והיה כאשר ירים משה ידו וגו׳ בגמרא דראש השנה וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו׳ ולכאורה אכתי הקושיא במקומה עומדת וכי ידיו של משה וכו׳ כיון שהכל תלוי בישראל אם מסתכלין כלפי מעלה ולמה הוזכר בפסוק על שם משה שנאמר והיה כאשר ירים משה וגו׳ וכי ידיו של משה וכו׳ הלא ההסתכלות של ישראל כלפי מעלה הן העושות מלחמה:
אמנם כן נודע באמת שהיות עיקר עבודות האדם ליוצרו הוא בדעת שעל ידי שידע ויבין וישכיל את הבורא באמת יעבדנו כמו שאמר הכתוב (דברי הימים א כ״ח, ט׳) דע את אלהי אביך ועבדהו והדעת מתחלק לאהבה ויראה שבידיעתו ידיעה שלימה את השם יתברך הוא אוהב אותו וירא מפניו לשמוע בקולו ולשמור מצוותיו והנה אהבה ויראה הם הנקרא ידים וזרועות עולם וזה ידוע ומפורסם שמשה רבינו ע״ה היה הדעת של כל ישראל וזהו כאשר ירים משה גו׳ שהוא הדעת של כל ישראל שעל ידי הדעת מרים ידו שהם אהבה ויראה כאמור שהם נקרא זרועות עולם ואז על ידי זה מסתכלין ישראל כלפי מעלה כיון שהדעת שלהם עם בחינת אהבה ויראה נתרומם ולכן גבר ישראל וכן להיפך וכאשר יניח וגו׳ ואם כן נמצא שההסתכלות של ישראל כלפי מעלה או למטה הוא עצם בחינת הרמת ידי משה או הנחתם כמבואר:
ויאמר ה׳ אל משה קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם וגו׳ והיא תימה למה צוה השם יתברך שיראו את הלחם ומה לו בזה אם יראו דורות הבאים את זה או לא. אמנם הן אמת נודע מה שאמר הכתוב ממרחק תביא לחמה והוא ענין כי השכינה כביכול מצמצמת את עצמה ליתן מזונותיהם של ישראל על ידי איזה סיבה מהסיבות והשכינה כביכול מתלבשת בתוך אותה הסיבה לזון ולפרנס כל אחד ואחד מישראל לפי מזונו וטבעו וזהו מזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא והוא מזל אל״ף עילאה שהשכינה מתלבשת בו לזון כל אחד ואחד מישראל:
וזהו אל תלחם את לחם רע עין (משלי כ״ג, ו׳) כי באמת הלחם יורד מן השמים ממקום קדוש כאמור על ידי התלבשות השכינה בסבה מן הסבות והנה אמרו רז״ל שעת אכילה שעת מלחמה שצריך להלחם עם היצר הרע בשעת אכילה וכמו שאמרו רז״ל סעודה שהנאתך ממנה משוך ידיך ממנה והנה כשבא המזון לאדם מהשם יתברך בעצמו על ידי איזה סבה שיזדמן לו שירויח בה מזוני או אפילו על ידי בני אדם אם הם טובי עין ונותנים לו לחם לאכול אז הוא יכול לעשות כן להלחם בשעת מלחמה שהוא שעת האכילה משאל כן כשהוא אוכל אצל בני אדם שהם רע עין אז לא תוכל להלחם את הלחם רצה לומר להלחם נגד היצר הרע בשעת אכילה כיון שהנותן הוא רע עין ובא לו הלחם שהוא אוכל מסטרא דרע עין שהוא סיטרא דיצר הרע ואז לא תוכל להלחם עם היצר הרע כיון שזה המאכל מסיטרא דיליה ולכן כל אחד ישים עיניו ולבו שלא ליהנות משל אחרים אם הם רע עין כי אין השכינה מלבשת שם באותו מאכל ואז לא תוכל להלחם בשעת אכילה משאל כן אם ישים מגמתו נגד השם יתברך כל מה שיתן לו השם יתברך יקבל בסבר פנים יפות ולא יסמוך על קבלת דבר קצוב מהאנשים המתנדברים לו די ספוקו כי מתת אלהים הוא שם השכינה שורה והשכינה מתלבשת באותו מזון היורד לאדם ועל השכינה נאמר ממרחק תביא לחמה שהוא על ידי מזל א׳ עילאה כאמור. וזהו הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין פירוש כי הנה נודע כי החכמה בא מדרום רצה לומר מעולם העליון שנקרא דרום והעושר בא מעולם העליון הנקרא צפון ולכן הרוצה להחכים שיתקיים בחכמתו פירוש שיהיה חכמתו במדת דרום כמו שהוא למעלה בעולם העליון עולם הדרום ולא יקלקל בעולם הזה כחמתו הנתונה לו מעולם עליון וכן העשירות שבא מצפון יצפין פירוש שיהיה עשירתו בעולם הזה ויעשה בה כמו שהיא נתונה לו מעולם העליון שלא יקלקל עולם העליון בעשירות. וזהו קח צנצנת אחת פירוש כי באמת למה נקרא שמו מן כי לא ידעו מה הוא שהוא רוחניות עליון יורד מן השמים וגם עתה היום הזה יורד מן השמים לכל אחד ואחד מזונו כאמור על ידי התלבשות השכינה באיזה סיבה מן הסיבות רק שבדור המדבר ירד מן השמים בלי שום התלבשות באיזה סיבה ועתה נתלבש לפי הסיבה וזהו קח צנצנת אחת רצה לומר כלי ותן שמה מלא העומר מן שיתלבש בתוכו בחינת מן שהוא לחם מן השמים שיתלבש בכלי על ידי סיבה מן הסיבות וזהו למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר שידעו שהייתי נותן במדבר בלי שום התלבשות והתכסות באיזה סיבה לכן גם עתה שנתלבש ונתכסה באיזה סיבה מן הסיבות ידעו ויבינו כי זהו הלחם בעצמו שיורד מן השמים והבן:
ויאמר אם שמוע תשמע ודרשו רז״ל אם שמוע בישן תשמע בחדש:
הנה כששומע דברי תורה עושה רושם במוחו האותיות שיצאו מפי המדבר ואף שאחר כך מסתלק ממנו מכל מקום נשאר רושם במוחו ועל ידי זה יוכל לקבל דבר חדש וההסתלקות של הראשון גורם שיוכל לקבל שנית כמשל כלי שמלאוהו ורוצה למלאותו שנית צריך להתרוקן תחלה וכן הדבר הזה אך הרשימו שנשאר הוא הכלי שיקבל בו עוד דבר חדש שאילו לא היה נשאר אפילו הרשימו לא היה יכול לקבל יותר כי על ידי הרשימו שנשאר תחלה מזדכך המוח שיקבל יותר שכל וכן אחר כך גם זה נסתלק ומהרשימו שנשאר הוא מזדכך ונעשה כלי לקבל עוד עד עולם:
וכתיב בשלמה המלך ע״ה (קהלת י״ב, ט׳) איזן וחיקר תיקן משלים הרבה ודרשו רז״ל שעשה אזנים לתורה כי מתחלה היתה התורה ככפיפה שאין לה אזנים ועשה לה אזנים הענין הוא כי בסיני שמעו מפי הקב״ה כל התורה כולה בדבור אחד מה שאין האוזן יכול לשמוע נמצא לא היה באפשרי ששמיעה כזאת תעשה רושם בהם על כן אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ורק משה קיבל כל התורה מסיני והיה בכחו לשמעו ומסרה ליהושע בבחינת מסירה לבד ויהושע לזקנים מדריגה אחר מדריגה עד בימי שלמה שירדו המדריגות עד שלא היו יכולים לקבל השכל בלי התלבשות כמו שהיה בימי משה ויהושע שהיו שומעים התורה כאשר היא בלי לבוש אבל בימיו הוצרך להיות על ידי לבוש והמוחין שהוא השכל לא היו יכולין לקבל כי אם על ידי לבוש כמו על ידי משלים ואז היו מבינים נמצא שעשה אזנים לתורה שיכלו לשמוע ולהבין על ידי שתיקן משלים הרבה והלביש החכמה בלבושין:
והנה כל העולם כולו נברא באותיות כדכתיב ואתה מחיה את כולם, (א״ת ה׳, א״ת) הם כ״ב אותיות מאל״ף ועד תי״ו וה׳ הם ה׳ אותיות מנצפ״ך, מחיה את כולם הוא החיות של כל דבר והוא גם כן מאמר (תהלים ל״ג, ו׳) בדבר ה׳ שמים נעשו והקב״ה ברא את העולם כדי להטיב לברואיו נמצא מהראוי שימצא תמיד טובו בעולם בל יחסר תמיד כי זהו רצונו מקודם אך צפה הקב״ה שאילו כן היו מתרחקין מעבודתו כדכתיב (הושע ב׳, י׳) וכסאף הרביתי לה וזהב עשו לבעל מרוב טוב שהשפיע להם לכן עשה יתצמצם הטוב ויתעכב שפעו לפעמים כדי שישובו אליו. והנה הכ״ב אותיות בהם ברא הקב״ה את עולמו והם חיות העולמות כולם והיה הטוב נשפע בלא מעכב והיה מן הנמנע לקבל מטעם האמור לכן באו האותיות מנצפ״ך הם הנותנים שיעור ומגבילין השפע וזהו מ״ן צפ״ך בשביל שצפה הקב״ה שאי אפשר ליהנות מטובו הגדול שלא יחטאו ערבב והגביל השפע כמבואר למעלה ומי שיבין זה שמה שנתמעט אצלו הטוב הוא בשביל שישוב אל ה׳ שזהו ענין למודי ה׳ אז כשמבין ושב לשמו יתברך מבטל תיכף הדינים ששורין עליו כי לא באו רק להשיבו אל האמת. וזהו מנצפ״ך צופים אמרו, מי שהוא צופה ומסתכל תיכף ושב אל האמת אז הדינים בטלים ממנו ונפתחו הרחמים והדינים נמתקים ומתאחדים למעלה וזהו אמרו מלשון חיבור כמו אימרא:
וזהו עיקר שידע האדם שהכל הוא בהשגחה פרטיות ומלמדהו מוסר כמו שדקדקו חז״ל עד היכן יסורים אפילו הכניס ידו ליטול פרוטה כו׳ להודיע עד היכן השגחה כוללת והכל ללמד מוסר בהשגחה וידע שכל שבעולם הוא גלוי אלהותו יתברך נמצא האיך שיהיה הכל ישר כי הכל הוא חיות אלהות כמו שאמרו (קהלת ז׳, כ״ט) אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים והבן. והנה כתיב (משלי ג׳, ח׳) רפאות תהיה לשריך הענין כי שאל המין מפלגא ולעילא וכו׳ והשיב לו וכו׳ ונמצא באמת צריך האדם לראות שלא יהא ח״ו חלק מפלגא ולתתא פירוש שלא יהא פוגם בברית כי כתיב (במדבר י״ט, י״ד) זאת התורה אדם כי האדם הוא חלק מהתורה ובחלק יש הכל וכל אדם הישראלי הוא תורה שלימה וכתיב (תהלים י״ט, ח׳) תורת ה׳ תמימה כן צריך האדם להיות תמים בכל השני חצאים ולכן נקרא התורה ברית כי הכל תלוי בשמירת הברית וזהו רפאות תהיה לשריך שאפילו מהטבור ולמטה מרפה שיהיה שלם. והנה קלקול הברית בא מפני שעין רואה ולב חומד לכן לתקן זה צריך להגביר חוש השמיעה כי חוש השמיעה עלוי׳ ביותר מעלה מחוש הראיה. והנה הסומא מפני שבטל כח הראיה נתגבר חוש השמיעה אצלו כנראה בחוש מפני שנאסף הראיה ושבה לחוש המשיעה. ולכן צריך האדם להחזיר חוש הראיה ולאסוף לפנים ולהכניס בחוש השמיעה ויגביר חוש השמיעה ואז לא יראה ולא יחמוד:
וזהו אם שמוע בישן תשמע בחדש על ידי הרשימו שנעשה כלי לקבל והישר בעיניו תעשה שבאמת אין מזל לישראל שורש למעלה מהטבע והוא דרוש ארוך ותבוא במקום אחר שזה נקרא ישר בעיניו והאזנת למצותיו שתכניס לבחינת חוש השמיעה להגבירה על הראיה ולהשיב חוש השמיעה לאזנים כאמור אזי יהיה חבור ודביקות ושמרת כל חוקיו הוא ענין הברית הנקרא חק ואז כל המחלה וגו׳ כי אני ה׳ רופאיך כענין רפאות תהי לשריך אפילו מפלגא ולמטה והבן:
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו׳ ולקטו דבר יום ביומו וגו׳ הנה התורה היא נצחית כי אורייתא וקודשא בריך הוא חד וצריכה להיות אין סוף בהיה והוה ויהיה ואיך שייך זה בכל אדם ובכל זמן: Behold, I am about to rain bread from heaven for you, [and the people shall go out] and gather a day's portion every day (Ex. 16:4). Now, the Torah is eternal since “Torah and the Holy Blessed One are one” (Zohar 1:24a), and it needs to be limitless in past, present, and future; but how is this relevant to every person and every time?
הענין הוא כי בהיות ישראל במצרים בכור הברזל נזדככו כל כך עד שבחמשים יום יכלו לקבל התורה מחמת הזדככות גופם ומחמת זה הוצרך לקרוע להם ים סוף שילכו בתוך הים כי היה ההכרח להיות הסדר כך בכדי שיזדככו יותר ויותר עד שאחר כך במתן תורה אמרו רז״ל ספסקה זוהמתן והיו הולכים ומזדככים באופן שהיה הגשמיות הלוך וחסור עד שאחר קריעת ים סוף הזדככו כל כך עד שיוכלו לקבל חיות העליון בלי שום לבוש מחמת הזדככות חומרם הגשמי כי השפע נשפע מלמעלה כפי עובי המקבלו ודקותו החיות הבא מלמעלה נמשך על ידי הדבור שנקבע בפה האדם כנודע לכן תיכף אחר קריעת ים סוף נאמר להם פרשת המן ויצאו העם ולקטו דבר יום ביומו שכל אדם יקבל החיות העליון בלי שום לבוש רק לחם אבירים אכל איש (תהלים ע״ח, כ״ה) ועל ידי מה יהיה המשכה דבר יום ביומו רצה לומר על ידי הדבורים שמדברים מידי יום ביומו בדבורי האמת והתורה עד שלאחר שחזרו לגשמיותם ונתעבה חומריותם לכך ההשפעה היורדת מלמעלה מתלבשת בכמה לבושין כפי כח המקבלים ואם כן גם היום בהוה יש בחינת מן אך הוא על ידי לבושין לכל אחד מתלבש חיות שלו בכלי כל אחד לפי בחינתו דהיינו הדבר שממנו באה לו פרנסתו והחכם עיניו בראשו (קהלת ב׳, י״ד) להבין כי חיות הבורא ברוך הוא הוא שנתלבש בדבר ההוא ומצמצם את עצמו באותו דבר והוא רק כלי אל החיות העליון. לכן אמר השם יתברך אל משה קח צנצנת אחת ותן וגו׳ והנח אותו לפני ה׳ למשמרת לדורותיכם רצה לומר כי לדורות הבאים שנתעבה חומריותם עד שלא יוכלו לקבל החיות כי אם על ידי כלי צריך להתלבש בכלי הגשמי כפי המקבלים וזהו קח צנצנת רצה לומר כלי ותן שמה מלא העומר מן רצה לומר מן החיות מתלבש בתוך הכלי שהוא הצנצנת וכן היום יש גם כן קריעת ים סוף ואחר כך בא המן כי בכל יום אנו אומרים שירת הים וצריך לצייר בדעתו כאלו אומר השירה על הים כבאותו פעם ונעשה באמת למעלה בחינת קריעת ים סוף כנודע כשאומר בכוונה שלימה כאמור בזוהר הקדוש מזה ואחר כך מקבל החיות כאמור כל אחד לפי בחינתו לכך כתב השולחן ערוך טוב לומר פרשת המן בכל יום למען ידע כי פרנסתו באה בהשגחה עליונה והבן: The matter is that when Israel was in Egypt, the iron furnace, they were so clarified that after fifty days they were able to receive the Torah because of their bodies’ clarification. And because of this the Sea of Reeds needed to split for them so they could walk through the sea; this needed to be the order so that they could clarify more and more to the point that afterward, at the Giving of the Torah, our Sages of Blessed Memory said that their impurity ceased (Shabbat 146a). And they continued clarifying in this way, that the materiality continually diminished to the point that after the splitting of the Sea of Reeds they had clarified so much to the extent that they could receive Upper Life-Force without any garment, because of the clarification of their physical materiality. For the abundance flows from above according to the thickness or thinness of the recipient. And the life-force that comes from above is drawn by way of the speech that is fixed in a person’s mouth, as is known. Therefore immediately after the splitting of the Sea of Reeds, the passage of manna is stated, and the people shall go out and gather a day's portion every day, that each person received Upper Life-Force without any garment, just Man eating the bread of the angels (Psalm 78:25). And by way of what will it be drawn? A day's portion [davar] every day, which is to say by way of the words [dibburim] that they speak from day to day in words of Truth and Torah, until after they have returned to their materiality and their physicality has thickened – therefore the flow descends from above garbed in several garments according to the power of the recipients. And if so, even today in the present there is the aspect of “manna,” but it comes by way of garments; for each person, his life-force is garbed in a vessel, each person according to his aspect, meaning the thing from which his sustenance comes. And the wise person has his eyes in his head (Ecclesiastes 2:14) to understand that the Blessed Creator’s life-force is what is garbed in that thing, and [God] has contracted [God’s] self in that thing, and it is merely a vessel for the Upper Life-Force. Therefore Blessed God said to Moses, Take a jar, and put [an omer of manna in it,] and place it before the LORD to be kept throughout your generations (Ex. 16:33), which is to say that since in the coming generations their physicality will thicken until they can only receive the life-force through a vessel – it needs to garb itself in the material vessel according to the recipients. And that is [the meaning of] Take a jar, which is to say a vessel, and put an omer of manna in it, which is to say manna, the life-force, is garbed within the vessel, which is the jar. And similarly today there is also the splitting of the Sea of Reeds, and afterward the manna comes; for every day we recite the Song of the Sea, and one must imagine in his awareness as if he is reciting the Song at the Sea as in that time. And then it will truly cause the aspect of the splitting of the Sea of Reeds above, as is known, when he recites it with whole intention as is stated regarding this in the Holy Zohar. And afterward he receives life-force as we have said, each according to his aspect. Therefore the Shulhan Arukh wrote, “It is good to recite the passage of Manna” each day (Orah Hayyim 1.5), so that he will know that his sustenance comes from Upper Supervision, and understand this.
בפסוק והיה משנה על אשר ילקטו יום יום:
הנה נודע כי צריך כל אחד להביא המדות שנשרשו בטבעו כי יש עשר מדות והן עולמות עליונים והכל נאצל מאין סוף ברוך הוא והנה האדם הישראלי גם כן כביכול ניצוץ מאין סוף ברוך הוא ובדבר שהוא אין סוף כלול ניצוץ מכולו ואם כן יש בכל אדם כל המדות והן עשר דהיינו ״אהבה ״יראה ״התפארות ״ניצוח ״הודאה ״התקשרות ״דבור שהוא כנגד מלכות ויש גם כן ג׳ עליונות חכמה ובינה ויש עוד עליונה ואין אנו בענין ההוא. והנה המדות נתערבו מטוב ורע כדי שיהיה שכר ועונש וצריך כל אחד לטהר אותן המדות שלא יהא רק לעבודת השם יתברך ולא ישאר רק הניצוץ הקדוש ובודאי לא יהיה שום קטרוג על עבודתו כיון שנזדככו המדות ונמצא האדם העובד עובד בחיות הבורא שבתוכו וזהו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב את דייקא מלשון עם שהאדם עובד כביכול עם אותו הניצוץ מאין סוף ברוך הוא ונמצא די לו בחסד הגדול שזוכה לזה. על כן צריך לזכך המדות שלא יהיו רק לעבודת השם יתברך למשל אהבה שלא יאהב זולתו הבורא יתברך ואם יעשה משא ומתן או שאר גופניות יעשה בשכל באופן שלא יכוין לצורכו וכן בכל המדות וכן במדת התקשרות יראה שלא יהא מקושר מחשבתו ודבורו זולתו בדבר עבודת הבורא ברוך הוא וזהו שאמר רב יוסף אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא יוסף הוא מדת צדיק המקושר בבורא ברוך הוא וזהו שאמר אילולי האי יומא שניתנה התורה שעל ידה יכולים לידע במה להתקשר ואיך לדבק בבורא ברוך הוא ואיך להתרחק משאר התקשרות חיצונית כי הדבוק בתורה דבוק בבורא ברוך הוא כי אורייתא וקודשא בריך הוא חד אילולי זה כמה יוסף איכא בשוקא רצה לומר כמה מיני התקשרות יש בשוק:
והנה מורי ורבי נשמתו בגנזי מרומים אמר דאיתא בזוהר הקדוש כי כל יום מימי השבוע קאים על מדה אחת ויהי אור ביום אחד הוא מדת אהבה כו׳ עיין בזוהר בראשית. ואמר שצריך האדם לזכך מדותיו בכל יום דהיינו ביום אחד מדת אהבה ביום ב׳ מדת יראה וכן כולם יראה על מדותיו לתקנם כאמור בכל יום מדה אחת ביותר ואם לא די לו יקום על המדה עד שיבררנה. ואמר מורי שהוא נהג כך בתחילה שהיה מפנה לבו מלמודו מכל עסקיו לעיין שעה או ב׳ שעות בכל יום במדה אחת עד שנתבררה אצלו צלולה גמורה. ובשבת בא תוספת קדושה בכל אדם לפי מדריגתו וכל אדם הרוצה לעבוד את ה׳ מרגיש בעצמו בכל ערב שבת כשבא להתפלל מתעורר בו חשק יותר צריך לחזור ולחשוב במדה שלו כאמור:
וזהו והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו כי הששת ימים הם הם הכנה לשבת כי בלא ששה ימים אי אפשר להיות שבת ומטעם זה ההולך במדבר מונה ששה ימים ועושה השביעי שבת ובלא המנין אינו עושה והבן. והיה משנה על אשר ילקטו גו׳ משנה הוא לשון חזרה שיחזור על מה שלקט יום יום:
וזהו שיסד הבעש״ט זללה״ה נשמתו בגנזי מרומים לומר בכל ערב שבת מזמור תהלים ק״ז כי מחמת שצריך לזכך עצמו יותר ויותר בעת ההוא ושם נזכרו ארבעה שצריכים להודות והא׳ תעו במדבר הוא לשון דבור שכשבא להתפלל הוא תועה בהדבור ואינו יכול להביא מדותיו כולן בהדבור כי צריך לבוא עם כל המדות בהדבור ולשון כל חיותו בהדבור שלא ישאר שום מדה לחוץ ולפעמים אינו יכול לעשות כן מחמת שהיה מקושר כל ימי השבוע בעסקיו וזהו תעו במדבר וגו׳ עיר מושב וגו׳ הוא לשון התעוררות התקנה הוא ויצעקו כו׳ צעקה היא בלא דבור לה׳ שירחם עליו לעזרהו והבא ליטהר כו׳ ומחמת שבא למדת רחמנות וכל עיקרו הוא לעבודתו יתברך אזי נפרדין ממנו החשכות כי אין קטרוג מאחר שבא לדמת רחמנות ולמדת אין כי לא לעצמו הוא מבקש רק להשם יתברך כל אוכל תתעב נפשם הוא לפעמים אינו טועם טעם ותענוג מעבודתו כחולה שאוכל ואינו טועם טעם אזי גם כן התקנה ויצעקו גו׳ וכן יושבי חשך שהוא בחשכות השכל יורדי הים גו׳ קאי על אותן שהם במדריגה שהולכים בעולמות עליונים בתפלתם ולפעמים באה ח״ו פנייה או שום ניצוץ גבהות אזי יעלו שמים ירדו תהומות ח״ו אזי ויצעקו גו׳:
וזהו שאמר ר׳ אברהם ע״ה נשמתו בגנזי מרומים וכל קומה לפניך תשתחוה כי המדות נקרא קומה שלימה וזהו וכל קומה דהיינו כל המדות לפניך תשתחוה שיכניעם לעבודת השם יתברך לבד ולא לשום צורכו לתאוות הבהמיות:
ומורי היה מרגלא בפומיה לקרות זה חולין שנעשו על טהרת הקודש כי אפילו בדבר הנראה חול יעשה על טהרת הקודש כי בכל דבר יש תורה למשל באכילה כמה תורה ודרכים יש בה וכמה דינים בנטילת ידים וכן במשא ומתן. ואמר מורי שחיות הדברים ההם הם מהתורה ודינים ההם שיש בהם ואורייתא וקודשא בריך הוא חד כי הכל יש לו אחיזה בהתורה אפילו בריה קטנה:
ואל ימעט בעיניו שום מצוה ודבור הגון כשהוא עם החיות כי הבעש״ט ע״ה נשמתו בגנזי מרומים אמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כי אין כל העולם יכול לקבל אור השכר של מצוה ודבור הגון כי הוא מאין סוף ברוך הוא כאמור וניצוץ כלול מכולו והעולם יש לו סוף אף על פי שאינו רואה שום דבר ואינו יודע לכווין כוונה מכל מקום כשמשים כל החיות בהדבור או בדבור שעושה נעשו יחודים למעלה כיון שעושה כפי שאפשר לו ויכלתו והכל יעשה באחדות עם כל ישראל ועם כל הצדיקים שיקשר מחשבתו ויכלול עצמו עמהם לכן אומרים קודם מצוה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל ולפעמים נתעורר באדם חשק לעבוד עבודה תמה ולהתפלל הוא מחמת הצדיק שהוא מתפלל ומעלה דורו ובלבד שלא ינתק עצמו מהם במחשבתו והבן: