קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר כו', ופרש"י מלמד שהיה אהרן בוש כו' ואמר משה למה אתה בוש לכך נבחרת, וצריך להבין ענין בושה זו מה טיבה וכי ייבוש האדם לקיים המצות.
והנה נתקשיתי בטעמו של פ' החודש למה תקנוהו דבשלמא פ' שקלים להזהיר על השקלים ופ' זכור לזכור מעשה עמלק ופ' פרה להזהיר על הטהרה קודם פסח אבל פ' החודש איני יודע מה מלמדינו בזה שהוא ראש חודש, ואין לומר בשביל קרבן פסח הלא באמת אין הדין כן רק פסח מצרים מקחו מבעשור ולא פסח דורות (פסחים צו.), גם צריך לבאר מה שאמרו חכז"ל (מנחות כט.) ג' דברים נתקשה משה, והסימן הוא שמו מ'נורה ש'רצים ה'חודש, וכבר ביארתי ענין הקישוי של המנורה בפ' תרומה [ד"ה ועפי"ז ביארתי], וצריך לבאר ג"כ מהו הקישוי של שרצים והחודש דלכאורה בשרצים אין מקום להתקשות דלא מצינו שום מין טהור בשרצים דכולן טמאים, וגם החודש הלא הסנהדרין חכמו ולמדו בע"פ קידוש החודש.
ולבאר כל זה נקדים ב' הגמרות דלכאורה סותרין זה את זה, דאיתא בסנהדרין (מג:) כל הזובח יצרו ומתוודה עליו כאלו כבדו להקב"ה בב' עולמות שנאמר זובח תודה יכבדנני, ועוד איתא בגמ' [שם] בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא מקריב קרבן כו' אבל מי שדעתו שפילה עליו כאלו הקריב כל הקרבנות שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה, ומלבד שהמאמרים בעצמם קשים להולמן לשון זובח יצרו ומתוודה עליו ועוד דקדוקים רבים, דגם נראים כסותרים זא"ז.
דהנה בודאי שמדת השפלות הוא טוב מאוד אבל צריך להזהיר שלא יהיה על ידי כך נסוג אחור מעבודת הבורא כשישים על לבו להכיר שפלותו וקיצורו בעבודת הבורא ואיך הוא מתלכלך בחטאים ועוונות כל שעה ורגע וכבר התוודה כמה פעמים ואעפי"כ שב אל קיאו עי"ז תגבר עליו המרה שחורה ויתרפה מעבודת הבורא מחמת הבושה והכלימה ואפילו להתוודת בפיו ושפתיו לא יוכל לפתוח פיו, ואעפ"י שבודאי ע"י הבושה זו נמחלין לו עוונותיו מ"מ לא יוכל לבא לאיזה מעלה יתירה להוסיף מצות ומעשים טובים ושלימות, וע"כ צריך להשיב אל נפשו הלא לכך נבראתי לעשות נחת רוח לפניו, והענין הוא שצריך להתעשת בשני דברים השפלות עצמו וגדלות הבורא שאם אינו מכיר רק שפלות עצמו עי"ז אינו יכול להחזיק ביראת ה' לקנות שלימות כי לפי דעתו שאם היה צדיק היה עובד ה', אבל האמת הוא שצריך לחשוב ג"כ בגדולת הבורא וידע ויבין שאפילו משה רבע"ה לא היה יכול לצאת י"ח נגד השי"ת שהוא אין סוף וא"כ למה יגרע עכשיו שאינו צדיק רק שצריך לדעת שלכך נברא וכנ"ל, וכמו שביארתי בפ' תרומה בענין המנורה.
וזהו אמרם ז"ל כל הזובח את יצרו שאינו זובח את עצמו בהכרת השפלות רק את יצרו זובח שהאדם מצד גשמיותו ויצר הרע הוא שפל אבל מצד נשמתו הוא גדול וע"כ מתוודה עליו שאינו מתבושש לעצור במילין הרי זה מכבד להקב"ה בב' עולמות הן בעוה"ז בהכרת שפלותו לפי חטאיו והן בהכרת גדלות הבורא שעי"ז יבא למעלה יתירה, אבל מי שדעתו שפילה עליו שהוא נבזה ונמאס אינו מרויח רק כאלו הקריב כל הקרבנות לכפר עוונותיו וא"ש שני הגמרות.
וזהו ביאור אמרם ז"ל בפ' איזהו נשך (ב"מ סא:) המעלה דכתיב גבי שרצים (אני ד' המעלה אתכם מארץ מצרים ויקרא יא מה) ל"ל ומשני שאמר הקב"ה אלו לא הוצאתי אתכם רק בשביל דבר זה די עיי"ש, וי"ל דזהו גופא הקישוי שנתקשה משה בשרצים מה מעלה יש בזה שנמנעים משרצים וכמ"ש רש"י דמעלה הוא לשון עילוי, ומשני כיון שהקב"ה צוה ע"כ הרי הוא מעלה גדולה שאמר ונעשה נחת רוח לפניו.
וכמו כן גבי חודש, שהלבנה מורה על השפלות והמיעוט והחמה מורה על הרבוי שהקב"ה נקרא שמש ומגן ה' אלקים (תהלים פד יב), וישראל נמשלו ללבנה, וכמו שביארתי מקרא (שה"ש ו י) מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה, שנשקפה כמו ששוחרין ומבקשים את השי"ת כלעומת זה כדרך שבא לראות כו', והיינו כמו הלבנה נגד החמה כל עוד שמתקרבת אל החמה אינה מאירה רק כשמתרחקת אזי מאירה, כמו כן כשאדם מכיר התרחקותו מהשי"ת אז הוא מאיר שהקב"ה שוכן את דכא, וזהו טעם נכון לפ' החודש בשבת לפני ניסן, כי בחודש הבא קונים שפלות ע"י אכילת מצה שמורה על הכנעה, ושבת הוא מורה על הריבוי מהרחבת השפע מלמעלה המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו צריך לקנות ב' המדריגות כנ"ל.
וזהו שאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, שע"י מדת הכנעה הזו אתם ראש לכל כמ"ש כי לא מרובכם כו' כי אתם המעט כו' וע"כ ויקחו להם איש שה, ע"ד שאמרו חכז"ל למה נבחרו צאן לקרבנות לפי שהם שפלים מכל כו' כשה לטבח כו' לפני גוזזי נאלמה כו' ולא יפתח פיו כו', כמו כן בחודש הזה המנהיג היא השיחה ובזה נתקשה משה [היאך] אפשר לאדם להתחזק ביראת ה', והשפלות יסיר לבו, והשיב לו הקב"ה כזה ראה וקדש כדמיון הנהגת הלבנה נגד החמה, שע"י התרחקותה מהחמה והשפלות נגדה, אזי מאיר על עבר פניה אור השמש.
וזהו ביאור הכתוב שהיה אהרן בוש שהיה עניו ביותר ולא היה יכול להתחזק לעבודה ואמר לו משה לא כן המדה רק קרב אל המזבח שאתה תקרב לזבוח היצה"ר ולא שתזבח את עצמך שע"י השפלות תתרפה מעבודת ה' כי באמת כל השפלות הזה אינו מגיע רק אל הגוף אבל הנשמה שבך טהורה היא, ואם תתנהג כן אזי תרויח בשתים, דהיינו ועשה, שתתקן את חטאתך העוונות שלך, ואת עולתך, העולות שלך לעלות למדריגות גבוהות, וממילא וכפר בעדך ובעד העם, שתוכל לעשות טובות גם לשאר עמא דארעא ולנטלם ולנשאם.
זאת החיה אשר תאכלו כו' מפרסת פרסה ושוסעת שסע מעלת גרה כו' ואת החזיר כי מפרסת כו' גרה לא יגר כו', הנה בנוהג שבעולם כשאדם נותן סימן בדבר על איזה ענין צריך שיהיה להסימן ההוא קצת שייכות להנסמן שלא יטעה להיפך, ומכש"כ כשהבעל מלאכה בעצמו עושה סימן במלאכתו, א"כ איפוא יקשה מה שייכות יש לסימני מעלה גרה ומפריס פרסה עם סימני טהרה, גם קשה מ"ש גבי חזיר כי מפרסת פרסה וגרה לא יגר אין לו פירוש כלל, וגם למה כתיב לשון עתיד, והול"ל והוא גרה איננו מעלה.
אמנם ביאור הדבר כי כל הגוים ערלים שואלין ומונין את ישראל אם אמת שאסור לאכול חזיר למה בראו הקב"ה בעולם, ואולם סוד ה' ליראיו ודעת לנבון נקל ורשעים בחושך ידמו, וכמו שפי' גם כן למה הזהיר הקב"ה על אכילת עץ הדעת ונאמר בו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, עוד קשה הלא מדתו של הקב"ה לפרוע מדה כנגד מדה לפי שאין הקב"ה מעניש את האדם בשביל נקמה על שהרע לו רק שהעונש הוא טובה גדולה להנענש למען יזדכך ויתלבן ויזכה לעמוד בהיכלו של מלך כמ"ש וישב מצרף ומטהר כו' (מלאכי ג ג) יתבררו ויתלבנו כו' (דניאל יב י).
ואולם הענין הוא כך ידוע מ"ש המקובלים ע"מ שכתוב תרח אבי אברהם ואבי נחור כו' שבפסוק זה מבואר סוד מעשה בראשית שהיה הטוב בפני עצמו והרע בפני עצמו ולא היה בקליפה שום כח להתגבר על הקדושה כמו שאי אפשר לשום אדם להמרות נגד מלך בו"ד כל זמן שהוא עומד בחצירו של המלך, רק המעשה היה כן כשעלה ברצון הקב"ה לברוא האדם נמלך בפמליא שלו והתחיל השטן לקטרג שהוא היה שר גדול מכל מלאכי מעלה ונתקנא באדם והמריד כל צבא מעלה ומכח זה הושלך לארץ, ומ"מ השקט בל יוכל ולא מצא לו חבר בכל ברואי מטה רק הנחש שהיה גבוה וערום מכל והוא היה הממוצע בין האדם והשרצים שאין בהם שום מין טהור, והשטן נתלבש בו ודבר מתוך גרונו ועשה והצליח שחוה שמעה לקולו ונתנה ג"כ לאדם ולכל ב"ח ואכלו ועברו על צוויו של הקב"ה, הנה מחמת זה פרח המדון והרשעה לכל באי עולם שעי"ז הוגבר כח הקליפה להסית ולהדיח האדם להמרות עיני כבודו, וזהו פי' עץ הדעת טוב ורע כי דעת לשון אהבה כמו וידע אדם, שע"י אכילת עץ הדעת שעבר על דעת קונו נתן כח בקליפה להתגבר על הקדושה ולהחשיך אור ה' צבאות, וזהו ענין היצ"ט והיצה"ר וכמו שביארתי במ"א שלכל אדם יש יצ"ט ויצה"ר דהיינו שיש בו התגברות מטוב ורע וכשזוכה יגבר הטוב על הרע וכשאינו זוכה עשה להיפך.
והנה מבואר בס' התניא [ח"א פ"ו] שיש ד' קליפות והם הנזכרים ביחזקאל [א] והנה רוח סערה בא מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל שהוא השכינה, דהיינו שג' קליפות הראשונות הם מס"א ורע גמור שאין בו טוב כלל ומהם נמשכו יניקות כל ב"ח הטמאים ומשם מחצב נפשות אה"ע, ודברים הללו אי אפשר להם להתעלות ולהתקדש בקדושה של מעלה עד אשר יעבור רוח הטומאה ואז עתיד חזיר לטהר, וע"כ מי שנזדמן לו בפיו ח"ו אכילת דבר טמא, אעפ"י שמתפלל ולומד בכוונה מ"מ אי אפשר שיהיה לענין ההוא עליה כיון שבא ע"י כח הטומאה עד שיעבור רוח הטומאה מן הארץ, וע"כ בתחילת הבריאה שכל עבודת האדם היה רק לשמרה במל"ת ולעבדה במ"ע, היה אפילו הגשמיות שלו מזוכך, משא"כ אח"כ כשנתערב טוב ורע והאדם עושה להנאת עצמו ומתגשם ואינו יכול לעלות ע"כ הוצרך הפירוד והמיתה, וכמ"ש בספר הזוהר [ח"א קל"ז ע"א] על ענין הנסכוי שלכך לא נרקב וממנו תתחיל התחיה לפי שאינו נהנה משום אכילה רק ממוצאי שבת, ובעת ההוא כבר שב אדם בתשובה שלימה, וכבר ביארתי ג"כ ענין המחצית השקל שנתנו ישראל היה לכוונה זו, עיין לעיל בפ' כי תשא.
והנה כתב בשל"ה על ענין קנה וושט שיש באדם, שהקנה הוא כנגד עוה"ב שאינו מקבל שום מאכל ומשקה רק הדיבור יוצא ממנו, והושט הוא כנגד עוה"ז שמקבל כל המאכלים, ונ"ל דענין חיבורן הוא רמז להעלות כל תמצית המאכלים שבהם אל הלב התלוי בהקנה והשאר נדחה לחוץ, ועיקר חיות האדם הוא ע"י הרוחניות, והיינו דוקא במאכלים טהורים שיש בהם בחינת טוב משא"כ בטמאים א"א להם לשום העלאה, וע"כ סימני טהרה הם שוסעת שסע שפרסותיו סדוקין להורות שהם מחצה טוב ומחצה רע, גם מעלה גרה כי גרה הוא הקנה כמו שאמרו (יומא כה.) הרגל והחזה והגרה, ופי' שהיה על אופן שיוכל להיות לו עליה להקנה, וזהו אמרם ואת החזיר כי מפריס פרסה פי' שזה מורה שיוכל להיות בו חלק טוב אבל אין בו כח טהרה שיוכל להיות בו העלאה וזהו והוא גרה לא יגר כל זמן שלא יעברו גלולים מן הארץ, טמא הוא לכם, משא"כ כשיעבור רוח הטומאה תהיה ההעלאה מעצמה אזי עתיד חזיר לטהר, וסימני עופות לא נאמר רק סימני דגים סנפיר וקשקשת ששט ופורח בהם לעלות על הר בית ה'.
שערי ציון
ויהי ביום השמיני וגו' כי היום ד' נראה אליכם וגו', במדרש איתא דהוראות של ויהי על הצער היה שמתו נדב ואביהו, וע"ז קשה מה בא ללמדנו פה בתיבת ויהי הלא זה אמור בפ' דלקמן, ובמפרשים איתא שהצער היה שלא השרה שכינתו בתוכם כל ז' ימי המלואים, ובאמת צריך ביאור מה שהבטיחם משה בזה [וירא אליכם כבוד ד'] משמע דבלא זה לא היו שומעין לו דהוי כמו ע"מ לקבל פרס הלא אין רשאי לעבוד בשביל לבא למדריגה, ואם עושים בשביל כך בוודאי לא יעלה בידם כמ"ש הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם.
והנה החודש הזה [אייר] הבע"ל למראה עינים הוא חמתי כשנחקרנו בעולם שנה נפש מורה על מדה"ד דהיינו בעולם המזל שלו שור המורה על מדה"ד כמ"ש (יחזקאל א י) ופני שור מהשמאל, ובשנה שהוא הזמן הם רוב ימי הספירה בחודש הזה שהם ימי הדין, ובנפש מצינו כל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה שפלטתו העזרה נדחה לחודש הזה.
והנה בספר יצירה [פ"ה מ"ז] איתא המליך אות וי"ו בהרהור כו' וצר בהם שור בעולם אייר בשנה וכוליא ימינית בנפש זכר ונקבה, להבין כל זה נ"ל דהנה בוודאי בחודש הזה שייך הוא"ו וכמו שביארנו בחודש העבר [ניסן] ששלט אות ה' דהיינו ה' מוצאות הפה והשומר פיו ולשונו זוכה לדבר אמת, וזוכה להוא"ו דהיינו מדת אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב שהיה מרכבה לאות וא"ו של השם, וכמו שביארתי במ"א על פסוק וישקול אברהם לעפרן ששקלי אברהם הכבידו על עפרון שעפר"ן גמטריא ארבע מאות בגמטריא ר"ע עי"ן [עי' בעה"ט] ונתן לו אברהם ת' שקלים להכריע את שקלי עפרון והיינו שלקח ממנו הוא"ו של כף מאזנים שההכרע תלוי בוא"ו כידוע והיינו בעבור שעפרן אחז עצמו בשקר שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה, וע"ז מתפללין ביוצר זכור לי שקלי עפרן.
והנה מצינו בגמ' (ר"ה יא.) שהחודש הזה נקרא זיו ונחלקו רש"י ותוס' בריש מס' ר"ה בפי' נולדו בו זיותני העולם ע"ש, ויש לפרש ג"כ שזיותני העולם מורה על ג' אותיות המתגלים בחודש הזה להגביר חסדי המקום דהיינו כד"ט שהם החילופים של שם אלקים כידוע ששם אלקים בפשוטו מורה על מדה"ד וכשהוא מתחלף משתנה לרחמים והיינו יום כ' בספירה ויום כ"ד ויום ל"ג כמ"ש בשל"ה ויום ל"ג ידוע קדושתו שהוא אחר עבור ב' שלישי הספירה דהיינו בשליש הא' הוא ר"ח שבכל שליש באים לקדושה חדשה וכ"כ חודש אייר הוא שני שלישים מן השנה.
והענין הוא שאותיות זי"ו הם אותיות פשוטים בלי חלל ואין כמוהם בכל הא"ב, וא"כ מורים בודאי על המחשבה הפשוטה בלי צמצום, שכל דבר שיש חלל בתוכו מורה על צמצום וא"כ מורה על הקב"ה, ואפשר שזה"ש בזוה"ק [ח"ב קנ"ח ע"א] כשיו"ד תגא על וא"ו היא אשת חיל עטרת בעלה דהיינו שאות זיי"ן מורה על מדת המלכות [מדה השביעית] שאמרו חז"ל שיש בה שני הפכים שאמרו משל למלך שהיה לו בת יחידה ומסר כל מפתחות בידה שאם עושים רצונו הוא זיין אותם ומפרנס אותם ואם לאו הרי זיין לנגדם דהיינו כלי זיין ומיני עונשים, וכ"כ איתא במדרש (ויק"ר יג ד) את זה תאכלו כו' ואת זה לא תאכלו כמ"ש אם תאבו ושמעתם טוב הארץ וגו' [ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו]. היינו דאמרינן [בספר יצירה פ"ד] שבע כפולות שיש בהן טוב ורע דין ורחמים.
והורו לנו הקדמונים להמתיק הדינין בשורשן ע"י המחשבה. וזה ביאור מה שכתוב לעומת העצה יסירנה, שפירש בספר שער גן עדן שיסיר הדינין, וביאור דבריו העצה הם מקום הכוליות היועצות שכשהחכמה העליונה משפעת כל הדינין נמתקים, ואפשר שע"כ אומרים בר"ה היום הרת עולם דהיינו לשון הריון המורה על המחשבה כמו הרה עמל וכמבואר בספרים שבתשרי היה המחשבה ובניסן היה מעשה ויכולין הדינין השולטים בתשרי להתמתק ע"י המחשבה, וע"כ קורין הזי"ו ל"ך ובזה יתורץ שהיו שמנה מלכים באדום ולא יצא עולם התיקון רק ע"י מלך השמיני.
והנה בקיצור נאמר שזהו ההמשך המליך אות וא"ו הנוטה לרחמים בהרהור ע"י המחשבה וצר בהם דהיינו העטיף וכיסה שור בעולם את הדינין או שכבש והיצר אותן וכמ"ש על נושא שכיבשם ולא שח"ו יכריעו הכף מאזנים רק שכיבשם לבל יתראו, ואייר בשנה דהיינו החודש הח' שיתגלו עכשיו החסדים מחודש ניסן ומפסח וכוליא ימין בנפש וכמ"ש לעומת העצה יסירנה, וע"כ אומרים וכל קרב וכליות יזמרו לשמך שלכאורה אין לו הבנה שעיקר השיר הוא בפה אבל הענין לפני דברינו שזמורות הוא לשון המתקה ששוברין הדינין ולכן כל איש מצוק שלא מצאה ידו להכין את עצמו על חג הפסח הוא יתטהר ויתקדש בחודש הזה.
והנה כמו כן בשבעת ימי המלואים שהיה נגד ימי הבנין לא נתגלו עדיין שפע חסד הבורא עליהם היה קשה עליהם, והיינו בשביל שמשה שימש בחלוק לבן שאין לו אימרא דהיינו לבוש ושהחסדים לא יכלו להתלבש ולהצמצם בעוה"ז, וע"כ קרא משה ביום השמיני לאהרן ולבניו דהיינו האיש חסד וכל בניו ולזקנ"י ישראל תקוני דיקנ"א כמ"ש וקמץ הכהן שהזקן הוא דוגמת קמץ וצוה להם על הקרבנות המיחדים כל העולמות כידוע, ולכך נאמר סולת בלולה לשון נקיבה אע"ג דהול"ל בלול כמ"ש במ"א כי סולת הוא לשון זכר, אבל בלול"ה בגימט' חכמ"ה, כי היום ה' נראה אליכם שעכשיו יתגלו עליכם החסדים, אבל נדב ואביהו שהקריבו לפני ה' אש זרה שהגבירו הדינים אשר לא צוה אותם, פי' לשון צותא חדא שלא היה התחברות לכן נענשו, וכ"ז מרומז בתיבת ויהי דהיינו מיתת נדב ואביהו וגם מה שלא נתראה שכינה אליהם עד עכשיו כולא חדא הוא וכנ"ל.
חידושי אגדה לחתונה
ויקריבו אש זרה כו', דלכאו' חטא אדה"ר ושל נדב ואביהו וגם של העגל הכל היה על דרך אחד, דהשי"ת ברא את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים דהיינו יצ"ט ויצה"ר, ואם מערב טוב ורע הוא גרוע יותר דהיינו אם עושה עבירה ביצ"ט שנדמה לו שהוא מצוה או מצוה ביצה"ר שיש בה פניה או טעות שסבור שהוא מצוה ובאמת היא עבירה עי"כ אינו יכול לעשות תשובה ומערב טוב ברע, וכמו כן באדה"ר עשה עבירה שאכל מעץ הדעת לשם מצוה שנתפתה לדברי הנחש והייתם כאלקים יודעי טוב ורע ונפקחו עיניכם שלא אכל לתאות הגשמיות ליהנות מגוף האכילה רק כוונתו היה לש"ש, וכמו כן נדב ואביהו שלא נשאו נשים להיותן קדושים ונהפוך שע"י שנשא אשה לומד בטהרה ולא נאמרה פרישות מהאשה רק למשה אבל לשאר ישראל נאמר שובו לכם לאהליכם, וכמו כן בענין העגל שלא עשאוהו לשם ע"ז רק אשר ילכו לפנינו למנהיג ושתפו ש"ש ודבר אחר כדאיתא בגמ', וזהו ויקריבו לפני ה' אש זרה שאין חפץ להשי"ת באש כזה ע"י היצה"ר אשר לא צוה אותם לשון התחברות צוותא חדא והיינו שלא נשאו נשים רק התחברות אחר היה שם דהיינו תערובת טוב ורע, וזש"ה (איוב ה כד) וידעת כי שלום אהלך, שיהיה לך שלום ממלחמת היצה"ר, וזה יהיה ע"י ופקדת נוך שיהיה לך אשה ועי"כ לא תחטא שתהיה נשמר מהרהורי עבירה.
לברית מילה
ויהי ביום השמיני כו' זה הדבר כו', במדרש פ' נשא מוקי לה אמצות מילה, והענין הוא עפימ"ש שכפה עליהן ההר כו', וצריך להבין דא"כ יש טענה לאומות העולם, והענין הוא דבכל דבר צריך להיות במחשבה ובמעשה, דכששוכרין משרת מקבל עליו לציית על כל מה שיצוו אותו רק אח"כ לפעמים שאינו עושה עבודתו בשלימות מגלגלין עמו כפי האפשרי הן לטוב הן למוטב, משא"כ אם מתחלה אינו רוצה לקבל עליו לעבוד בשלימות אין שוכרין אותו כלל, ולכך ישראל היה להם מחשבה טובה שאמרו נעשה ונשמע כי הכל חפצים ליראה את השי"ת, רק לענין המעשה הוצרך לכפיית ההר, משא"כ אוה"ע שמתחלה מיאנו מלקבל וכמ"ש בספרים [ערבי נחל פ' נצבים] ע"פ הוא עשנו כו' (תהלים ק ג) לשון הכרח ולכך ולו אנחנו, והנה קבלת עול מלכות שמים הוא העיקר וזה תלוי בשמירת שבת המורה על חידוש העולם ולכך מחלל שבת הוי מומר לכל התורה, וזהו כוונת המדרש [ויק"ר כ"ז י] למלך בשר ודם שציוה כל הרוצה לבוא אליו מתחלה יראה פני המטרונא ר"ל שמתחלה יקבל עליו שמירת שבת שהוא הוראה ומופת שקבל עול מלכות שמים, ולכן כתיב שבעת ימים יהיה עם אמו דקודם לכן לא ירצה, וכמו כן מצות ברית מילה ליום ח' דע"י המילה נחתם לעבד להשי"ת צריך להיות אחר שעבר עליו שבת א', וכ"כ במשכן שהיו מצפים להשראת שכינה לא היה יכול להגלות עד יום השמיני שהיה ביום א' כמ"ש עשר עטרות כו' והיינו אחר שבת קודש וע"י ברית מילה, ולכן כתיב זה הדבר אשר תעשו ואז ירא אליכם כו' שיבוא להילד נשמה קדושה.