בהעלותך את הנרות וגו' וזה מעשה המנורה עד יריכה עד פרחה כו' כמראה אשר הראה כו', כבר קדמוני המפרשים בביאור תיבת בהעלותך דהול"ל בהדלקתך, גם צריך להבין מ"ש יאירו דמשמע מעצמן ועוד כמה דקדוקים במקרא זה ובפרט מה שכפל תיבת מקשה, וגם מ"ש עד יריכה כו' ופירש"י ממעשה הגדול שבהם כו' וא"כ הול"ל מיריכה עד פרחה, וגם כל המקרא מיותר דאין עניינו לכאן כלל.
והנ"ל דהנה כתיב (שמות כד י) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהור, ואפשר שלכך יסדו לנו חכז"ל לומר בהיכל לבנת הספיר מה רבו מעשיך ה' ובהיכל עצם השמים לטוהר אומרים וכלם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה, וצ"ל דהלא טהרה מביאה לידי קדושה (ע"ז כ:) והול"ל קודם בטהרה, אבל הענין הוא דלגבי המלאכים שהם אינם פועלים בעצמם לבוא למדריגות הללו רק שהם נבראים כך והקב"ה מצמצם אותן והאציל שכליי נבדלים וע"כ בהם הקדושה קודם ואח"כ טהרה שזהו מלעילא לתתא, ומשא"כ גבי בני אדם נהפוך הוא שהאדם הוא בעצמו צריך לעבוד בכל כחותיו קודם שיבא לידי קדושה, וכמ"ש רשב"י זהירות מביאה כו' וע"כ טהרה מקודם ואח"כ הקדושה, ולא כמו שחושבין כמה בני אדם שרוצים לדבק את עצמם בשעת התפלה ולהתפלל בהתלהבות ונדמה בעיניהם שיש להם דביקות ובאמת הכל דמיונות שוא כי הדביקות הקדושה צריכה לבוא מאיליה ע"י שיקשטו מדותיהם ביראת ה' כל היום בכל דבר שעוסקין ולא לדבק את עצמו רק בשעת התפלה, וזה"ש ותחת רגליו כי הדום רגליו נקרא עוה"ז, שבשעת עסקם בעניני עוה"ז והיינו כמעשה לבנת הספיר שרומז על עבדות ואז ממילא אח"כ כעצם השמים לטוהר.
וזה"ש בהעלותך את הנרות שתהיה שלהבת עולה מאליה ולא שבכל היום תלך בלא עול מלכות שמים רק בשעת התפלה תתעצם להדבק, רק שממילא תבוא לידי הדביקות, ואיך יהיה זה כשיאירו שבעת הנרות שתקשט מדותיך אל מול פני המנורה העליונה כמ"ש חכז"ל נר דלוק על ראשו, וזה מעשה המנורה מקשה זהב דהיינו קבלת עול מלכות שמים ואפילו מדת הדין הנקראת מקשה וגם זהב, וכמ"ש והם תוכו לרגליך, והיינו עד יריכה בחי' רגלין עד פרחה עולה למעלה ראש כתמר יפרח מקשה אחת יהא כמראה אשר הראה ד' את משה שהיה עניו מאוד מכל האדם ולא נשא לשוא נפשו להתברך בלבבו לאמר שאתפלל בדביקות שזה בא ממדות הגאוה רק שתהיה שלהבת עולה מאליה וכנ"ל.
ויהי בנסוע הארון כו' ופרש"י עשה לו סמניות מלפניו ומלאחריו כו', וצריך לתת טעם למה נתן סימן באותיות נוני"ן דוקא ולא סימן אחר, והנלע"ד דהנה דוד המע"ה אמר (תהלים קמב ה) אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי, וצריך להבין איך אפשר שדוד יאמר כך הלא לא מצינו אדם בעולם שהיה מושגח מן השמים על כל דרכיו כמוהו שהרבה פעמים נאמר בו וה' עמו והרבה ניסים מפורסמים שנעשו לו נגד הטבע ואיך יעלה על הדעת לומר כך.
אבל הנ"ל דהנה הקב"ה ברא עולמו יש מאין פי' שהקב"ה נקרא אין שהוא אין סוף ובעבור שהוא נסתר ונעלם בתוך הנהגות עולמו שמסר הנהגת העולם ביד המלכות כמ"ש ומלכותו בכל משלה, והיינו עפ"י הטבע, וע"כ העולם יקרא יש שאנו רואים הנהגת הטבע למראה עינים, וע"כ כל מחשבות האדם להושע בהם הם על דרך הטבע דהיינו לעסוק במו"מ להרויח פרנסתו ולעסוק ברפואות להמציא תרופה וכל זמן עסקו בזה הוא בבחי' יש, שמקבל מאורעותיו מדרך הטבע, אבל כאשר יבטלו כל מחשבותיו ורואה שכל יגיעו לריק ואין לו עוד על שום דבר להשען ואין ברירה, אזי הוא יוצא מן היש ונכנס לאין.
כמונו היום בגלות המר הזה אשר צרות רבות סבבונו יקרות גדול ושיעבוד מלכות ועול גלות וקצר שכלינו מלהשיג במה ואיפא נושע ואנחנו בבחי' אין כמו שהיינו במדבר ארץ ציה אשר אין לחם ואין מים ולא היו עינינו תלויות בלתי לה' לבדו ואז הושיע לנו שלא כדרך הטבע והוריד לנו המן והפך הצור אגם מים, ולכך נאמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ר"ל שלא עלה בדעתך כלל, וע"כ נאמר (שמות יז ז) על נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבינו אם אין, דודאי לא יתכן שנסתפקו ישראל בהשגחת הבורא עליהם שעשה לנו כל הניסים הללו רק שנסתפקו אם השפעתם בא מעלמא דאתגליא הנקרא יש או מעלמא דאתכסיא הנקרא אין.
וזה"ש דוד כשאבד מנוס ממני שאין לי עוד שום ברירה לחשוב מחשבות להושע עפ"י הטבע, אזי, אין, הקב"ה שהוא אין סוף הוא דורש לנפשי ועושה אתי ניסים מפורסמים מעלמא דאתגליא הנקרא עושה פלא.
וזה"ש ירמיה הנביא (איכה ג כג) זאת אשיב אל לבי כו' חדשים לבקרים רבה אמונתך, והיינו שאנחנו אומרים אמת ואמונה ר"ל שאמת נקרא דבר שרואין למראה עינים שהוא בודאי אמת ואי אפשר להכחיש, ואמונה נקראת דבר שאין רואין אותו רק שהוא מוכח ומאמינים בו, וע"כ שיש צדיקים גדולים בדור שרואין ומרגישין השגחת הבורא ב"ה בעולמו ועובדים את השי"ת באמת, אבל אנחנו שאין אנו זכאים לכך ועבודתינו עפ"י האמונה וזהו מדת כל אדם, וע"כ נחשבו בזה"ק בתיקונים כל הצדיקים והנביאים דעאלו בזאת, [בזא"ת יבא אהרן אל הקודש] כי זאת נקראת מדת המלכות והנהגתו בעה"ז שמלכותו בכל משלה והיא נקראת אמונה שאי אפשר לבוא למדריגה עליונה עד שיהיה היסוד מוסד באמונה שלימה כידוע, וזה"ש זאת אשיב אל לבי אפילו בגלות שאין יכולין לעבוד במדת האמת לפי שאין רואים ניסים מפורסמים מ"מ עובדים בזאת, מדת אמונה, והוכחה שאין הקב"ה מסיר השגחתו והיינו כי חדשים לבקרים שהוא מחדש בכל יום מעשה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, וע"כ עיני ה' אלקינו בנו וע"כ רבה אמונתך אנו מחזיקים באמונה.
ועל ב' מדות הללו מורה אות הנו"ן שהיא כפולה והיינו נאמן כפוף נאמן פשוט כי נו"ן כפופה מורה על המלכות כידוע ונו"ן פשוטה מורה על נו"ן שערי הבינה, שע"ז נקרא הקב"ה קדוש מופרש ומכוסה ומופלא, וע"כ נאמר בצדיקים עולמך תראה בחייך שירגישו השראת השכינה למראה עינים כידוע שעוה"ב נקרא מדת הבינה, ועוה"ז נקרא מדת המלכות, וע"כ אומרים מעולם ועד עולם להתוודע ולהגלות שלא יהיה פירוד ביניהם, שהשי"ת ישפיע קדושתו בעה"ז בהתגלות.
והנה במדת אמונה יש עול גלות שמתנהגים עפ"י הטבע וצריכין להתפלל שהשי"ת יכניע האויבים והקליפות שלא יוכלו להזדקק לישראל, משא"כ כשעובדים השי"ת במדת האין אין שום קטרוג יכול להיות כי בעצמו כלא נחשב, ועוד כל המקבל עליו עול תורה הנקראת תורת אמת אין נותנין עליו עול מלכות, וע"כ משה רבינו ע"ה שהיה איש אלקים ובעלה דמטרוניתא ערך הדברים כראוי לכך נאמר ויהי לשון צער, בנסוע, שהלך בגלות הארון דהיינו השכינה הנק' ארון הברית אדון כל הארץ אזי אמר קומה ה' ויפוצו אויביך שלא יוכלו המקטריגים להרע לישראל אעפ"י שהם תחת ממשלתם, ובנוחה כשהניח ה' מאויביהם מסביב ועבדו השי"ת בגדלות שאין שם מגע כותי וחיצוני והיינו מעין עוה"ב היין המשומר בענביו, אזי אמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל להשפיע עליהם ליהנות מזיו שכינתו, וע"ז מורים שני הנוני"ן הסימניות שעשה לקיים מה שנאמר ותלכנה שתיהן, בהלאו"א.
שערי ציון
ויען יהושע בן נון ויאמר אדוני משה כלאם כו', שמעתי מאדוני אבי מורי קושיא עצומה על הא דפסק בש"ע יו"ד סי' רמ"ב סט"ו דאסור לקרות רבו בשמו וסיים הרמ"א אבל מותר לומר רבי מורי פלוני, וכ' הש"ך דכל זה שלא בפניו אבל בפניו בכל ענין אסור, וא"כ הדבר תימה האיך קרא למשה בפניו בשמו, ובימי חרפי אמרתי לתרץ דלכאורה יש לדקדק עוד הלא בלא"ה תיבת משה הוא מיותר והול"ל אדוני כלאם, וגם בתיבת המקנא אתה נדחק רש"י בפירושו שהוא לשון נקמה.
אבל הנ"ל דהנה ידוע שכל מקום שפירש"י שני פירושים צריך לומר דעל פירוש האחד היה קשה קצת לכך פירש דבר אחר, וכן כאן נמי צריך לבאר דלפירוש הב' נמי קשה קצת לכך פירש פירוש הא' דאל"כ למה כתב כלל פירוש הא', אם כן אפוא יקשה לנו שאין לנו פירוש נכון כיון דעל כל אחד ואחד קשה, וע"כ צריך לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים דלכך כתב המקרא לישנא דמשמע לתרי אפי לפי ששניהם אמת.
וא"כ כאן שפירש"י על תיבת כלאם פירוש ב' צריך לומר דשניהם אמת שיהושע חייב אותם שני קנסות הא' ליתנם בבית הכלא והב' להטיל עליהם צרכי צבור ויכלה מהם רוח הקודש, וצריך לבאר דשניהם נרמזו בתיבת כלאם לפי הצעה הנ"ל, וצריך להבין הא בתרי קטלי לא קטלינן ולמה חייבם שני עונשין על חטא א', וצ"ל דגם כאן היו שני חטאים, והוא דרש"י כתב לקמן בפסוק ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה בעבדי אעפ"י שאינו משה עבד מלך כמלך, ובמשה אעפ"י שאינו עבדי שהוא צדיק וקדוש ה', ולפ"ז ג"כ כאן המתנבאים חטאו בשתים הא' מה שהתנבאו שלא ברשות משה והיו כמורה הלכה בפני רבו וכמ"ש בעה"ט בפירושו, והב' שדברו על משה שימות והיה להם להנבא נבואות אחרות, וע"כ פסק עליהם יהושע שני עונשים דהיינו על שהתנבאו שלא ברשות משה יטיל עליהם צרכי צבור ויפסקו מהתנבאות עוד, ועל שדברו סרה על משה שלא יזכה לכנוס לארץ חייבם תפיסה.
וזהו אומרו אדוני משה פי' שתים המה רעותיהם הא' שפגמו באדנותו להתנבאות בלי רשותו ורמזו במלת אדוני, והב' משה שעשו דבר שנוגע לעצמותו ואמרו משה מת לפיכך כלאם עשה להם שני עונשים הנ"ל הרמוזים במלת כלאם, והשיב לו משה שאין עליהם עונש כלל שעל אותו החטא שאמרו שאינו מכניסם לארץ הלא התנבאו עליך שתעמוד במקומי המקנא אתה לי וכי יש בינינו קנאה כלום מתקנא אב בבנו ורב בתלמידו, ועל השנית שהמרו נגד כבודי ונבאו בלי השפעתי אמר מי יתן שיהיו כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם ולא יצטרכו להאציל ממנו ורב שמחל על כבודו כבודו מחול.
חידושי אגדה לחתונה
בהעלותך כו' שבעת הנרות כו', דהול"ל ששת כו', עפימ"ש ויעש כן אהרן כו' שלא שינה, עפ"י המדרש אני אמרתי כן כו' הקב"ה מוציא חמה כו' צדיקים מתרפאין כו', וכ"כ לענין נשיאת אשה אחז"ל זכה עזר שיש ג"כ בענינינו עפימ"ש ויתאוו תאוה במדבר וישלח רזון כו', וכ"כ בנשיאת אשה עפימ"ש באלשיך ע"פ כי יבעל בחור כו' שצריך להיות לש"ש ואז זוכה לדברים הרבה כמ"ש כל השרוי בלא אשה בלא טובה בלא ברכה בלא תורה בלא שמחה בלא חומה בלא שלום בלא אורה, וע"כ צריך להשגיח על אשה יראת שמים, וכמ"ש ע"פ ויקחו להם איש שה כו' דכל כלה שצנועה כו', וזש"ה ויקחו להם קאי על לקיחת אשה כמ"ש כי יקח איש כו' תהיה שה שהיא טובת לבב, לבית אבות דהיינו עקרת הבית בבית אביה שלא תהיה יצאנית, ואז תהיה בטוח שתהיה ג"כ שה לבית עקרת הבית, ויהיה לה זרע כשר כמ"ש כל כלה שצנועה בבית חמיה כו' מנלן מתמר (ועיין לעיל בפ' בא באריכות יותר) וכ"ש כשהיא בת כהן כמו תמר וגם מסוגלת לעשירות כמ"ש ר"פ לא כו' עד דנסיבת בת כהן, ואיתא בעוללת אפרים דמ"ש האור כי טוב רומז לאשה כמו שכתבתי כל זה בחיי שרה היה נר דלוק כו' וכל מי שמתה כו' עולם חשוך כו', ולפ"ד יש רמז יותר עפימ"ש הנה כי כן יבורך כו' עפ"י כי באור פניך כו' (עיין לעיל) וכ"כ ע"י אשה זוכה לכל הברכות הנ"ל שהם שבעה, וזש"ה בהעלותך כו' נרות דהיינו שיהיה עלייה לנשמות להתחבר ולהקרות בשם אדם אז אל מול פני המנורה כו' שיושפע עליהם ממאור העליון שבעת הנרות היינו שבעה ברכות הנ"ל.
עוד לחתונה
והאספסף כו' התאוו תאוה כו' למשפחתיו כו', פירש"י על עסקי עריות, צ"ל מה ענין עריות לבשר תאוה, ונ"ל עפימ"ש (תהלים קו טו) ויתן להם שאלתם וישלח רזון בנפשם, עפ"י צדיק אוכל לשובע נפשו כו' (משלי יג כה), ואכלתם אכול ושבוע כו' (יואל ב כו) וע"כ הם התאוו שיהיה להם תאוה, וכ"כ ענין נשואין הוא להשקיט היצה"ר שלא יתן עינו באחרת דאז מגרע גרע שמגרה יצה"ר בעצמו, וז"ש שע"י שנתאוו שיהיה להם תאוה לא להשקיט רעבונם כמו כן היה בענין הזיווג שנתאוו לעריות אעפ"י שהיה להם נשים בהיתר, ולתוספת ביאור דיש ה' עניני תאות ג' חיצונית וב' פנימיות שהגוף נהנה, דהיינו חמדת הממון וכלים נאים מלבושים ובתים וקרקעות הג' הנ"ל הם חוץ לגוף רק מה שהעין רואה, וב' פנימיות הם תאות אכילה במתוק תערב לחיך אוכל טעם ותאות המשגל כמ"ש בעוללות אפרים שבב' אלו אדם נדמה לבהמה שגם לבהמה יש תאות אלו, אבל ג' הראשונות אינן שייכין בבהמה ולכך הזהירה תורה להיות גדורים באכילה ושתייה ואסרה לנו הרבה מאכלים ולפעמים צריכין להתענות מכל וכל, וכמו כן לענין המשגל כדי שיהיה מותר אדם מן הבהמה, ועוד מחמת שהם בפנימות הגוף צ"ל קדושים גדורים מעריות וממאכלות אסורות, ולכך נסמכו לעיל בפ' תזריע לפ' שמיני כמו שפירש"י שם, וז"ש התאוו תאוה שרצונם היה למלאות תאותם באכילה ולכך היה בוכה למשפחותיו על עסקי עריות שנאסר להם.
לברית מילה
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, הקשו המפרשים דהול"ל ששת הנרות, והנ"ל דהנה משה ע"ה הוכיח את ישראל ומלתם את ערלת לבבכם כו' כי ה' כו' הגדול הגבור והנורא כו', ואחז"ל (יומא סט:) למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה כו' ביאור הדבר דידוע שהקב"ה אין בו שום שינוי כלל ואי אפשר לצייר בו כביכול אהבה ושנאה ורצון וכדומה, וע"כ אמרו (ר"ה יז:) שנתעטף הקב"ה פי' שצמצם אותו במידות לצורך העולם כל זמן שהן עושין לפניו כסדר הזה פי' כשרוצים לעורר מדת רחמנות צריכין לרחם על עניים וכדרך שבא ליראות כו', וע"כ כללות כל המצות הוא ואהבת לרעך כמוך שצריך לאהוב כל אחד כנפשו ולהיות מיצר בצרתו, וכמו שביארתי עמ"ש הוי מתפלל בשלומה של מלכות [אבות פ"ג ב] ר"ל כשאתה עומד להתפלל יהיה שלום בפמליא של מטה הכנסת ישראל בעבור שמכל תפלתן נעשה עטרה וע"כ צריך להיות אהבה ואחדות ביניהם.
וע"כ חיוב על כל אדם כשרואה חבירו בצער להתפלל עליו בכל לבבו אעפ"י שאין חבירו יודע מזה, וכמו שמתפלל על בניו ואחיו וכמ"ש (דברים יג יח) ונתן לך רחמים ורחמך כשיש לך רחמים על חברך אתה מעורר ג"כ רחמי שמים, וע"כ כשראו ירמיה ודניאל שאין הקב"ה מתנהג במדת הגבורה או הנורא שפטו מזה שע"כ הישראל אינן מעוררים מדה זו וע"כ איננה במלכות שמים לפי שבאמת אצל הבורא לא יצויירו מדותיו כלל שאין בו שינוי וכל מדותיו צריכין הישראל לעורר, אבל אנשי כנה"ג חכמו יותר וראו שבאמת הבורא מתנהג במדות הללו בסתר המדריגה והחזירו עטרה ליושנה להניח דעתן של ישראל שעדיין חסד ה' שופע עליהם, וז"ש ומלתם את ערלת לבבכם שלא תתיאשו ולא ירך לבבכם ועי"כ ג"כ וערפכם לא תקשו עוד שתאמינו כי עדיין השגחתו עליכם ונוכח ה' דרכיכם, ואמר ע"ז כי ה' אלקים כו' הגדול הגבור והנורא כנ"ל.
וזהו שנאמר כאן לאהרן שהיה רודף שלום ומשים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, בהעלותך את הנרות שתרצה להעלות נשמות ישראל ולהכין לבבם לסעדם שיתחזקו באמונתו אזי אל מול פני המנורה יאירו שתבינם שכל הנהגה תלוי בם כמו שהם מתנהגים כח זה מעוררים למעלה.
והנה דוד המלך ע"ה אמר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי כו' (תהלים כג ד), והקשו הא אסור לפתוח פיו לשטן, ובאמת אמרו במדרש שהצדיקים מוליכים לגהינם והקב"ה חוקק להם שם של את"ה שלא ינזקו ונ"ל ביאור הענין דהנה אמרו (ברכות יז.) עולמך תראה בחייך, והצדיקים מרגישים בעה"ז טוב עה"ב, וכמו כן להיפוך איתא שהרשעים מורידים נשמתם בעה"ז לגהינם, וידוע דמה שמוליכין הצדיקים לגהינם היינו כדי שיאחזו בהם נשמות רשעים שיהא להם עלייה, וכמו כן בעולם הזה אחז"ל (פסחים פז:) לא גלו ישראל אלא בשביל שיתוספו עליהן גרים, ביאור הדבר שהכל ברא לכבודו שהשי"ת חפץ שכל הברואים ידעו אלוקותו וזה אי אפשר רק ע"י ישראל שהם מגדלים ומפרסמים שמו וכמ"ש אברהם אבינו ע"ה אני הרגלתי שמו כו' ועשיתיו אלקי הארץ, אמנם כשהיו השנים כתיקונן וישראל שרוין על אדמתן מציון תצא תורה ונהרו אליו כל הגוים כי היו מעלים ע"י קרבנותיהם כל חלקי דצח"ם וכל מקום שהיה שום ניצוץ קדושה היה נמשך מאיליו לנקודת ציון שהוא באמצע הישוב ושם נתעלה לשוב לשרשו וכמ"ש [דברים לג יט, עמים הר יקראו] שם יזבחו זבחי צדק, אמנם אח"כ כשחטאו ולא עשו עבודתם בשלימות הוצרכו להגלות כמ"ש תחת אשר לא עבדת כו' ועבדת את אויביך, שצריכין לחזור בד' כנפות הארץ אחר אבידתם.
וע"כ לפעמים האדם נתגלגל אל ארץ אחרת ואינו יודע בעצמו סיבת הדבר והטעם הוא להעלות חלקי הקדושה וכמ"ש (תהלים לז כג) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ כי יפול לא יוטל כו', כוונת המשורר שבהיות האדם הולך לתומו ודרכו יחפץ כי רוח אחרת עמו לעשות צרכיו אולם ה' מכין מצעדיו ועיניו פקוחות על דרכיו לעשות צורך גבוה והאדם לא ירגיש מזה כלום, וע"כ נאמר (משלי כד טז) כי שבע יפול צדיק, וקם כי ידוע כשאדם רוצה להקים השפל צריך להשפיל עצמו אליו וכ"כ כשהצדיק מעלה החלק הקדושה הוא בעת ההוא בידי נפילה כמבואר בספרים, וע"ז הבטיחו שלא ירע לבבו בזה כי יפול לא יוטל כי ה' נצב על ימינו ויחזור לשלימות צדקתו ועבודתו, ולכך נאמר כי שבע יפול צדיק כי ענין הנפילה היא בשבעה בחי' דהיינו השבע מדות שצריך להעלותן כשרואה אהבה או יראה נפילה כידוע.
והנה כבר ביארתי במקום אחר החילוק שיש בין בחינת הוא לבחינת אתה, כי כשהאדם בגדלות ומקבל השפע מבחי' הוא הנסתר והנעלם גבוה מעל גבוה הנק' בזה"ק עתיקא וא"א שנעתק משכל האדם, וכשהאדם בקטנות מקבל השפע מבחי' אתה הנקרא בזה"ק ז"א, ולדעתי זה כוונתם באמרם אפי רברבי ואפי זוטרי שהקבלת השפע נקרא בשם פנים כמ"ש ואור פניך שובע שמחות את פניך באור פני מלך חיים כו', והוא שאמר דוד שהיה מטולטל וגלי במדינות אחרות עד שהתרעם כי גרשוני מהסתפח כו', ואמר גם כי אלך בגיא צלמות דהיינו בין אוה"ע ורשעים שדוגמת עה"ב שמוליכין לגיהנם לא אירא רע אעפ"י שאני בבחי' נפילה וקטנות כי אתה עמדי שעדיין אני מקבל השפע בחי' אתה, והיינו שבטך ומשענתך שבכל פעם אחר הקטנות אני חוזר לגדלות המה ינחמוני, וידוע שהמדות נק' ברית וכ"כ הנשמות, וזהו בהעלותך את הנרות כשתרצה להעלות הניצוצות הקדושות ויתחמץ לבבך על שתראה עצמך בקטנות, אל תתעצב בזה כי אל מול פני המנורה לשון מילה וחיתוך דהיינו בחי' אפי זוטרי ואז שבעת הנרות תעלה עמך לאור באור החיים.
עוד לברית מילה
עד ירכה עד פרחה כו' ובמדרש תן חלק לשבעה אלו ז' קני המנורה וגם לשמנה אלו ח' ימי מילה, עפימ"ש שנתקשה משה במעשה המנורה כו' השלך העשת לאור כו', כמבואר במ"א שהכל נעשה ע"י מחשבות קדושות וכוונות ואעפי"כ היו צריכין ג"כ למעשה בני אדם לפועל דמיון, וכשעושה בכוונה מעלה עליו הכתוב כאלו כיון כל הכוונות ע"י עשייתו בהתלהבות וז"ש השלך העשת לאור כו', והנה כמו כן בענין מצות ברית מילה כמש"ל על מה שמקשים האיך אפשר שיהיה חסרון בהבריאה ולמה נקרא ערל, רק טעם הדבר כדי לקיים מילת ערלת הלב שיהיה לו לב לתורה וליראת שמים, וז"ש עד יריכה היינו ברית מילה כמ"ש שים ידך תחת יריכי כו' עד פרחה כלומר מה שיצמח מזה דהיינו מילת הלב וצדיק כתמר יפרח צריך להיות הכל מקשה באימה וביראה, וע"ז אמר כמראה אשר הראה ה' את משה לענין עשיית המנורה שהכל היה תלוי בכוונת הלב רק מ"מ צריך לעשייה קצת רק שעשייתו היה על כוונות וכן עשה את המנורה כ"כ כענין ברית מילה, וע"כ השוה המדרש מצות ברית מילה למנורה דשקולים הם בענין זה ולמדים זה מזה.
עוד לברית מילה
ויהי בנסוע כו' כל ס"ת שיש בו פ"ה אותיות מצילין מן הדליקה (שבת קטז.), ועיין בעוללות אפרים מ"ש ע"ז, ובתוספת ביאור עפמ"ש נגוף למצרים ורפוא לישראל, דהגאולה היא בב' אופנים וכשראה משה שיש עידן ריתחא המשיך על אומות העולם וכשראה שמדת הרחמים גובר המשיכם על ישראל והזכיר זכותם, וז"ש ומטה אלוקים בידי הטייה של מדה"ד הוא בידי להטות על שונאי ישראל, וז"ש ויהי כל מקום שנאמר ויהי הוא צער והיינו בנסוע הארון המורה על טלטול ואיננו בסבר פנים יפות אז אמר משה כו' יפוצו אויביך שיחול מדה"ד על אוה"ע אבל ובנוחה כשראה פנים שוחקות ועת רצון אז אמר שובה כו' שיחול על ישראל.
והנה כמו כן במצות ברית מילה יש ב' אופנים הללו, הא' הוא ערלת בשר להתיש כח היצה"ר ולסלק המותרות מהגוף כי מאוסה היא הערלה כמ"ש בגמ' נדרים, והב' להכין את לבב התינוק ע"י כן לתורה ועבודה הקדושה ע"י כוונת הסנדק והמוהל ואבי הבן שכוונתם לשם שמים ועי"כ ניצל מדינה של גהינם כמ"ש שאברהם אבינו יושב על פתחו של גהינם כו', וכתיב גם את בדם בריתיך שלחתי אסירייך מבור, וז"ש כל ס"ת שיש בו פ"ה אותיות דמיל"ה בגמטרי' פ"ה והיא דוגמת פרשת ויהי בנסוע מצילין אותה מן הדליקה של גהינם, ע"י שהכוונה לש"ש לסלק היצה"ר ולהגביר היצ"ט ע"י מצוה זו דומיא דפרשת ויהי בנסוע כנ"ל עי"כ יזכה הילד לתורה ועבודה וינצל מדינה של גהינם כנ"ל.