אלה תולדות נח כו' התהלך נח כו', כבר הקשו על כפל מלת נח, וגם הול"ל תולדות נח שם חם כו', ועוד מהו לשון התהלך דהול"ל הלך נח, גם מ"ש בדורותיו לשון רבים היה די באמרו בדורו, ועוד על המדרש שדורש אותו לגנאי קשה מנ"ל הא דבגנות צדיקים הכתוב מדבר, ובאמת צריך לעמוד על אופיו דכאן משמע לכאורה שהיה צדיק גדול, וכבר אמרו [ב"ר כ"ח] אף נח לא היה כדאי אלא שמצא חן.
וביאור הענין הוא עפימ"ש במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד (ברכות לד:), שיש צדיקים גמורים שמקיימין כל המצות ונשמרים מכל העבירות ולא עשו עבירה כל ימי חייהם, אבל אוהבים ג"כ לאכול ולשתות ולשמוח ומחמת זה תמיד המה הוזים שוכבים עומדים במדרגה אחת מנעורם ועד שיבתם, כי בכל יום ויום מתפללים בכוונה אחת כמו אתמול ואין מוסיפין דעת ויראת ה' כלל, אמנם יש מדריגה אחרת למעלה מאלו והם נאמני רוח העוסקים במלאכת שמים שלא בשביל עצמן ומשליכין אחרי גיוום כל תאות העה"ז, וכמ"ש חכמז"ל אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים את עצמו אכזרי כו' (עירובין כב.), וכל מגמתו הוא רק לעשות רצון קונו עד מיצוי הנפש ולהשרות שכינתו בתחתונים, ועי"כ הולכים ממדריגה למדריגה ובכל יום עובדין את ה' בשכל גדול יותר, וע"כ עושים תשובה על הקודם כי רואים שקיצרו בעבודתם.
וזהו היה עבודת אברהם שנאמר (נחמיה ח ט) ומצאת את לבבו נאמן, וגבי משה שמסר נפשו בשביל ישראל נאמר (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא. אבל לא כן היה מדת נח אף שהיה צדיק גמור לא מצינו שהתפלל בעד דורו, ועשה רק בשביל עצמו, ושמו מורה עליו שהיה נח במדריגה אחת כל ימיו, וגם המעשים טובים שלו לא היה להם כח להגין כי גם הם היו בחי' נח, דכל מצוה דלא אתעביד בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא [תיקו"ז כ"ה ע"ב], ואמרו בזה"ק [ח"ג רי"ט ע"א] שלכך הישראל מנענעין את עצמן בשעת התפלה והתורה כי נר אלקים נשמת אדם כו', אבל כשעושה המצוה והתפלה בלי חיות הוא נח ושקט וגם אינו מרגיש טעם ונחת רוח בעשיית המצוה, כמ"ש טעמו וראו כי טוב ה' שע"ז אמרו עולמך תראה בחייך, ומי שאינו טועם בעה"ז מעין עוה"ב לא ידעתי איך יכול לטעום לעתיד לבא, כי לפי דעתי אדרבה כשיערה הקב"ה אליו רוח ממרום הוא עונש לו וכמ"ש (נדרים ח:) שיוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כו' שפירשתי ע"ד זה.
וזה"ש אלה תולדות נח נח, פי' שהתולדות והמע"ט שלו ג"כ בבחי' מנוחה והשקט, וע"כ אמרו [ב"ר פכ"ט] הוא מצא חן אבל הקב"ה לא מצא, איש צדיק פי' כמו שהיה צדיק בעודו איש כמו כן תמים היה בדורותיו בכל השלש דורות שראה עד יום מותו, כמו שמצינו ביחזקאל בכל הזמנים היה צדיק בשוה לא העדיף ולא החסיר, ואפילו את האלקים התהלך נח, אשר התהלך את ה' דקאי על עה"ב כמ"ש אתהלך לפני ה', והתהלכתי בתוככם, דקאי על עה"ב, בכל מקום היה בחי' נח, ועוד יש לפרש את אלקים התהלך שעבד רק מיראה שעשה הכל בשביל עצמו והיינו בחי' יראה.
אופן ב' וליישב גם מ"ש רש"י גבי צהר תעשה וכו' ב' פירושים חלון או אבן טוב, וזה תליא בהשני דעות אי בדורו היה צדיק כו' כמ"ש רש"י לעיל, אבל בסוף הסדרה גבי ויפתח נח את חלון התיבה כתב רש"י העשוי לצהר, וקשה דנקט כהך פירוש דהיה חלון ולא הזכיר לפירוש הב' צריך לומר דהיה סתום, וגם צ"ל לבאר על הדורשין לגנאי דמי הכריחם לכך כיון שיש לדרשו לשבח.
והנ"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים, והיינו דידוע כי רוצה ה' בעמו יפאר כו' (תהלים קמט ד), דהיינו מי שהוא צדיק רק שהוא בקטנות אז הקב"ה מאיר פניו אליו ועושה לו ניסים כדי להביאו למדת הבטחון להכין את לבבו ועי"כ עובד בגדלות כמ"ש ויגבה לבו בדרכי ה' וע"כ נח שהיה צריך סעד לתומכו כמ"ש את אלקים התהלך כו' וקודם המבול היה ג"כ צדיק רק בקטנות מחמת שכל דורו היו רשעים, ואח"כ כשראה ניסי השי"ת ע"י המבול ושהבדילו מכל בני דורו לבנות עולמו ממנו אז נתרחבה דעתו ואמונתו ובטחונו, כי בתחלה היה מקטני אמנה כמ"ש רש"י, והוא צריך ביאור איך אפשר זה שנביא יהיה אינו מאמין ח"ו, אבל הוא הדבר שאמרנו שהאמונה ובטחון שלו היו בקטנות, וע"כ שני הדעות הם אמת כי קודם המבול היה צדיק שאינו גמור רק בדורו נחשב לצדיק, אבל אחר המבול היה צדיק גמור.
וע"כ עשה חלון ואבן טוב, שאם יזכה ישתמש בחלון ויוכל לראות במפלתן של רשעים, ובאם לאו ישתמש באבן טוב, וע"כ אחר המבול שזכה למדריגה עליונה נאמר ויפתח את חלון כי אז היה רשאי להשתמש בחלון.
וזהו ביאור הכתוב אלה תולדות דהיינו מעשים טובים של נח נח, דהיינו שתי בחי' של נח הנ"ל, והם כי איש צדיק כו' כשהיה איש ג"כ היה צדיק ותמים היה בדורותיו בכל הדורות גם אחר המבול, ולמה היה בשתי בחינות והיינו משום כי את אלקים התהלך שהיה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם היה עובד מנעוריו בגדלות השכל.
שערי ציון
איתא במדרש [ב"ר פכ"ט] ג' מציאות מצא הקב"ה כו' והכתיב ונח מצא חן, הוא מצא אבל הקב"ה לא מצא, להבין הדבר, דאחז"ל (סנהדרין צח.) אם ראית דור שמתמעט והולך חכה לו שנא' ואת עם עני תושיע, ועוד אמרו [שם] אין בן דוד בא עד שיתיאשו מן הגאולה שנאמר ואפס עצור ועזוב, וצריך להבין למה צריך לכל זה.
והענין הוא שאמר דהע"ה (תהלים קמג ה) זכרתי ימים מקדם כו' הגיתי בכל פעליך, כי ימים הראשונים היו טובים מאלה שהיה יותר נקל להתאמץ בעבודת ה' וללמוד בדחילו ורחימו, ועכשיו הוקשה מאוד לכל מי שרוצה להתחזק ביראת ה', אך דעו נא איפוא כי לא יפול מדבר ה' ארצה כמ"ש בדניאל [יב י] יתבררו ויתלבנו ויצרפו, שמתחלה כל הרוצה ליטול את ה' נטל ונקרא חסיד, ועכשיו נתגלה שמי שאין תוכו כברו אינו עומד באמונתו, שמקדם לא היו לאדם דאגות כ"כ ויכלו להשכים להכין את עצמם לעבה"ק ועכשיו אין פנאי לדבר מעבה"ק כלל שתיכף בהשכמה מתחילין לדאוג, אבל דעו שעכשיו הוא עיקר הזמן להתחזק בעבודת ה' מחמת שבני אדם מתרפים מעבה"ק ואין דורש ומבקש את ה', וע"ז אמר הכתוב (מלאכי ג יד) אמרתם שוא עבוד כו' אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו כו' ויכתב ספר זכרון כו' והיו לי נאם ה' כו' ושבתם וראיתם בין עובד ה' לאשר לא עבדו, וידוע מ"ש חז"ל [תנחומא פ' שלח] ע"ז שעתה נראה החילוק בין מי שהיה חסיד באמת.
וע"ז אמר הכתוב (דברים לב לו) כי ידין ה' עמו, פי' כשיתנהג עמהם בדין אז על עבדיו יתנחם שיתגלה מי הוא עובד אלקים, והיינו כי יראו האדם שאזלת ידו כו' נאמר איש אל רעהו איה אלקימו כמ"ש באזנינו שמענו כו' פועל פעלת כו' וכמ"ש איה נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו כו', ומי הוא האומר כן, לזה אמר צור חסיו בו ר"ל אותו שהחזיק א"ע לצדיק וחסיד נקרא צור כמ"ש הביטו אל צור חוצבתם, והשיב ע"ז אשר חלב זבחימו יאכל ישתו יין כו', שמי שהוא חסיד באמת עוסק ביראת ה' כל היום וכל עסקיו בדחילו ורחימו עד שמגיע לתפלה להפיק אות נפשו ועוסק במע"ט וכל לבבו דורש לעשות נחת רוח ליוצרו ובכ"ז אינו יודע בעצמו אם עשה שום דבר מחמת שמע"ט שלו הם בדחילו ורחימו וסלקין לעילא לא נשאר למטה כלום, והעונות שהם בלי דו"ר נשארים למטה, וע"כ דוד המע"ה אמר חטאתי נגדי תמיד, משא"כ מי שהוא רק לפנים ועושה בלי דו"ר ולית להו גדפין נשאר הכל למטה ונדמה להם שיש להם הרבה מע"ט, וההיפוך בהעבירות דפרחין לעילא, וע"כ אחז"ל עמ"ש בשיר לא ישתו יין שהתורה חוגרת שק כו' [סנהדרין קא. קצת בשינוי לשון] וע"ז נאמר נתנה עלי בקולה כו'.
והנה עבודות הללו נקראים נח לשון מנוחה והשקט שאין להם כח לעוף למעלה, ובאמת מצינו ג"כ גבי נח שלא היה מתעורר מעצמו, וע"כ אמרו הוא מצא ר"ל שנשאר הכל למטה ונדמה לו שעשה הרבה מע"ט אבל הקב"ה לא מצא דלא פרחת לעילא, אבל באמת אמרו על נח שאלו היה בדורו של צדיקים היה צדיק יותר אבל עכשיו יש [אין] לו ממי ללמוד, אבל גבי אברהם נאמר ומצאת לבבו נאמן כמו אב על בנו שעושה לו הרבה דברים ומשמש לבנו מקטנותו ואינו נחשב כלל בעיניו לפי שעשה הכל מחמת אהבה רבה ונאמן רוח, בי"ל או"א.
וירח ה' את ריח הנחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר כו' ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי, צ"ל התכת הכתוב וכפל הלשונות והמילות, ועוד שסיים כאשר עשיתי שהוא אך למותר ואין להאריך.
והנה ביחזקאל [מו א] נאמר השער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח, להבין הענין דהנה שבת וחודש הם דוגמא לשמש וירח, והם דוגמת הקב"ה וישראל, שהקב"ה הוא שמש ומגן ה' צבאות ועוז וחדוה במקומו ואינו צריך לברואיו כמו השמש דלית ביה פגימו, וכ"כ בשבת מנוחה וכמ"ש שבת לה' לשם ה', אבל הירח מקבל מן השמש והיא דוגמת הישראל שהם עתידים להתחדש כמותה ואית בי' פגימו שהם מעונים ומרודים בין אוה"ע, וע"כ אמרו אה"ע מונין לחמה ר"ל כמ"ש במ"א חסד לאומים חטאת, שעושים בשביל קיבול שכר כמ"ש (עזרא ו י) מהקרבין לאלהי שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי, אבל הישראל כל מדה ומדה שמודד כו', ומונין ללבנה. [פ"ו] אוה"ע מונין לחמה שהוא תמיד במלואה, וישראל מונין ללבנה דגם כשהם חסרים מודים לד' כמו"ש בכל מאודך בכל מדה ומדה שמודד לך.
וזה ביאור מקראות שבפסוקי לדוד בשנותו כו' [תהלים לד] שיש הרבה לדקדק, חדא שמזמור נכבד כזה לא נאמר בו שיר או מזמור רק לדוד בלבד, ויתר דקדוקים בפסוקים רבו מלספר, וגם מה ענין התוכחה של לכו בנים לכאן, אבל הענין כמו ששמעתי ממורי על מאמרם בההוא רוכל כו' שיש שני עניני צדיקים האחד הם שאינם עוסקים כלל בעניני העה"ז רק במלאכת שמים ואינם יודעים כלל בעסקי בני אדם, וע"כ אינם יכולים להוכיח כי אינם יודעים כלל במה העולם נכשל, וישנם עוד צדיקים אינם כ"כ כהראשונים דהיינו שעסוקין בעסקי בני אדם ולכך יודעים להוכיח, וע"כ ההוא רוכל שהיה דרשן ומוכיח ידע להזהיר בני אדם על לשון הרע וסור מרע ועשה טוב, אבל לר' ינאי לא עלה בדעתו כלל שיצטרכו בני אדם לתוכחה כזו, וכ"כ ביארתי מ"ש (ברכות לג:) גבי יראה לגבי דמשה מלתא זוטרתא, אעפ"י שהיה מדבר עם הישראל ואצליהם אינה מלתא זוטרתא, אבל הענין הוא שיש חידוש בדבר שמשה היה יכול להוכיח שבני אדם יראו מפני השי"ת ושיעלה על דעתו שיש אדם בעולם שאינו ירא מפני ה'.
והנה דוד המלך ע"ה לא היה תמיד במדריגה אחת שלפעמים היה נופל ממדריגתו והיה בבחי' קטנות וכמ"ש (ש"א כו יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת אלקים, וכמו שכתבתי כבר כמה פעמים ע"פ גם כי אלך בגיא צלמות כו', וע"כ כשהיה בקטנות חיזק את לבבו לבל יסוג אחור, וזהו אמרו לדוד בלבד בלא שום מדריגה, והטעם הוא בעבור בשנותו את טעמו לפני אבי מלך כמ"ש אבינו מלכנו, אז ויגרשהו ממדריגתו וילך שקיבל עליו הכל באהבה, ואז שר את השירה הזאת למען אמץ את לבבו ואמר אברכה את ד' בכל עת דהיינו בכל העתים שיש כ"ח עיתים האמורים בקהלת הן לטוב הן להיפך [קהלת ג] תמיד תהלתו בפי, בה' תתהל"ל נפשי לשון אורה בהל"ו נרו כמ"ש מלך מהל"ל בתשבחות שהוא מאיר בהעולמות, שאני מקבל אורי וישעי ממנו כמו הלבנה שמקבלת מהשמש, ולכך ישמעו ענוים שדעתם שפלה עליהם כמו שאמר ללבנה יקראו צדיקים בשמך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן (חולין ס:), גדלו לה' אתי שתעזרוני ותסמכוני לרומם את אלקינו בגדלות יחדיו כי יעקב חבל נחלתו ויחזק כל אחד את חבירו, וכל שאר המזמור הכל יסוב על אופן זה, ולכך היה יכול להוכיח בעת ההיא במלות קצרות, וסיים קרוב ה' לנשברי לב כו' כל הענין לאמץ ברכים כושלות כי לא יאשמו כל החוסים בו.
הנה כי כן כל הדברים הללו אמורים על העיתים הללו שמתחיל ימות החורף ומדת לילה גובר בעולם, ונפשו על אדם ורוחו נכאה מלהרים ראש לעסוק בעבוה"ק בשלימות בשמחה ובטוב לבב, ולזה אמרו (עירובין סה.) לא אברי לילה [סיהרא] אלא לגרסא, שע"י התורה נעשינו בן חורין והיא מגינה ומצלי והיא מעלת את התפלה למרום קדשו, וכמו ששמעתי מהגאב"ד דליסקא זצלה"ה ע"פ וירבו המים, הד"ת שנמשלה למים, וישאו את התיבה שנושאין את המלות הקדושות של התפלה ותרם מעל הארץ.
וכמו כן בארתי מ"ש (קידושין ל:) בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, דצריך להבין דתבלין שייך שנותנין אותו בתבשיל להמתיקו, וביצה"ר הוא שנמשכהו לבהמ"ד הוא יוצא ממנו, אבל הענין הוא שבאמת גם היצה"ר הוא טוב וכמו שאמרו (ב"ר ט ז) טוב מאוד זה יצה"ר, שהוא צורך לכל הפעולות ועסקים בעוה"ז רק שלא ישתמשו בו לעבירות, וע"י התורה תדריכנו בדרך ישרה והיה גם היצה"ר טוב מאוד, וכמ"ש במדרש למה נמשלה ד"ת לשמן כשם שהשמן צף על כל המשקין כך העוסק בתורה נאמר בו ולתתך עליון כו', שבאמת עירוב טוב ורע הזה נמשך מקטרוג הלבנה וכידוע, וע"כ בקבלת התורה היו חירות ממלאך המות, וע"כ לעתיד כשיבוער הרע מן הארץ יהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים (ישעיה ל כו) שתתעלה מאוד כמ"ש (ישעיה סו יב) הנני נוטה אליה כנהר שלום, פי' שמדת השלום יהיה כמדת הנהר, וממילא יהיה כנחל שוטף כבוד גוים כי שם אין מגע כותי וחיצוני כלל.
וזה"ש וירח ה' את ריח הניחוח דהיינו מדריגה השלישית הנק' ניחוח שהוא כנגד הבריאה ששם אין רע כלל שנח העלה את כל נפשות הבהמיות להטוב, אזי אמר הקב"ה שלא יוסיף להשחית את האדמה מחמת שדבר זה מסור ביד האדם שבידו להטות יצרו לכל צד שירצה רק הנפש החוטאת היא תענש עד לעתיד שלא יהיה רע כלל ויהיה כתחלת הבריאה לא יהיה שום צרה ואנחה, וזה"ש ולא אוסיף להכות כל חי שלא יארע לשום אדם שום צער כאשר עשיתי כשיהיה אור הלבנה כאור החמה כאור שבעת הימים, וזהו כאשר עשיתי כתחלת הבריאה.
ובזה מיושב ההמשך שבמקרא שנא' והיה אור הלבנה כו' ואור החמה יהי' שבעתים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא, דלכאורה צריך להבין דמה ענין זה לזה, אבל הוא הדבר שדברנו שע"י מילוי פגם הלבנה יתוקנו כל הפגמים ולא יהיה שום צער ויגון ואנחה, וכמ"ש [ישעיה סה] כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני כי הנני בורא שמים וארץ חדשה כו'.
וזה השייכות שיש לדפוס זה עם ההפטרה דפ' השבוע, שמנחם לכנסת ישראל ושמתי כדכד שמשותיך (ישעיה נד יב) פי' שבהשם יש שני ההי"ן האחת בצורת ד' ו' והשנית בצורת ד' י' והסימן דוד"י גמטרי' ד"ך, וזה מורה על שני המאורות הנקראים שכינתא עלאה ושכינתא תתאה ובכולם יהיה מאור החכמה העליונה הנקראת מזרח כי ה' בחכמה יסד ארץ, וזהו השער הפונה קדים שיפתח בחודש ושבת, וזהו כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תב"ל גמטרי' ב' פעמים רי"ו גמטרי' גבור"ה.
ולזה כפל הפסוק של והיה מידי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו שיבא כל בשר להשתחות דהיינו בעה"ז ואז ויצאו וראו בפגרי האנשים, אבל לעתיד יהיה חודש בחדשו כמו שבת בשבתו שאור הלבנה כאור החמה וכו' ברוך ה' לאו"א.
חידושי אגדה לחתונה
תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, עפ"י על זאת יתפלל כו' לעת מצא רק לשטף כו' (תהלים לב ו), דוודאי עיקר התולדות הם מע"ט שצדקתם עומדת לעד מה שסיגלו בעה"ז אפילו חשוכי בנים זוכין לזה, ואפילו מי שזוכה לבנים מ"מ העיקר הוא שיהיו יראי ה' ובן כסיל תוגת אמו דטוב שלא נברא דגם בבנים העיקר שיהיו צדיקים ואז מזכין לאבותם כמ"ש גבי יעקב מה זרעו בחיים כו' ולכך יעקב אבינו לא מת כו', וע"כ צריך הזיווג להיות לש"ש לא כדרך הבחורים שקודם החתונה עוסקים בלימוד ואח"כ פורקים עול תורה מהם, דאדרבא אח"כ לומדים יותר בטהרה וע"י שהזיווג הוא לש"ש זוכין לבנים כשרים וזה היה חטא דור המבול כי השחיתו דרכם שלא לש"ש, וזש"ה על זאת יתפלל כו' לעת מצוא זו אשה שנאמר מצא אשה מצא טוב, אין טוב אלא תורה, שעי"כ יקבע עיתים ללמוד בטהרה ואז רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו שלא יהיה עליו עונש דור המבול, וע"כ שבח הכתוב את נח שכל כוונתו היה לש"ש וע"כ ניצל מדור המבול, וז"ש שעיקר תולדותיהם של צדיקים שאפילו התולדות שמעמידים עיקר הזכות ע"י המעשים טובים שמסגילין אח"כ בזה מזכים לאביהם וע"כ מקדימין המעש"ט לפני הבנים עצמם.
לברית מילה
ג' מציאות מצא כו' והכתיב ונח מצא אבל הקב"ה לא מצא כו' [ב"ר פכ"ט], עפימ"ש תולדותיהן של צדיקים מע"ט עפי"מ שפירשתי לפירש"י גבי צהר ב' פירושים א' חלון וי"א אבן טוב וכתבו המפורשים דזה תלוי בב' פירושים דלעיל על בדורותיו אם היה צדיק גמור היה ראוי לחלון לראות ג"כ במפלת הרשעים אבל צדיק שאינו גמור אינו זוכה לראות כנ"ל, ואח"כ גבי ויפתח נח את החלון כו' פירש"י שהוא העשוי לצהר דבלא"ה צ"ל למה דורשין לגנאי מאחר שיש לדרוש לשבח וצ"ל דשניהם אמת דמתחלה היה צדיק שאינו גמור ואח"כ כשראה הניסים בתיבה נעשה צדיק גמור, וע"כ מתחלה עשה שתיהן אם יזכה יראה ע"י חלון, והחילוק בין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור היינו דצדיק גמור עובד בכל לבב ובמחשבה טהורה כמבואר במ"א, וז"ש תולדותיהן של צדיקים מעשיהם הטובים דהמחשבה נקרא אב והמעשה הוא התולדה וכיון שעושין במחשבה שהוא האב א"כ המעשה הוא התולדה, אבל צדיק שאינו גמור שעושה המצוה בלא מחשבה המעשה היא אב מלאכה, והנה כמו כן בענין מצות ברית מילה צריך להיות במחשבה ובמעשה כמ"ש ערלת בשר וערלת הלב, ונח היה נולד מהול, וז"ש הוא מצא שמצא את עצמו מתוקן במעשה שהיה מהול אבל עדיין היה חסר עבודה שבלב, וע"כ הקב"ה לא מצא בו נחת רוח עד אחר המבול שעבד ג"כ במחשבה ונעשה צדיק גמור ואז נתקיים בו ג"כ תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים.