ויצא יעקב כו' במדרש מאי ויצא הלא כמה גמלין כו' מלמד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שכל זמן שצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה ויש לדקדק על כפל הלשון זיוה הודה הדרה הלא ע"פי הפשטות כולם לשון יופי הם וגם על לשון עושה רושם שאינו מובן עפ"י הפשטות כי מי רואה הרושם ולהבין הענין הנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמי' הנה תכלית הבריאה הייתה עבור כי ראה המאציל גודל התענוגים שיהי' לו מאומה הישראלית צדיקי הדור שע"י מעשיהם הטובים יעשו יחודים ועליות העולמות מתתא לעילא ויורידו השפעות רחמים גמורים על הכנ"י להמתיק הדינין בשרשן והנה הי' רצון המאציל להטוב לברואיו שיקבלו שכר טוב על עבודתם שיהי' בחירה ורצון שכר ועונש ע"כ ברא המדות והפכן אהבה ויראה והתפארת ונצחון והודי' הכל בקדושה ר"ל אהבת השם ולירא מפניו ולפארו ולנצח היצ"הר ושונאי השם ולהודות אליו ולהודו' על האמת והפכיהן ר"ל אהבה גרועה ויראה חצוני' וכן כולם וגם ברא עולם התשובה אימא עילאה אשר עד הוד התפשטותה שאף אם ח"ו יפילו ב"א באחד מן המדות ויחזרו בתשובה לשנוא השקר רק להודות על האמת ולהרחיק מן הנצחין שאינו לשמים וכן כולם יהי' ימינו פשוטה לקבל שבים ויתעלו המדות ויוכללו בשרשן עולם התשובה ויתוקן אשר נפגם ויושפעו משם החסדי' והרחמי' והנה הצדיק אשר בעיר מחמת שהוא מתנהג את עצמו במדת האמת ובכל המדות בקדושה ובטהרה ודוחה השפלות ע"י זה מעורר את בני עירו והמדבקי' בו ומישר לבבם שלא יהי' ביניהם קנאה ושנאה ותחרות רק שכל אחד יודה לחבירו על האמת ושלא ירצה אחד לנצח את חברו בהבלי הזמן וכן בכל המדות המגוני' ר"ל וגם מעורר לבבם בתשובה שלימה ועי"ז נכללי' הדינין בשורשן ומורידים חסדים פשוטי' מעלמא דחירא וזה פי' המדרש כ"ז שהצדיק בעיר וגם יש לומר שלשון עיר הוא לשון התעוררו' ודביקות והצדיק הוא מדריגות יסוד המיחד נצח והוד כנודע הוא הודה ר"ל מעורר את לב בני העיר להאחז במדת הוד ובו כלול מדת הנצח כנודע שנצח והוד הן תרי פלגי גופא הוא זיוה ר"ל מעוררי לבבם להאחז במדת התפארת מדת האמת מדריגת יעקב כלול כל הפרצופי' וזה מרומז בלשון זיוה כמאמרם ז"ל שופרי דיעקב ונודע שמדת התפארת הוא כיללי' הח"וג הוא הדרה ר"ל שהוא מעלה אותם לעולם התשובה והדרה הוא מלשון הדרי בי והנה ידוע שכל דבר שבקדושה אף שנפסק הבהירו' והגדלות אעפ"כ נשאר רשימה ממנה ולזה מרמז המדרש יצא הצדיק מן העיר ר"ל אף שנפסק גודל הדביקו' והקדושה אעפ"כ מחמת הרשימה אשר נשאר אשר מרומז בדברי המדרש שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם פנה הודה כו' פנה הדרה ר"ל שפונים הרחמים והחסדי' המגולי' מעולם התשובה להמתק כל הדינין אמן.
עוד במדרש הנ"ל ובפי' רש"י ז"ל יש לדקדק על לשון פנה הודה כו' דה"לל יצא הודה כו' ונ"ל כי בהיות הצדיק בעיר אזי כל ההשפעי' נשפעי' לבני העיר ע"י תפלת אותו הצדיק שמתפלל בעדם שיצליחו בכל עניניהם אעפ"כ הדבר הוא בנסתר שבני העיר אינם תולי' המעלה בהצדיק כי עצתם אשר גם הם מתפללים על עצמם להש"י הם מדמים בנפשם שתפלתם בלבד היא הגורמת שתתקבל ואינם יודעים כי תפלת הצדיק היא העיקר והיא הגורמת שתעלה תפלתם ותתקבל לפני אדון כל ויש כת גרוע מהם אשר הם עצמם אינם מתפללי' כלל על עצמם רק הצדיק בעצמו מחמת גודל זכותו ועוצם בתפלתו עליהם עי"ז הם נשפעי' בכל טוב אמנם הם אינם תולי' זאת בצדקת הצדיק ואומרי' כי דרך מקרה הוא ודבר טבעי ואינו ניכר צדקת הצדיק בפרסום גלוי לכל רק ביציאת הצדיק מן המקום מעת יחסרו ההשפעות אשר השפיע הצדיק עליהם אז יעידין ויגידון כילם כאחד כי צדקת הצדיק ותפילתו הוא הגורמי' ההשפעו' הטובו' אשר הי' נשפע עליהם בהיותו במקום והנה כבר הקדמנו בדרוש הקודם לזה שאף בהסתלקות עיקר הבהירות וגדלות הקדושה אעפ"כ נשאר רשימה באותו המקום גם ראי' לזה קדושת שבת שבמש"ק בהסתלקות הנשמה היתירה אעפ"כ רשימתה נשארה כידוע למבינים ולזה מרמז המדרש שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה כו' ונאמר בכולם הוא שהוא לשון נסתר כאשר אמרנו שבעוד שהצדיק בעיר אינם מכירים טובתו והיא נסתרת מהם עד שיצא משם שאז מרגישים שהי' הכל בזכותו כי בצאתו מן העיר נחסר מהם כל אלה אמנם אחרי כי אף בצאתו נשאר רשימת קדושתו ואינה מסתלקת מכל וכל ע"כ מרמז המדרש יצא משם פנה הודה פנה זיוה כו' כי פנה הוא מלשון ויפן אחריו ר"ל שמניח אחריו הרשימה והנה הוא כאלו חוזר לאחוריו להשפיע כל טוב כי אף שנסתלקה עיקר הקדושה נשאר הרשימה וזה מרומז ג"כ בהמדרש שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם כאשר אמרנו בדרוש הקודם וק"ל.
ויפגע במקום וילן שם כו' ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו כו' פי' רש"י ז"ל התחילו האבנים להיות מריבות זו עם זו כו' מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו ויקח את האבן כו' ויש לפרש דברי רש"י ז"ל בדרך הרמז וגם כי יש לדקדק על יתר ההי"א של מאבני המקום כי לרמז על מקום הידוע כבר נרמז בתיבת ויפגע במקום כפי' רש"י ז"ל ונ"ל כי תורתינו הקדושה באה ללמד לנו דרכי השם לעבודתו ית"ש שהעיקר העבודה היא בתורה ובתפלה להללו ולשבחו וזאת צריך לידע שחלילה וחלילה לגשם שום תיבה או אות בתורה ובתפלה לחשוב שהמה פשוטי דברים ח"ו רק שצריך לחשוב בעת עמדו בתפלה שבכל תיבה ואות ואף בנקודה קטנה תלוי' אלפי אלפי' עולמות אשר יש להם קיום וחיות מקדושת האותיות וזה מרומז במאמרם ז"ל שהוא מקומו של עולם ר"ל כי אורייתא וקב"ה כולו חד ובאם אינו מחשב זאת אזי הוא מגשם תפלתו ואין תפלתו תפלת הצדיקי' כי העיקר לחשוב כנ"ל וע"י כן מדבק את עצמו ברוחניות האותיות ומעורר מוחות העליונים והנה זאת הוא דבר קשה מאוד אעפ"כ מחויב כל אדם להתפלל כפי השגתו במוחין ובמחשבת רוממות ראל ית"ש וזה הוא עיקר העבודה שהיא בלב ובמחשבה ברוממותו ית"ש ועי"כ האותיות עצמן משתוקקי' ומתעוררי עצמם למשוך ההארה הרוחניות מוחין העליוני' וכל אות ואות משתוקק להמשיך על עצמו הארות כל המוחין למשל בתיבת ברוך כל אות ואות מאותה התיבה חשקה ותשוקתה למשוך על עצמו קדושות המוחין המכונה בשם ראשים לכך פעם אחת דובר האדם הצדיק אות בית במוח יותר גדול ופעם אות אחרת כי איזה אות מהתיבה אשר גובר על חברו מושך הארת הקדושה אצלו אמנם הקב"ה למען יתקדשו כולם באור קדושת המוחין מיחד כל תפלת הצדיק בהבל אחד בסקירה אחת ועי"ז מתיחדים כל האותיות וזה מרומז בפסוק ובפי' רש"י ז"ל ויקח מאבני המקום הם אותיות התפלה כידוע שאותיות מכונים בשם אבנים כמבואר בס' יצירה המקום ר"ל שהם מקום של העולמי' כאשר אמרנו וישם מראשותיו ר"ל שהתפלל במוחי' גדולי' הנמשכים מבחינות המוחין המכוני' בשם ראש ואז התחילו האותיות המכוני' בשם אבני' להיות מריבות כו' עלי יניח צדיק את ראשו ר"ל שתשוקת כל אות ואות להתעלה ולהדבק למשוך אור השפע והקדושה מיד עשאן הקב"ה אבן אחת היינו שמיחד כולם ע"י תפלת הצדיק כנ"ל ולזה מרמזת ההיא של המקום ר"ל מקום הידוע שהוא מקומו של עולם וק"ל.
עוד בפסוק הנ"ל פי' רש"י ז"ל עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות התחילו מריבות זו את זו זאת אומרת כו' מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו שנאמר כו' ולכאורה יש לדקדק מה זה הצלה שעשאן כמין מרזב סביב לראשו האם לא יוכלו החיות לקפוץ ולדלג מעל למרזב וגם אף אם יציל את ראשו שאר הגוף לא פלט ונראה לפרש על דרך הרמז כי פירשו חכמז"ל על פסוק ויפגע במקום מלמד שתיקן יעקב תפלת ערבית. והנה ידוע שאברהם אבינו ע"ה תיקן תפלת שחרית כי היא מדתו היא מדת החסד והוא ממשיך מדת החסד על באי עולם ויצחק הוא מדת הפחד והיראה תיקן תפלת המנחה שאז הדינין גוברין בעולם והתקין בתפלתו להמתיק הגבורות בשרשן מעל בני ישראל והדינים יחולו על שונאי ישראל ויעקב הוא הבריח התיכון המחבר שתי הקצוות ומטה כלפי חסד להכלל הגבורות בחסדים ותיקן תפלת ערבית מדבק מדת יום בלילה שיוכללו הגבורות בחסדים למשוך השפעות רחמים בעולם וזה מרמז לנו הפסוק ופי' רש"י ז"ל ויקח מאבני המקום אבני לשון בנין הם אבות הקדושים אשר ע"י נבנה העולם המקום זה הקב"ה שהוא מקומו של עולם היינו שיעקב אבינו לקח את מדתם מדת החסד והיראה שהם הצינורות אשר על ידם נמשכים ההשפעות לעולם ולקחם הוא לכללם בו וזה שפי' רש"י ז"ל עשאן כמין מרזב ר"ל שהוא לשון צינר הממשיך ההשפעות לעולם סביב לראשו היינו שהם למעלה מראשו כידוע שמדריגתם הם קודמים אליו והתחילו האבנים מריבות זו את זו זאת אומרת עלי יניח כו' היינו שכל אחד מהמדות רצה להמשיך השפעתו ע"י יעקב היינו אברהם רצה להמשיך ע"י מדת החסד להטות כלפי חסד ויצחק רצה להטותו כלפי מדת הגבורה מיד עשאן הקב"ה אבן אחת היינו שיעקב כלול משניהם והיה כולל הגבורות והחסדים והוא הבריח התיכון מקצה אל קצה וד"ל ודו"ק.
ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש כו' והנה ה' נצב עליו כו' ופרצת ימה וקדמה כו' והנה אמרו חכמז"ל ויפגע הוא לשון תפלה במקום הוא הר המורי' וילן שם כי בא השמש ששקעה לו החמה פתאום מלמד שתיקן תפלת ערבית ויש לדקדק אחרי ששקעה החמה פתאום נמצא שעדיין היה ראוי להיות יום מהיכן נלמד שתיקן תפלת ערבית דלמא תיקן תפלה אחרת גם הלא נאמר ויפגע במקום המרמז לתפלה קודם כי בא השמש ומהיכן יצא לחכמז"ל שתיקן תפלת ערבית גם איתא במדרש ויפגע במקום שנעשה כל העולם לכניו ככותל גם זה צריך הבנה ונראה לפרש ע"ד ששמעתי מגדולי רבותי כי בנסוע הצדיק ממקום למקום אזי השם הוי' ב"ה הולכת לפניו לתור לו דרך הנכון ולהיכן השם הוי' הולכת שם ילך הצדיק אף שהצדיק אינו יודע באיזה דרך ילך לבו נכון ובטוח לילך אחרי ההוי' ב"ה ומזאת נדע באם הצדיק אינו במדריגה זאת שיראה השם הוי' ב"ה הולכת לפניו אעפ"כ יוכל להרגיש הקדושה ובזה יבחן הצדיק אם הוא הדרך הנכון לפניו באם הצדיק ההוא אינו נפסק מדביקתו בהבורא ב"ה באותו הדרך ההולך אזי ידע שזה הוא הדרך הנכון לפניו אמנם כשיראה שנפסק ממנו הדביקות אזי יעמוד ולא ילך עוד בו כי לא זה הדרך אשר ישכון בו אור קדושת ההוי' והנה יעקב אבינו הי' ירא לנפשו לילך לחוץ לארץ שלא ימנעוהו המסכים המבדילים מלהיות דבוק בהש"י כאשר היה בארץ הקדושה כי גם יצחק לא הורשה לצאת מא"י אך שהי' יעקב מוכרח לצאת במצות אביו וכאשר בא להר המורי' ששם שער השמים ומאז ולהלן התקרב לצד חוץ לארץ כי ירושלים הוא באמצע העולם וסוף ארץ ישראל אזי מצד שהתקרב לצד חוץ לארץ אזי נפסק מעט מהדביקות וכשראה יעקב אבינו שנפסק מהדביקות אזי נשאר עומד ומשתומם והיה ירא לילך מאז ולהלן פן ואולי אין זה הדרך הנכון לפניו וזה מרמז המדרש שנעשה העולם לפניו ככותל ר"ל כמחיצה שאינו יכול לעבור. וילן שם הוא מלשון תלונה שהתלונן על שהוא מוכרח לצאת לחוץ לארץ ומפרש הכתוב מה הוא תלונתו כי בא השמש היינו שנפסק ממנו הבהירות הקדושה ומיד ויפגע במקום שהתפלל על זה שיאיר לו הש"י מתוך החשיכה חשכת המסכים תגבורת הדינין השולטים בחוץ לארץ שלא יוכלו להפסיקו מבהירות קדושתו. וזה הוא בחינת תפלת ערבית לזמר העריצים השולטים בלילה ועל זה מרמזים חכמז"ל שתיקן תפלת ערבית שהיא פתח פתח זה להתפלל להאיר לו מתוך החשיכה תגבורת הדינין ובשרו הש"י שנתקבלה תפלתו שלא יהיה לו שום מניעה אף בחוץ לארץ ולהיות דבוק בקדושתו ית"ש ויבא על נכון מאמר הכתוב ופרצת ימה וקדמה כו' כי ופרצת הוא שבירה ורעיצה ושברון היינו שישבור כל המסכים המבדילים בחוץ לארץ ויהיה דבוק בקדושת אלקותו כמו בא"י ודו"ק.
ויחלום והנה כו' ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי כו' אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים איתא במדרש ויקץ יעקב ממשנתו והוא תמוה ונ"ל דהנה ידוע שעיקר עבודת האדם לבא לתכלית השלימות בעבודתו ית"ש להשיג אלקותו ית"ש הוא ע"י התורה והתפלה ולא יוכל להיות אחד בלא שני כי לא ע"ה חסיד וגם בתורה לחוד לא ישלים נפשו כמאמר חכז"ל כל האומר אין אלא תורה אין לו תורה כי בוודאי ע"י עסק התורה לשמה יכול לבא לקדושה גדולה כשלומד לשמה ומדבק עצמו בנפשו רוחו ונשמתו באותיו' התורה אמנם אעפ"כ לא יוכל לבא לעיקר הירא' והאהבה וההשתוקקות לעבודתו ית"ש ולהשיג אלקותו רק ע"י התפלה במ"נ ובהתהלהבות כידוע מכל ספרי הקדושים. והנה ידוע מאמר חכמז"ל ויפגע במקום שתיקן תפלת ערבית הנה לא ידע עד עתה סוד התפלה איך היא גדולה ומצינו שנטמן יעקב בבית מדרשו של שם ועבר ולמד תורה נמצא ידע סוד התורה אמנם לא בא להתגלות אלקותו ית"ש עד עתה שנתגלה עליו אחר שעמד על סוד התפלה. וזה פי' המדרש ויקץ יעקב משנתו ממשנתו ר"ל מתורתו שנתעורר ע"י התפלה הזאת והבין שלא בא לתכלית ההשגה ע"י התורה לחוד ואמר אכן יש ה' במקום הזה ר"ל ע"י התפלה הזאת יוכל להבין יותר התגלות אלקות ממה שהשיג עד עתה ע"י התורה לחוד ואנכי לא ידעתי סוד זה אין זה כי אם בית אלקים ר"ל כי ע"י התפלה בהתעוררות והתלהבות יכול האדם לבוא ליראה הרוממות אשר יקרא בלשון חכמז"ל בית כמאמר חכז"ל חבל על דלית ליה דרתא כו' וזה שער השמים כי התפלה היא עיקר שער השמים לבא להשגת אלקות ויראת שמים אוצר הטוב את השמים כי ירחת ה' היא אוצרו ודו"ק היטב כי נכון הוא. And he dreamt, etc, and Yaakov woke up from his sleep and said 'Surely H' is present in this place, and I did not know it! etc This is none other than the abode of God, and that is the gateway to heaven.' (Gen. 28:16-17) And there is a midrash that Yaakov awoke from his mishnah (Bereishit Rabbah 69:7). And this is surprising, and it appears to me [that the explanation is] that it is known that the essence of the service of a person, to come to the objective of completeness in their service to the Holy One of Blessing, to attain the Blessed One's Godliness, happens through Torah and Tefilah, and one cannot exist without the other. This is because an Am Haaretz cannot be a Hasid (Pirkei Avot 2:5), and also, Torah alone will not complete one's soul, as the saying of the sages z"l "anyone who says he has nothing other than Torah, has no Torah" (Yevamot 109b:4), since obviously through doing Torah for its own sake one can come to a great holiness when one learns for its own sake, and clings to one's life-force [nefesh], spirit [ruach] and soul [neshamah] through the letters of the Torah. However, one cannot come to the essence of Awe and Love and Longing in one's service to the Holy One of Blessing , and to grasp Godliness [with Torah alone], rather, through Tefilah, with self-sacrifice and enthusiasm as it is know from the sacred books. And behold the saying of the sages z"l is known: "and he encountered the Place, meaning, he fixed the evening prayer" (Brachot 26b:7) - behold he didn't know until that moment the secret of Tefilah, how great it is, and we find that Yaakov hid in the study house of Shem and Ever (Megillah 17a:5) and learned Torah, and we see that he knew the secret of Torah, however he did not discover God's Godliness until this moment, when it was revealed for him after he stood at the secret of Tefilah. And this is the explanation for the midrash "and he awoke from his sleep - from his mishnah" - they wanted to say from his Torah, that was awaken through this Tefilah, and he understood that he had not reached complete understanding through Torah alone, and so he said 'behold, there is Hashem in this place', meaning, through this tefilah he was able to understand more deeply the revelation of Godliness than he had until that moment, which was through Torah alone. "And I didn't know" this secret "this is but the House of Elokim", meaning through Tefilah, self-awakening and enthusiasm a persn can come to Higher Awe, which is called in the language of our sages z"l 'pity on one who has no courtyard etc' (Shabbat 31b:1). "And this is the gate to heaven" that Tefilah is the essence of the gate to heaven, to come to an understanding of Godliness and awe of heaven, a good treasure, since "awe of Hashem is God's treasure" (Isaiah 33:6) and pay attention to this, because it is correct.
וידר יעקב נדר לאמר אם יהי' אלקי' עמדי ושמרני בדרך הזה כו' ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ה' לי לאלקי' וכו' והנה יש לדקדק חדא מה שכבר הקשו המפורשים למה אמר יעקב אם יהי' בלשון ספק אחר שכבר הובטח מפי הש"י והנה אנכי עמך ושמרתיך גם יש לדקדק דכאן אמר אם יהי' אלקים עמדי ושוב אמר ושבתי בשלו' כו' והי' ה' לי לאלקי' למה מזכיר כאן שם ההוי' ב"ה והי' די לומר והי' לי לאלקי' והנראה דהנה לכאורה יש ליתן טעם למה את אברהם ציוה הש"י והרשה לו לצאת לח"ל וליצחק לא הרשה ויעקב יצא לח"ל דהענין הוא כך דהנה ידוע שחוץ לארץ הוא שליטת הדינים שהיא תחת יד השרים המכוני' בשמות אלקי' והנה אברהם אבינו מחמת שהי' מדריגתו מדת החסד והי' כולו חסדים והמשיך חסדים לעולם הי' יכול להיות גם בח"ל שהי' לו כח להמתיק הדינים ולהכניעם שלא יוכלו להזיק לו ולא לעולם אמנם יצחק שהי' מדתו מדת הפחד והגבורה אף שנמתק ע"י העקידה אעפ"כ הי' שורשו מדת היראה והדין ואם הי' יוצא לח"ל ששם מקום הדינים הי' מעורר ח"ו הדיני' בעולם ע"כ נאמר לו גור בארץ הזאת פי' גור הוא לשון יראה כמו ויגר מואב פי' מחמת שאתה מקור היראה ע"כ מהראוי שתשאר בארץ הזאת שהוא ארץ פלשתים שהיא נחשב ג"כ מא"י ויעקב ע"י שהי' בריח התיכון ממוזג מהחסדים והגבורו' והי' מטה כלפי חסד כידוע לכן הותר לו לצאת לח"ל וגם ליעקב נאמר ופרצת ימה וקדמה כו' כאשר אמרנו על פסוק ויפגע במקום שנתן לו השם הכח לשבר הקליפו' והמסכי' ע"כ הי' יכול לצאת לח"ל לאפוקי ליצחק לא נאמר רק לך ולזרעך אתן את הארצות האל דווקא והנה ידוע כי עיקר המתקת הדינין הם שנכללים בשורשן ועתה נבא לבאר הפסוקי' בתחלה אמר יעקב אם יהי' אלקי' עמדי ושמרני בדרך כו' ר"ל כשהי' הולך לח"ל והוצרך להמתיק הדיני' ולהכניעם אז אמר אם יהי' אלקי' עמדי כו' ושמרני כי השמירה תהי' ע"י אלקי' בקדושה להכלל הדינים בשרשם משא"כ בשובו בשלו' לא"י אמר והי' ה' לי לאלקי' שיוכללו הדינים ויומתקו ברחמי' כמדתו שהוא בריח התיכון כאמור וזה ירומז בדברי הזו"הק וז"ל אמר ר' יוסי לאו הכי אלא אמר השתא אם יהי' אלקי' עמדי דינא אצטריכנא לנטרא לי עד דאיתוב בשלום אל בית אבא כיון דאיתוב בשלום איתכללינא רחמי בדינא ואתקשר בקשורה מהמנא לאתכללא חד ע"כ מרומזים בו דברינו וק"ל.
ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה כו' ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי כו' והנה יש להבין מה הי' כוונת לבן באמרו אך עצמי ובשרי אתה ועיין בכלי יקר גם יש להבין דבריו באמרו הכי אחי אתה ועבדתני חנם דמשמע דאם לא הי' אחיו הי' מהראוי שיעבדהו חנם וכי דינא הכי גם יש לדקדק על אמרו הכי אחי אתה הלא לא הי' אחיו כ"א בן אחותו והנראה דהנה בעל הגדה אומר ולבן בקש לעקור את הכל ולכאורה יקשה במה בקש לעקור את הכל והנראה דהנה איתא במדרש ויספר ללבן את כל הדברים האלה סבור אתה ממון אני טוען מילין אני טעון ופי' שטען ברכות שברכו אביו ומסתמא סיפר לו הברכות ובהם הי' הברכה הוי גביר לאחיך ששם יצחק את יעקב גביר על עשו ורצה לבן ברשעו לבטל תיכף ברכה זו העיקרות ורצה שיעקב יהי' לו עבד לא גביר ובזה רצה לבטל הברכה אמנם כי בחלה נפשו פן ירגיש יעקב בדבר ולא ירצה לקבל על עצמו העבדות ע"כ אמר לו בחליקת לשונו אך עצמי ובשרי אתה היינו ששנינו כמו עצם אחד וגוף אחד ואף שתעבדיני לא תהי' בגדר עבד לזולתך רק כעובד את עצמך ושוב אמר לו הכי אחי אתה ר"ל שבאם הייתי לך לאח היית מתירא לעבדיני פן תבטל הברכו' אמנם אתה עצמי ובשרי ולא תהי' כלל בגדר עבד וגם זאת לא יהי' בחנם רק הגידה לי מה כו' אמנם יעקב אבינו הבין כוונת הרשע ורמיותו אעפ"כ לא מנע את עצמו מלעבדו מחמת שצפה ברוח קדשו שמוכרח ליקח בנותיו להעמיד שבטי יה ובאמת הניח הברכות לאחרית הימים כדאיתא בספרים הקדושים עתה דעו וראו מחשבת הרמאי הזה שביקש לעקור הכל היינו לבטל הברכות וזה אשר שלח יעקב ע"י המלאכים לעשו אחיו עם לבן גרתי כפי' רש"י לא נעשיתי שר וחשוב כו' ואין לך להתרעם על הברכות ע"ש וק"ל.
ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה ות"א ועיני לאה יאין ורחל הוית שפירא בריוא ויאיא בחזיא והנה התרגום הוא לכאורה תמוה שמתרגם על רכות יאין ועל יפת מראה ג"כ יאיא גם א' של תיבת יאיא הוא מיותר לגמרי שהיה די לכתוב יאי ונ"ל לפרש ע"ד הרמז כי הנה ידוע מספרים הקדושים שרחל נקרא עלמא דאיתגליא. ולאה נקרא עלמא דאיתכסיא ולהבין קצת מה הוא איתגליא ואיתכסיא דהנה העבדות צריך להיות בתחלה שיקבל האדם על עצמו באמת עול מלכות שמים לידע כי הבורא ב"ה הוא רב ושליט ומלכותו בכל משלה וזה הוא באיתגליא כי דבר זה הוא גלוי ומפורסם שאין עולם בלא מנהיג ואחרי שהאדם מקבל על עצמו עול מלכותו באמת ורוצה לעבוד אותו כעבד את רבו בכל מיני עבדות שיאות למלך הכבוד אזי הש"י מקרבו ומכניס אותו להיכלו היכלות הפנימים ושם יתוודע לו יותר מגדולת האלקים ונופל עליו בושה והכנעה גדולה ולבו נשבר בקרבו מאוד ובא מעבודה זו שקבל עליו מלכות שמים כנ"ל הנקרא עלמא דאיתגליא מחמת שהוא דבר נגלה ומפורסם להכנעה ותשובה שלימה שהיא בלב נשבר ונקרא עלמא דאיתכסיא כי עבודה זו עיקרה בלב ומוח ובהעלם גמור ומכוסה מעין כל וזה הוא מרמז התרגום ועיני לאה רכות מתרגם ועיני לאה יאין ר"ל נוטריקון של יאין ה' אלקינו ה' ן'. ר"ל ההוי' הנקרא אלקינו היא הוי' של עולם התשובה עולם הבינה אשר מתפשטין משם נו"ן שערי בינה. ורחל היתה כו' מתרגם ויאי"א בחזוא נוטריקון של יאי"א ה' אלקינו ה' אחד כי רחל היא עלמא דאתגליא עולם המלכות שצריך העובד ליחדה ולקשרה בעולמות העליונים באור ההויות ב"ה כי זאת היא תכלית עבודתינו ונוכל לו' שאל זה מרמזים הפסוקים אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה כי עיקר היחוד יעשה ע"י שיקבל האדם על עצמו עול מלכותו בק"ש שחרית וערבית ביחוד שמע ישראל שהם כ"ה אתוון שחרית וכ"ה אתוון ערבית שעולה חמשים לקשרה בעלמא דאיתכסיא המרומזת בהנו"ן של ויאי"ן וצריך לברך שבע ברכות בשחרית שתים לפניה ואחת לאחריה ובערבית שתים לפניה ושתים לאחריה וזה שאמר יעקב אעבדך שבע שנים מרמז לשבע ברכות הנ"ל ברחל בתך הקטנה היינו לקבל עליו עול מלכות שמים המרומז ברחל ועי"ז בא לבהירות גדול עלמא דאיתכסיא מרומז בלאה כאמור ואמר למה רמיתני ר"ל שהגבהתני מאוד לעולם טמיר ונעלם מזה והשיב לו מלא שבוע זאת וניתנה לך גם את זאת בעבודה כו' עוד שבע שנים אחרות ר"ל שתתאמץ ביתר שאת ויתר עוז לתקן השבעה שערים שבנפש כמוזכר בספר יצירה ואז תשיג עולמות עליונים ויהי' בך כח והשגה ליחד העולמות העליונים ותחתונים כמובן.
וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה כו' והנה י"ל כתיב ויאהב גם את רחל מלאה משמע שגם את לאה אהב ואיך אמר הכתוב כי שנואה היא גם ידוע קושית הזו"הק שחלילה לחשוב שיעקב שנא את לאה ולהבין זאת נקדים לפרש הכתוב ועיני לאה רכות כו' ות"א על רכות יאין ורחל היתה יפת כו' ותרגם אונקלוס שפירא בריוא ויאי' בחזוא והנה הדקדוקים בתרגום זה כבר הזכרנום בדרוש הקדום והנראה בזה ע"פ הזוה"ק לתרץ השני כתובים המכחישים זא"ז פעם אחת כתיב הנה עין ה' כו' ופעם אחת כתיב עיני ה' ומתרץ שבעולמות העליונים אשר שם רק רחמים פשוטים בלי שום תרעובת דין כלל ושם נכלל השמאל בימין הוא מכונה בשם עין אחת אמנם בהשתלשלות העולמות הם כביכול שתי עינים ימין ושמאל ולהבין דברי הזוה"ק קצת נראה דהנה כשברא המאציל העולמות שלשל קדושתו ואורו הפשוט מעילה לעלול למען יוכלו הנבראים להכיר אלקותו וצמצם שכינתו בעשרה קדושות ג' ראשונות וה' מדות וכללותם ביסוד ומלכות והנה בג' הראשונות אין לנו רשות להתבונן בהם ואין להשיגם ועיקר התנהגות העולמות רק ע"י המדות הנקראים ה' חסדים וה' גבורות ואור קדושת ההוויות מאיר בהם ועיקר עבודתינו להמתיק הגבורות להכלל אותם בשורשם הג' ראשונות אשר שם רחמים פשוטים בלי שום תערובת דין כלל ושם נכללים הגבורות בהחסדים והנה חמשה הויות עולה ק"ל מספר עי"ן דע"כ בעולמות העליונים אשר שם נכללים הגבורות בהחסדים הוא רק עין אחת ר"ל החמשה חסדים הכלולים במקורם הם ה' הויות בגי' עי"ן וזה מרמז הפסוק ועיני לאה רכות ר"ל כי לאה הוא עלמא דאיתכסיא אשר שם נכללים הגבורות בהחסדים על ידי שרשם מדת הכתר כי בתיבת רכות נמצא תיבת כתר וזה שת"א ועיני לאה יאין ר"ל מספר יאין עולה ע"א כי שם נכלל השמאל בימין והוא עין אחד כדברי הזוה"ק הנ"ל והנה כל העולמות והמרכבות כלולים במקורם שרשם העליון כמבואר בכתבים בכוונת אלקי אברהם כו' האל הגדול כו' וזה מרמז הפסוק וירא ה' כי שנואה לאה ר"ל כי שם הוא מקור המרכבה הנרמז בתיבת שנואה היינו "שור "נשר "אריה והוא"ו מרמזת לאדם נורא שבתיבת שאנן וההי"א בסוף היא פעולה ע"כ ויפתח את רחמה ר"ל שפתח עליה והיה מעורר עליה הרחמים אור הכתר וק"ל.
עוד יש לפרש בפסוק הנ"ל ע"ד שפרשנו המדרש רבה יתרו א"ר דימא דמן חופאה בכ"ב אלפים מלאכי השרת ירד קב"ה ליתן תורה לישראל שנאמר רכב אלקים רבותים אלפי ושמא תאמר מתוך שרבים היו דחוקים היו ת"ל שאנן השקט ושאנן. ולכאורה יקשה מה יעשה ר' דימא בדרש שדרשו חכמז"ל במס' ע"ז דף ג' ע"ב על אותו פסוק ופירשו אלפים שאנן ואמרנו דהנה יש להבין מה הם הכ"ב אלף מלאכי השרת ולמה דוקא מנין זה ונ"ל דהנה באורייתא ברא הקב"ה עלמא ור"ל בכ"ב אתוון אשר עלו ונכללו ונצטרפו ברל"א שערים רל"א צרופים ואור א"ס עשרה קדושות מאיר בהם ובהם ברא הקב"ה כל העולמות כמבואר בספרי קודש וזה סוד כ"ב אלפים מ"ה הם סוד הכ"ב אתוון כל אות כלול מעשרה מעשרה למאות וממאות לאלפים והם הם הכ"ב אלפים מ"ה שירד הקב"ה להר סיני ליתן התורה והנה שורש הקדושות הם העשרה קדושות כנ"ל ועשרה פעמים כ"ב עולה ר"ך ובפסוק זה נאמר רכב אלקים כו' ע"כ צריכים אנו ג"כ לדרשת חכמז"ל אלפים שנאן ושמא תאמר מתוך שרבים היו דחוקים היו ר"ל שדחקו א"ע לעלות וכל אחד אמר אנא אמלוך כאשר היה בעולם התוהו קודם התיקון כמבואר בכתבים ע"ז אמר שאנן שאנן והשקט וזה מרמז הפסוק וירא ה' כי שנואה לאה כי בכאן הי מקום לטעות ח"ו בלאה שהיא דחקה עצמה להכנס לפני רחל ח"ו היתה מעולם התוהו בלי תיקון ע"ז מעיד הכתוב וירא ה' כי שנואה ר"ל שאנן כאשר פרשנו בדרוש הקודם שהוא"ו מרמזת לנורא מדת הת"ת מכוונת נגד הנו"ן שבתיבת שאנן היינו שלא היתה מעולם התוהו והבן.
ותהר לאה ותלד בן כו' ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה' ע"כ קראה שמו יהודה ותעמד מלדת ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ויחר כו' ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך כו' ויש לדקדק הרבה חדא מאי אשמועינן בזה שעמדה מלדת אחר שנולד יהודה ומאי נפקא לי בזה וגם הלא באמת ילדה אח"ז עוד שני בנים גם משמע שמחמת זה שאמרה הפעם אודה את ה' כו' ע"כ ותעמוד מלדת ולא ילדה עד אחר זמן וצריך להבין מה חטאה בזה גם יל"ד ולהבין הסמיכות ותרא רחל אל ותעמוד מלדת וכי קנאת רחל היתה בלאה עבור שפסקה מלדת אדרבה קנאתה הי' יותר בעת לידתה גם על לשון הפסוק ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב הלא היה די לומר כי לא ילדה ותו מאי ואם אין מתה אנכי. והנה דרשת חכמז"ל ג' חשובים כמתים ידוע ותו יל"ד על לשון הפסוק ויחר יעקב כו' אשר מנע ממך פרי בטן אדרבה מפני שמנע ממנה ע"כ בקשה ממנו שיתפלל עלי' ומה חרה אפו בה גם לשון התחת אלקים אנכי אין לו פירוש. ונראה דהנה איתא בזוה"ק שלאה היתה מעלמא דאיתכסיא על כן גם מעשיה היה באיתכסיא וזה שרמזו חכמז"ל שהלכה על פרשת דרכים כו' לפי שלא נראו מעשיה לכל רק באיתכסיא היתה צנועה גדולה ורחל היתה צנועה בפרהסיא שהבינו כולם שהיא צדיקת לאפוקי לאה היתה מעלמא דאיתכסיא ע"כ ילדה ששה בנים כשם שמעלמא דאיתכסיא יצאו ששה קצוות כידוע כן ילדה ששה בנים עיין בזוה"ק באריכות על כל השבטים. והנה ראובן שמעון לוי היו כנגד שלשה אבות וכשילדה את יהודה הבינה לאה שהוא כנגד מדת מלכות והנה משם ולמטה מתחיל עלמא דפרודא וסברה לאה שלא יוליד יעקב שוב עוד על כן אמרה הפעם אודה את ה' ואמרה שיר ושבחה על זה שזכתה שיצא ממנה כל ד' רגלי המרכבה ושוב לא יוליד עוד יעקב ומפני כך ותעמוד מלדת כי נענשה על זה על שחשבה כך. והנה גם רחל סברה כך שכבר נולדו כל השתלשלות שהיה ראוי ליצא מיעקב אבינו מאחר שראתה שנולד יהודה מדת המלכות הקדושה ומשם יפרד כו' ואם יוליד יעקב שוב לא יהי' דוגמת המרכבה על כן כתיב ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב דייקא פי' הגם שתלד לא יהיה נחשב ליעקב תולדה לפי שכבר יצא ממנו כל המרכבה מלאה כו' ולזה ותקנא רחל באחותה כו' ואם אין מתה אנכי כי' שבקשה שיעקב אבינו יתפלל עבורה שאעפ"כ תוליד בנים שיהיו מכוונים נגד פרקי המרכבה ואם לא תהי' כמתה כידוע שהצדיקים נקראים חיים ולהיפך תולדות לא טובים נקראים מתים כידוע. לזה חרה אף יעקב בה ואמר לה התחת אלקים אנכי פי' וכי סבורה את שאני תחת אלקים היינו מלמטה תחת מדת מלכות ושוב לא אוליד בנים שיהיו מכוונים כנגד מדות העליונים הקדושים לא כן רק ממך מנע פרי בטן כי כעת את עקרה אבל לי יהיה עוד בנים שיהיו מכוונים כנגד מדות עליונים פרקי המרכבה כנודע מזוה"ק כשמעה זאת אז אמרה הנה אמתי בלהה בא אלי' כו' ודו"ק.
ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה כו' ותעמוד מלדת ולכאורה יקשה על מה מרמזים השני תיבות ותעמוד מלדת כי לכאורה המה מיותרים והנראה דהנה הארבעה אשר צריכין להודו' יורדי הים ואינך הנה דוקא אחר שכבר יצאו מן הצער ההוא אשר היו בו לגמרי אז צריכין להודו' לה' שקבלו כל הטובה היינו אחר שכבר עלה מן הים והחולה כבר נתרפא לגמרי וכן כולם וכן בכל ההצלות והישועו' אחר שכבר יצא מן הצער שהי' לו צריך להודות וכן מרומז בגמרא בפי' ארבעה צריכין להודו' מי שהי' חולה ונתרפא מלשון ונתרפא משמע לגמרי וכן גבי אידך משמע שיצא מן הצער אשר היה בו ולא צריך עוד לטובה בזה והנה שמעתי מאדמ"ו הרב הקדוש מו' יעקב יצחק מלובלין הכ"מ זלה"ה במעשה דחוני המעגל במס' תענית שהתפלל על הגשמים עד שירדו גשמים מרובי' ולא היו צריכים להם עוד ובקשו ממנו שיתפלל עליהם שלא ירדו עוד אמר להם שיביאו לו פר הודאה יעוין שם והביאו לו והקריב ופסקו הגשמי' אמר אדמ"ו זלה"ה שהכוונה הי' כנ"ל כי אחר שהקריב פר הודאה בזה רימז שכבר יצאו מן הצער לגמרי ואינם צריכים עוד להטובה וממילא יפסקו הגשמי' וזה מרומז בפסוק שלפנינו אחר שאמרה לאה הפעם אודה את ה' וקראה שמו יהודה לשון הודאה ממילא הראה בעצמה שכבר קבלה כל הטובה בבנים ואינה צריכה עוד לטובה זו על כן ותעמוד מלדת עד אח"כ ע"י הפעולת שנתנה שפחתה לאישה נתן אלקי' שכרה וילדה עוד אח"ז יק"ל.
ותרא לאה כי עמדה מלדת כו' ותאמר לאה בא גד ותלד זלפה שפחת לאה בן שני ליעקב ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות ותקרא את שמו אשר ונראה לי לפרש על דרך שפרשתי כבר על פסוק ותאמר הפעם אודה את ה' כו' ותעמוד מלדת היוצא שם מדברינו שעבור זה נענשה על כי נתנה הודאה על בניה ונמצא שהוא גמר הטובה ע"כ עמדה מלדת עיין בדף הקדום בד"ה ותלד בן ע"כ הוכרחה להפציר בתפלה ובתחבולות שתלד עוד ונתנה שפחתה ליעקב ע"כ כאשר ילדה זלפה קראה את שמו גד שהוא מלשון מזל כי ידוע מאמר חכמז"ל בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תלי' מלתא כי מזל"א בגי' ג' הוויות והם המקור להשפיע משם בנים ממזל עליון למזל התחתון והיתה לאה חוזרת להוציא בנים ממזל עליון להשפיע למטה ע"כ קראה שמו גד מלשון מזל כאמור וכשילדה בן שני אמרה כי אשרוני בנות כי כשמזל העליון משפיע לעולם התחתון נקראים עולמות התחתונים בשם נוקבא שמקבלת השפע ומכונים בשם בנות וזהו כי אשרוני בנות ותקרא את שמו אשר ר"ל שנתנה שבח והודאה להש"י בלשון אשרי לא בלשון הודאה כי הודאה משמע שכבר קבלה כל טובתה ובאמת היתה משתוקקת להוליד עוד והתפללה על זה ודו"ק.
וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה ויבא אותם אל לאה אמו ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם מדודאי בני ותאמר לה לכן כו' להבין דבר זה נקדים דהנה ידיע מספרים הקדושים שיש יחוד עליון ויחוד תחתון היינו יחוד עליון הוי' אהיה הוא בינה ותפארת ויחוד תחתון הוי' אדני והם נקראים עלמא דאתגליא ועלמא דאיתכסיא הי"א עילאה והי"א תתאה ומתיחדים שניהם ע"י הוי"ו יעקב בריח התיכון כי שניהם משתוקקים להתיחד עם הוי"ו מדת הת"ת זה להשפיע וזה לקבל ההשפעה וידוע שרחל נקרא בשם עלמא דאיתגליא ה' תתאה ולאה דאיתכסיא ה' עילאה ושוקקת שת הם להתיחד ע"י יעקב מדת ת"ת עתה נבא לבאר רמז הפסוקים וילך ראובן בימי קציר חטים היינו שבא להיחוד הנקרא קציר ע"ש מחצדי חקלא וימצא דודאים בשדה דודאים בגי' אדני היינו היחוד הוי' אדני ויבא אותם אל לאה אמו ר"ל שהיה מעלה היחוד לעלמא דאיתכסיא המכונה בשם לאה אמו ר"ל כי היא אם הבנים כי משם נתגלו העולמות ותאמר רחל תני נא לי מדודאי בנך ר"ל כי היחוד הזה שייך לי שאני מעלמא דאיתגליא ותאמר לה המעט קחתך את אישי הוא מדת התפארת מדת יעקב ולקחת כו' את דודאי בני היינו היחוד המובא לי שהעלה בני אלי אז אמרה לכן ישכב עמך הלילה ר"ל שהסכימה שיהי' יחוד לילה זו עמה והבן.
ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה' בגללך ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה ויאמר כו' ויאמר לבן הן לו יהי כדברך כו' ויפרץ האיש מאוד מאוד כו' וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב מכל אשר לאבינו כו' נראה לפרש הכתובים בדרך הרמז כי חכמז"ל דרשו על פסוק אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד אורך ימים למיימינים בה היינו שעוסקים לשמה ובשמאלה היינו שעוסקים שלא לשמה עושר וכבוד הנה לבן הרשע רצה לבלבל מחשבת יעקב אבינו שלא יעסוק בעבודתו לשמה רק שלא לשמה המכונה בשמאל וזה מרומז בפסוק ארמי אובד אבי ר"ל אבי מלשון רצון כמש"ה ולא אבה ר"ל שאבד הרצון של יעקב אבינו שלא יהיה עובד את ה' לשמה רק רצה לבלבלו שיעבוד שלא לשמה וזה אשר אמר לבן ליעקב נחשתי ויברכני ה' בגלליך גלל הוא לשון פרש ופסולת ר"ל ע"י העסק שלך שלא לשמה אשר הוא אצלך כפסולת נתברך בעושר כמאמר הכתוב בשמאלה עושר וכבוד ע"כ אמר לו נקבה שכרך עלי ואתנה ר"ל שרצה להביאו ליד מדת השמאל שהיא במדרגת נוקבא שהוא עבודה שלא לשמה ועי"ז יהי' לו השכר בעושר וכבוד וזה אשר רמזו חכז"ל במדרשים הן לו שאמר הן לא ר"ל הן לא עולה בגי' פ"ו כמנין אלקים רצונו להביא לקטנות המוחין המרומזים בשם אלקים אמנם יעקב אבינו אזר כגבור חיל להפר מחשבות ערומים ודבק א"ע בתורה ועבודה לשמה ליחד קו"בה ושכינתי' וזה מרומז בהכתיב הן לו כפשטי' שעולה בגי' צ"א מספר הוי' אדנ"י ולא די שלא פעל לבן בו להדיחו מדרכיו הטוב אדרבה ע"י התאמצו בתורה ומעשים טובים לשמה הוציא ניצוצות קדושות חיותו של לבן להעלותם למעלה וזה מרומז בפסוק ויפרוץ האיש כו' ר"ל שפרץ בלבן פרצות להוציא בלעו מפיו חיות הקדושה אשר היה לבן יונק ממנה וזה שאמרו בני לבן לקח יעקב את כל אשר לאבינו היינו שכל חיות הקדושה שהיה לבן יונק ממנה לקח יעקב והוציא ממנה ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד כבוד היינו לבוש כי ר' יוחנן קרא למאני מכבדותי' היינו שהניצוצות הקדושים אשר הוציא מלבן והעלה אותם למעלה עשה מהם לבושים בעולמות עליונים כמבואר בספרי' הקדושים שבעליות העולמות הפנימיות של עולמות התחתונים נעשה לבושים בעולמות העליונים או י"ל כבוד בגי' ל"ב היינו שהעלה אותם לחכמה ששם ל"ב נתיבות כידוע וק"ל.
ויקח לו יעקב מקל לבנה לח לוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשוף הלבן אשר על המקלות ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר כו' ויחמנה כו' ותלדן הצאן עקודים נקודים וטלואים נוכל לומר בדרך רמז שתורתינו הקדושה מרמזת לנו בזה ומלמדת את בני אדם לעבוד את ה' באמת ובתמים ובדביקות והתלהבות גדול ליחד קוב"ה ושכינתיה בכל עת ורגע. והנה ידוע שהעולמות נבראו ע"י אותיות התורה וע"י צרופי שמות הקדושים וכשהאדם מיחד השמות וצרופיו הקדושים בורא בהם העולמות השייכים לצרופי השמות אשר מיחד והנה כשאדם עושה היחודים צריך ליחד ג"כ ראותיות של השמות עם הנקודות והטעמים אך לאו כל אדם זוכה לזה כי צריך לזה קדושה ופרישות גדול ולא כל הרוצה ליטול את השם כו'. ושמעתי מרבותי הקדושים זלה"ה באף שאין לאדם קדושה ופרישות יתירה ולא יוכל ליחד יחודים כנ"ל אזי יעבוד עבודתו עבודה זו תפלה בד"ור מאוד בהתלהבות יתירה והשתוקקות גדול ובמסירת נפש אז אף שאין מיחד יחודים רק מתפלל כפשוטו בהתלהבות גדול ובמ"נ אזי כל היחודים אשר הם ראוים לתפלתו ליחד אותם השמות על אותו דבר שמתפלל עליו הם מתיחדים ממילא ועולים למקור שרשם בעולמות העליונים ומשפיעים שפע הדבר שהוא מתפלל עליו והנה ידוע שעשרה קדושות הן ה' חסדים וה' גבורות ואור ההויות מאיר בהם נמצא שכללות העולמות הם עשר הוויות קדושים ועיקר עבודתינו להכלל הגבורות בהחסדים שיומתקו הגבורות ויסכימו להשפיע החסדים על הכנ"י והנה חמשה הוויות עולה בגי' ק"ל. וזהו ויקח לו יעקב מקל לבנה ר"ל שהמ"ם היא הפעולה. והכוונה שלקח והוריד השפעות החסד מן חמשה הויות של חסד שעולה ק"ל לבנה ר"ל מלובן העליון המרמז לחסד לח לוז וערמון המרמזים למוחין גדולים עליונים יעויין בסתרי תורה פ' ויצא.
ויפצל בהם כו' מחשוף הלבן שיתגלו החסדים העליונים אור ההורות הקדושים שיאירו בהמוחין וזהו ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים ר"ל ברהיטי המוחין בשקתות המים הוא מעין השפע העליון להשפיע שפע קדושות וחסדים מגולים על הכנסת ישראל אשר תבאן הצאן לשתות הוא צאן קדשים עם בני ישראל לקבל ההשפעות קדושות ע"י החסדים ויחמנה בבואן לשתות היינו אף שלא יהיו מיחדים השמות וצרופיו רק שיחמו את עצמם בהתלהבות גדול ובהשתוקקות רב ובמ"נ ויחמו הצאן אל המקלות היינו בהתפללים בהתלהבות גדול וחמום גדול ותלדן הצאן עקודים נקודים וטלאים היינו האותיות ונקודים והטעמים של יחודי השמות יהיו נולדין מעצמן ויהיו מתיחדין ממילא ע"י התפלה שיהיה בהתלהבות ודביקות ויפעלו פעולתם להשפיע חסדים גדולים והמשכיל יבין.
והמצפה אשר אמר יצף ה' ביני ובינך כי נסתר איש מרעהו הפסוק הזה הוא לכאורה אינו מובן ע"פ הפשוט ונראה לפרש ע"ד הרמז כי הבורא ב"ה אי אפשר להשיג עצמותו רק מציאותו אפשר להשיג ע"י פעולותיו והנה היה הרצון המאציל שיתגלה מציאותו שיוכלו הנבראים להשיג אלקותו ע"כ השתלשל העולמות מעולם לעולם עד תהומות הארץ ועצם אלקותו שוכן בתוכם כי בלעדו לא הי' שום קיום לעולם כמש"ה אפס בלתך שבלעדו לא הי' שום קיום לשום נברא רק מחמת אור אלקותו השוכן בהנבראים ע"י זר יש להם קיום וכל הברואים הם הכל כמו לבוש לפנימיות אלקותו השופע בהם להחיותם וע"י פעולת הנבראים שאנו רואים שיש חיות בהנבראים בבני אדם וחיות ובהמות ושאר כל הדברים ע"י זה אנו משיגים שיש אלקי המהוה כל ההוויות ומחיה את כולם ע"י זה אנו משיגים אלקותו ית"ש נמצא שכל הגופים הם לבושים לאור אלקותו השוכן בתוכם וכמו כן כל העולמות העליונים אף הרוחנים כל עולם הוא כמו מלבוש לעולם שלמעלה ממנו עשיה ליצירה ויצירה לבריאה וכ"כ עד א"ס ב"ה רק שבעולמות העליונים הם בדקות גדול ואינו כאשר בחיצוניות העולמות שהגופים הם הלבושים לאור החיות המאיר בהם והם אינם דבר אחד כי זה חומרי וזה רוחני אמנם באורות עליונים אף הלבושים הם נשמות להעולם שלמטה הימנו כמבואר דברים אלו בספרים הקדושים ומרומז בגמרא כיצד ברא הקב"ה את העולם נתעטף באור וברא את העולם שנאמר עוטה אור כשלמה נמצא שהלבושים העליונים הם אורות והנה מה הם האורות אותיות התורה כמאמר חכז"ל בראשית ברא באורייתא ברא הקב"ה העולם כמאמרם ז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם דהיינו ע"י המאמר עצמו יהי אור יהי רקיע וכן כולם עם האותיות והפנימיות שבהם בהם נתעטף הקב"ה וברא העולמות כולם החיצוניות והפנימיות המחי' אותן היינו אור האותיות היוצא מדברינו שאין לך שום דבר בעולם מנקודה התחתונה אף בעולם השפל הזה שלא יהי בו קדושת אלקותו ית"ש המחיה אותו וזה הוא הפנימיות אשר בו וכמו כן בעולמות העליונים כל עולם הוא כמו מלבוש לאור פנימי מעולם שלמעלה ממנו המאיר בו להחיותו וזו היא עורר עבודת איש הישראלי בעבודתו בתורה ובתפלה וקיום המצות לזכך גם החומריות ולידע שבכל דבר גשמי נמצא דבר רוחני המחיה אותו וצריך להעלות הכל לשרשו אור קדושתו ית"ש המהווה והמחיה הכל ע"י זה יוכל להשיג מציאות אלקותו המחיה את כולם ושגם אור זה הוא רק כמו מלבוש לעולמות שלמעלה וכמו כן עד א"ס ב"ה ויוכל לבא ע"י זה לדביקות והשגה גדולה וזה הי' תכלית הבריאה שע"י הלבושים ישיגו אור הפנימי וזה הוא תענוג גדול לו ית"ש שבא האדם על סוד זה שיתגלה לו הפנימית העולמות וזה לא יפול להיות רק על ידי הזדככות החיצונים. אמנם לא כן הרשעים שאינם רואים רק החיצוניות ואינם שמים על לבם להתבונן שיש עוד פנימיות אור המחיה אותם ממילא נשארים בגופים מתים בלי חיות ונדמה להם שהעולם נוהג כמנהגו בגשמיות גמור וזה הוא החילוק אשר בין ישראל עם קרובו ובין האומות ובין צדיק לרשע וזה מרמזים הפסוקים והמצפה אשר אמר ר"ל המצפה הוא מלשון מלבוש כמו ויצף אותו היינו כל הלבושים של העולמות שנבראו ע"י מאמרו ית"ש והיינו אשר אמר ע"י אמירה של הקב"ה נתלבש הפנימיות בחיצונים יצף ה' ביני ובינך זה הוא המסך המבדיל ביני לבינך ר"ל כי יעקב ובניו מאמינים ומתבוננים בכל דבר אף הגשמי נמצא בו אור רוחני המחי' אותו ועי"ז הם מקשרים את עצמם בהפנימיות ומזככים כל דבר לקרבו לשורשו האור הפנימי אשר בו. לא כן לבן הרשע וסיעתו שאינם משגיחים רק בחיצוניות ועי"ז אינם יכולים להבן מעלת יעקב ומדריגתו בהדבקו בקדושת אלקותו ית"ש ועי"ז נסתר איש מאת רעהו וד"ל.