וירא אליו ה' כו' וירץ לקראתם כו' וישתחו ארצה במדרש אמר אברהם עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אצלי תאמר משמלתי אינם באים כו' אמר לו הקב"ה כו' עד אני ופמליא שלי נגלים אליך הדא הוא דכתיב וישא עיניו וירא והנה כו' וירא כו' וירא בשכינה וירא במלאכים להבין דברי המדרש והמקראות ע"פ דאיתא במדרש הנעלם פ' לך לך על פסוק הי' דבר ה' אל אברם במחזה מחזה הוא תרגום לישנא סתום ממלאכי עילאי דלא ידעי בהא בגין דלא הוה מהיל כו' דלא יהי' לון פטרא דקב"ה ממלל עם בר נש ערל כו' אימתי אתגלי עלי' באתגלי' דמלאכי עילאי כד יהיב לי' ברית קימא קדישא ע"ש דבריו באורך היוצא מדברי המדרש הנעלם שעד שלא מל אברהם לא דבר אתו הש"י בהתגלות המלאכים וזה יש לומר כוונת המדרש רבה הנ"ל עכשיו אני ופמלי' שלי נגלים עליך ר"ל שיהי' בהתגלות לפני המלאכים שלא יקטרגו עוד ואדרבא יסכימו שאדבר עמך כנ"ל וזהו וירא בשכינה וירא במלאכים ר"ל שהיתה יכולה השכינה להתגלות עליו עתה בהתגלות המלאכים ולא עוד אלא וירץ לקראתם וישתחו ארצה ר"ל בזה שנעשה אברהם רגל ימין של הכסא והמלאכי' הם נושאי הכסא נמצא שאברהם הוא למעלה מהמלאכים וזהו וישתחו ארצה לשון רבים ר"ל שאברהם הוריד המלאכים למטה ממדריגתו וקאי וישתחו על המלאכים שהכניסם למטה ממנו.
וירא אליו ה' ויש לדקדק דהל"ל וירא ה' אל אברהם ונראה לי כי איתא בספרים הקדושים דיש לאדם לעשות עצמו מרכבה לשכינה בכל אבר ואבר אבר פלוני מרכבה להוי' בניקוד זה ואבר פלוני להוי' בניקוד אחר והברית קודש הוא מרכבה להוי' בניקוד מלאכום וכן בכל אבר ואבר מרכבה להוי' בניקודו הרומז עליו כדכתיב ומבשרי אחזה אלקי והנה אברהם אבינו ע"ה קודם שנימול לא היה יכול להיות מרכבה בשלימות לכל השמות הוי' ב"ה כי היה חסר הברית קודש המרומז לשם הוי' בנקודתו הרומז אליו וזה הסמוכות הפרשה שבפרשה הקודמת כתיב מענין המילה וסיים נמולו אתו ושפיר מתחיל הפרשה וירא אליו פי' בגופו בכל אבריו נתגלה מעצמו מני' בי' ד' פי' שם הוי' נתראה ונתגלה מאליו מאבריו הקדושים שכל אבר ואבר היה מאיר ומתנוצץ משם הוי' בנקודתו הרומז אליו ונעשה מרכבה קדושה בשלימות בכל אבריו וזאת הי' אחר שנימול כי אז הי' יכול להיות מרכבה שלימה כי הי' מאיר בו גם שם ההוי' בניקוד מלאפום הרומז לברית קודש כידוע ושפיר כתיב אליו ר"ל שנתגלה מעצמו בו כדכתיב ומבשרי אחזה אלהי כו' וזה מרומז וירא אליו ה' היינו כל השמות הוי' ב"ה בנקודתו כולם כתאחדו ביחוד אחד וזה נתגלה אליו אחר המילה ודו"ק:
וירא אליו ה' כו' והוא יושב פתח האוהל כחום היום כו' והנה שלשה אנשים נצבים עליו כו' רש"י פתח האוהל לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו כחום היום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער הביא עליו מלאכים בדמות אנשים והדקדוקים רבו א' שעיקר כוונת הקב"ה שלא להטריחו באורחים היה מפני שיום שלישי למילתו היה והיה חולה הלא היה יכול הקב"ה לרפאות אותו מיד בכדי שיאחז צדיק דרכו להכניס אורחים. ב' הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה והיה אור השמש חמה מאוד ואברהם ישב לו פתח האוהל אשר שם החמימות שולט מאוד. ג' שלא מצינו קודם לזה שהיה אברהם מבקש אחר אורחים בחוץ רק האורחים באים אצלו לביתו ועתה יצא לו לחוץ ומלבד דרשת חכז"ל שמחמת החום לא באו אצלו עוד יש לאלקי מילין. ד' הקב"ה שלח אליו מלאכים בדמות אנשים וכי לא הי' ביכולתו של הקב"ה לשלוח אליו אנשים והי' נותן בדעתם לילך אף שהיה חם מאוד גם מה דאיתא במדרש שאחד הי' בדמות סדקי ואחד בדמות נווטי ואחד בדמות ערבי מפני מה נתגשמו כזאת גם איתא במדרש שאמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי תאמר משמלתי אינן באים אצלי כו' יעו"ש גם זאת צריך הבנה מדוע לא יבאו אצלו אחר שמל וקיים מצות בוראו וז"ל כי הנה ידוע מספרים קדושים גם בעיני ראיתי זאת מצדיקים בעת שבאו לדביקות גדול והיו מדבקים עצמם בעולמות עליונים עד שכמעט היו מתבטלים ממציאתם ולא היו יכולים כמעט להשאר בזה העולם עד שהיו צריכים להגשם את עצמם באיזה דבר גשמי שיביטו על איזה דבר או חפץ להשתעשע בו או שיסתכלו באיזה איש. ובזה יתגשמו עצמם מעט ויוכלו להוריד עצמם מדביקתם להשאר בזה העולם ובאם לא הי' מצוי להם דבר להתגשם בו הוצרכו לילך חוצה להביט על איזה דבר אף על איזה דבר טמא. ונבא אל הענין הנה אברהם אבינו אחר שמל בא כל כך להשתוקקות ודביקות והתלהבות גדולה עד שבלתי הי' באפשריותו שיסבול גשמיות העולם הזה ומה גם לסבול הערלים האלו להכניסם בביתו כי היה אז בהזדככות גדול כמבואר בפרשה שלמעלה והי' יכול כמעט להבטל ממציאות מחמת אהבת ה' אשר בערה בו. ע"כ ישב בפתח האהל והביט על איזה דבר להתגשם בו שירד קצת מדביקתו ויוכל להשאר בזה העולם וזה מרמז והוא יושב פתח האוהל כחום היום ר"ל מחמת אור ההתלהבות והחמימות שהי' דבק באורות העליונים לזאת ישב בפתח האהל להסתכל על איזה עובר ושב כאמור אמנם הש"ית ידע כי לא יוכל להתגשם על ידי הסתכלותו בערלים נכרים כי לא יוכל להסתכל בהם כלל ובאם שיביט בהם אז יהיו נעשים גל עפר כמעשה דרשב"י אחר שיצא מן המערה וגם הם לא יהי' ביכילתם לילך אצלו כי לא יוכלו לסבול אור קדושתו ע"כ שלח אליו הש"ית מלאכים קדושי מעלה בדמות אנשים שהם בעצמותם קדושים וטהורים שיוכל לסבול אותם אמנם נתגשמו עד שנדמה אחד לדמות סדקו כו' כמאמר המדרש בכדי שיתגשם מעט שיוכל להשאר בזה העולם וזה מכוון שאמר עד שלא מלתי כו' תאמר משמלתי אינם העוברים ושבים באים אצלי ר"ל היינו כאמור שלא היו יכולים לסבול קדושתי ודו"ק כי נכון הוא בעז"ה.
או יאמר על המדרש הנ"ל שאמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי תאמר משמלתי אינם באים אצלי אמר לו הקב"ה עד שלא מלת היו ערלים באים אצלך ועכשיו אני ופמליא שלי באים אצלך להבין זאת כי לכאורה יש לדקדק מה השיב לו הש"י שהוא ופמליא שלו יבאו אצלו אחרי שהי' חשקות אברהם לקיים הכנסת אורחים והנראה כי מדריגות יש לצדיקים שמקרבין כל אדם אפילו רשעים מקרבין אותם לפי שעה לעבודת השם ואף שאינו מקרב עצמו רק לפי שעה ואח"כ יפסיק והולך אחר התאות הגשמיות המוטבעים אצלו. אמנם העיקר הקרבות אשר הצדיק מקרב אליו הם אותם אנשים המתאמצים עצמם לעבודת הש"י באמת לאלו מלמד הצדיק דרכי ה' והם אנשי עצתו. אמנם לא יוכל לקרב כל אדם וחלילה לשנוא אף אותם שהם מכת הראשונה היינו שאינם הולכים בדרך האמת כמאמר התנא ואוהב הבריות ומקרבן לתורה אף שיוכל לקרב אותם רק לפי שעה יפה שעה אחת כו' אמנם לא כל כך שיהיו אנשי עצתו מחמת שאין הצדיק יוכל לסבול עוביות וחומריות בני אדם כאלו וזה יש לכוון במאמר המדרש שאמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי ר"ל שהייתי מקרב אף הערלים כי הייתי יכול אז לסבול אותם לקרבן לעבודתו ית"ש תאמר משמלתי אינם באים אצלי מחמת גודל הבהירות כאשר אמרנו בדרוש הקודם לזה לא אוכל לסבול אותם אחר שמלתי ואת מי אקרב לעבודתך והשיב לו הש"י עכשיו אני ופמליא שלי ר"ל שיצאו ממך זרע קודש יצחק ויעקב ובניו שנים עשר שבטי יה ע"י זכות המלה ואותם תקרב והם ימשכו השכינה בתחתונים והיינו אני ופמליא נבא אצלך לשרות שכינתי ביניכם ע"י יוצאי חלציך זרע קודש ועל ידם יהי' קיום העולם וק"ל.
וירא ה' כו' ופי' רש"י לבקר את החולה ויש לדקדק דתיבת את החולה הוא מיותר לא הי' לרש"י לומר רק לבקרו ונראה דהנה אמרו בגמרא מרגלית היתה תלוי' בצוארו של אברהם וכל חולה שהי' רואה אותו הי' מתרפא מיד ונ"ל דהנה יש כמה מדריגות צדיקי' יש שממשיך רפואה על החולה מחמת מעשיהם שמברכין בידיו ממש את החולה וע"י זה נתרפא ויש שממשיך הרפואה ע"י שרואה הצדיק את החולה ולמעלה מזה מדריגת הצדיק אשר אם החולה רואה אותו מיד מתרפא וזה הוא מחמת שהוי' הקדושה ב"ה שורה על הצדיק וכשהחולה רואה את צדיק הזה מעורר בלב החולה הרהור תשובה ומשעבד את לבו ואביו בשמים וע"י זה נתרפא כדאיתא בש"ס כל זמן שיהי' ישראל משעבדי' את לבם כו' מיד היו מתרפאין וזהו מרומז בגמרא מרגליות היתה תלוי' בצווארו של א"א שכל חולה שהי' רואה אותו מתרפא מיד ר"ל ע"י השראת שם הוי' שהיתה שורה עליו עי"ז נתרפא החולה וזו היא המרגליות טובה מרמזת לשם הוי' ב"ה וזהו פי' הפסוק וירא אליו ה' היינו שנתגלה עליו שם הוי' ב"ה והיתה שורה עליו באלוני ממרא באלוני הוא לשון אילן ממר"א בגי' רפ"א ר"ל שהוי' ב"ה הוא אילן הרפואות שמשם נמשכים כל החסדי' וכל הרפואות ונתגלה כל זאת על אברהם אבינו ע"ה וזהו שפי' רש"י לבקר את החולה ר"ל זאת היתה הסגולה לרפאות כל מיני חולה שהי' מסתכל באברהם הי' נתרפא כמאמרם ז"ל מרגליות טובה כנ"ל ומסיים הפסוק והוא יושב פתח האוהל כחום היום ר"ל הגם שהי' בחמימות והתלהבות גדול ומדריגה גדולה אעפ"כ הי' בהכנעה גדולה לפניו ית"ש והי' נדמה בעיניו תמיד שהוא רק בפתח האוהל ולא נכנס עוד לשום מדריגה וק"ל:
ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים וכו' אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן כו' למועד אשיב אליך כו' מהראוי להבין איך אמנו שרה תהי' ח"ו מחוסרת אמונה שלא להאמין בנפלאות הבורא ית"ש שיוכל ליתן לה זרע אף בעת זקנתם ונראה לפרש כי ידוע שהזיוג צריך שיהי' בקדושה ובטהרה מאוד ובשמור גדול אמנם אעפ"כ מן הנמנע הוא להמשיך נשמה הטהורה מעולם עליון להכניסה בעולם זה השפל והגשמי רק על ידי שיסתבך קצת גשמיות בהזיוג אף שהוא בקדושה ובטהרה כי הגוף נעשה ע"י גשמיות הזיוג ואי אפשר להמשיך הנשמה רק על גוף ולהגוף צריך קצת גשמיות והנה אברהם ושרה כבר נזדככו גופם מאוד מאוד ולא הי' להם שום מציאות להתערב בזיוגם איזה שמץ גשמיות וזיווגם הי' בקדושה ובטהרה בלי שום גשמיות כלל כמבואר בזוה"ק על פסוק ואת הנפש אשר עשו בחרן כו' שהיו מולידים בזיווגם נשמת גרי' וד"ל וזהו שנאמר ואברהם ושרה זקנים אין זקן אלא שקנה חכמה היינו שהיו בהזדככות גדול באים בימים ובהם נאמר מה שלא נאמר בשאר צדיקים שלא נאמר בהם באים בימים רק בסוף ימיהם וכאן נאמר באים בימים ור"ל שבאו באורים גדולים הברורים מאוד בלי שום תערובת גשמיות כלל וזהו חדל להיות לשרה אורח כנשים ר"ל שלא הי' לה טבע גשמי כשאר נשים לכן אמרה אחרי בלותי ר"ל מלשון בלתי ובלעדי היינו שאני בלעדי עצמי שאינני בי שאין בי שום גשמיות היתה לי עדנה איך אוכל לבא לשום קצת גשמיות שהוא תחת הזמן ר"ל מלשון עדן וזמן ואדוני זקן ר"ל דבק בהש"י מאוד כלשון זקן זה קנה חכמה וגם אינו ביכולתו להיות לו שום שמץ גשמיות וזאת מן הנמנע להמשיך הגוף רק ע"י קצת מהגשמיות כאמר וזאת הי' תמי' שרה אמנו וע"ז השיב לה הש"י היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך ר"ל להמועד שהוא לשון זמן ועידן אשיב לך היינו שתחזור ותשוב עוד קצת תחת הזמן למען תוכלו להתערב קצת גשמיות שיתבנה הגוף ולשרה בן ודו"ק היטב.
ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום כו' וה' אמר המכסה אני מאברהם כו' ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ה' הדקדוק מבואר כי המכסה אני מאברהם הי' צריך לכתוב קודם ויקומו משם האנשי' גם אחר שכבר נאמר ויקומו משם האנשים למה נאמר שוב ויפנו משם האנשים וכפי הנראה הוא מיותר גם מה שנאמר וילכו סדומה הוא בלתי מובן כי אחר זה נאמר ויבאו שני המלאכים סדומה וכפי הפשטות הלא כבר נאמר וילכו סדומה והנה רש"י פי' על סדומה כמו לסדום ע"ש מ"מ יקשה הי' לכתוב בפי' לסדום גם על הלשון עודנו עימד לפני ה' והנה במדרש איתא על פסוק ויבאו שני המלאכים סדומה בערב והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק כו' ר' יהודא בשם ר' סימון בשם ר' לוי בר פרטא כזה שהוא בוזק גפרית לכירה וגם זאת צריכי' אנו להבין לקשר הפסוק והחיות רצוא ושוב לפרשה זו גם להבין דברי ר' יהודא ונקדים כי הנה ידוע שאברהם אבינו הי' מדריגתו חסד וכל עיקר מגמתו הי' להמשיך חסד עליון על כל הברואים גם המלאכים אשר נשלחו לייסר אנשי הסדום בפרעניות המה ג"כ מלאכי חסד כמבואר ג"כ במדרש והיו מאחרים קצת אולי ישובו הרשעים מדרכם הרעה ויתהפך מדת הדין לרחמים ולא יאבדו ולכך אמר ה' המכסה אני מאברהם כו' כי הוא מקור החסד אולי ימשיך אברהם עליהם חסד עליון שלא יאבדו כי חפץ חסד הוא ית"ש ויתעלה כי בחסד יוכל להיות המתקת הדינין לכך נאמר למען הביא ה' על אברהם אשר דבר עליו כי כל מקום שנאמר דבר ר"ל מרמז על דין וקשה כידוע ופי' אולי על ידי אברהם שהוא מקור החסד יכללו הגבורות בהחסדים וימתקו הגבורות בשרשם לכך אף שנאמר ויקומו משם האנשים כו' נאמר אח"כ ויפנו משם האנשים כי אף שהלכו חזרו והמתינו מעט אולי ימליץ אברהם עליהם. לכך נאמר וילכו סדומה ר"ל אף שהיו כבר בסדום ואברהם עודנו עומד לפני ה' ר"ל שחזרו והביטו אל אברהם שעודנו עומד לפני ה' לעורר החסדים אולי ימשיך עליהם החסד עליון ולא יאבדו וזה מרמז המדרש ויפנו משם האנשים מלמד שאין עורף למלאכים ר"ל עורף הוא קשה והנכון שאין דין ומשפט אצלם כי מלאכי רחמים הם ואין המשפט אצלם במהירות להנקם מהם וממתינים אולי ישובו או ימשיך אברהם עליהם חסד ולזה יסמיך המדרש לפרשה זו והחיות רצוא ושוב ר"ל שהמלאכים אף שכבר היו בסדום חזרו ואף שהיו רצים בשליחותם שבו והמתינו אולי ישובו ולא יאבדו וזה דברי ר' יהודא על כמראה הבזק כהדין שהוא בוזק גפרית לכירה ר"ל כמי שמשטח גפרית על האש שאינו נותן רק מעט מעט אף הם היו מתונים בדבר שלא להנקם מהם אולי יומשך עליהם חסדים להמתיק הדינים ואם כן הוא בהאומות כ"ש לישראל עם קרובו שיומשך עליהם חסד עליון הרחמים פשוטים להמתיק כל הדינין אמן.
וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר. יש לדקדק על הכפל הלשון גם על לשון פקד הל"ל זכר את שרה. והנראה לתרץ דהנה בגמ' אמרו בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה להבין הדבר מפני מה דוקא בר"ה והענין הוא כך כי בעולמות התחתונים יש קטרוג מסטרא דדינא כי עולמות התחתונים נתהוו בימין ושמאל כידוע אמנם מציאת עולמות נתהוו מעולם המחשבה שנקרא הרת עולם שהיא אם כל העולמות כמו הרה תקריב ללדת שממנה נתהוו כל העולמות ובעולם המחשבה שם אין אחיזה בסטרא דדינא לקטרג שם כי אין שם ימין ושמאל וזהו שנאמר אצל רחל אסף אלקים את חרפתי ר"ל האסיף אותה למקום שאין רואה ומקטרג ולזה כיון רש"י ז"ל הכניסה למקום שאין רואה כנ"ל לכך שרה רחל וחנה שהיו עקרות והיה צריך הקב"ה לשדד להם המערכת היה צריך להביאם לעולם המחשבה ששם אין קטרוג כלל וידוע שראש השנה נקרא הרת עולם שהוא מדריגת עולם המחשבה וע"כ נפקדו בראש השנה ר"ל שאז נתגלה עולם המחשבה כאמור וזהו וה' פקד את שרה פקד מלשון פקדון וגניזה שהטמין אותה בעולם המחשבה ששם אין קטרוג ומשם נמשך עליה הרחמים והחסד וע"כ ויעש ה' לשרה כאשר דבר ותהר ותלד כו' וק"ל.
במדרש אמר ר' תנחומא בר רבי חייא בשם ר' הושיעא תורגמנא אין לך שבת ושבת שאין קורין בה פרשתו של לוט יע"ש והמדרש הזה אומר דרשוני וגם המתנת כהונה דחק עצמו לפרש דבריו וע"ד הרמז נוכל לומר דהנה איתא בגמרא דשבת כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו ויש לדקדק אמאי נקט הגמרא עובד ע"ז כאנוש דוקא וכבר צוחו קמאי דקמאי בזה. והנראה לפרש דהנה כל עבודתינו להבורא ית"ש הוא לברר הנצוצין ולהעלות הכל למעלה ע"י תפלתינו ולמוד תורתינו הקדושה ובכל תפלה ותפלה הוא עליות עולמות אך אין דומה תפלת חול לתפלת שבת כידוע למעיינים בכתבי האר"י ז"ל. כי בתפלת החול אין עלי' יותר מבינה כידוע ובשבת הוא עליות עולמות עד אבא הנקרא בשם עתיקא קדישא כידוע ליודעים כדאיתא בסדור האר"י בכוונת תפלת מוסף שבת בכוונת אי"ה וזה למעלה משם הוי' ב"ה כי הוי' נקרא בשם ז"א ועתיקא קדישא הוא מוחין לז"א וזהו דוקא בשבת ואז שוה הנוקבא עם ז"א עד חכמה דאבא כמבואר שם וד"ל. ואיתא בספר רבינו בחיי בפ' נח על פסוק ונעשה לנו שם כי חטא של דור אנוש הי' שהיו עושים התחלה מן הסוף ע"ש ביתר דבריו הקדושים וזהו הקיצוץ. ע"ז מרמזים הפסוקים וזה החילם וכו' אז הוחל כו' ר"ל לשון התחלה כלומר שהיו עושים התחלה מן הסוף יע"ש היוצא לנו מזה שלא היו מודים מה למעלה משם הוי' בוודאי כי הלא לא היו מודים רק בשם אדני וממילא ע"כ שלא היו מודים בעליות העולמות של שבת עד אבא נמצא כל השומר שבת כהלכתו ר"ל כסדר הליכות העולמות ממילא מודה ומתקן החטא של דור אנוש כי הוא תשובת המשקל וזהו אפילו עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו והנה עיקר הכוונה הוא כדאיתא בזוה"ק אבא יסד ברתא וד"ל. וזהו שרמזו לנו חכמז"ל אין לך כל שבת ושבת שאין קורין בו פרשתו של לוט דהיינו אבא יסד ברתא וכבוד אלקים הסתר דבר והוא רחום יכפר עון.
וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו כו' ויבקע עצי העולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים כו' ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו כו' וילכו שניהם יחדיו ויש לדקדק איזה דקדוקים חדא דהל"ל ויבקע עצים לעולה תו קשה למה שם עצי העולה על יצחק בנו ומה אשמעינן התורה בזה גם מה הוא הלשון אלקים יראה לו השה כי הי' די באמרו אלקים יראה השה לעולה בני גם על לשון ולא חשכת דהל"ל ולא מנעת או ולא חדלת ונראה דהנה ידוע שאברהם אבינו אחז בשרשו מדת החסד והי' שוקד תמיד שיתנהג העולם במדת החסד ואפילו על הרשעים שבדור אנשי סדום הי' מתפלל עליהם וכן מצינו במדרש שאמר אברהם לקב"ה אתה אוחז את החבל בתרין ראשין כו' אם אין אתה מוותר ציבחר לית עולם מתקיים מזה נראה בעליל שכל מגמתו היה שיתנהג העולם במדת החסד כדי שיהי' קיום העולם אמנם יצחק בנו היה רוצה שיתקיים העולם במדת הגבורה ופחד ואיש אשר יחטא לאלקיו ונשא חטאו ענש יענש תיכף ומיד בכדי שידעו כל הברואים שאית דין ואית דיין מחמת כי ראה שעבור שהתנהג הש"י עם עולמו ברב חסד קודם דור המבול ע"כ פרצו גדר עולם ע"כ מוטב יותר שיתנהג העולם במדת הפחד והנה איתא במדרש והובא ברש"י ז"ל בראשית ברא אלקים בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במה"ד וראה שאין העולם מתקיים שתפו מדה"ר למדה"ד וברא את העולם ולהבין זאת האיך שייך שנוי רצון לפניו ית"ש ח"ו אמנם האמת כי לא נשתנה רצונו ולא ישתנה והכל הי' גלוי לפניו ית"ש ובאמת עלה במחשבתו הקדומה לברוא את העולם במדת הדין בכדי שיראו באי עולם לפניו ויהי' יראתו על פניהם לבלתי יחטאו ותיכף ראתה חכמתו ית"ש שבאם יהיה ח"ו המשפט חרוץ על כל אשר יחטא שיענוש תיכף אין העולם מתקיים ע"כ שיתף הקב"ה מדה"ר למדה"ד ר"ל שירחם הש"י על החוטא להאריך אפו אולי יתנחם ושב ורפא לו וזה הוא ששיתף מדה"ר למדה"ד. אמנם לא נשתנה ח"ו כלל רצונו כי כל האומר קב"ה וותרן כו' רק שתיכף ראתה חכמתו ית"ש שלא יתקיים העולם בלתי אריכת אפים וכן מצאנו באמת שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח ולכאורה אינו מובן הלא בדין עשה הש"י על שקטרגה כמבואר בדברי חכמז"ל. אמנם לדברינו יבא על נכון שהכפרה הוא על שהעניש אותה תיכף בלי אריכת אפים. נחזור לענינינו דאברהם ויצחק בנו היו מתנגדים במדותיהם בזה אברהם היה משתוקק והי' כל מגמתו ותשוקתו שינהג הש"י את העולם במדת החסד ויצחק בנו הי' רצונו שיתנהג העולם במדת הגבורה לירא ולפחד את העולם בכדי שיטיבו מעשיהם ולא יענשו. והנה כאשר אמר הש"י לאברהם על דבר העקידה שיעלה את בנו לעולה. ומצינו בספרים וכבר דברנו מזה שהעולה היא באה על ביטול מצות עשה או על הרהורי עבירה. ולכאורה יקשה מאוד מה חטא אברהם או יצחק בנו שיתחייבו עולה הלא קיימו כל התורה כולה כמאמרם ז"ל. ולדברינו יובן שכל אחד מהשני צדיקים הנ"ל הרהר אחר השני. אברהם הרהר אחר מדותיו של יצחק שרצונו להנהיג העולם במדת הדין והיה הדבר קשה בעיניו שהי' ירא לנפשו פן ח"ו לא יתקיים העולם ומהראוי לפי דעתו שיתנהג העולם במדת החסד. ויצחק הי' ג"כ מהרהר על מדותיו של אביו אברהם כי לדעתו טוב יותר שיתנהג הש"י עם עולמו במדת הגבורה והפחד בכדי שיראו מלפניו ולא יחטאו ועתה שאמר הש"י לאברהם שיעלה את יצחק בנו לעולה הי' מסתפק מי הוא אשר הרהר שלא כהוגן ונתחייב העולה אם הוא חייב העולה מחמת שצדק בנו יצחק ממנו או הדין עמו ויצחק הוא אשר נתחייב העולה עד לבסוף הכריע אברהם שיצחק הוא אשר נתחייב העולה כי צדקו דבריו מדברי בנו והראיה ממה שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח ובאמת הלא חטא חטאה ומדוע יביאו עליו כפרה אלא ע"כ שאף שחטאה הי' לו לית"ש להתנהג אתה במדת החסד ולא להענישה מזה מוכח שיצחק הוא אשר נתחייב העולה. ומעתה נבוא אל הביאור וישכם כו' ויבקע עצי עולה ר"ל שבקע את העצה לעולה היינו מי שנתחייב העולה והי' הדבר מסופק אצלו על אחת משתי פנים אם הוא חייב או בנו כאמור וזה לשון ויבקע שבקע את העצה לשנים שהיה הדבר שקול אצלו והי' מסתפק בזה כל השלשה ימים עד אחר השלשה ימים הכריע ממה שצוה הקב"ה להביא עליו כפרה שצדקו דבריו ובנו הוא החייב העולה על הרהוריו אז ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו ר"ל ששם עליו שהוא הוא החייב אז ויאמר יצחק אל אברהם כו' ואיה השה לעולה ר"ל איה וממה הוכחת שאני הוא החייב אולי לא כן אבי כי צדקו דברי מדבריך. על זה השיב לו אברהם אלקים יראה לו השה כו' ר"ל ממה שצוה הש"י להביא עליו כפרה מזה מוכח שצדקו דברי וזה מדויק במלת לו כמאמרם ז"ל הביאו עלי כפרה. וממה שאלקים יראה לו השה ר"ל עבורו מזה מוכח שצדקו דברי אז וילכו שניהם יחדיו ר"ל שהסכים יצחק לסברת אביו. ויבאו אל המקום כו' ויעקוד את יצחק בנו שנכללו הגבורות בחסדים כדאיתא בזוה"ק שנכלל אשא במיא וע"כ לעתיד יבקש יצחק רחמים עבור בני ישראל כדאיתא בגמרא במס' שבת שיטעון יצחק כמה שנותיו של אדם כו' מזה נראה שנמתקו גבורותיו של יצחק ויקרא אליו מלאך ה' כו' עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך ר"ל שאתה יראת שיתנהג העולם במדת הדין כסברת בנך ונתאזרת במדתך להמתיק הגבורות שלא יתנהג העולם במדת הגבורה המרומז לחשך וזה לא חשכת כו' ויקרא מלאך ה' שנית כו' יען אשר עשית את הדבר הזה כו' ולא חשכת כו' ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים ר"ל מדה כנגד מדה יען אשר לא הנחת שיתנהג העולם במדת הגבורה המרומז לחשך ע"כ יאירו בניך ככוכבי השמים שהם מאירים לעולם ואין בהם שום לקוי וחשכות כידוע וכחול אשר על שפת הים פי' שיהיו בניך מגינים על הדין כחול שהוא נגד הים שלא יצא חוץ מגבולו וישטוף ח"ו העולם כך יהיו זרעך מגינים נגד הדינין להמתיקן בשרשם וירש זרעך את שער אויביו היינו הדיני' והגבורות יהיו על שונאי ישראל וישראל ירשו את שער אויביהם אמן בב"י אמן.