. ואמר להם עוד. ה' הוא עובר לפניך ר"ל אע' פי שאני אומר לפניכם דברים שנראים קשים כגידין הקב"ה ייטיב עמכם ויעבור על פשעכם וזהו ה' הוא עובר לפניך פי' שהוא מעביר על פשעיך מחמת חלק אלקי ממעל שיש בך כנ"ל. ובתוך דברי התוכחות רמז להם גם כן שהבטיח להם הקב"ה שלא יסתכל ולא יביט בעונם משום בכל צרתם לו צר וזה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה פירש שאנכי הסתר אסתיר פני מלהביט ברעתם אשר עשו ולכן נרמז בתיבת אסתיר. אסתר שעל ידה נתגלה הרחמים על ישראל מפני שכאן נרמז רחמים גדולים שהקדוש ברוך הוא אינו מסתכל בעוונותיהם של ישראל.
ויאמר אליהם וכו' לא אוכל עוד לצאת ולבא וכו' ה' אלקיך הוא עובר לפניך וכו' הנה על פי פשוטו יש לפרש שהורה לנו לעורר לבבות עם בני ישראל בימים האלה ימים הנוראים הממשמשים ובאים שהם עת משפט לאלהי יעקב לבל יהי' נכון לבו בטוח בתפלת הצדיק אשר הוא חוסה בצילו שיפגיע בעדו או לבטוח באיזה מצוה שעשה שעל ידה תצא כאור משפטו כי אין הדבר תלוי אלא בו לשוב בתשובה שלימה ולשפוך שיחו לפני בעל הרחמים בתפלה ובתחנונים שישוב ירחמיהו ויקבל תשובתו כי ימינו פשוטה לקבל שבים כמובא על זה משל נאה במדר' שהארי' המלך שבחיות קצף על עבדיו החיות כולם והיו זוחלים ורועדים מאימת קצפו ולא היו יודעים האיך ישאו פנים לבא לפני המלך ולהתחנן לו שיסור קצפו מעליהם ונענה להם השועל שהוא הפיקח שבחיות אני אלך לפניכם לפייס את המלך בעד כולכם שאני יודע שלש מאות משלים לפייסו בהם ובטחו החיות בדבריו והלכו אחריו והוא לפניהם וכשהלך לפניהם דרך פרסה או יותר החזיר פניו אליהם ואמר להם תדעו שנשכחו מאתי מאה מהמשלים והשיבו לו שיסתפקו ביתר השני מאות וכשהלך עוד מעט אתם אמר להם הנה שכחתי עוד מאה והשיבו שיספיק גם המאה שנשארו לו וכיון שהגיע אתם קרוב לחצר המלך אמר להם תדעו שכבר שכחתי כל המשלים ומעתה תעזרו את עצמיכם וכל אחד יבקש על נפשו מלפני המלך אולי יתמלא רחמים עליו להטות אליו חסד ועלי אין לכם להשען עתה והנמשל מובן מאליו שהגם שהצדיק הוא עומד בפרץ בעד עם בני ישראל והוא המקרבן להכניסן תחת כנפי השכינה ומביאם קרוב לחצר המלך מכל מקום בהיותם קריב להיכל המלך הוא מודיעם שהדבר העקרי תלוי רק בהם לפייס את מלך מ"ה בתשובה שלימה ובתפלה ובתחנונים וכן משה רבינו ע"ה אחרי אשר נהלם כל ימיו וקרבן אל הש"י לסוף אמר להם שאל יבטיחו בזה שהתפלל עליהם עד היום שכבר נתרצה להם הש"י מכל וכל ואינם צריכים עוד לבקש בעצמן ולהתחנן לפניו יתברך כי עיקר תלוי בתפלת עצמן להתחנן לפניו יתברך שישא עוונם ויעבור חטאם כרוב רחמיו. וזהו שאמר לא אוכל עור לצאת ולבא שאין יכולת בידי להביאכם בהיכל המלך מעתה ולא תבטחו בי רק ה' הוא עובר לפניך וכו' רומז להש"י הוא עובר לפניך וכו' רומז להש"ית הוא עובר על פשע לכן יאות לכם שבעצמיכם תחלו פניו שיעבור על פשעכם והוא יקבל ברחמים את תפלתכם.
עוד יש לרמוז בזה עפ"י מה שאמרנו כבר על מאמרם ז"ל בד"ה ב"ה אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר"א אומר כובש וכו' ריב"ח אומר נושא שנאמר נושא עון ועובר על פשע תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך הוא המדה ויש להבין שמשמעות לשון הגמרא מורה שזה שתנא דבי ר"י הוא פירוש על מה שאמרו ר"א וריב"ח ולפי המובן מפשוטו שהוא כמו שפירש"י כובש שכובש הכף מאזנים של הזכיות ונושא שמגביה הכף מאזנים של עון א"כ מה שתנא דבי ר"י שהוא מעביר רחשין ראשון אינו ענין לדבריהם כלל גם מהו וכך הוא המדה שאין לו הבנה גם מה ראשון ראשון בכפל הלשון גם הלא הפסוק שהביא ריב"ח ראיה לדבריו הוא במיכה שאמר נושא עון ועובר על פשע ומדוע לא הביא ראיה מן התורה שאמרה נושא עון ופשע שג"כ משמעותו שמגביה הכף מאזנים של העון אמנם ביארנו הדבר עפ"י מאמרם ז"ל שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה והענין הוא כי הנה ישנם כמה בני אדם מעובדי השם אשר קודם תפילתם הם מכינים עצמם במחשבתם ומקשרים עצמם בהשי"ת בגודל התלהבות האהבה והיראה וכן עושים הכנות כמה שעות קודם התפילה ואעפי"כ לפעמים בעת התפילה מתקררין מעט מחום תבערת יקוד לבבם ותפילתם היא קרה ואינה גבוה ויקרה בערך אמנם השי"ת ברוב רחמיו הוא מצרף אותה המחשבה וההכנה שהיתה קודם התפילה ומחברה עם מעשה התפילה או איזה מצוה אחרת שעושה שהכין עצמו מקודם לכן בדו"ר ובשעת עשיתה נתקרר מתוקף תשוקתו וכן לפעמים האדם מחשב לעשות מצוה והיא במחשבתו כמה שנים ואינה מוציאה מכח אל הפועל עד כמה שנים אח"כ ואעפי"כ הקב"ה מצרף לה גם ראשית מחשבתו שחשב עלי' קודם כמה שנים ועי"ז המצוה נעשה גדולה ויקרה ועי"ז הזכיות מכריעות וזהו כובש שע"י צירוף המחשבה הם כבידות אמנם להיפך בעבירה שהאדם עובר הגם שג"כ יש עבירה שלב האדם בוער בקרבו לעשותה כמאמר הכתוב כי קרבו כתנור לבם והוא מחשב עלי' איזה זמן קודם עשיתה אמנם הנה כבר לימד הקב"ה בעצמו סנגוריא על כל באי עולם באמרו כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולכן מפני שכל מחשבה רעה הוא מחמת היצ"הר המסית את האדם והוא המפיל במחשבת האדם שיבוא לחשוב על ההרהור ההוא והוא הניתן בו מיום שננער לצאת ממעי אמו ולכן השי"ת ברוב רחמיו אינו מצרף אותה ראשית המחשבה הרעה למעשה מפני שאין להאשים כ"כ את האדם אשר היצר שולט בו מנעוריו ומפיל לתוך מחשבתו הרהורי עון וזהו מעביר ראשון ראשון כי המחשבה היא נקראת ראשון שהיא ראשון למעשה אך מאין בא זה שתפיל במחשבתו הרהור רע הלא מפאת היצ"הר המדיחו לחשוב מחשבות און ולכן היצר הוא נקרא ראשון ומתואר כאן בשם ראשון ראשון מפני שהוא הראשון להראשון ור"ל לאותה המחשבה הבלתי טובה שנקראת ראשון למעשה היצר הוא ראשון לה ג"כ ומעתה מובן היטיב שדברי תנא דבי ר"י הם פירש למה שאמר ריב"ח נושא שמגביה הכף מאזנים של העוונות וע"י מה הוא מגביהו ע"י שמעביר ומסלק את המחשבה שבאה מצד היצר שהוא ראשון לראשית המחשבה הזו ועי"ז ממילא העוונות הם כגוף בלא נשמה והם קלים בערך וזהו וכך היא המדה פי' שאותה המדה הכתובה בתורה בתוך הי"ג מדות שהוא נושא עון ופשע היא בעצמה אותה מדה של מיכה שאמר נושא עון ועובר על פשע שבמה נושא העון ע"י שעובר על הפשע שמעביר את חימום היצ"הר ממנה וממילא היא קלה ולכן הביא ריב"ח הפסוק ממיכה ולא הפסוק של התורה מפני שבפסוק של מיכה הוא מפורש בו היטיב שהנשיאות העון הוא ע"י שעובר על פשע ולכן משה רבע"ה כשבא להסתלק מן העולם והיו ישראל מתיראין שלא יהיה מי שיעמוד בפרץ לפניהם לכפר בעד חטאתם ע"י תפילתו כמו משה רבינו לכן ניחמם בזה שעי"ז תהיה תקנתם שהשם ב"ה הוא עובר לפניך פי' שהוא עובר על פשע וכמו שאמרנו שמעביר את היצ"הר ומחשבת הפשע ונשארה העבירה כגוף בלא נשמה והזכיות מכריעות כנ"ל.
ה' אלהיך הוא עובר לפניך וכו' יהושיע הוא עובר לפניך כו' הנה יש להבין בזה כיון שבישרם שה' הוא עובר וישמיד הגוים מה הוצרכו לבשורה השניה שיהושיע עובר לפניהם עוד אמרו ה' אלקיך עובר לפניך יהושיע הוא עובר שהיה לו לומר הולך ויראה הפי' כי הנה בהסתלקות משה רבינו מעל ישראל הגיע להם צער ואנינה על שני דברים הא' שכל עת שכעס הקב"ה עליהם היה משה רבינו ע"ה יודע לפייסו שלא ישפוך עליהם זעמו וכמה ימרוהו במדבר וינסהו עשר פעמים ומשה בחירו עמד בפרץ והפציר בתפילה עד שנתרצה הקב"ה לישראל ועתה בהסתלק משה על מי יהיה להם להשען ומי יפייס את ממ"ה הקב"הומי יעמוד לפני זעמו וצער הב' הוא לאשר משה רבינו ע"ה היה עניו מאד ולא כעס עליהם ולא דיבר עמם קשות מעולם אף אם רב היה טרחם ומשאם עד שפעם אחת שאמר להם שמעו נא המורים נענש עליו וכל מה שהוכיחם לא הוכיחם כ"א ברמז ולא הזכיר עוונם בגלוי והיה דואגים פן יהיה להם אחריו מנהיג אשר לא יהיו יכולין לעמוד בתוכחתו ולא יהיה יכול לסבול משאם שלא יכעוס עליהם וידבר להם דברי קנטירין וע"כ גדל צערם ומכאובם על אשר לוקח אדוניהם מעל ראשיהם ולזה היה משה רבינו מנחמם ומדבר על לבם ואמר שעל מה שאתם מצטערין מי ידבר בשבילכם לפני מלך מ"ה הקב"ה ה' הוא עובר לפניך (ע"ד שדרשו רז"ל על פסוק ויעבור ה' על פניו מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ ולימד למשה סדר התפילה שהם הי"ג מדות ש"ר שכשהם מסדרין איתם הקב"ה מוחל עונותיהם) ופי' שה' הוא עובר על פשע שהוא מדת נושא עון ופשע ומה שאחז במאמרו מדה זו מכל הי"ג מדות הוא מפני שעיקר התנהגות העולם וקיומה הוא ע"י מדה זו ואילולי זאת באם יחטא האדם יתחייב בנפשו ואדם אין צדיק בארץ וכו' ועל שהיו דואגים פן יהיה להם מנהיג שלא יהיו יכולין לעמוד בתוכחתו אם יוכיח אותם על פניהם ופן ידבר אתם קשות ע"ז אמר להם יהושיע הוא עובר פי' שהוא ג"כ יעבור על פשעיכם ולא יקפיד עליפם שכתוב בו איש אשר רוח בו ודרשו שיוכלו להלוך כנגד רוחו של כל אחד וגם הוא יוכל לסבול אתכם וינהל אתכם לאט ולא יקנטר אתכם.
ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות וכו' תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם הקהל את העם האנשים והנשים והטף וכו' למען ישמעו וכו' כבר נדברנו בזה במ"א לבאר מדוע ניתנה קריאה זו דווקא במועד שנת השמטה ובחג הסוכות. ועתה נוסיף לבאר על מה שקדמנו אז שמקודם אמר תקרא את התורה וכו' ואח"כ אמר הקהל את העם וכו' הלא מן הצורך להקהילם תחילה ואח"כ לקרות באזניהם והנראה לרמוז בזה כי הנה השורש העיקרי משרשי העבודה הוא אהבת בני ישראל זה לזה מקטנם ועד גדלם ואף גם האנשים הנוטים מדרך הטוב יאהב הדברים הטובים הנמצא בהם וידרוש טובתם ולהתפלל בעדם על מחסורם אשר יחסר להם וילמדם להיותם אוהבים זה לזה וכאשר נמצא בבני ישראל אהבה ואחוה וריעות אין מקום להמסטינין להרע להם ועי"ז מסתופף בהם יראת ה' כי יקשיבו זה לזה להטות לדרך הטובה וזהו אמרו תקרא את התורה הזאת וכו' באזניהם הקהל את העם פי' שדבר זה ותורה זאת תקרא באזניהם שיקהלו ויתאחדו כאיש אחד לאהוב זה את זה מקטנם ועד גדלם וזהו האנשים והנשים והטף שיאהבו כולן זה לזה ועי"ז ישמעו וילמדו ליראה את ה' וק"ל.
ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי כו' ואנכי הסתר אסתיר פני וכו' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וכו' ויכתוב משה וכו' וילמדה את בני ישראל וכו' וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם וכו'. הנה יש להתבונן בזה כי הש"ית אמר לו כתבו לכם וכו' ולמדה את בני ישראל וכן עשה משה כמו שנאמר ויכתוב משה וכו' וילמדה את בני ישראל ומה זה שאמר אחר כן וידבר משה באזני כל קהל ישראל הלא לא מצינו שנצטוה על דיבור זה ומה ראה משה להוסיף זה מדעתו. גם לשון עד תומם צריך הבנה שהי' לו לומר עד סופם גם מה שתרגם אונקלס על מלת עד תומם עד דשלימו צריך ביאור. ויראה לומר בזה ע"פי מאמר חז"ל אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר ויש לתת לב הלא באמת הצמיח לנו הש"ית אז ישועה ועשה לנו נסים ונפלאות אשר ראינו כי עוד לא שכחנו ועוד לא הסתיר פניו ממנו. אמנם ידוע כי כל מה שמראין לצדיק מדבר העתיד להיות (כענין שנאמר כי לא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו לעבדיו הנביאים) הוא רק למען יתקנו הם הדבר ולהחזיר את ישראל לדרך הטוב והנה משה רבינו ע"ה כשנאמרו לו דברי השירה הזאת גם בשמעו כל הענין שנאמר וקם העם וכו' ואנכי הסתר אסתיר וכו' אז ידע בנפשו כי הדבר תלוי בו לתקנו לבל יבואו ישראל לידי מדה זו ולבל יפלו כל כך בשחיתות יצרם הרע ופעל ע"י מה שדיבר השירה הזאת שקשר נשמתן בשרשם עד סוף כל הדורות לבל יוכלו לנתק מוסרות עבודת בוראם מכל וכל ומפני כן נעשה להם נס בימי מרדכי ואסתר. שכבר פעל זה משה בדיבורו מאז מקדם שלא תסור השגחות הש"ית מאליהם וזהו אמרו וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם ותרגומו עד דשלימו וביאורו עד שהביאם לידי שלימות להיותם תמימים עם אלהיהם שלא יבואו לידי הסתרת פנים ושארי דברים האמורים בפרשה גם אין הלשון יוצא מידי פשוטו ויש לפתרו עד סופם ופי' עד סוף כל הדורות שקשר אותם בעבותות עול עבודת הש"ית לבל יפרקו עולו מעל צוואריהם.