אמור ואמרת כו', ליישב הדקדוקים עפי"מ שביארתי ע"פ הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו כו', דהא בהא תליא דהכהן היה צריך להיות איש חסד דהיינו שצריך להתחבר ולהתאחד עם החוטא וע"כ צריך להיות לו אהבה ואחוה עם כל ישראל והיינו ע"י שלא יראה שום חסרון באחד מישראל, וכמו שביארתי על הפסוק בהטיבו את הנרות יקטירנה, אבל הגאות מבטל את האחדות וע"כ כשהבטיח לפנחס את הכהונה ומדאגה פן ח"ו ילכד בגאות ויבטל האחדות ולא יכול להיות כהן, ע"כ נתן לו מקודם ברית שלום ואחדות עם כל ישראל וממילא תהיה זאת לסיוע לכהונת עולם, זהו הענין בקיצור.
וזה"ש כאן אמור אל הכהנים שיהיו בני אהרן אוהבי ורודפי שלום והתחברות ואחדות עם כל ישראל, והיינו ואמרת אליהם אמירה הוא לשון אהבה כמ"ש את ה' האמרת כו', וע"כ לנפש לא יטמא בעמיו שלא יראה באדם שום חסרון, כי אם לשארו בעצמו יראה כל החסרונות שבאמת האדם רק כמו ראי מוצק וכשרואה חסרון באדם הם נגעי עצמו, והיינו לשארו שישים עצמו כשיריים שלא יהיה להם גאות רק הכנעה ואז הקרוב אליו כמ"ש קרוב ה' לנשברי לב ואז תהיה עבודתם שלימה כנ"ל.
מדרש [ויק"ר פכ"ו ז] איש או אשה כי יהיה בהם אוב כו' איש זה שאול או אשה זו בעלת אוב כו' אמר ר"י משום ר"ל דסכנין מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו דור דור ומלכיו כו' כיון שהגיע לשאול אמר רבש"ע מלך ראשון שעומד בישראל ידקר בחרב אמר לו ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג נוב עיר הכהנים, והוא תמוה, וליישבו נקדים מה דאיתא בגמ' יבמות (עח:) אל שאול ואל בית הדמים כו', אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים שהרג את הגבעונים וכי היכן מצינו שהרג שאול גבעונים אלא על שהרג נוב עיר הכהנים שהספיקו מים ומזון לגבעונים מעלה עליו הכתוב כאלו הרגם, ומקשה קתבע לשאול וקתבע לבית הדמים ומשני דכתיב בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו באשר משפטו שם פעלו, וצריך ביאור מאי מקשה קתבע לשאול ותבע לבית הדמים וכי בשביל שעשה עבירה לא יתבע עלבונו וזכותו.
ונ"ל דהנה ביערת דבש הקשה למה לא כתיב בפירוש אשר המית נוב עיר הכהנים, ותירץ דאיתא מפני מה הרג שאול לנוב עיר הכהנים מפני שהיו מבית עלי וגברא קטילא הם, וידוע מאמר הגמ' (ר"ה יח:) בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בגמ"ח וא"כ כיון שהספיקו מים ומזון לגבעונים א"כ לא היה בדין להרגם עכ"ד, אמנם עדיין יש לומר דשאול היה סובר אבל מתכפר בתורה דכן איתא ג"כ בגמ' בתורה וגמ"ח ומנא לן דגמ"ח גדולה כל כך.
ונ"ל דהתוספות הקשה בכתובות [מט: ד"ה אכפייה] אהא דכפתיה רבא לרנב"א ואפיק מניה לצדקה הלא הוי מצות עשה שאין מתן שכרה בצידה, ותירץ דמצות צדקה היא גדולה מאד שיש בה כמה לאוין, ובבבא בתרא [ח: ד"ה אכפיה] תירצו עוד דגם הא דאמרי דאין בית דין של מעלה מענישין אעשה היינו דוקא אם כבר עבר עליה אבל אם עדיין בידו לתקנו שפיר מענישין בב"ד שלמעלה וגם בב"ד שלמטה מכין אותו עד שתצא נפשו, ולפי"ז שפיר קאמר אל שאול ואל בית הדמים כו' דממ"נ חייבים על אחד מהם דאם היו מענישין על שאול לבד שלא נספד כהלכה היו אומרים הלא הוי מצות עשה ואין מענישין אעשה ואין לומר דעדיין בידו לתקנו ולהספידו, די"ל דסוברים התי' השני של התוס' לאמת משום דמצות צדקה היא גדולה, לכן תבע לבית הדמים ג"כ דאם מצות צדקה היא גדולה כ"כ מכ"ש גמ"ח דגדולה מצדקה, ותבע לבית הדמים למה הרג הגבעונים הלא יכול להנצל במה שעסקו בגמ"ח כנ"ל.
אבל המקשן היה סובר דעל שניהם בא לתבוע כפי פשוטו להכי מקשה קתבע לשאול ותבע לבית הדמים הלא ע"כ שניהם סותרין זא"ז דאם נאמר כתי' התוס' בכתובות דמצות צדקה גדולה א"כ אין לענוש על ההספד, ואם כתי' התוס' בב"ב דבידו לתקן אין לענוש על הריגת נוב ע"ה, ומשני אשר משפטו פעלו שהקב"ה תמים במעשיו ומעניש במשפט ואם היה מעניש ותובע לא' בלבד היה להם תרעומות אבל מבין שניהם יצא משפט צדק והכל יצדיקו עליהם את הדין, אבל באמת לא תבע רק בשביל אחד מהם.
אבל עדיין יש פתחון פה לבעל דין לומר דלעולם כתי' הב' של התוס' ומ"מ לא היה לו לענוש על ההספד משום דהוי אחר י"ב חודש ואין מספידין כדאמרי' בגמ' (מו"ק כא:) וא"כ אין בידו לתקן וכמו שאמר דוד אח"כ באמת, אמנם נחזי אנן מאין יצא לנו זה דאחר י"ב חודש אין מספידין דמ"ש רש"י במו"ק שכבר קבלו תנחומין הוא דוחק דאם הספידא יקרא דמותא הו"ל להספידו, ונ"ל דדבר זה מוכח ממה דאיתא בבעל אוב דאינו יכול לעלות רק בתוך י"ב חודש כמ"ש דשמואל בתוך יב"ח, והיינו משום דכל י"ב חודש עדיין הנשמה משוטטת בעוה"ז וקשורה בנפשה כדאמרי' בספרים, וא"כ ממילא גם בהספד שאמרו (שבת קנג.) דהתם קאמינא היינו ג"כ תוך י"ב חודש אבל אח"כ הנפש נתעלית ואין לה חלק בעוה"ז.
אך כל זה כשיש ממש באוב שיוכלו להעלותו תוך י"ב חודש וממילא מוכח ג"כ דין זה, אמנם הבעל עקידה [שער ס"ה] הקשה האיך נשבע שאול להאשה אם יקרך עון בדבר הזה הלא בוודאי יש עון בדבר רק שהוא לא יהרגנה ומחמת זה הכחיש כל מציאות הענין ושאלת שאול להאשה באוב היה רק להניח דעתו והיה רק כח המדמה וגם האשה ידעה שאין ממש בדבר רק עשתה להניח דעתו ואין עון בדבר, וא"כ לפי"ז י"ל דבאמת מספידין ג"כ לאחר יב"ח א"כ ממ"נ יש לענוש על אחת מהשלש אלה, דאם יש ממש באוב הרי חטא באוב ואם אין בו ממש א"כ שרי להספיד גם לאחר יב"ח, וא"כ נשאר הממ"נ דלעיל אל שאול ואל בית הדמים, וזה"ש המדרש ואיש או אשה כו' שהקשה משה למה ידקר בחרב הלא היה סבור שאין ממש באוב והשיב לו הקב"ה אמור אל הכהנים למה הרג את נוב עיר הכהנים, וכנ"ל.
וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, כבר ביארתי ע"פ ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים כו' ופי' אהבה ויראה וכמ"ש בזה"ק עיי"ש בכתבי באורך (והוא במראה יחזקאל חלק שערי ציון באורך) ועכשיו נבאר יותר, דאמרו חכז"ל [אבות פ"ג יז] אם אין בינה אין דעת אם אין דעת כו', ביאור דבריהם כי בינה הוא מה שמבין הענין על בוריו ודעת הוא הטעם כשמבין הדבר בחכמה מוצא הטעם וע"כ אחד בלא חבירו איננו שלם, ואמרו חכז"ל שמשה רבע"ה היה הדעת של כל ישראל, ביאור הדבר הוא דכל אדם סובר שיש לו אהבה ויראה וכמו שביארתי באורך על הפסוק ממושבותיכם ע"ש רק שהכל בשקר הוא וע"כ אינו מרגיש כלל טעם בדבר, אבל משה רבע"ה למד דעת את העם והבינם איך לאהוב ולירא באמת מאתו ית"ש כדמצינו כל המשנה תורה שהוא מלא אהבה ויראה כגחלי אש בוערות, וזה"ש וידבר משה ודיבר לשון הנהגה שהנהיג לישראל את מועדי ה' המדע והדעת של ה' כי שתים זו שמענו אהבה ויראה מפי השי"ת בעצמו ולמדם את בני ישראל.
שערי ציון, לימי הספירה.
וספרתם לכם ממחרת השבת כו', ידוע מה שהצריכו חז"ל לתקן כמה תקנות להוציא מלבן של צדוקים וע"כ צריך להבין למה באמת כתב בקרא ממחרת השבת הול"ל ממחרת הפסח ולא היה מקום לטעות, גם קשה לי שיום מחר שהוא ל"ג בעומר שאמרו עליו שנוהגין בו קצת י"ט וצריך להבין לשמחה מה זו עושה, ואם מה שאמרו שתלמידי ר"ע הפסיקו מלמות לא אוכל להבין דהרי לא נותר מהם איש, וכ"כ הקשה תוס' בפ' יש נוחלין [ב"ב קכא. ד"ה יום שכלו מתי מדבר] על ט"ו באב.
ולבאר כל זה נקדים מה שיש לבעל דין להקשות למה הוצרך הקב"ה להרבות במכות במצרים הלא בהסירו פניו מהם כרגע ספו תמו כאשר עשה לחיל מלכי אשור, האמנם שקושיא זו כבר כתובה בהדיא בקרא (שמות ט טו) כי עתה שלחתי את ידי, רק התירוץ אינו מובן דמ"מ מה נפקא לנו בכך שנתחייבנו במצות רבות הללו בחודש ניסן.
ובזה יבואר ג"כ מה שנוהגין לומר בתפלה אחר ספירת עומר יתוקן מה שפגמתי בספירה פלוני ואומרים דברים ככתבן ואין יודע מהו ענין הקלקול או התיקון. והענין הוא כבר ביארתי במ"א למה דוד קרא לעצמו עני אעפ"י שהיה מלך גדול, והיינו שהקב"ה הטביע באדם שבע מדות והיינו שכל פעולת האדם בעוה"ז ועסקיו הם על א' ממדות הללו או שעושה בשביל איזה אהבה או להשמר מדבר שירא ממנו וכדומה, ואמת נכון הדבר כי כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו' שכל המדות הללו שהטביע הקב"ה באדם הכל ברא לכבודו דהיינו מדת אהבה הוא רק לאהבה את השם וכן היראה שלא ליראה משום דבר אחר רק מהקב"ה וכן כל המדות. וע"כ כל מי שמתנהג בדרך זה הוא בפני עצמו עני ואביון שכל שיש לו אינו שלו רק שנתן לו לעבוד את הקב"ה וכמ"ש כי ממך הכל ומידך נתנו לך, וע"כ קרא דוד לעצמו עני.
והנה שבע מדות הללו הם במעשה ועוד ג' יש במחשבה כידוע והנה זה לעומת זה כמו שיש עשר מדריגות הללו בקדושה וכ"כ יש עשרה כתרין דמסאבותא בקליפה וחיותם מתמצית הקדושה של המדות הקדושות ותמיד יחפצו לעלות בגרם המעלות להתגבר על הקדושה, ולזה הוצרכו עשר מכות במצרים שכל מכה יצאה ממדה קדושה והכתה מדה רעה להתגבר עליה ולכופה תחתם להוציא את בלעם מפיהם, כי בעת ההוא היו הישראל בדיוטא התחתונה שכל עשר מדותיהם היו משוקעים בקליפה, וכבר ביארתי במ"א שגם שמות של השבע ארצות מורין ע"ז ומתחלה הבטיחנו בעשר ארצות רק שלא זכינו לתקן רק שבעה והשלש ראשונות יתוקנו לעתיד לבא. והנה ידוע שהמדות מסודרין בג' חלקים דהיינו בדרך סגול וסגולתא וכל שליש למעלה מתחתיו, וזה"ש (שמות טו ד) מרכבות פרעה וחילו ירה בים דהיינו המרכבה טמאה, ומבחר שלישיו דהיינו שליש העליון המובחר גם כן נטבע בי"ס בנוקבא דתהום רבה.
וע"כ נצטוינו אח"כ לספור שבעה שבועות כדי שיטהרו נפשות ישראל מזוהמתן כאשה המטהרת לבעלה כמ"ש בזה"ק [ח"ג צ"ז ע"ב], והיינו משום דהדבר יקשה על האדם לתקן בפעם אחת כל מדותיו, ע"כ ניתן לנו זמן הזה הנמשך כ"כ לתקן בכל יום מדה אחת דהיינו שכל מדה כלולה מכולם והיינו לתקן בכל יום מה שפגם באותה מדה ונשתמש בה לעצמו. וזהו השמחה יתירה שנוהגין בל"ג בעומר שכבר עברו שני שלישים ומתחיל שליש העליון, ומשכיל על דבר יהיו עיניו ולבו כל הימים הללו מה שתיקן בכל יום, והנה בכל ימות החול אין להאשים כ"כ שבני אדם עסוקין בעניני עובדין דחול, אמנם בבוא יום השבת שכל אדם מרגיש בנפשו קדושה יתירה מקבל על עצמו להיטיב מכאן ואילך וזהו וספרתם לכם ממחרת השבת לשון ספיר וזיכוך כנודע.
עוד יש לפרש וספרתם כו' ממחרת השבת, דהנה אמרו חז"ל (שבת קנג.) שוב יום אחד לפני מיתתך כו' ונמצא כל ימיו בתשובה, ועה"ב נקרא שבת, וזהו וספרתם לכם שתהיו מזוככים כ"כ כמו שאם היה ממחרת השבת הידוע בוודאי הייתם שבים בתשובה שלימה.
עוד לספירה.
וספרתם לכם ממחרת השבת כו' והקרבתם מנחה חדשה לה' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים כו' סולת תהיינה חמץ תאפנה בכורים כו' לה', במקראות הללו רבו הדקדוקים הא' למה לי כלל ממחרת השבת והול"ל לומר רק מיום הביאכם, ועוד דמה ענין הספירה הלזו להעומר התנופה, ועוד למה נקרא שתי הלחם מנחה חדשה כיון שכבר נקרב העומר, ואפילו אם נאמר דהיינו משום דהעומר בא משעורים ושתי הלחם מן החיטים מ"מ קשה למה נקראו בכורים, ועוד למה גם העומר לא נקרא מנחה חדשה, ועוד תיבת ממושבותיכם הוא למותר, ועוד קשה שכתב לחם תנופה שתים שלחם הראשון יחיד והל"ל לחמי תנופה, ועוד למה היו חמץ, ועוד הרבה דקדוקים.
והנלענ"ד דהנה על ענין הספירה שאנו סופרין י"ל כמה טעמים די"ל שהיא הודאה על העבר שהם ימי הדין ואנו סופרין שכך וכך ימי הדין עברו והשי"ת גבר חסדו עלינו, ואפשר שמטעם זה יש נוסח א' לומר שהיום כך וכך כו', ועי"ל על העתיד שמתאוים את יום העצרת הוא החג הקדוש הבע"ל, וכ"כ כתב בס' התניא רבתא שנאמר (שמות ג יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את ה' על ההר הזה, שלכך כ' נו"ן יתירה שנתבשר להם שלסוף נו"ן יום מיציאתם ממצרים יקבלו התורה וספרו הימים, ועוד יש טעמים אחרים, ובאמת צריך ביאור איך התורה הזאת נוהגת בכל עת.
והנ"ל ישעיה הנביא אמר כי כה אמר רם ונשא כו' ואת דכא ושפל רוח להחיות כו' כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כו' (ישעיה נז טו), הנה חז"ל למדו בכמה מקומות שהקב"ה חפץ בכלים שבורים ואוהב נשברי לב, כאשר חכמים הגידו בזוה"ק פ' ויקרא [ח"ג ט' ע"א] דלכך קרבן עשיר מרובה לפי שרוחו גסה ועונו גדול יותר משל בינוני, ועון בינוני גדול משל דל, לכך חלוקין בקרבן, והקשו שם דא"כ הפורעניות שבא לעולם הוא בשביל עון העשירים כי עניים אין נחשב להם עונותיהם כ"כ שהעניות מעבירתם על דעת קונם א"כ איך הקב"ה מביא יקרות לעולם והוא עונש רק לעניים, ותירצו שהקב"ה אוהב עניים ורוצה שיתפללו לפניו כי קרוב הוא לנשברי לב וע"ש שאמרו כשאין העשירים מרחמים על העניים נאמר שמוע אשמע צעקתו, הנה כי כן יקשה שלכאורה בפסוק זה מוכח היפוך שנתן טעם שלכך הוא שוכן את דכא להחיות לב נדכאים בעבור כי לא לעולם יריב.
אבל הענין הוא בודאי דברי חכמים כדרבונות שהשי"ת שוכן את דכא ורופא לשבורי לב, והוא בשום לב על דעת כל אדם שלכאורה כל אדם הוא ענותן מאוד והיינו שבפיו ירצה סלה כי הוא עפר ואפר ובא מטפה סרוחה ואל עפר ישוב ובכל יום מתוודים ב' פעמים לפני קונו ומודה שהוא מלא עונות ומה לנו לבקש ממנו יותר א"כ איפוא איה השראת שכינתו יתב"ש עלינו, אבל אמת נכון הדבר כי משגה הוא והכל הבל ורעות רוח אבל בזאת יבחן והיינו שמחוייב האדם לבחור ולברור שעה ביום והזמן המובחר הוא בלילה כי ילך לישון על משכבו אין איש רואהו אם הוא ער או ישן אזי ישים אל לבו להיות מארי דחושבנא ויחשוב מתחלת הבוקר עד הערב כלו אשר פעל ועשה אם עשה תנועה אחת קטנה בשביל כבוד שמים באמת אעפ"י שהתפלל ולמד ועשה קצת מצות מ"מ לא עשאה באמת ובתמים לעשות נחת רוח ליוצרו ית"ש, וכדמצינו גבי אברהם אבינו שנא' ומצאת את לבבו נאמן לפניך, שכל מגמתו וכל מעייניו לא חשב מחשבה אחרת רק לעשות נחת רוח להקב"ה, ומי יוכל להתפאר בזה.
והראיה על זה שאם היתה עבודתו בשלימות איך לא יפול על האדם אימה ופחד כשיעמוד להתפלל לפני בוראו ולדבר בלשון אתה כאשר הוא במי שהולך לפני מלך ב"ו אעפ"י שאינו צריך לדבר דבר רק מניח אגרת הבקשה לפניו מ"מ נופל עליו אימה ופחד עאכו"כ לפני ממהב"ה כמו שכל הספרים מלאים מזה, ובכל שעה ורגע עוברים על מצות אהבה ויראה שנוהגים תמיד וכ"ז עוברים בכל יום ויום מיום עמדו על דעתו מלבד אשר עבר על מצות קונו בקום ועשה להמרות עיני כבודו, וזה הוא מדת כל אדם ומכ"ש שיש הרבה בני אדם שעוברים בכל יום על עבירות חמורות שדומים לג"ע וש"ד וע"ז ומדבר לשה"ר ודברים בטלים ומשיא עצות רעות ועובר על לפני עור כו' וכדומה הרבה. כאשר יתעשת האדם באמת בלי שום רמיה בוודאי יפול לבו בקרבו המס ימס ויהי למים ויהא נבזה בעיניו נמאס איך הסכיל עשו הרבה מאוד ובוודאי יחרב ויבוש ויכלם מלהרים פניו וראשו נגד פני עליון אשר המרה ויאלם פיו מלדבר שום אמתלא, ובאמת אין שום עצה אח"כ רק לבטוח בחסד עליון הרוצה בתשובת רשעים שלא ימאס מעשי ידיו, ויאמר הלא אין בידי לתקן רק שלא אשוב לכסלה, וזהו להחיות לב נדכאים אותם שבורי לב השבים ומתודים בזה העצה כי לא לעולם אריב כו'. הנה כי כן אחרי הדברים והאמת האלה בוודאי ירגיש בנפשו התעוררות ורוח חדשה.
וע"ז אמרו בזוה"ק [ח"א כ"ג ע"ב] על תפלה לעני כי יעטוף, צלותא דעני דעביד עטופים לכל תפילות, כלומר שתפלה זו קרובה להשי"ת יותר מכל התפלות והיינו בעבור שהשכל מחייב שמי שמלוכלך בחטאים כאלה אינו ראוי להתפלל כלל לפני הקב"ה ומכ"ש לדבר בלשון נוכח ברוך אתה כו' רק הקב"ה ברחמיו מקבלו וע"כ תפלה [זו] אי אפשר שיעלה ע"י שום מלאך רק הקב"ה בעצמו השומע שועת עניים, משא"כ שאר תפלות הצדיקים שיכולים להתהלך ברחבה כי אין בהם פגם של חטא, וע"כ אמרו במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.
וזהו ביאור הכתוב וספרתם לכם ממחרת השב"ת אותיות תשוב"ה כלומר שאחר התשובה הלזו יספור יום ביומו לבלתי ישוב לכסלה, והיינו מיום הביאכם את עומר התנופה שהניף את העומר שלו שהיה משוקע בטומאה והפך חושך לאור, וזהו עיקר כוונת בריאת העולם לאכפייא לס"א, וע"כ בעלי תשובה חשובין יותר מצדיקים גמורים כו', אזי והקרבתם מנחה חדשה לה' שיבוא בקרבכם רוח חדשה, ואמר עוד עצה לזה ממושבותיכם תביאו כו' דאיתא בזוה"ק כיון דכתיב עבדו ה' בשמחה בואו לפניו ברננה וא"כ האיך יתכן הדבר גבי חוטא ובשלמא בזמן שביהמ"ק קיים היו הכהנים בשמחה והלוים ברננה ויוצא בזה אע"ג שהחוטא בעצמו היה נשבר רוחו, אבל עכשיו בזמן שאין ביהמ"ק האיך יהא עבודתו בשלימות, ואמר שם שעל זה אחז"ל לעולם יכנס אדם ששיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל וזה"ש דוד שאו שערים ראשיכם כו' והיינו שירותא דתרין כתרין חסד ופחד ע"ש בויקרא דף ח'.
ועפ"ז נאמר שזה"ש ממושבותיכם ר"ל מדיוטא התחתונה שאתם בהם מלוכלכים בעונות תביאו לחם תנופה העצבות יונף ע"י הלח"ם שהוא ג' הויו"ת, והיינו שתים אותן השני פתחים האמורים בזה"ק הנ"ל, ונתן טעם לדבר כי סולת תהיינה לשון דריכה כמו סולו המסילה שצריך להתיש כח הס"א וכמ"ש בזה"ק [ח"ג קס"ח ע"א] אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין בי' כו', וטעם הדבר כי חמץ תאפינה שצריך לשרוף את החמץ ושאור שבעיסה המורה על התנשאות אזי יהיה עבודה זו בכורים לה' שיהיה קרוב וחשוב לפני השי"ת שיקבל מתחלה עבודה זו קודם כל התפלות כנ"ל, וכ"כ על תפלה לעני כי יעטוף והוא נכנס תחלה וכנ"ל.
חידושי אגדה לחתונה
והוא אשה בבתוליה יקח וכו' כי אם בתולה מעמיו כו', בעוללות אפרים כתב והו"א גמטריא י"ח רמז לבן י"ח לחופה, ובמסורה והוא שב מן הפסילים גבי אהוד בן גרא (שופטים ג יט), והוא במלכים יתקלס בחבקוק [א י], והוא רחום יכפר (תהלים עח לח), דאמרו חז"ל [ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג הובא ברש"י פ' וישלח ל"ו ג' בשם אגדת מדרש שמואל] ג' מוחלין להם עונותיהם גר שנתגייר משום שעשה תשובה ועז"א והוא שב מן הפסילים, ומי שעלה לגדולה משום שמזכה את הרבים אין חטא בא על ידו שלא יהיה הרב בגיהנם ותלמידו בגן עדן, והחתן ביום חופתו ג"כ מחמת שמשליך אחרי גיוו המעשה נערות ומקבל עליו מכאן ואילך לילך בדרך הישר, והנסיון ע"ז אם אינו נותן עיניו בנוי או בממון מזה יש ראיה שכוונתו לשם שמים להיות לו זרע כשר כמ"ש בגמ' מיוחסות שבהן אומרות תנו עיניכם במשפחה שאין אשה אלא לבנים, וז"ש והוא אשה בבתוליה יקח שמוחלין לו ג"כ עונותיו כמו השנים אחרים במסורה הנ"ל אבל התנה תנאי בזה כי אם בתולה מעמיו יקח אשה דוקא אם יקח מעמיו ממשפחה הגונה אז והוא רחום יכפר עון.