וישראל אהב את יוסף וגו׳ הנה נודע היות התורה נצחית בכל אדם ובכל זמן והיא קדמה לעולם אלא שנתלבשה בסיפורי מעשיות כפי הזמן דהיינו בעת שהיו האבות אברהם יצחק ויעקב נתלבשה התורה בסיפורי המעשיות שלהם אך מכל מקום צריך להיות כן בכל זמן ונקרא תורה מלשון מורה דרך ואם כן צריך להבין בפסוק זה מה הוראת דרך יש כאן:
אמנם הנה נודע מאמר רז״ל בראשית ברא וגו׳ בשביל התורה ובשביל ישראל וכו׳ והענין כי תכלית כוונת בריאת העולמות היה רק להטיב לברואיו כי השם יתברך לא היה צריך לברוא העולם בשביל עצמו כמו האדם שצריך לאיזה דבר שנמצא אם כי שהוא חסר אותו דבר כיון שהוא צריך לו אבל השם יתברך אינו כן כי הוא שלם בכל מיני השלימות ולא יפול עליו שום חסרון ח״ו עד שנאמר שהיה צריך לבריאת העולמות רק כוונת הבריאה היתה כי מטבע הטוב להטיב כמו שאמר הכתוב (תהלים קמ״ה, ט׳) טוב ה׳ לכל גו׳ ועל כן ברא העולמות לשיוכלו הבריות ליהנות מטובו ועיקר הטוב הוא מה שמתענגין ישראל בעשיית מצוותיו ובזה מתענגים על ה׳ ואז גם הוא מקבל תענוג מזה כמו שאמרו רז״ל ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים כמשל האב שמתענג בילד שעשועיו ובזה מבואר כוונת המשנה אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס דלכאורה הוא שפת יתר דמכלל שאמר אל תהיו וכו׳ ממילא נשמע דצריך להיות שלא על מנת לקבל פרס ולמה חזר ושנה בסיפא. אבל הענין הוא מכו שאמור שצריך להתענג בעשיית מצוות השם יתברך תענוג רוחני מעין עולם הבא וזה שאמרו אל תהיו כעבדים המשמשין כו׳ כלומר שלא יהיה העבודה לקבל שכר אחר זה ולצפות לתשלום שכר עולם הבא מה שיהיה אחר כך אלא תיכף בעת עשיית המצוה יתעורר תענוג רוחני מלמעלה עליכם וזהו שלא על מנת כו׳ רצה לומר שלא יהיה על מנת דהיינו שיקבל אחר איזה טובה מזה אלא הטובה הוא העסק במצוה גופיה ותיכף שעוסק יתענג על ה׳:
וזהו בראשית בשביל התורה ובשביל ישראל דהנה השם יתברך הוא בלתי בעל תכלית ואיך יכול לברוא העולם שהוא בעל תכלית אך הוא על ידי התורה כמו שכתוב (תהלים ק״ד, א׳) הוד והדר לבשת ועל ידי זה צמצם שכינתו שיוכל להיות בעולם גבול ותכלית וכל עיקר כוונת הבריאה היה בשביל ישראל שילכו בתורת ה׳ ויקבלו הטוב הגמור כאמור:
אך הנה היה לו להתחיל התורה ממצותיה ולמה נתלבשה בסיפורי מעשיות אך הענין דמצוה עלינו לספר ביציאת מצרים כמו שאמר בעל הגדה וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח והנה להבין הענין המרבה דקאמר אך הנה אמרו רז״ל שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד כי בודאי אי אפשר ללמוד תורה תמיד וצריך לדבר דברים גשמיים וצדיקים ילכו בם כשמדברים אפילו דברים גשמיים הם דבקים בהם יתברך וממש שיחתן תורה היא כי מעלים בזה נשמות כמו בעסק התורה ויש נשמות שיכולים להתעלות בדבורים יותר מבעסק התורה שאין להם כח להתכלל בתורה ולהתעלות עם התורה רק עם הדבור הגשמי וזה ענין יציאת מצרים מלשון מיצר ים רצה לומר סמוך לשפת ים החכמה האמיתית ולכן מצוה לספר תמיד ביציאת מצרים פירוש בכל עת ובכל שעה כשמדבר איזה דבר יהיה דבריו ביציאת מצרים וזהו וכל המרבה כו׳ דלאו דווקא בפסח אלא אפילו תמיד יהיה סיפורו ביציאת מצרים: However behold, He should have started the Torah from its commandments! So why did He adorn it with the telling of stories? But the idea is that it is a commandment upon us to 'tell the story of the exodus from Egypt.' This is like the author of the Haggadah said, "And anyone who adds [and spends extra time] in telling the story of the exodus from Egypt, behold he is praiseworthy." But behold, to understand the idea of the "adding" that he said - note that the Rabbis, may their memory be blessed, said [that] the mundane speech of Torah scholar requires study. That is since it is certainly impossible to always speak of Torah, and one must [also] speak of physical things. But the 'righteous will stride in them' - even when they are speaking of physical things, they make them cling to Him, may He be blessed. So their [mundane] speech is truly Torah! For they elevate souls with this, just as with Torah study. And there are some souls that can be more elevated with talk than with Torah study. As they do not have the ability to be included in Torah and to rise with the Torah, but rather only with physical talk. And this is the idea of yitziyat mitzrayim (the exodus from Egypt). It is from the expression, meitzar yam (the border of the sea) - that is to say that it is close to the shore of the sea of true wisdom. Hence it is a commandment to always tell with yitziyat mitzrayim. The explanation of this is that, all the time and at every instant, whenever one speaks, his words should be with yitziyat mitzrayim. And this is the meaning of, "And anyone who adds, etc." For his telling should be with yitziyat mitzrayim not only on Passover, but even all the time.
וזהו וישראל אהב את יוסף דהנה איתא בזוהר הקדוש דהשם יתברך נקרא ישראל סבא ויוסף הוא הצדיק כי תמיד מוסיף ביראת שמים להעלות מדריגות תחתונות אליו יתברך כי בן זקונים הוא לו ותרגום אונקלוס ארי בר חכים הוא ליה פירוש שמעלה כל הנשמות בדבורו וכולם בחכמה אתברירו ועשה לו כתונת פסים כי הצדיק עושה להשם יתברך לבושין במה שיתלבש בו השם יתברך פסי״ם הוא ראשי תיבות ״פה ״סח ״יציאת ״מצרים והבן ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן: