זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, קשה למה לי תיבת לאמר, ונ"ל עפימ"ש האלשיך ע"פ בני אם יפתוך חטאים אל תבא (משלי א י), דקשה האיך ס"ד לשמוע לדברי חטאים שהוצרך להזהיר על זה, ותירץ דודאי אין היצה"ר מסית האדם לעבירות רק מסמא עיניו ונכנס עמו בשאלות ותשובות עד שמעבירו על דעתו ודעת קונו, וע"כ העצה טובה היא שלא ישמע אליו כלל ואל יכנס עמו בדברים, וזה"ש אל תאבה שתיכף תאמר אינני רוצה לשמוע כלל, והנה רש"י כתב כאן שלכך נקראת הפרה חקה לפי שאו"ה מונין את ישראל והתשובה היא חקה חקקתי ואין לך רשות להרהר כו' וזהו זאת חקת כו' אשר צוה ה' לאמר, שיעור הכתוב שהקב"ה צוה לאמר ולהשיב שזהו חקה ואין רשות להרהר אחריה.
ולתוספת ביאור הענין הזה אחרי כי יסוד גדול הוא לקיום תוה"ק, וגם לתרץ קושית המפרשים דהול"ל זאת חקת הפרה ונקדים לבאר מ"ש משה לישראל ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד כי ה' אלקיכם הוא אלקי אלקים ואדוני האדונים האל הנאמן כו' (דברים י טז), דקשה מה חידש להם בזה וכי לא ידעו ולא שמעו כל ארבעים שנה עד היום שהקב"ה הוא אלקי אלקים כו', ועוד מה צריך נתינת טעם שלא יהיו ערלי לב וקשי עורף, אמנם הענין הוא כך בנוהג שבעולם כשאדם מוחזק בעיני בני גילו לחכם וצדיק וירא אלקים מרבים משנים הרבה לבעבור זה כשרואין ממנו אח"כ דבר שהוא נגד שכלינו אין מהרהרין אחריו ותולין החסרון ידיעה בשכלינו הקצר שאי אפשר להשיגו, והבאתי ראיה ע"ז מרבינו הגדול מרימנאב שהכריז ומזהיר על המדות וחילול שבת ועל מלבושי נכרים והארכתי קצת בזה.
והנה כמו כן בתה"ק יש מצות שכליות ומצות שמעיות דהיינו מצות שכליות כגון גזל וגניבה וניאוף שהשכל מחייב ומצות שמעיות המה החוקים שאין להם טעם, אמנם במדת הקב"ה לא כמדת ב"ו כי במין האדם מדות השכליות שאנו רואין מזה אנו מביאין ראיה על אותן שהם נגד השכל כי האדם יראה לעינים וזולת שנבחן אצלינו במדות ישרות מכבר לא היינו דנין אותו לכף זכות במה שהוא נגד שכלינו, אמנם אצל הקב"ה נהפוך הוא שמהחקים אנו מביאים ראיה על מצות שכליות שגם הם רחוקים הרבה משכלינו ואי אפשר להבין טעמם כמו החקים, והיינו לפי שכבר נתאמת אצלינו ששכלו רחוק משכלינו וכל החכמים לפניו כבלי מדע ונבונים כבלי השכל וכמ"ש אליהו [תקו"ז י"ז ע"א] אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא כו', ולפי שאנו רואין בהחקים שיסד תורתו בחכמתו ממילא שגם המצות השכליות יסד בחכמתו והראיה ששלמה המלך ע"ה שאמר אני ארבה ולא אסיר לבבי אעפ"י שעשה כדת דבכל מקום אזלינן בתר טעמא, רק שבאמת אין אנו יכולין להשיג טעמי המצות.
וע"כ לא נאמר זאת חקת הפרה רק חקת התורה כי מחקה זו נלמוד שכל מצות השכליות גם הם נגד שכלינו ואין יכולין לבקש היתרים עפ"י הבנת טעמיהם כי נפלאה דרכם עמקו ורמו גבוה, א"כ איפוא יזהר האדם לנפשו מעצת היצה"ר המסמא את עיניו כמשפתהו לעבור על ד"ת אומר אמתלאות ותירוצים עפ"י טעמי המצות עד שנופל ברשתו כי יצרו גדול ממנו, ע"כ לא יאבה ולא ישמע אליו כי אין בידינו להבין ולהשיג ואי אפשר לידע עד היכן הדברים מגיעים.
וזה"ש משה ומלתם כו' וערפכם לא תקשו עוד, פי' שלא תהיו קשי עורף להפוך ולבלבל עד שתאמרו על אסור מותר כנ"ל, ואמר טעם הדבר אע"ג שלכאורה אנחנו מבינים טעמי מצות ויש לנו לדון בהם לז"א כי ה' אלקיכם הוא כו' האל הנאמן פי' כיון שכבר נתאמת אצלינו כי נפלאו ונסתרו מחשבותיו ממחשבותינו והוא ית"ש נתעלה ומסולק מאתנו במדריגות רבות אין סוף בנקל שנוכל לפגום בדבר.
עוד יש לפרש מקרא זה ואלו ואלו דברי אלקים חיים, דודאי כשישים האדם נוכח פניו באמת איך שהשי"ת עומד עליו ורואה מעשיו וכל צעדיו יספור, בוודאי יפול עליו פחד גדול ויראה גדולה תסמר שערות בשרו ומכ"ש בעת התפלה כשמדבר דבורים נוכח ה', והראיה ע"ז כשעומדין לפני מלך ב"ו וכמ"ש בש"ע, אי לזאת איך אפשר לעבור שום עבירה הלא מחמת פחד היזק ממון או בריאות הגוף מרחקין עצמם בכל מה דאפשר אעפ"י שאין יודעין בבירור שיגיע היזק מזה ומכש"כ מיראת עבירה שיעשה דבר מה נגד רצון קונו ח"ו אעפ"י שלכאורה יהיה לו קצת אמתלאות הלא אומרים בכל יום ואהבת את ה' בכל לבבך ובכל נפשך וכל אדם אומר על עצמו שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים יותר מאהבת גופו וממונו ולבו בל עמו שאל"כ איך אפשר לעבור עבירה, רק שאינו משים פחד ה' נגדו באמת ותמים כי לבו ערל ואטום מלקבל עליו עול מ"ש באמת, וע"ז הזהירם משה ומלתם את ערלת לבבכם שלא יכבד לבבכם מלקיים מה שנגד עיניכם רק תשימו לבבכם כי ה' אלקים הוא כו' האל הנאמן שדבר זה אמת ויציב ומי זה יערב לנפשו להקשות ערפו ולחפש התירים על איסור ולא יירא ויפחיד לנפשו פן יכשול בדבר עבירה ויעשה נגד רצון קונו.
והנה אחיי ורעי מה שהביאני לדיבורים הללו כי כהנה אני רואה ביניכם שערוריה ובפרט בפירוד לבבות אין שלום ואיש את רעהו חיים בלעו ובקרבו ישים ארבו, הלא כתיב הוכח תוכיח כו' ונמשך מזה הרבה רעות, כל אחד מוסר את חבירו ומורה היתר הבא להרגך כו' ועי"כ עוברים על לא תשנא את אחיך כו' ועל לא תקום ולא תטור ומחזיק במחלוקת והרבה רעות נמשכו מזה, והנה האמת שהיה קשה בעיני לומר דבר מוסר כי נער אנכי אבל חשבתי בדעתי לא אתם שלחתם אותי הנה כו' אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי כו', ע"כ הנני מחוייב בדבר ואומר ומלתם כו' והארכתי בזה.
וגם על חילול שבת אמרתי ע"פ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולכאורה מקרא זה סותר מ"ש וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, דהנה אמרו חכז"ל [מכילתא פ' בשלח פ"ו] כל מה שישראל אוכלין בעוה"ז אין אוכלין רק בשביל אמונה, ובמקום אחר אמרו (שבת קיט.) עשירים שבחו"ל במה הם זוכין בשביל שמכבדין את השבת, וביאור הענין דידוע מה שאמרו (מגילה טז.) אומה זו נמשלה לכוכבים ולעפר כשהן עולין כו' וכשהן יורדין כו', וא"כ יקשה כיון שבגלות הזה הישראל הם בבחי' ירידה ואעפי"כ יש להם שפע וטובות הרבה.
אבל הענין הוא עפי"מ שהקשו המפרשים הלא יצחק ורבקה היו עקרים כמו אברהם ושרה ולמה באברהם ושרה הוצרך לשנות שמם ולא ביצחק ורבקה, ותירצו עפ"י משל במלך אחד שירד במלחמה ונצחוהו במלחמה וכמעט שנתפס רק שהצילוהו שנים מעבדיו, וכאשר שב המלך קרא לאותן שני עבדיו ואמר להם יען אשר השלכתם נפשכם להצילני גם אני אעשה עמכם חסד כל מה שתבחרו לעצמיכם, והנה אחד בחר לו להיות שר צבא נכבד ומיד נתמלא בקשתו והשני בחר לו ליתן שדות וכרמים ובהמות הרבה לעבוד את האדמה באחת הכפרים, והנה בודאי טוב יותר להיות שר צבא קרוב למלך מלהיות אכר ועובד אדמה, אמנם מה שבחר לו השני להיות כפרי הוא מפני שהיה בן כפר והורגל בכך מנועריו ולא ידע כלל מגדולת השרים, אבל הראשון היה מבני השרים לכך בחר לו הגדולה הזאת, הנה כמו כן הוא אצל אברהם שנתגדל אצל תרח וראה שם כל התנהגות עפ"י המזלות והיה סובר שאין הקב"ה משנה הטבע, שאמר נסתכלתי באצטגנינות שלי כו' והשיב לו הקב"ה אני אשנה שמך אברם אינו מוליד אברהם מוליד, שכל אדם נותנין לו כפי בקשתו, אמנם יצחק שנתגדל אצל אברהם לא שם לבו כלל אל מערכת השמים רק התפלל לפני השי"ת שהוא כל יכול ויתן לו זרע של קיימא ונתן לו בלתי שינוי השם.
כ"כ אנחנו היום שאנו מחזיקין עצמינו בהאמונה והבטחון באמת שהשי"ת יתן לנו כל צרכינו בני חיי ומזוני ומה לנו להמזלות ומערכות השמים אנחנו נלך בשם ה', גם ה' יתן הטוב, ולכך יש לישראל שפע וטוב אעפ"י שהם בבחי' ירידה, וזה"ש כל מה שישראל אוכלין בעה"ז הוא רק בשביל אמונה שאם לא יחזיקו את עצמם באמונה אזי הם בבחי' ירידה ולית להו מגרמיה כלום כנ"ל.
אך אין כל אדם יוכל לומר אני בעל אמונה ובטחון, והוא מטעה את עצמו, וע"כ המופת ע"ז אם האמונה היא באמת ע"ז יעיד הנהגה בשבת שיום זה לכאורה הוא היזק גדול בעסק משא ומתן ושאר ענינים ואעפי"כ פורשין מכל עסקיהם וחפציהם ומדבר דבור של חול ומאמינים בהשי"ת שיזמין להם פרנסתם ובודאי לא יגיע להם היזק משביתת יום זה, וזה"ש עשירים שבחו"ל כו' שמכבדין את השבת שאלולי כן לא היו ראויין לשום שפע וכנ"ל, אך ע"י השבת מחזיקים עצמם באמונה ובטחון ויוצאין מתחת המזל, וזהו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, כי הן ע"י שביתת שבת והן ע"י שביתת שמיטה הכל מורה על האמונה והבטחון באמת יבא להם כל ההשפעות כי הם באור פני מלך חיים.
עוד יאמר זאת חקת התורה כו', כבר ביארתי על מלת לאמר שהקב"ה צוה לישראל שיאמרו שמצוה זו היא חקה בלי טעם שאם יכנס עמהם בדברים בעל כרחו יעבירוהו על דעתו.
ובזה ביארתי מ"ש כי היא חכמתכם ובינתכם כו' אשר תשמעון את החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון כו' כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כו', ובמקרא זה מבואר הקושיא תמוה דהא אדרבא כשאוה"ע שומעין החקים מונין אותם, ועוד דאין למקראות הללו המשך זה לזה, אבל הענין הוא דבמה שישראל שומרים החקים מרויחים בזה הרבה, דידוע שיש על ישראל לעולם מקטריגים הרבה ומלמדים חובה ומחפשים אחר עבירות, וע"כ מערערים על שנותנין להם השפעות טובות, אבל ע"י שמירת החקים בלי טעם גם הקב"ה נותן להם כל טוב בלי טעם אעפ"י שאינן כדאין כיון שגם הם אין שואלים מה טעם במצוה זו, וזהו שקשה לאוה"ע כקוצים ולכך מונין את ישראל דוקא על שמירת החקים לפי שעי"כ מפיקים כל משאלות לבם מן הקב"ה, וזה"ש אשר ישמעון החקים אז יאמרו שרק עם חכם ונבון כו' שחכמה גדולה יש בדבר זה והיינו לפי שעי"כ יש לו אלקים קרובים אליו כו' וכנ"ל ועוד הארכתי בזה.
עוד יאמר, זאת חקת התורה כו' ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול ונתת אותה אל מחוץ למחנה כו' ושחט אותה לפניו כו', הדקדוקים רבו בפרשה זו בפרט מה שהקשו המפרשים דהול"ל זאת חקת הפרה, ועוד כפל לשון תמימה ואין בה מום, וגם צריך טעם למה פסולה בעליית עול, ולמה נתנה לסגן, וגם לשון והוציאו אותה אל מחוץ למחנה אין לו שחר דמשמע כמו שמוציאין דבר טמא ונמאס ובאמת חטאת קרייה רחמנא והיא קדשי מזבח והול"ל והקריבה מנגד העיר והקודש, וגם מ"ש ושחט אותה לפניו אין לו ביאור.
והנלע"ד דהנה דוד המלך ע"ה אמר (תהלים קד לג) אשירה לה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה' כו', ולהבין התכת הכתובים נקדים מה שאמרו חכז"ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, והענין הוא שבודאי המצוה זו נוהגת תמיד אעפ"י שלא יחטא האדם, וביאור הענין שיש כמה בני אדם אשר חכמים המה בעיניהם ונגד פניהם צדיקים מנוקים מכל עון ועומדים להתפלל לפני הקב"ה בהרמת ראש ובקול יקראו ורוצים להדבק בו ית"ש וסוברים שבזה מגיעים אל הדביקות ובאמת המה משוקעים בגשמיות עוה"ז והיצה"ר שולט עליהם ועדיין לא עשו שום תנועה קטנה באמת לאמיתו לעשות נחת רוח לפני הקב"ה, ולא די שעדיין לא תקנו מה שקלקלו אלא אפילו שאין מבקשים לתקן כלל ואינם יודעים האיך יתחילו כי המה צדיקים בעיניהם וכל היום הולכים בלי עול מלכות שמים ושוכחים פחד ה', וגם בשעת התפלה לא ייראו את השם רק שמבקשים גם זאת להתהלל בעצמם שמתפללים בדביקות ורוצים לטעום גם נחת רוח הלז האיך להדבק בו, וזהו נקרא דאשתמש בתגא, והראיה שאם היתה עבודתם תמה היה להם להוסיף יראת שמים בכל יום ולבוא למעלה יתירה כי הבא לטהר מסייעין לו, והיינו כי לא זו בלבד שהאדם העומד לפני מלך הכבוד צריך להכיר מדריגתו השפלה איך הוא מנוער מכל טוב ועדיין לא עשה שום תנועה קטנה לעבודת בוראו באמת ואינו יודע האיך לעשות ואין לבבו שלם עם ה' לחפוץ ולחשוק לעבדו בלב שלם רק יפתוהו בפיו, ומלבד זה צריך לידע לפני מי עומד וגדולת רבו האדון שהוא מתפלל לפניו.
וע"כ אנשים כאלה אשר נפשם אוותה לעבוד את עבודת הקודש ובכל יום הולכים ועוסקים בדביקות גדול רק שאינם יכולים להוציא את דביקותם מכח אל הפועל עד שעת התפלה להם הותרה הרצועה להתפלל בדביקות ואנשים כאלה מוסיפים והולכים בכל יום מחמת שמגיעים בכל יום לשכל יותר ומכירין יותר שפלותם וגדולת הבורא וע"כ עושים תשובה מיום על חבירו שרואין היום שלא יצאו ידי חובתן מאתמול ובמקום שבעלי תשובה הלזו עומדין אין צדיקים יכולים לעמוד דהיינו אותם שאינם זזים ממדריגה למדריגה ואינם מבקשים דביקות כלל רק עוסקים במצות לפי תומם.
אבל על זאת יחרד לבי על מי אשר לא ניסה ללכת בדרכי ה' ועדיין לא התיש הגשמיות שלו כלל כי זה כל האדם אפילו מי שאינו יכול לעלות ולהדבק באור פני מלך חיים מ"מ מחוייב להתחזק בזה להרגיל את עצמו רק להתיש הגשמיות שלו דהיינו כשיבא לו בדעתו לדבר איזה לשון הרע, ומי שאינו חזק ביראת ה' אומר בלבו מה בכך שאדבר דבר זה וכי בשביל זה לא אוכל להתפלל בכוונה הלא דבר קטן הוא, אמנם משכיל על הדבר ישית אל לבו הלא בזה אינו מתיש כחו של הס"א, ואין חילוק בין אם מוסר נפשו על קדושת השם לקיים מצות בוראו ובדבר קטן כזה לא יוכל לעמוד, ויאמין באמונה שלימה שבזה עושה נחת רוח גדול לפניו, הנה ע"י הרגל הזה יוכל לבוא לדביקות גדול כי יעמוד בנסיונות רבים כאלה, אבל מי שהולך אחר עצת יצרו איך לא יבוש ויכלם להתברך בלבבו שרוצה לדבק את עצמו בהשי"ת.
וזהו שאמר דוד המלך ע"ה אשירה לה' פירוש שאני אתחיל מתחלה לשיר לה' בחיי כשיש בי חיות מקודם ולא שאבקש חיות ע"י הדביקות ועי"כ אזמרה לאלקי בעודי לשון נוסף ועוד, ור"ל שעל ידי שיש לי דביקות כל היום אני מוסיף כח ועוז וקדושה עליונה, הנה כי כן יערב עליו שיחי מה שאני מתפאר שאנכי אשמח בה' כי בכל כחי עבדתי ע"ז באמת לאמיתו, כי מי שאינו מתנהג כן הוא אחוז בשקר כמו שרואין ההיפך ברוח הטומאה השורה על האדם המתכעס כמ"ש לא יהיה בך אל זר והכרת פניו ענתה בו וע"כ כתבו המפ' שאסור להסתכל בפניו, והיינו מי שהוא בכעס באמת, אבל מי שאינו בכעס באמת רק שמראה עצמו ככועס ומרגיל קטטה עם חבירו כדי לבוא לכלל כעס בודאי אין רוח הטומאה שורה עליו כל כך, כ"כ מי שחשקה נפשו להדבק בהקב"ה ושורה עליו רוח קדושה, אבל אם אינו באמת רק שמרגיל עצמו שע"י התפלה ירצה לבוא לדביקות וכל היום הוא נפרד הרי הוא אחוז בשקר, והא בהא תליא כמו כן לענין התורה אעפ"י שעוסק בתורה מ"מ אינו באמת לפי שאין דעתו על למודו לירד לעומקו, והתעיף עיניך בו ואיננו, שאחר שפוסק מלמודו הוא מסיח דעתו וע"כ אין התורה מתקיימת בידו, וזהו נקרא פרה אדומה ר"ל כפרה סוררה סורר ישראל, אדומה לשון דמיון שמדמה בדעתו שהוא צדיק וכשר ואינו כן.
וזש"ה למשה זאת חקת התורה, ר"ל התחקות התורה שתהיה קיום ולא יגע לריק, ויקחו אליך כי משה היה עמוד תורתינו ויבואו אליו אותם אנשים המכונים בשם פרה אדומה וכנ"ל, תמימה שתמימה באדמימות ר"ל שיש חטאים שהם מבחוץ ולא מבפנים כמ"ש אם יהיו חטאיכם כשנים שהם אדומים בחוץ ולבנים בפנים, ויש שהם אדומים בפנים ולא בחוץ כמ"ש ואם יאדימו כתולע כצמר כו', אשר אין בה מום ר"ל שלפי דעתם הם מוכתרים במעלות ומדות ואין חסר להם מאומה, וטעם הדבר אשר לא עלה עליה עול שעדיין לא קבלו עליהם עול מלכות שמים ועול תורה.
ונתת אותה אל אלעזר, מצותה בסגן כי הלא זר נחשב שאנשים כאלה אעפ"י שמתאבקין אצל הצדיקים ואינם פועלים מאומה וכאשר באו כן ילכו בלא דבר, אבל הענין הוא לפי שהצדיקים הגדולים אינם מתקנים רק כל הבא לדבק בה' והוא כלי מוכשר לכך, אבל מי שאינו יודע כלל מהו ענין הדביקות והוא מוטבע בשקר הנה הצדיקים הקדושים אינם מבינים כלל ע"ז שאינם יודעים שיש בני אדם המוטבעים בשקר כל כך, וצריך להביאם לאנשים כאלה שהם ממוצעים, והיינו מצותם בסגן והוא יוציאם אל מחוץ למחנה כי תועבת ה' כל גבה לב, ושחט אותה לפניו ר"ל כנגד האדם ההוא ובפניו יודיעהו עוותותו, וזה שאמרו (ר"ה כו.) כל השופרות כשרים ר"ל מכל הבעלי תשובה יוכלו להתעלות חוץ משל פרה הנ"ל מפני שהם קרן, ר"ל שהם תקיפים בדעתם ודומה להם שיש להם קרן במצות ומע"ט, וזה"ש חכז"ל ע"פ וממדבר מתנה שאין ד"ת מתקיימים אלא במי שמשים עצמו כמדבר שהוא עפר לדוש ושפל בעיניו ואח"כ נחליאל יוכל לבוא לדביקות ומנחליאל במות יגיע למעלה יתירה ויוסיף בכל יום יראת שמים ודוק.
במדרש בקש קהלת למצוא דבר חפץ בקש שלמה להיות כמשה יצתה בת קול ולא קם נביא עוד כמשה כו' [ילקוט דברים רמז תתקסו], ונ"ל עפימ"ש עוד במדרש [במ"ר פי"ט] ע"פ כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה, אמר שלמה על כל טעמי התורה עמדתי ועל פרה אדומה אמרתי אחכמה והיא רחוקה, ונראה דאיתא בסנהדרין (כא.) פלוגתא לא ירבה לו נשים ולא יסור כו' רבי יהודה אומר לא יותר על י"ח רבי שמעון אומר אפילו אחת ומסירה לבו אסור ומסקינן בגמ' דפליגי אי דרשינן טעמא דקרא דלר' יהודה לא דרשינן ולר' שמעון דרשינן, ולפי"ז נאמר דהנה לר"ש וודאי דעשה שלמה שלא כהוגן דהא אפילו אינה מסירה לבו אסור להרבות וא"כ צריך לומר דסבור כר"י דלא יסור הוא טעם על לא ירבה ואמר אני ארבה ולא אסור, אמנם אח"כ כשנשיו הטו את לבבו ובוודאי לא תלה החסרון בעצמו שאינו חכם רק אמר שטעה בהדין שהדין הוא כר"ש.
וזה"ש דבלא"ה לא היה יכול לומר שלא עמד על טעם דפרה דמנ"ל דדרשינן טעמא דקרא הא לדידיה ע"כ לא דרשינן, אמנם אח"כ כשנתברר לו כר"ש אמר כל זאת נסיתי בחכמה פירוש נסיתי הדבר בהרבות הנשים ונתוודע לי שהלכה כר"ש דדרשינן טעמא דקרא על כרחך דסודה של פרה אדומה הוא גדול שלא אוכל לעמוד עליו.
ונראה לי בטעם הדבר לפי פשוטו מפני מה משה רבע"ה היה יכול לעמוד על טעמה ולא שלמה ובמה היו מחולקים, דהנה האלשיך הקשה על מה שאמרו תבוא אמו ותקנח צואת בנה דמה ענין זה לזה, ותירץ דטומאת האדם בא ע"י המיתה וכשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן והיה חירות ממלאך המות ואח"כ כשחטאו בעגל חזרה, וע"כ הפרה היה מטהר טמאים אשר נטמאו ע"י המיתה שנעשה ע"י העגל, ויפה אמרו תבא אמו ותקנח כו', והנה לכאורה צריך ביאור בפלוגתא דלעיל דלברי ר"ש אתי שפיר דהרבות הנשים היא ציווי בפני עצמו דאסור להרבות בלי טעם, והסרת הלב הוא ציווי בפני עצמו אפי' אחת, אבל לר"י דס"ל דהסרת הלב קאי על לא ירבה מהיכי תיתי נאמר שהאשה תעבירנו על דעת קונו הלא היא שוה לכל העונשין שבתורה כמו האיש, וצריך לומר דס"ל דכל הנשים דעתן קלות והיינו משום שמוטבע בהם ארס חוה הראשונה שהעבירה לבעלה על דעת קונו ואותה זוהמה עדיין לא פסקה ורחילא בתר רחילא כו', וכמ"ש כל המושל עליך כו', וא"כ ע"כ דזוהמת האב ואם נמשך לדורי דורות, ואתי שפיר נמי טעם דפרה כדברי האלשיך הנ"ל.
אך כל זה לר"י אבל לר"ש אכתי לא ידעינן טעם דפרה וע"כ נאמר דלכך השיג משה טעם דפרה כמ"ש במדרש ויקחו אליך לך אני מגלה טעם הפרה היינו מטעם דפירש מן האשה והיה סבור כר"י, ולכך אמר שלמה אני ארבה ולא אסור דכר"י ס"ל, אמנם יש טעם אחר למה פירש משה מן האשה כמ"ש רש"י לפי שהשכינה מדברת עמו כל שעה כמ"ש אם יהיה נביאכם כו' לא כן עבדי משה שנתעלה על כל הנביאים, וא"כ לא פי' מטעם הזוהמא ואכתי לא ידעינן טעם הפרה, וזה"ש המדרש בקש שלמה להיות כמשה שהיה סבור שפירש משה מהאשה מטעם הזוהמא וכר"י ס"ל ולכך סמך על חכמתו ואמר אני ארבה ולא אסור ומוכח טעם הפרה, ויצאה בת קול ולא קם נביא עוד כמשה ומטעם זה פירש משה מן האשה מחמת שנתעלה על כל הנביאים כנ"ל ושלמה לאו שפיר עביד דהלכה כר"ש ואכתי עומד על שני סעיפים בטעמה של הפרה אדומה וק"ל.
חידושי אגדה לחתונה
זאת חקת כו', עפימ"ש לעיל על זאת יתפלל כו' לעת מצוא כו', ועפימ"ש לעיל בפ' כי תשא ככלתו לדבר אתו שנמסרה לו התורה ככלה ע"ש עפימ"ש זכה עזר כו', דהיינו כשהכוונה לשמה זוכה ללמוד יותר כמ"ש בלא אשה בלא תורה, כמ"ש מצא אשה מצא טוב ואין טוב אלא תורה, ולהיפוך יש בטלים כנגדו רחיים בצווארו, וז"ש על זאת יתפלל כו' זו אשה שיהיה קיום וחיזוק לתורה וזה רק לשטף מים רבים דהתורה נקרא מים אליו לא יגיעו שלא ישטפו מי התורה ממנו ע"י נשיאת אשה, וז"ש זאת דהיינו אשה כמ"ש לזאת יקרא אשה כו', לקחה זאת, היא התחקות התורה והיסוד לקיום התורה.
לברית מילה
זאת חקת התורה כו' עפימ"ש בפ' ואתחנן כי הוא חכמתם ובינתכם כו' אשר ישמעון את החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון כו' כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כו', וקשה הא אדרבא הלא אוה"ע מונין את ישראל על החקים ואומרים מה טעם במצוה זו, ועוד קשה ההמשך של כי מי גוי גדול כו' דמה ענין זה לזה, והנה אמרו בגמ' (ר"ה לב.) מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' כו' מנין גבורות כו', דקשה הלא גבורות הם דינים ואנחנו מזכירין רק חסדים מחיה מתים כו' סומך נופלים רופא חולים כו'.
והענין הוא דוודאי קשה הדבר מאוד לעמוד להתפלל לפני השי"ת והוא עזות וחוצפה גדולה אחרי שיודע בנפשו שהוא טמא שפתים והרבה לפשוע רק רע כל היום, ואיך לא יבוש ויכלם להרים ראשו נגד השי"ת ולבקש צרכיו, וע"כ אמרו לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל כי בזה מדחה קצת המקטריגים שעל ג' ברכות הראשונות אינם יכולים לקטרג, וגם בשאר ברכות אנו מתפללין רק בדרך שבח כי ברוך הוא בריכה וצינור כידוע אצלינו, אמנם כל זאת לא הונח לנו כי איך יעוז קרוץ מחומר מלוכלך בפשעים לדבר דבורים לפני בוראו וכמו שאמר אברהם הנה נא הואלתי לדבר כו' ואנכי עפר ואפר הרי שאברהם אבינו היה מתבייש להעריך דברים לפני בוראו, אך ירושת פליטה לנו מאבותינו ויש לנו על מי לסמוך כי הלא בני האבות אנחנו שהם הודיעו טבעו בעולם והרגילו ופרסמו שמו בפי הברואים ועשאוהו למלך על הארץ וכח זכותם יפה כ"כ עד שבעבורם לא נשוב מפני כל, והראיה על זה שהרי אחז"ל על אנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה משה אמר הגדול הגבור והנורא כו' והם החזירו ואמרו ג"כ כך, וא"כ כיון שבאנו לכלל דעה זו וזכינו להבין שהן גבורותיו ונוראותיו וזכינו לשבח את הבורא בשבח הזה היה ראוי שנענדנו עטרה בראש ולהתחיל בשבח הזה ולמה תקנו לומר אלקי אברהם יצחק ויעקב קודם שבח זה, אלא ע"כ שיותר חשוב שבח זה של האבות אשר ע"י נתקלס בתחתונים ולולי שבח זה לא היינו יכולין לישא פנים לשפוך שיחנו לפניו, ואחרי שהזכרנו זכות אבות אנו מזכירין אותה עטרה שגם על ידה יומשך השפעה גדולה.
והוא דצריך להבין מה שאמרו כיון שידעו שאמיתי הוא לפיכך לא כיזבו בו, וקשה דעדיין הקושיא במקומה עומדת וכי ירמיה ודניאל חלקו על משה רבינו ע"ה וכי לא הודו ח"ו שהקב"ה הוא גבור ונורא, אלא צריך לבאר דגם הם ידעו והודו לזה רק שלא יכלו לשבחו בזה כיון שלפי דעתם בעת ההיא לא התנהג במדה זו, וכמ"ש איה גבורותיו איה נוראותיו, אמנם האנשי כנה"ג חכמו וראו שבאמת לעולם מתנהג במדה זו רק שהיא נסתרת ונעלמת וכמ"ש ישעיה [מה טו] אכן אתה אל מסתתר אלקי ישראל מושיע, פי' כשהקב"ה חפץ להושיע לישראל והם אינם כדאין לעשות להם ניסים ומתירא מן המקטריגים הוא מסתיר התשועה בתוך העונש, וכן אמר ירמיה הנביא ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמיה ל ז), פי' שמתוך אותה הצרה יבוא תשועה.
והוא הדבר שאמרו המקובלים כי דינים צריכין להמתיק בשרשן, ולדעתי ביאור הדבר איך נעשה המתקה זו, כידוע שמאתו לא תצא הרעות רק השינוי הוא מצד המקבלין ונדמה בעיני האדם שהוא רעה ומ"מ יש בו אהבה מסותרת וטובה גדולה ומשכיל על דבר לא ישית לבו כלל על הרע רק ישים עינו על הטוב הנמשך ממנו כל דבר לפי ענינו ומזה יורגל לקבל הכל באהבה כאילו היא טובה גדולה מכל וכל, וממילא מקשר הדבר לשורשו שורש כל הטובות והברכות, וכבר הארכתי בזה ע"פ ועבד הלוי הוא שזה היה ג"כ כוונת נחום איש גם זו והנה אחרי אשר זכינו לידי מדה זו אשר קבלנו מאנשי כנה"ג לשבח להקב"ה שהן הן גבורותיו ונוראותיו דהיינו שגם בצרה נראה הרוחה ונעשה עי"ז מיתוק הדינין, וידוע שאין לבטל הדינין והגבורות רק להמתיקן ומ"מ נשארו בתקפן דהיינו לפי דעתו העניה שהקב"ה עדיין מחזיק במדת הגבורה רק שמתנהג בהם לאכפייא לס"א שלא יוכלו לקטרג עלינו, וע"כ אחר אבות אומרים גבורות דהיינו גבורות תחיית המתים גבורות גשמים ומכלכל חיים דקשין מזונותיו של אדם, ונקראין גבורות מחמת שהקב"ה כופה להס"א שלא יוכלו לקטרג ומלאך רע יענה אמן. וע"כ אמר משה אתה החלות כו' את גדלך ואת ידך החזקה שגם בהדינים מוסתרים חסדים כי משה באמת אמר הגדול הגבור והנורא כי כל זה ראתה עינו.
והנה וודאי כל האומר הקב"ה וותרן כו' (יוותרו חייו, ב"ק נ.), וצריך להבין באיזה כח נעשה זה שהקב"ה יכפה לס"א ביד חזקה, ונאמר עפי"מ ששמעתי מצדיק אחד על מה שאמרו שטן ואוה"ע מונין את ישראל מה טעם במצוה, דלכאורה מה איכפת להם, אבל באמת מזלייהו חזו כי כשהישראל מחזיקין ומקיימין החקים אין עליהן שום קטרוג לומר מפני מה יושפע להם טובות וברכות והם אינן כדאין ומה טעם יש בזה והקב"ה משיב כי כמו שהם מקיימין גזירותי וחקותי ואין שואלין טעם לדבר ע"כ אני מוכרח להשפיע להם בלי טעם וזה שכתוב פה כי הוא חכמתכם כו' אשר ישמעון כל החקים שאתם מקיימין מצות הבורא אעפ"י שאין יודעין טעם לדבר ואמרו רק עם חכם ונבון כו' כי עי"ז יודחו לכל המקטריגים, ואמר ע"ז כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים שהקב"ה שומע ומקשיב לתפילתם למלאות שאלתינו ברחמים והיינו רק בשביל קיום החקים ואעפ"י שאינן זכאין, ולכך נאמר בכל קראינו אליו, והיוצא לנו מזה שמצות אלו גורמין טובות הרבה, וכ"כ שע"י המילה זוכין לגאולה ולפרנסה כמש"ל וגם הקב"ה נותן להם בלא שאלת הטעם, וז"ש זאת ברית חקת התורה היינו מצות ברית מילה צוה הקב"ה לאמר שזהו חקה בלא טעם שנקרא ג"כ חק בשארו שם זוכין לחיים בדמיך חיי, וע"כ סיים לעיל קדשי בני ישראל כו' ולא תמותן כמ"ש בעוללת אפרים.