ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור וכו' פי' רש"י ובמדרש רבה לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון וכו' עיין שם להבין הענין מפני מה הוצרך לקריאה לכל הדברות ולכל וכו' נראה ע"פ דברי המדרש רבה בשלשה מקומות עמד משה מן הצד בסנה עמד משה מן הצד עד שאמר לו הקב"ה אם אתה גואלם אין אחר גואלם ואצל הים עמד ג"כ מן הצד עד שאמר לו הקב"ה אם אין אתה בוקעהו אין אחר בוקעהו גם בסיני וכו' גם באוהל מועד וכו' עיי"ש והענין ההוא מלמד להצדיקים שבכל דור ודור שלא לדמות בדעתו שראוי לאותו השג' שהושג הגם שהוחזק זה כמה פעמי' שנגלה לו כ"א צריך להכניע את עצמו ולהחליט בדעתו שאינו ראוי לדבר זה להשיג איזה השגה או לפעול איזה פעולה ואף שהוא רואה שמוכן לדבר זה יותר משאר בני אדם אעפ"כ יגמור בדעתו שאינו ראוי שצריך להיות בגדר ענוה והכנע' מאד עד שהי' מוכרח מן השמים לאותו השגה. וזה הענין הי' ג"כ במשה רבינו ע"ה שלכל דברות ולכל אמירת ולכל צוויים קדמה קריאה שהשי"ת הי' צריך לקרוא לו כי מרע"ה עמד מן הצד שהי' מוחלט בדעתו שאינו ראוי לקבל אותו דיבור לאמור לישראל רק שיהי' ע"י אחר עד שקרא הש"ית ואמר לו שא"א ע"י אחר.
עוד על פסוק הנ"ל ויקרא אל משה וגו' ופרש"י ז"ל הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין וכו' מאהל מועד מלמד שהי' הקול נפסק וכו' יש להבין הלא כבר אמרו ישראל במעמד הר סיני דבר אתה עמנו וכו' והקב"ה עשה להם רצונם ולא שמעו רק השתי דברות ראשונות מפי הקב"ה וא"כ שוב מה בא ללמדינו כאן שלא היו שומעים שאר הצוויים וקול הקריאה הלא מאז ידענו זאת. ונראה לרמז כי כל העולמות נבראו ע"י כ"ב אותיות התורה והעולמות העליונים המה מופלאים ומכוסים כי נשארו במחשבה הקדומה עד שהי' השתלשלות העולמות שנשתלשלו עד עולם הדיבור שמשם התחילו התגלות העולמות כי דבר שהוא במחשבה הוא מכוסה ומשבא לכח הדבור הוא מתגלה אבל בעולמות שהמה למעלה מעולם הדבור אי אפשר לצייר בהם שום ציור באות או נקודה כי דבר ציור הוא דבר גשם ומה שהציור גדול נתגדל הגשם והעולמות שהמה למעלה יותר הציור הוא יותר קטן מאד מאד וחליל' ואיסור לצייר בהם שלא להתגשם אבל בעולם הדבור שהוא בהתגלות ודבר התגלות הוא בלבושים אפשר לצייר בהם איזה ציור באות או נקודה כי כבר נתגשם בלבושים ומה שהעולם יותר למטה הלבוש יותר גדול גם הציור בו נתגדל אבל בעולמות שהמה למעלה מעולם הדבור כל מה שהעולם למעלה הציור הוא יותר קטן כנ"ל וזהו מרמז א' זעיר' דויקרא לבעבור כי משרע"ה הי' לו השגה בעולמות שהמה למעלה מאד והי' הציור בהם יותר קטן מאד ומאד ואליו הי' בא הקריאה מהעולמות העליונים שהמה למעלה מעולם הדבור מה שלא השיגו בהם בני ישראל כי לבני ישראל לא הי' להם השגה רק מעולם הדבור ולמט' ולזה לא היו שומעין בני ישראל את קול הקריאה שבא מעולם המחשבה וזהו הפירוש שלא הי' הקול יוצא חוץ לאוהל מועד רומז שלא הי' יוצא לעולם הדבור והבן.
עוד על פסוק הנ"ל ויקרא אל משה וידבר ה' אליו וגו' הא' של ויקרא היא זעירא וכבר דיברו ע"ז כל המפרשים ועוד לאלקי מילין לרמוז בה גם אמרו חז"ל ביומא ויקרא וידבר למדך תורה ד"א שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא א"כ קורהו. ולכאורה קריאה זו מה טיבה ומה ד"א יש בזה כשעומד עם חבירו שלא יאמר לו דבר אא"כ קראו גם אמרו ז"ל הובא ברש"י לכל הדברות ולכל האמירות ולכל הצווים קדמה קריאה וכו' יכול אף להפסקות היתה קריאה ת"ל וידבר לדיבור היתה וכו' ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין וכו' וגם זה צריך ביאור מה התבוננות שייך בזה ואמאי לא ידע שמאם מן הצאן וגו' או ואם מן העוף וגו' שהם ענינים נפרדים והנ"ל כי הנה מדרך מלכותא דארעא כששר משרי מלוכה בא לפני המלך להקדים פניו בברכת שלום כדרך שרי המלוכה שמקדימין פניו בתודה והמלך צריך לצוות אל השר דבר מעניני עבודת המלך אין זה מד"א שיצוה עליו אז בבואו ליתן תודת שלומו רק מנימוס המלכות לקבל מאתו תשורת השלום ולפטרו מלפניו מבלי שיאמר לו אז שום ציווי ואח"כ יצוה להאחד מהעומדים לפניו שיקראנו במכוון כדי לצוות עליו עניני הנהגות עבודת המלך ובאם השר נכבד מאד והמלך רוצה להראות לו חיבה יתירה אז ימסור הדבר להמטרנותא שלאחר שיצא השר מלפני המלך בהפנותו שכמו ללכת מהקבלת פניו שתקראנו המטרנותא ושתאמר לו שהמלך יש לו לדבר אליו דבר וזה הוא כבודו ומפאת הד"א. וזהו שאמרו חז"ל למדה תורה ד"א שלא יאמר אדם לחבירו אא"כ קורהו שפי' ג"כ כנ"ל שבאם חבירו נכנס אליו להקביל פניו אין זה מדרך ארץ שבאם צריך לצוות אותו שום ציווי שיצוה לו אז תיכף בבואו לפניו רק אחר שיפטר מלפניו מהקבלת פניו יקראנו כדי לומר לו מה שצריך לדבר אליו והנה למעלה בפ' פקודי נאמר שהקים משה את המשכן ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ואח"כ נאמר ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד וכו' ואח"כ ויקרא אל משה וגו' ויש לשאול מדוע לא נתיחד אליו הדיבור תיכף בעת הכסות הענן את האוהל מועד ולמה אמר תחילה ולא יכול משה לבוא וגו' ואח"כ ואח"כ ויקרא אל משה לזה אמרו חז"ל למדה תורה ד"א מפני שתיכף לאחר הקמת המשכן שנאמר וכבוד ה' מלא וגו' היתה אז כענין הקבלת פני השכינה כביכול והיה הש"ית מתנהג עמו במדת ד"א כעין מלכותא דארעא שלא לאמור לו ענין ציווי עבודת המלך בעת הקבלת פנים והנה ידוע מהזו"הק שאתווין רברבין הם מהה' עלאה ואתווין זעירין הם הה' תתאה דא שמיטה ודא יובלא ואצל אברהם נאמר ויקרא מלאך ה' אל אברהם ויאמר וכו' ואמרו חז"ל שהי' המלאך קורא והדיבור מדבר וכאן אצל משה רבינו נאמר סתם ויקרא אל משה ולא פירש מי הקורא ואח"כ נאמר וידבר ה' שהדבור היה מאתו כביכול בעצמו ובכבודו והקריאה היא סתם לזה רומזת הא' זעירא שהיא מדת מלכות שמשה זכה שהיתה הקריאה ע"י המטרונתא בעצמה ושהא' זעירא קראה לו והדיבור הי' מאתו כביכול בעצמו כמו שנאמר וידבר ה' יכול אף להפסקו' היתה הקריאה פי' שגם בין ענין וענין היתה הקריא' ממדת המלכות ת"ל ויקרא וגו' וידבר לדיבור היתה הקריאה וכו' ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן וכו' פי' שע"י שנפסקה השגתו מעט הוא נותן לב אז להתבונן ולפשפש בעצמו שעדיין אינו בתכלית השלימות וצריך עדיין לשוב בתשובה ולזכך את עצמו יותר בתכלית ההזדככות וזהו ליתן ריוח למשה להתבונן מלשון ולבבו יבין ושב כידוע שבינה היא עולם התשובה שבין פרשה לפרשה שנפסקה מעט השגתו הי' שב בתשובה שעדיין אינו בתכלית ההזדככות שלא תפסוק השגתו והוא מתבונן לזכך עצמו יותר ויותר.
או יש לפרש ויקרא אל משה למה נכתב א' זעירא יש לומר הפי' כך ע"פ פשוטו ע"פ משנה דאבות כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודפת אחריו כי יש כמה מדריגות בבורח מן הכבוד שיש בני אדם שחושבים בעצמם שמגיע להם איזה כבוד מחמת מעלתם שהם חכמים ולומדים ושאר מעלות רק שבורחים מפני הכבוד מחמת שהם ענוים זה אין נקרא בורח מן הכבוד אבל באמת צריך האדם באמת להיות שפל בעצמו לידע גנות מידותיו ולא ימצא בעצמו שום מעלה הגם שרואה שבני אדם עושים לו כבוד צריך להיות לבו נשבר בקרבו יותר ויותר ולחשוב בעצמו שאינו כדאי לכבוד זה וכ"ש ק"ו בן בנו של ק"ו שלא יחשוב בעצמו שמגיע לו איזה כבוד זה האדם הוא באמת בורח מן הכבוד ולזה הקב"ה רוצה שיהיה לו כבוד כמאמר הכתו' אשכון את דכא כי מי שהוא מדוכה בעיניו ויודע באמת בעצמו שאינו ראוי לשום כבוד אזי הכבוד הוא נמאס בעיניו ולזה הקב"ה בוחר בו שיהי' לו כבוד והנה מצינו אצל משרע"ה שהיה שפל בעיני עצמו ולא היה נחשב בעיני עצמו כלל שיגיע לו ח"ו איזה כבוד ולזה בחר בו הקב"ה והיה לו כל הכבוד ואיתא בזו"הק בפרשה זאת בשעה שקרא הקב"ה למשה היה יוצא הקול מלמעלה הצריף של אוקיר אנוש מפז רק שמשה לא ראה רק הצריף של ויקרא נמצא למידן שתיבות ויקרא מרמז לצריף אוקיר דהיינו כבוד שהקב"ה עשה כבוד למשה שקרא אותו לבדו לבוא אל אוהל מועד לדבר אתו ולזה מרמז הכתוב זאת באלף זעירא דהיינו ויקר אל משה ר"ל לכך זכה משה ליקר וגדולה דהיינו כבוד גדול כזה מחמת שהיה בעיני עצמו זעיר מאוד ולא נחשב בעיני עצמו לכלום לזה מרמז הא' זעירא ע"כ זכה ליקר כי מאן דאיהו זעיר באמת איהו רב.
או יש לומר למה נכתב א' זעירא על פי מאמר חז"ל בעוקצין עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות ופי' הברטנורא ז"ל כלומר שההנאה וקורת רוח שיש לכל צדיק וצדיק בעולם הבא הוא שלש מאות ועשר פעמים כנגד כל העולם הזה שאין העולם הזה כלו אלא חלק משלש מאות ועשר ממה שיש לכל צדיק וצדיק נחלה לעולם הבא והנה הברטנורא הזה צריך פי' כי לפום רהיטא יש לפרש שיש לכל צדיק וצדיק תענוג בעולם הבא ש"י פעמים יותר ממה שהי' לו תענוג בעולם הזה א"כ אם הי' לאדם יותר תענוג בעוה"ז נמצא יש לו שם ש"י פעמים ככה תענוג ואם לא הי' לו תענוג גדול בעוה"ז אין לו רק ש"י פעמים לפי התענוג שהי' לו נמצא לפי זה ח"ו מגיע לרשעים שיש להם תענוג גדול בעוה"ז יהיה להם ש"י פעמים ככה תענוג בעוה"ב בשביל שכר מצות שלהם וגם יש כמה צדיקים שיש להם ג"כ בעוה"ז איזה עושר וכבוד ותענוגים ויש צדיקים כמותם שאין להם שום עושר וכבוד ח"ו לא יהי' להם בעוה"ב רק ש"י פעמים שהי' להם בעוה"ז לפום רהיטא יהי' ח"ו עיוות הדין. אבל יש לומר בכוונת הברטנורא כך הוא להיפך כפי שמובן עד עתה רק באמת הוא כך כי העיקר העבודה של אדם הוא להגביר השכל על החומר ולמעט עצמו מכל תענוגי עוה"ז ומי שמכניע החומר יותר ואין רוצה בהנאות ותענוגי עוה"ז רק כל חשקו וכסופו הוא בעבדות הבורא ב"ה וממשיך א"ע תמיד אחר השכל הגם שיש לו עושר וכבוד אינו נהנה ממנו כלל רק מה שצריך לעבודת הבורא כפי אשר מכניע חומרו ותאוותיו כך יש לו בעוה"ב ש"י פעמים ככה מה ששיבר תאוותיו בעוה"ז וזהו פי' הברטנורא הנ"ל והבאתי זאת לעיל ובוודאי מצינו במשה רבינו ע"ה שהכניע החומר שלו לגמרי ולא נהנה כלל מעוה"ז כי הי' כ"ך ימים בהר ולא אכל ולא שתה ובוודאי בעתם הי' על הארץ בוודאי ג"כ לא נהנה מעה"ז ע"כ הי' הש"י עולמות שלו גדולים יותר משאר הש"י עולמות של שאר הצדיקים וזהו ויקרא אל משה ר"ל היקר של משה דהיינו הש"י עולמות של משה שהם בגימט' יק"ר היו גדולים מחמת שהי' אצלו א' זעירא ר"ל שהי' עולם הזה קטן בעיניו ולא נהנה ממנו כלל ע"כ היו הש"י עולמות שלו גדולים מאד וזהו ויקר א' אל משה כנ"ל.
או י"ל למה נכתב א' זעירא ע"פ מאמר חז"ל וראית את אחורי כו' מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין ויש להבין מהיכן למדו הדבר הזה מתיבת אחורי שהוא קשר של תפילין ומה זה הכבוד למשה שהראה לו הקב"ה הקשר של תפילין ויש לומר כך ע"פ מה שכתבנו למעלה בפרשת כי תשא שאמר משה להקב"ה הראני נא את כבודך שביקש משה מהקב"ה להשיג מספירת חכמה עיין לעיל ויש לומר עוד לפרש ולתת טעם לזה שביקש משה להשיג מספירת חכמה ולמה נקרא חכמה כבוד כי איתא בגמ' מגילה שדרשו חז"ל על פסוק ליהודים היתה אורה זו תורה כו' ויקר זו תפילין שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך כך איתא הלשון בגמרא נמצינו מכאן כי מי שהולך בתפילין יש לו כבוד אפילו מן האומות שיראים ממנו ויש לומר הטעם כי ידוע שהתפילין מרמזים למוחין גדולים ובפרט למוח חכמה ע"כ מי שהולך בתפילין בקדושה ממשיך לעצמו המוח חכמה וחכמת אדם תאיר פניו ע"כ יראים ממנו אפילו האומות ויש לו כבוד ג"כ כמאמר הגמרא הנ"ל ע"כ הי' זאת כוונת משה בבקשתו באמרו הראני נא את כבודך שישיג סוד התפילין דהיינו שישיג סוד החכמה ובאמת א"א לשום אדם להשיג בחכמה הגם שיוכל למשוך על עצמו בתפילין מוח החכמה אבל להשיג א"א אבל הקשר של תפילין שהוא סוף חכמה והיא ראש בינה כי חכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין יוכל האדם להשיג ובבינה השיג משה ע"כ השיג הקשר של תפילין והנה הקשר שאנו עושים הוא על ציור אל"ף כמו שמצינו שמצייר התיקוני זוהר השם הוי"ה בצורת אל"ף ונראה כמו הקשר שלנו כמובן ליודעי בינה ע"כ שפיר נאמר וראית את אחורי שהשיב לו הקב"ה שביקש להשיג החכמה שזה אי אפשר אבל וראית את אחורי היינו סוף החכמה שהוא קשר של תפילין וזהו פי' הפסוק ויקרא אל משה ר"ל שמשה השיג סוד התפילין שנקרא ויקר כדרשת חז"ל הנ"ל ויקר אלו תפילין אבל לא השיג כל התפילין רק הקשר לבד וזהו א' זעירא של ויקרא שמרמזת על הקשר של תפילין שהיא בדמות אל"ף כמובן כנ"ל.
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם ראוי להבין מה משמיענו באמרו מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם שהרי פרט אח"כ אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו כו' ואם מן הצאן כו' ולפי פשוטו כל הכתוב נראה מיותר ויראה לפרשו על דרך רמז כי הנה בטעמי הקרבנות העירו מפרשי תורתינו כי אין צורך לה' בעולות אילים וחלב מריאים גם חז"ל אמרו על הפסוק ריח ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. וגם זה צריך ביאור כי הלא כל המצות כולם הם גזירות המלך ועיקרם לעשות רצון יוצרינו יתברך ויתעלה ומה נשתנו הקרבנות לכתוב בהם ריח ניחוח ויראה לרמוז בזה כי הנה ידוע ליו"ח כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות כולם צמצם את עצמו בלבושים וצימצומים רבים והאציל וברא עולמות אבי"ע עד העולם הזה הגשמיי ואמרו חז"ל שהעוה"ז נברא בה' ויש לרמוז שה' רומזת על מלכות שמים כידוע כי כל הברואים כולם שבעה"ז מורים על מלכותו יתברך שבראם מאין ומלכותו בכל משלה ועיקר שעשועי רצונו הקדום לברוא העולמות הי' בנשמת ישראל שיבראו כמאמר חז"ל ישראל עלו במחשבה תחילה שהם יהיו מיחדים כבוד מלכותו מלכות כל העולמים ומעלים אותה לא"ס ב"ה על ידי שיקשרו את כל העולמות וכל הנבראים התחתונים וכל העולמות אבי"ע להעלות אותם לשרשם כי כולם חוצבו ממקור אחדות הפשוט וצריך האדם להתבונן גם מכל הנבראים הגשמיים שאין בירה בלא מנהיג ולמצוא מכולם אור מלכותו יתברך ולקשר את כל המושגות אצלו בכל החושים הן בחוש הראי' הן בשמיעה ובטעם וריח כולם יקשרם באור א"ס ב"ה ועי"ז הוא מקשר המלכות שמים המושלת בכל והיא הה' תתאה ומיחד אותה עם הו' הכוללת וי"ו קצוות מחמת שמדבק עצמו במדת השבעה רועים ועי"כ הוא בא לתשובה ודביקות גדול בחכמה עילאה והוא מקשר את המלכות בהחכמה ובבינה ועי"ז השלם ונתקשרו הה' תתאה והו' ב"ה שהם חכמה ובינה וממשיכין מוח חכמה אל המלכות שמים דרך המדות וזה הי' ענין הקרבנות בזמן שבהמ"ק הי' קיים שהיו מקשרים גם הנבראים הבהמיים אל שרשם ומתקשר הכל בא"ס ב"ה ועי"ז נמתקין הגבורות בשרשן ונתמשכין חסדים והשפעות טובות על הכנ"י. והנה ידוע כי עולם חסד יבנה שהתגלות העולם הוא ממדת חסד ואברהם אבינו נקרא איתן האזרחי שהוא נוטריקין א' זרח מפני שהי' הראשון אשר הזריח מדה זו לעולם ונתדבק במדת החסד ונעשה לה מרכבה והאדם הנדבק בגמילות חסדים ובצדקות הוא נדבק במדת אברהם אבינו וממשיך חסדים על הכנ"י ועי"ז נמתקין הגבורות ע"י מדת אברהם ומדת יעקב הכולל הו' קצוות שהם חסד ורחמים ונכללין הגבורות שהם מדת יצחק בהחסדים ויורדין השפעות טובות אל הכנ"י וזהו אמרו ז"ל אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וכו' 'מ'כ'ם נוטריקון מכבוד מלכותו רומז שאם יקריב המלכות שמים אל השם הוי"ה ב"ה שהוא מדת תפארת ע"י שמקשר גם הבהמיות בא"ס ע"י הקרבנות עי"ז מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם בקר רומז לאברהם שהוא מדת חסד שמתגלה בעת הבוקר וגם נאמר בו ואל הבקר רץ אברהם וצאן רומז ליעקב כידוע בכתבי האר"י ז"ל שנאמר בו לך נא אל הצאן ופירושו שע"י מדת אברהם ויעקב הכולל הו' קצוות יומתקו הגבורות תקריבו את קרבנכם פי' שתקריבו ותמשיכו לעצמכם השפעות טובות לכל צרכיכם. וזהו שאמרו חז"ל ריח ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני רומז שנעשה רצונו הקדום שיתקשרו כל העולמות וכל הנבראים לשרשם על ידי הצדיקים אשר עלו במחשבה תחילה.
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' גו'. דקדק רש"י ז"ל מפני מה לא נאמר איש כי יקריב וגו' עיי"ש ויש לפרש כי המביא קרבן צריך מקודם להכניע א"ע ולשוב בתשובה שלימה ולחשוב בדעתו שח"ו בחטאו מכריע כל העולם כולו לחוב כמאמר חז"ל לעולם צריך אדם לראות א"ע חציו זכאי וחציו חייב וכו' ובעשותו המצוה יהי' מכריע כל העולם לכף זכות וידוע שהחטא של אדם הראשון אף שהי' כעין שוגג כמו שאמר האשה אשר נתת עמדי וגו' אעפי"כ הי' חמור מאד כיון שהי' אדם הראשון לכל באי עולם לזאת בחטאו הכריע את כל העולם כולו עד סוף כל הדורות ע"כ הי' נחשב לו לחטא חמור וכן האדם המקריב קרבן על חטאו יחשוב בדעתו שבחטאו הכריע ח"ו כל העולם כולו ויכניע וישפיל א"ע מאד וישוב בתשובה שלימה ובזה יתקן בחינת חטא אדה"ר וזהו פי' הפסוק אדם כי יקריב מכם פי' שיחשוב בדעתו בבואו להקריב שבחטאו הכריע ח"ו כל העולם כולו כמו שהכריע אדה"ר וישוב בתשובה שלימה בהכנעה גדולה ואח"כ כשיקריב קרבנו מכריע כל העולם לזכות ויתקן בחי' חטא אדה"ר וזהו אד"ם שהוא מתקן לחטא אדה"ר כי יקריב מכם קרבן לה' ופי' לאחר שהקריב קרבנו הוא כולו לה' שהכריע כל העולם לכף זכות והבן.