ערבות הדדית
מדוע העם כולו היה צריך להיענש בעקבות מעילתו של עכן?
בעת כיבוש יריחו גזר יהושע, שכל שלל העיר יהיה חרם (יהושע ו, יז). כל ישראל נשמעו לגזרתו (יהושע ו, כד), מלבד עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח. הוא היחיד שמעל, לקח משלל יריחו, והחביאו באהלו. איש מישראל לא ידע על כך, ולמרות זאת, כשהנביא מתאר לנו את המעשה הוא פותח במילים: "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם" (יהושע ז, א), כאילו כל בני ישראל מעלו. ובהמשך: "וַיִּקַּח עָכָן בֶּן-כַּרְמִי בֶן-זַבְדִּי בֶן-זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה, מִן-הַחֵרֶם". כלומר, רק אדם אחד מעל ולא כל ישראל, ובכל זאת: "וַיִּחַר-אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". בעקבות המעל הזה - כאשר ניסו ישראל לכבוש את העי, נפלו מהם כשלושים וששה איש (יהושע ז, ה). ועל-פי חז"ל1(סנהדרין מד.) היה זה אדם אחד, יאיר בן מנשה, שהיה שקול כנגד רובה של סנהדרין (חז"ל מדייקים זאת מכ"ף הדימוי, "כשלושים וששה" נאמר ולא "שלושים וששה").
כששאל יהושע על מה היתה הרעה הזאת, הסביר לו הקב"ה את הסיבה לחרון אפו: "חָטָא, יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבְרוּ אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם; וְגַם לָקְחוּ מִן-הַחֵרֶם, וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ, וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" (יהושע ז, יא). הקב"ה האשים את האומה כולה בגלל חטאו של היחיד, אף כי כל מחנך מתחיל יודע שאסור להכליל, ואסור להאשים את החפים מפשע. האשמות כוללות עלולות לגרום תרעומת ונתק, וכיצד זה חרג כביכול רבונו של עולם מכלל חינוכי פשוט וצודק זה?
בארץ ישראל מקבלת האחדות משמעות ממשית ולכן מעשהו של היחיד משפיע על הציבור כולו.
רבונו של עולם לא חרג. כאן מצא הקב"ה מקום ללמדנו, שבארץ ישראל גדול כח היחד עד שגם מעשהו של היחיד נחשב מעשה לאומי. "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ"2(שמואל ב' ז כג.) - "ודאי בארץ הם גוי אחד, עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודיהו"3(זהר ויקרא צג ב.). ההאשמה היא כללית, משום שחטאו של איבר לאומי אחד הוא חטא של הגוף הלאומי כולו. לא כך היה במדבר, שם היחיד נשא עוונו וישראל היו נקיים. כך היה כשחטאו המקושש4(במדבר טו לב.) והמקלל5(ויקרא כד י.), וגם בחטא העגל6(שמות לב כו.) ובחטא המרגלים נענשו החוטאים והנוהים אחריהם7(במדבר יד כט-ל.). אפילו על עכן עצמו מלמדים חז"ל שמעל פעמים מספר לפני שנכנסו ישראל לארץ8(סנהדרין מג:), ובחטאו לא נתפסה האומה כולה.
אולם בארץ ישראל המציאות שונה. בארץ מתגלה ההרמוניה הלאומית שלנו, הקשר בין היחיד לציבור הוא אמיתי וחזק, והערבות ההדדית היא עובדה הנובעת ממציאות זו. לכן הפנה הקב"ה אצבע מאשימה כנגד האומה כולה, על חטאו של אבר מאבריה. כבר בתורה נרמזנו על כך. בספר דברים נאמר: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד-עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת"9(דברים כט כח.), ומפרש רש"י: "ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד... אין אני מעניש אתכם על הנסתרות שהם לה' אלהינו, והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים... ואף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן... ונעשו ערבים זה לזה"10(רש"י שם ע"פ סנהדרין מג:). בארץ ישראל נעשה העם לגוף אחד מגובש כאיש אחד, וכשחטא היחיד הואשמה האומה כולה. הלימוד היה לימוד קשה וכואב, אך מתוך אותו מעשה למדנו את עובדת שייכותנו ההדדית והיותנו ערבים איש לאחיו.
חז"ל מגלים לנו, שאין זו הפעם הראשונה שעכן מעל. הוא מעל כבר בימי משה, וכשהודה, הודה על כולן. "אמר רב אסי אמר רבי חנינא, מלמד שמעל עכן בשלשה חרמים, שנים בימי משה ואחד בימי יהושע, שנאמר: כזאת וכזאת עשיתי, ר' יוחנן אמר בשם ר' אלעזר בר' שמעון, חמישה. ארבעה בימי משה ואחד בימי יהושע, שנאמר: אנכי חטאתי וכזאת וכזאת עשיתי. ועד השתא מאי טעמא לא איענוש (ועד עתה מה הטעם שלא נענש)? לפי שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן"11(סנהדרין מג:). יכלתנו להתגבש לגוף לאומי אורגני, שבכוחו להתגבר על כל מכשול עולמי מוגדר, עמדה למבחן במשך דורות וככל שנקפו השנים נמצאנו למדים, עד כמה עומדת עובדה זו במבחן. אך בשלבי הכניסה לארץ היה בכך חידוש מהמם: איש אחד חטא, ולא הוא מת בעוונו אלא מישהו אחר; יאיר בן מנשה, מבחירי העם, שהיה שקול כנגד רובה של סנהדרין12(סנהדרין מד.), נפל בקרב הראשון על העי.
בגלות לא היכרנו תופעה כזו, ובמדבר נענש כל חוטא על עוונו. עובדי העגל נבחנו על המים, והחוטאים נהרגו. קורח ועדתו, המקושש, "מברך" ה', המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, העם שבכה למשפחותיו, המתאוננים ובעלי התאוה, כולם נענשו בחטאם. ואילו כאן, זה עתה נכנסנו לארץ, וכבר איש אחד חטא והאחר נהרג. לימוד זה חדר עמוק לתודעת האומה, וכשחטאו שנים וחצי השבטים יושבי ארץ ישראל המזרחית, והקימו מזבח שלא לשם עבודת ה', הזהירו אותם בני השבטים יושבי עבר הירדן המערבי: "הֲלוֹא עָכָן בֶּן-זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם, וְעַל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד, לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ" (יהושע כב, כ).
בגלות כאשר מציאות חיי העם בשפל, יכולה הערבות לגרום למתחים מיותרים. אולם בארץ, כאשר החוסן הפנימי גדל, יכולה הערבות לצאת אל הפעל.
הלימוד החדש אמנם חדר לתודעתנו בעקבות משבר, אבל ערכו האמיתי לא בא ליצור מאזן אימה של חשדנות הדדית. הוא גם לא בא לחייב אדם בנטילת אחריות על חיי זולתם עד כדי חיטוט בנבכי חייו. מקורו בידיעה ש"הנשמה שלנו גדולה היא, חזקה ואדירה, חומות ברזל היא משברת, הרים וגבעות היא מפוצצת, רחבה היא מרחב אין קץ, אי אפשר לה להתכווץ, מוכרחת היא להתפשט, על כל אלה מליוני הנפש הישראליות שלנו, בכל דרגותיהם, בכל עליותיהם וירידותיהם בכל ההרים שעלו שמה ובכל העמקים שירדו שמה, בכל מרומי קרת שהם עומדים שמה בראש מורם, בכל החורים אשר התחבאו שמה, מעוצר בוז וקלון, עמל ויגון. בכולם בכולם נשמתנו תתפשט, את כולם תחבק, את כולם תחיה ותעודד, את כולם תשיב למקום בית חיינו, מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם"13אורות, אורות ישראל ג יא..
כדי שהערבות ההדדית תתפרש ותתקבל ברוח זו, רוח עצה וגבורה, רוח האחריות והאהבה המעודדת והמפרה, ולא בצרות עין של חשדנות מציקה, חייבת האומה להרגיש חוסן ושלוה פנימית. איכות חיים כזאת אפשרית רק בארץ, מקום חיותנו הטבעי, ולכן רק בה יוצאת היא אל הפועל. בגלות היא אינה מתקיימת. לפני כניסתנו לארץ שמענו מפי הגבורה: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים"14(שמות לד ז.), ולא הרגשנו שהדבר "בלתי-מוסרי", כי ידענו, שאם סאת הייסורים תתחלק בין רבים, הרי כל אחד יקל על קרובו ו"ברא יזכה אבא". רק ביציאתנו לגלות התחלנו לעשות חשבונות אישיים, ופנינו ליחזקאל בתלונה: "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה?"15(יחזקאל יח ב. וכן בירמיהו לא כח.) והנביא הבטיחנו נאמנה, שאין לנו מה לדאוג. "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת"16(יחזקאל יח ד.). זהו מעמדנו הגלותי, אך בשובנו הביתה, אשרינו ומה טוב חלקינו, הולכת ומתחזקת מחויבותנו וערבותנו ההדדית לגילוי תפארת ישראל.
הנשמה הכללית של כנסת ישראל, אינה שורה באיש הפרטי כי אם בארץ-ישראל, ותיכף כשבא אדם לארץ-ישראל, מתבטלת נשמתו הפרטית מפני האור הגדול של הנשמה הכללית הנכנסת לתוכו, ותוכן עליון זה פועל את פעולתו בין כשבא הדבר לידי רצון והכרה, בין כשבעל הדבר אינו רוצה ואינו מכיר כלל את ערכו. אמנם הבדל גדול יש בזה בין ההתגלות וההתרחבות של הנשמה הכללית, שכל שיהיה רצונו יותר חזק להכלל בנשמה הכללית, כה תאיר בו באור קדשה, וכל מה שיכיר יותר את ערכה ואת גדריה, לפי אותה המידה תתרחב אצלו ותופיע עליו בשלל צבעים נפלאים של אורות קודש, עשירי גוונים, להרבות לו עצמה וחדוה, גדולה ותפארת17אורות, אורות ישראל יז יח..