מאורעות שאירעו לאבותינו בחורבן בית ראשון ובית שני. כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה. ר' יוחנן וריש לקיש ורבנן. ר' יוחנן אמ', משל למלך שהיו לו שני בנים, כעס על הראשון, נטל את המקל וחבטו והגלהו, אמ' אוי לזה מאוי זה. כעס על השני, נטל את המקל וחבטו והגלהו, אמ' אנא הוא דתרבותא בישא. כך גלו עשרת השבטים, התחיל הב"ה אומר להם הפסוק הזה, אוי להם כי נדדו ממני, וכיון שגלו יהודה ובנימין, כביכול אמ' הב"ה, אוי לי על שברי. ר' שמעון בן לקיש אמ', משל למלך שהיו לו שני בנים, כעס על הראשון, נטל את המקל וחבטו, ופרפר ומת. התחיל מקונן עליו, [וכעס על השני וחבטו ופירפר ומת], אמ' מעתה אין [כח] לקונן עליהם, אלא קראו למקוננות ותבאנה, ואל החכמות שלחו ותבאנה, ויקוננו עליהם. כך גלו עשרת השבטים והתחיל מקונן עליהם, שמעו את הדבר הזה אשר אני נושא עליהם קינה בית ישראל, וכיון שגלו יהודה ובנימין, כביכול אמ' הב"ה, אין בי כח לקונן עליהם. הה"ד התבוננו וקראו למקוננות ותבאנה ואל החכמות שלחו ותבאנה ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי. עליהם לא נאמר אלא עלינו, דידי ודידהון. ותרדנה עיניהם דמעה אין כתי' כאן, אלא עינינו, דידי ודידהון. ועפעפיהם יזלו מים אין כתי' כאן, אלא ועפעפינו, דידי ודידהון. ורבנן אמרי, משל למלך שהיו לו שנים עשר בנים, מתו שנים, התחיל מתנחם בעשרה, מתו עוד שנים, התחיל מתנחם בשמונה, מתו עוד שנים התחיל מתנחם בששה, מתו עוד שנים התחיל מתנחם בארבעה, מתו עוד שנים התחיל מתנחם בשנים, וכיון שמתו שנים התחיל מקונן עליהם איכה.
ר' יצחק פתח, כי קול נהי נשמע מציון איך שדדנו. וכי יש עצים בוכים, וכי יש אבנים בוכות, שאתה אומר כי קול נהי נשמע מציון, אלא ממי שהוא משרה שכינתו בציון. וגרסי' בבראשית רבה ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק. אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה, רבונו של עולם, כתי' (דברי הימים א טז, כז) הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו, ולא אבל ומספד במקומו. אמ' להם, אנא מליף להון, הה"ד פשוטה ועורה וחגורה על חלצים, [כך תהיו מספידין, על שדים סופדים], על חרבן ראשון ועל חורבן שני. על שדה חמד. על שדה חמדתי שעשיתי אותה כשדה, הה"ד ציון שדה תחרש. על גפן פוריה, כדא' גפן ממצרים תסיע.
א"ר נחמיה, אמ' הב"ה למלאכי השרת, מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו תולה שק על פתחו, אמ' להם אף אני עושה כן, שנא' (ישעיהו נ, ג) אלביש שמים קדרות ושק אשית כסותם. ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה, אמרו לו מכבה את הנרות, אמ' להם, אף אני אעשה כן, שנא' (יואל ד, טו) שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם. ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה, אמרו לו, מהלך יחף, אמ' להם, אף אני עושה כן, שנא' (נחום א, ג) בסופה ובסערה דרכו. ועוד אמ' להם, מלך בשר ודם מהו עושה, אמרו לו קורע כסותו, אמ' להם, אף אני עושה כן, שנא' (איכה ב, יז) בצע אמרתו. מהו אמרתו, א"ר יעקב דכפר שחין, פורפוריה. ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה, אמרו לו יושב ודומם, אמ' להם אף אני עושה כן, שנא' (איכה ג, כח) ישב בדד וידם כי נטל עליו. ועוד אמ' להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה, אמרו לו יושב ומקונן, אמ' להם אף אני אעשה כן, שנא' (ישעיהו כב, יב) ויקרא ה' אלהים צבאות לבכי ולמספד.
זש"ה אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי. אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה, רבונו של עולם, זכורה אני בטחון ושאנן ושלוה שהייתי שרויה בו, ועכשו נתרחק ממנו, ואני בוכה ומתאנחת ואומרת, מי ישמיני כשנים הראשונים, שהיה מקדש בנוי בתוכי, ואתה יורד משמי מרומים ומשרה שכינתך עלי, ואומות העולם מקלסין אותי, ובשעה שהייתי מבקשת רחמים אתה עונה אותי, ועכשיו הייתי בבושה וכלמה. ועוד אמרה לפניו, רבונו של עולם, שממה עלי נפשי כשאני עוברת על ביתך והוא חרב וקול דממה בתוכו, ומקום שזרעו של אברהם הקריב לפניך קרבן, והכהנים עומדים על דוכנם. והלוים מקלסין בכנורות, היו שועלין הולכין בו, עונותי גרמו לי, ונביאי השקר שהיו בתוכי הטעו אותי והטוני מדרך החיים לדרך המות. לכך נאמר אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי. ד"א ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד. בשעה שבקש הב"ה להחריב את בית המקדש, אמ' כל זמן שאני בתוכו, אין אומות העולם נוגעין בו, אלא אכביש עיני ממנו, ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבו אותו, הה"ד השיב אחור ימינו מפני אויב. באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו, וכיון שנשרף, אמ' הב"ה שוב אין לי מושב בארץ, אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון, הה"ד אלכה ואשובה אל מקומי הראשון עד אשר יאשמו ובקשו פני. באותה שעה היה הב"ה בוכה, ואומר מה עשיתי, השריתי שכינתי במקדש בשביל ישראל, ועכשו שחטאו חזרתי למקומי הראשון. אמ' להן הב"ה למלאכי השרת, בואו ונלכה אני ואתה ונראה ביתי, מה עשו אויבים בתוכו. מיד הלך הב"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו. כיון שראה הב"ה בית המקדש, אמ' בודאי זה ביתי וזו היא מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם. באותה שעה היה הב"ה בוכה ואומר, אוי [לי] על בני ביתי, היכן אתם, אוהבי היכן אתם, כהני היכן אתם, מה אעשה לכם, הרציתי אתכם ולא עשיתם תשובה. אמ' הב"ה לירמיהו, אני דומה היום לאדם שיש לו בן יחידי, ועשה לו חופה ומת בתוך חתונתו, ואין לך כאב עליו ולא על בני, לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ולמשה והם יודעים לבכות. אמ' לפניו, רבונו של עולם, איני יודע משה היכן קבור. אמ' לו הב"ה, לך ועמוד על הירדן, והרם קולך וקרא, בן עמרם, עמוד וראה צאנך שבלעוהו אויבים. מיד ירד ירמיה למערת המכפלה ואמר, אבות העולם עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הב"ה. אמרו לו למה. אמ' להם, איני יודע, מפני שהיה מתיירא שמא יאמרו לו בימיך היתה זאת. הניחן ירמיה, ועמד על שפת הירדן, וקרא, בן עמרם עמוד, שהגיע זמן שאתה מתבקש לפני הב"ה. אמר לו, מה היום מימים. אמ' לו, איני יודע, הניח משה לירמיהו, והלך אצל מלאכי השרת. היה מכיר אותן משעת מתן תורה. אמ' להם, משרתי עליון, כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הב"ה. אמרו לו, אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו. והיה צועק ובוכה עד שהגיע לאבות העולם. אף הם קרעו בגדיהם, והניחו ידיהם על ראשם, והיו צועקים ובוכים עד שערי בית המקדש. כיון שראה אותם הב"ה, מיד ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, ואלמלא מקרא כתו' אי איפשר לאומרו, והיו בוכים והולכים משער זה לשער זה, כאדם שמתו מוטל לפניו.
א"ר שמואל בר נחמני בשעה שחרב בית המקדש בא אברהם אבינו לפני הב"ה, בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה על פניו ומדו קרוע ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמ' לפני הב"ה, מה נשתניתי מכל אומה ולשון שבאתני לידי בושה וכלימה זאת. כיון שראוהו מלאכי השרת, אף הם קשרו הספד, שורות שורות, ואמרו נשמו מסלות שבת עובר אורח. אמ' הב"ה למלאכי השרת, מה לכם קושרים הספד שורות שורות. אמרו לפניו, רבונו של עולם, מפני שאברהם אוהבך בא לביתך וסופד וצועק. אמ' להם, מיום שנפטר אוהבי לא בא לביתי, ועכשו מה לידידי בביתי. אמ' לפניו, רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני, ומסרתם בידי האומות, והרגום בכל מיתות משונות, והחרבת בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני לעולה לפניך. אמ' לו הב"ה, בניך חטאו ועברו על התורה כלה וכל כ"ב אותיות שבתורה, הה"ד וכל ישראל עבר תורתך. אמ' אברהם לפני הב"ה, רבונו של עולם, מי מעיד בהם בישראל שעברו על תורתך. אמ' הב"ה, תבא תורה להעיד בהם. מיד באה תורה להעיד בהם. אמ' אברהם לה, בתי, את באה להעיד בהם בישראל שעברו על מצותיך, ואין לך בושת פנים, זכרי יום שהחזירך הב"ה על כל אומה ולשון, ולא רצו לקבלך, עד שבאו בני להר סיני לקבל אותך, ועכשו את באה להעיד עליהם ביום צרתם. כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד, ולא העידה בהם. באה אל"ף להעיד על ישראל שעברו על התורה. אמ' לה אברהם, אל"ף, את ראש לכל האותיות, ובאת להעיד בישראל ביום צרתם, זכרי יום שנגלה הב"ה על הר סיני, ופתחו בך, אנכי ה' אלהיך, ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני, ואת באת להעיד בהם. מיד עמדה אל"ף לצד אחד ולא העידה עליהם. באה בי"ת להעיד עליהם. אמ' לה, בתי, את באה להעיד על בני שהן זריזין בחמשה חומשי תורה, שאת בראש התורה, בראשית ברא אלהים. מיד עמדה בי"ת לצד אחד ולא העידה עליהם. עמדה גימ"ל להעיד על ישראל שעברו על התורה. אמ' להם, כלום יש אומה שמקיימין מצות ציצית שנתן הב"ה אל בני, הה"ד גדילים תעשה לך. מיד עמדה גימ"ל לצד אחד. וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, עמדו כלם ונתביישו מעצמן, ולא העידו בישראל. מיד פתח אברהם לפני הב"ה ואמ' לפניו, רבונו של עולם, למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן ל' שנה, אמרת לי תעליהו לי לעולה לפני, ונעשיתי לפניו כאכזרי, ולא רחמתי עליו, ולא עברתי על דבריך, ולא הרהרתי על מדותיך, אלא אני בעצמי כפפתי אותו, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני. פתח יצחק ואמר, רבונו של עולם, כשאמ' לי אבי יראה אלהים לו השה לעולה בני, ולא עברתי על דבריך, ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי צוארי תחת החרב, ולא תזכור לי זאת ותרחם על בני. פתח יעקב ואמר, רבונו של עולם, לא הייתי עשרים שנה בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרגן לבני, ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשו נמסרו ביד שונאיהם כצאן לטבחה, לאחר שגדלתי אותן. פתח משה ואמר, רבונו של עולם, לא ארבעים שנה רצתי במדבר כסוס לפניהם ולא נכנסתי עמהם לארץ. באותה שעה אמ' משה לירמיהו, לך לפני, ואני אלך ואביאם, ואראה מי מניח ידו עליהם. אמ' לו ירמיהו, אי איפשר לילך בדרך, מפני ההרוגים. אמ' לו, אעפ"כ לך. מיד הלך משה וירמיהו לפניו עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו למשה, ואמרו, הנה בן עמרם בא מקברו לפדותנו מיד צרינו. מיד יצא בת קול ואמרה, משה גזירה היא מלפני. אמ' להם משה, בני, להחזיר אתכם אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה, המקום יחזיר אתכם במהרה. והניח אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה עד שעלתה בכייתם למרום. ה"ה על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון. כיון שבא משה לפני אבות העולם, אמרו לו, מה עשו אויבים בבנינו. אמ' להם, מהם הרגו, ומהם כפתו, ומהם אסורים בכבלי ברזל, ומהם נפשטו ערומים, ומהם מושלכים לחמה, רעבים וצמאים. מיד פתחו כלם וקוננו בקינות, ווי על דמטא לבנן, בנן היכי הויתון כיתמי בלא אבא, היכי דמיכתון בטיהרא ובקיטא בלא לבושא ובלא כסוי, היכי הלכתון בטורי ובחציצי חלצי מסאני ובלא סנדלא, היכי טענתון מכל טעוני על כתפיכון, היכי הוו ידיכון כפיתין לאחוריכון. פתח משה ואמ', לטא שמשא, אמאי לא חשכת בההיא שעתא דעאל שנאה לבי מקדשא. אהדר ליה שמשא, בחייך משה רעיא מהימנא, לא שבקין לי, דנקטין לישתין שוטי דנורא, ואמרין ליפוק ונהר נהוריך. שוב פתח משה ואמר, ווי על זיווך מקדשא היכי חשך, ודרדקי דבי רב מתקטלין, ואבוהון אזלין בשביה ובגלותא. תוב פתחו נביאיא, בחייכון אתון קטולי, לא תקטלון קטלא אכזריאה, ולא תעבדון גמירא, ולא תקטלון ברא באנפוהי דאבא ולא ברתא באנפוהא דאימא, דמאטי דזימנא אתי ומארי ענא חושבנא דריש מעאניה, ומתנקם מן די משעבדין בהון. וכשדאי רשיעיא לא הוו עבדין כדין. אלא מיתבין ליה לברא בכנפיה דאימא, ואמרין ליה לאבוה, קום נכסיה ונתרין דמעתא דאימיה עליו. אמרו לפניו, רבונו של עולם, כתבת בתורה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ואלו שהרגו בנים ואמותם על אחת כמה וכמה. באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הב"ה, ואמרה לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלים אותם והגיע זמן נישואי לבעלי, יעץ אבא שיחליף לאחותי בשבילי, והוקשה עלי הדבר מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפנו, ואחר כך נחמתי על עצמי וסבלתי על תאותי, ורחמתי על אחותי, שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו לאחותי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנים שמסר לי בעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב בה עם אחותי, והיה מדבר עמה, והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני, בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרתי, ולא הוצאתיה לחרפה ולבושה, ואתה מלך חי וקים, מפני שקנאת לע"ז, שאין בה ממש, גלית בנינו ונהרגו בחרב ועשו בהם אויבים כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הב"ה, ואמ' רחל, בשבילך אני מחזירם למקומם. הה"ד כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וכו', וכתיב (ירמיהו לא, טו) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב, וכתי' (ירמיהו לא, טז) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם.
על ההרים אשא בכי ונהי. כשהיה רואה ירמיהו כת של בחורים נתונים בקולרין, היה הולך ומטייל צוארו עמהם, ונבוזראדן היה בא ומעבירן הימנו, והיה הולך ומוצא ידים מקוטעות, והיה מלקטן ונותנן בתוך טליתו, ומחבקן ומנשקן ומגפפן, ובוכה עליהם, ואומר להם, בני, לא כך הייתי אומר לכם, תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך. ד"א תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך. עשר מסעות נסעה שכינה, מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן הבית, וממפתן הבית לכרובים, ומן הכרובים לשער הקדמוני, ומשער הקדמוני לחצר, ומחצר לגג, ומן הגג למזבח, ומן המזבח לחומה, ומן החומה לעיר, ומן העיר להר הזתים. מכרוב לכרוב, דכתי' (יחזקאל י, ד) וירם כבוד ה' מעל הכרוב על מפתן הבית. ממפתן הבית לכרובים, דכתי' (יחזקאל י, יח) ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית. ויצא, ויבא הוה צריך לומר. א"ר אחא משל למלך שהיה יוצא מפלטרין שלו בכעס, והיה חוזר ומגפף ומנשק בכותלי פלטרין שלו. כך כשהיתה השכינה יוצאה מבית המקדש, היתה חוזרת ואומרת, הוי שלום בית יקרי. מן הכרוב לשער הקדמוני, דכתי' (יחזקאל יא, כב) וישאו הכרובים את כנפיהם. משער הקדמונים לחצר, והחצר מלאה נוגה כבוד ה'. מן החצר לגג, דכתי' (משלי כה, כד) טוב שבת על פנת גג. מן הגג למזבח, דכתי' (עמוס ט, א) ראיתי את ה' נצב על המזבח. מן המזבח לחומה, דכתי' (עמוס ז, ז) ראיתי והנה ה' נצב על חומת אנך. מן החומה לעיר, דכתי' (מיכה ו, ט) קול ה' לעיר יקרא. מן העיר להר הזתים, דכתי' (יחזקאל יא, כג) ויצא כבוד ה' מעל תוך העיר ויעמוד על ההר. א"ר יונתן, שלש שנים ומחצה היתה יושבת שכינה על הר הזתים, שמא ישראל עושין תשובה, ועל עשו. היתה בת קול מכרזת ואומר, שובו בנים שובבים, שובו אלי ואשובה אליכם. וכיון שלא עשו תשובה, אמרה אלכה ואשובה אל מקומי הראשון. על אותה שעה הוא אומר, תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך, בטרם יחשיך לכם מדברי תורה, בטרם יחשיך לכם מדברי נבואה, ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף, וקויתם לאור, בבבל, ושמה לצלמות, ביון, ושית בערפל, בדרום.
ר' אבהו פתח דרכיך ומעלליך עשו אלה לך. אימתי שבחו של מלך להזקק ללגיונותיו במדבר או ביישוב, הוי אומר ביישוב. במדבר כתי' (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, וביישוב כתי' (איכה ד, ד) עוללים שאלו לחם. במדבר כתי' (תהלים עח, כ) הן הכה צור ויזובו מים. והכא כתי' (איכה ד, ד) דבק לשון יונק אל חכו בצמא. במדבר כתי' (תהלים קה, לט) פרש ענן למסך, והכא כתי' (איכה ד, ח) צפד עורם על עצמם, הה"ד דרכיך ומעלליך עשו אלה לך. ד"א דרכך ומעלליך עשו אלה לך. זה עונו של זכריה, דכתי' (דברי הימים ב כד, כ) ורוח לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעל מעם לעם ויאמר למה אתם עוברים את מצות ה' ולא תצליחו כי עזבתם את ה'. מיד ויקשרו עליו וירגמהו אבן. ר' יודן שאל לר' אחא, היכן הרגו ישראל את זכריה, בעזרת ישראל או בעזרת נשים. אמ' לו, לא בעזרת ישראל, ולא בעזרת נשים, אלא בעזרת כהנים, ולא נהגו בדמו לא כדם הצבי ולא כדם האיל, דכתי' (ויקרא יז, יג) ושפך את דמו וכסהו בעפר, והיה על צחיח סלע. וכל זה למה, להעלות חמה ולנקום נקם, שבע עבירות עשו ישראל אותו היום, הרגו כהן ונביא ודיין, ושפכו דם נקי, וחללו את השם, וטמאו את העזרה, ויום שבת וכפור היה. וכיון שעלה נבוזראדן התחיל הדם מבצבץ. אמ' להם, מה טיבו של דם זה. אמרו, דם פרים אילים וכבשים שהיינו מקריבים. מיד איתו דמי זבחים ולא אידמי ליה, אמ' להו, אי אמריתו מוטב, ואי לא סריקנא לבשריכו במסרקא דפרזלא. אמרי ליה, מה נימא לך, נביאה הוה, דהוה מוכח לן במילי דשמיא, ולא קבילנא מיניה, וקיימי' עילויה וקטלינן ליה, והא כמה שני דלא ניח. אמ' להו, אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וקטנה וקטל עילויה ולא נח, אייתי שמונים אלף פרחי כהונה וקטיל עילויה ולא נח, לקיים מה שנא' (הושע ד, ב) פרצו ודמים בדמים נגעו. ועדיין הדם תוסס. אמ' לו, זכריה זכריה, כל הטובים שבהם אבדתים, ניחא לך איכלנהו לכוליה. כי אמ' ליה הכי, נח. באותה שעה הרהר לעשות תשובה, ואמ' ומה הן על נפש אחת כך, על כלם על אחת כמה וכמה. הלך ונתגייר. מיד נתמלא הב"ה רחמים, ורמז לדם ונבלע במקומו. הה"ד דרכיך ומעלליך עשו אלה לך. וישראל אומרים לפני הב"ה, ראה ה' והביטה למי עוללת כה אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים, והוא משיב ואומר, אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא. לקיים מה שנא' (ירמיהו ד, יח) דרכך ומעלליך עשו אלה לך.
מעשה בדואג בן יוסף שמת, והניח בן קטן, והיתה אמו ממדדת אותו בטפחים, והיתה נותנת משקלו זהב לשמים בכל שנה ושנה. וכיון שהקיפה מצודה בירושלם, טבחתו אמו ואכלתו. והיה ירמיה מקונן עליה ואומר, למי עוללת כה, ורוח הקדש משיבתו, אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא. וגרסי' בירושלמי ויהי אפרים כיונה פותה אין לב. אדריינוס שחיק עצמות רדף אחר גדודיהן של ישראל, ונכנסו כלן לבקעת בית רמון. אמ' לשר צבאו, עד שאני אוכל קרן דגלוסקא זו וירך דתרנגול זה, אבקש חד מנהון ולא אמצא. מיד הפקיד לגיונותיו והרגום, והיה הדם בוקע והולך עד שהגיע לקפרוס הנהר, ורוח הקדש צווחת ואומרת, על אלה אני בוכיה, והנשארים בהם היו אוכלים בשר ההרוגים. ובכל יום היה יוצא אחד מהם, ומביא להם מבשר ההרוגים, והיו אוכלים. יום אחד אמרו, יצא אחד ממנו ויבא לנו בשר אם ימצא. הלך אחד מהם להביא, ומצא לאביו שהיה הרוג מוטל בשדה, ולקח אותו וקברו, ונתן עליו סימן, ובא ואמר, לא מצאתי כלום. אמרו, ילך אחר, אולי ימצא. הלך אחר, ולריח אותו קבור, הלך ומצאו. חפר והוציאו מקברו, והביא להם ואכלו, ואכל גם בנו ממנו. אמ' בנו לאותו האיש שהביאו, אנא מצאת פגר זו. אמ' לו, במקום פלוני, והיה קבור, ומצאתי עליו סימן כך וכך. מיד ענה בנו ואמ', אוי לו לאותו האיש מבשר אביו אכל, לקיים מה שנא' (יחזקאל ה, י) לכן אבות יאכלו בנים בתוכך ובנים יאכלו אבותם.
וגרסי' במ' שוטה ירושלמי לאמותם יאמרו איה דגן ויין ר' חנניא אמר, איה גלוסקין וקונדיטון. פי' ככרות לחם חם ויין רובו מבושל ומבושם. ר' דימוס אומר, גלוסקין וחמר עתיק. בהתעטפם כחלל ברחובות עיר. הות איתתא אמרה לבעלה, סק לשוקא, מאין את משכח כלום, ותיתי ואנן אכלין. הוה סליק לשוק, ולא משכח כלום והוה מפרפר ומיתי. והות אמרה לברה רבה, סק לשוקא וחמי מה עבד אביך. סלק לשוקא וחמא לאבוהי מיית, והוה הוא מפרפר ומית עליה. הה"ד בהתעטפם כחלל ברחובות עיר. הוה ברא זעירא בעי למינק, ולא אשכח חלב, ומפרפר ומית. הה"ד בהשתפך נפשם אל חיק אימותם. וגרסי' במסכת גיטין בפ' הניזקין. מרתא בית ביתוס עתירתא דירושלם הות. שדרתיה לשלוחא, אמרה לו, אייתי לי סמידא. אדאזיל איזדבן. אמ' לה, סמידא ליכא, חיוורתא איכא. אמרה ליה, זיל אייתי. אדאזל אזדבן. אתא ואמ' לה. חוורתא ליכא, גושקרא איכא. אמרה, איית גושקרה. אדאזל איזדבן. אמ' לה, גושקירא ליכא, קימחא דשערי איכא. אמרה ליה, זיל אייתי. אדאל אזדבן. ונתערב ולא בא. הות שליפא מסאנה, אמרה, איפוק ואיחזי אם משכחנא מידי למיכל. איתיב לה פרתא בכרעא ומתה. פי' נכנס לה קוץ ברגלה ומתה. קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי, הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה וכו'.
מעשה במרים בתו של נקדימון בן גוריון, שפסקו לה חכמים שלש מאות דינרי זהב לקופה של בשמים, והיא עמדה וקללה אותם ואמרה, כך יפסקו לבנותיהם. אמ' ר' אחא, אנו ענינו אחריה אמן. א"ר אלעזר, אראה בנחמה אם לא ראיתיה שהיתה מלקטת שעורים מתחת טלפי סוסים בעכו. וקראתי עליה, אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים. אל תקרי גדיותיך אלא גויותיך.
מעשה במרים בת ביתוס, שקדשה יהושע בן גמלא, ומנהו המלך להיות כהן גדול. ואמרה פעם אחת, אלך ואראה אותו כשהוא קורא ביום הכפורים בבית המקדש, ופרשו לה מטפחות מפתח ביתה עד בית המקדש, כדי שלא יתיחפו רגליה. וכשמת יהושע בעלה, פסקו לה חכמים סאתים יין בכל יום לתיקון התבשילין. א"ר אלעזר ב"ר צדוק, אראה בנחמה אם [לא] ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהן של ערביא, והיו מריצין לה מירושלם ועד לוד, וקראתי עליה הרכה בך והענוגה.
ומה היו עושים האויבים, היו מביאין גדיים וצולין אותם במערבה של עיר, והיה הריח מפעפע והיו מתים, לקיים מה שנא' (איכה ד, ט) שהם יזובו מדוקרים וגו'. עשרת אלפים בקעו בחיילותיו של נבוכדנאצר, ובידם מגיני זהב. הלכו להם אצל ישמעאלים והוציאו להם מיני מלוחים ונאדות מנופחות. אמרו להם, נשתה קדמאי, אמרו להם, אכלו קדמאי. היה נסיב כל חד וחד מינייהו זיקא, ויהב ליה בפומיה, והוא רוחא עאיל בכריסיה ובקעיה ליה. הה"ד משא בערב ביער בערב תלינו ארחות דדנים, לקראת צמא היתיו מים. וכי כך עשה אבינו לאביהם, מה כתי' באבינו, ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים, ואתם לא קיימתם, לקראת צמא היתיו מים.
א"ר יוחנן שלש מאות מוחות של תינוקות נמצאו על אבן אחת, ושלש מאות קופות של קבוצי תפלין נמצאו בביתר, וכל אחת ואחת מחזקת שלש סאין. א"ר גמליאל חמש מאות בתי סופרים היו בביתר, וקטון שבהם לא היה פחות משלש מאות תינוקות, והיו אומרים אם יבואו השונאים עלינו, בכתבין שלנו אנו יוצאין ודוקרין אותן. וכיון שגרמו עונות, כרכו כל אחד ואחד בספרו ושרפו אותן, ולא נשתייר מהן אלא אני. וקורא על עצמו, עיני עוללה לנפשי. ר' פנחס בשם ר' הושעיא אמר ארבע [מאות] ושמונים בתי כנסיות היו בירושלם, מנין מלאתי משפט, וכל אחת ואחת היה לה בית תלמוד למקרא ובית תלמוד למשנה.
אמר רב יהודה אמ' רב, מעשה בבנו ובבתו של ר' ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים. זה אומר יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם, וזה אומר יש לי שפחה שאין כיופיה בכל העולם. אמרו בוא ונשיאם זה לזה ונחלוק בוולדות. הכניסום לחדר. זה יושב בקרן זוית וזו יושבת בקרן זוית. זה אומר אני כהן בן כהנים גדולים, אנשא לאשה שפחה, וזו אומרת כהנת בת כהנים גדולים, אנשא לעבד. ישבו ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר, הכירו זה את זה, וגעו בבכיה, עד שיצאה נשמתם.
א"ר שמעון בן לקיש, מעשה באשה אחת, וצפנת בת פנואל שמה, בתו של כהן ששימש לפני ולפנים. נתעלל בה שבאי כל הלילה. למחר הלבישה חלוקות והוציאה למוכרה בשוק. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמ' ליה, הראיני את יופיה, אמ' לו, ריקה, אם אתה רוצה ליקח, קח, שאין כיופיה בכל העולם כלו. אמ' אעפ"כ הראיני את יופיה. הפשיטוה ששה חלוקות, שביעי קרעתו ונתפלשה באפר. אמרה לפניו, רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך לא חסת. ועליה נאמר, בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר.
מעשה בשני בני צדוק שנשבו, אחד זכר ואחד נקבה. נפל זה לסרדיוט אחד וזה לסרדיוט אחר. הלך זה אצל הזונה ונתן לה הזכר, והלך זה אצל החנוני ונתן לו הנקבה ביין, לקיים מה שנא' (יואל ד, ג) אל עמי ידו גורל ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו.
מעשה בחנה בת תנחום שנשבית היא ושבעה בניה. נטלן קיסר, הוציא את הראשון ואמ' לו, השתחוה לצלם. אמ' לו שכך כתוב בתורתנו, אנכי ה' אלהיך אשר וגו'. מיד הוציאו והרגו. הוציא את השני, אמ' לו השתחוה לצלם. אמ' לו, לא שכך כתי' בתורתנו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. הוציאו והרגו. הוציא את השלישי ואמ' לו, השתחוה לצלם. אמ' לו, לא שכך כתוב בתורתנו, לא תשתחוה לאל אחר. הוציאו והרגו. הוציא הרביעי, אמ' לו, השתחוה לצלם, אמ' לו, לא שכך כתוב בתורתנו, זובח לאלהים יחרם. וצוה עליו והרגוהו. הוציא את החמישי. אמ' לו, השתחוה לצלם. אמ' לו, כתוב בתורה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. הוציאו והרגו. הוציא את הששי. אמ' לו, השתחוה לצלם. אמ' לו, חס ושלום, שכך כתוב בתורתנו, כי אל קנא ה' אלהיך בקרבך. הוציאו והרגו. הוציא את הז', והוא הקטון שבכלם. אמ' לו, בני השתחוה לצלם. אמ' לו, חס ושלום. שכך כתוב בתורתנו, וידעתם היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ולא עוד אלא שנשבענו לאלהינו שאין אנו ממירין אותו באל אחר, שנא' (דברים כו, יז) את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וגו'. והוא נשבע לנו שלא ימיר אותנו באומה אחרת, שנא' (ה' האמירך היום וגו'. אמ' לו קיסר, אחיך ראו חיים ושבעו ימים, ואתה לא שבעת חיים, השתחוה לצלם ואתן לך מתנות טובות הרבה. אמ' לו, כתוב בתורתנו, ה' ימלוך לעולם ועד, ואומר ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו, ואתם בטלים ומלכותכם בטלה, בשר ודם היום חי ומחר מת, היום עשיר ומחר עני, אבל הב"ה חי וקיים לעולם ועד ולעולמי עולמים. אמ' לו קיסר, ראה אחיך הרוגים לפניך, והריני משליך טבעתי לארץ לפני הצלם, הגביהה כדי שיראו הכל ששמעת לקולי. אמ' לו, חבל עליך קיסר, אתה עושה כך לכבוד עצמך, ואם לא אעשה לכבוד מלך מלכי המלכים הב"ה, שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמ' לו קיסר, וכי יש אלוה לעולם. אמ' לו, אהה עליך קיסר, וכי עולם של הפקר הוא, אמ' לו, מפני מה אינו מציל מידי, כמו שהציל לחנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנאצר. אמ' לו, חנניה מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכדנאצר מלך הגון היה, וראוי ליעשות נס על ידו, אבל אתה אינך הגון, ואנחנו נתחייבנו מיתה לשמים, אם אתה הורג אותנו, הרבה הורגים יש לו, הרבה זאבים יש לו, הרבה אריות ונחשים ונמרים ועקרבים שיפגעו בך, ולסוף הב"ה עתיד ליפרע ממך ולנקום את דמינו. מיד גזר עליו להורגו. אמרה אמו, בחיי ראשך, קיסר, תנה את בני ואחבקהו ואנשקהו. לקחתו וחבקתו ונשקתו. ואמרה לו, חיי ראשך, קיסר, הרוג אותי תחלה ואחר כך הרוג אותו. ויאמר לה קיסר, איני עושה, שכתוב בתורתכם, ושור את שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. אמרה לו, שוטה שבעולם, כבר קיימת כל המצות, לא נשאר לך אלא המצוה הזאת בלבד. מיד צוה עליו להורגו. נפלה אמו עליו וחבקתו ונשקתו. ואמרה לו, לך בני אצל אברהם, ואמור לו, אל תזוח דעתך עליך, אתה בנית מזבח והעלית את יצחק בנך עליו, הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלת[ה] שבעה בנים ביום אחד. עלתה לגג נפלה ומתה, לקיים מה שנאמר אומללה יולדת השבעה. ובת קול יוצאת ואומרת, אם הבנים שמחה, ורוח הקדש צווחת, על אלה אני בוכיה, וכתי' (איכה א, ב) בכה תבכה בלילה. אמ' רבא א"ר יוחנן, שתי בכיות אלו למה, אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני. בלילה, על עסקי לילה, שנא' (במדבר יד, א) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמ' רבא א"ר יוחנן, אותו היום ערב תשעה באב היה. אמ' הב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות. ד"א בלילה, כל הבוכה בלילה קולו נשמע. ד"א בלילה, כל הבוכה בלילה כוכבים ומזלות בוכים עמו. ד"א כל הבוכה בלילה, כל השומע בוכה כנגדו. הה"ד בכה תבכה בלילה.
מעשה בשכונתו של רבן גמליאל, שהיה לה בן תשחורת ומת. והיתה בוכה עליו בלילה, והיה רבן גמליאל שומע קולה. והיה זוכר על חורבן בית המקדש, והיה בוכה עד שנשרו ריסי עיניו. וכון שהרגישו תלמידיו בדבר, עמדו ופנו אותה משכונתו.
ר' יצחק פתח, תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך, ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' בך. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה, ליל שמורים הוא לה', ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים בכה תבכה בלילה. אלו זכיתם. הייתם קוראים בתורה, שמעו עמים ירגזון, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, שמעו כי נאנחה אני. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ראה ראיתי את עני עמי, ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, ראה ה' כי צר לי. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, וקראתם בעצם היום הזה, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, קראתי למאהבי. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, צדק צדק תרדוף, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, אלה מועדי ה', ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, על אלה אני בוכיה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ויאמרו אליו בני ישראל במסלה נעלה, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים [סלה כל אבירי אדני. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה פתח תפתח את ידך, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים], פרשה ציון בידיה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ואשבור מוטות עולכם, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, נשקד עול פשעו בידו. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, בכל הדרך אשר הלכתם, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, לא אליכם כל עברי דרך. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ואכלתם לחמכם לשובע, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים, כל עמה נאנחים מבקשים לחם. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ולא יחמוד איש את ארצך, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, ידו פרש צר על כל מחמדיה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, טומאתה בשוליה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, חטא חטאה ירושלם. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ונזכרתם לפני ה' אלהיכם, ועכשו שלא זכיתם, אתם קוראים, זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, והתהלכתי בתוככם, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, ויצא מבת ציון כל הדרה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ונתנך ה' אלהיך לראש ולא לזנב, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, היו צריה לראש. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, דרכי ציון אבלות. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, וישבתם לבטח בארצכם, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, גלתה יהודה מעני. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, איכה אשא לבדי, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, איכה ישבה בדד. ר' אבין פתח, והוא מהשנא עדניא וזמניא. אמ' ירמיה לישראל, אלו זכיתם, הייתם יושבים בירושלים ושותין מי השילוח, שמימיו נקיים ומתוקים, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם גולים לפרת, שמימיו עכורים וסרוחים, הה"ד ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר. אלו זכיתם, הייתם יושבים בירושלם, ואומרים שירים ותשבחות לפני הב"ה, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם גולים לבבל, וקוראים קינים ונהי, שנא' (תהלים קלז, א) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון.
וכשהב"ה שב את שבות ציון יהפוך לנו כל הנבואות הקשות לנחמות. וכן אתה מוצא שכל נבואות קשות שנתנבא ירמיהו על ישראל, הקדים ישעיה ורפאן. ירמיה אמ', איכה ישבה בדד, ישעיה אמר, ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה. ירמיה אמ', בכה תבכה בלילה, ישעיה אמ', כי עם בציון ישב בכה לא תבכה. ירמיה אמר, גלתה יהודה מעוני, ישעיה אמ', ונפוצות יהודה יקבץ. ירמיה אמר, דרכי ציון אבלות, ישעיה אמר, קול קורא במדבר פנו דרך ה'. ירמיה אומר, היו צריה לראש, ישעיה אמ', ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם. ירמיה אמר, זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה, ישעיה אמ', ולא תזכרנה הראשונות. ירמיה אמ', חטא חטאה ירושלם, ישעיה אמ', מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך. ירמיה אמר, טומאתה בשוליה, ישעיה אמר, אם רחץ ה' את צואת בנות ציון. ירמיה אמ', ידו פרש צר, ישעיה אמר, יוסיף ה' שנית לקנות את שאר עמו. ירמיה אמר, לא אליכם כל עוברי דרך, ישעיה אמר, והולכתי עורים בדרך לא ידעו. ירמיה אמר, כל עמה נאנחים מבקשים לחם, ישעיה אמר, לא ירעבו ולא יצמאו. ירמיה אמר, ממרום שלח אש בעצמותי, ישעיה אמר, עד יערה עלינו רוח ממרום. ירמיה אמר, נשקד עול פשעו בידו, ישעיה אמ' התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון. ירמיה אמר, סלה כל אבירי ה', ישעיה אמר, סולו סולו המסלה. ירמיה אמר, על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים, ישעיה אמר, עין בעין יראו בשוב ה' את ציון. ירמיה אמר, פרשה ציון בידיה אין מנחם לה, ישעיה אמר, אנכי אנכי הוא מנחמכם. ירמיה אמר, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, ישעיה אמר, ועמך כולם צדיקים. ירמיה אמר, קראתי למאהבי המה רמוני, ישעיה אמר, וקראת ישועה חומותיך. ירמיה אמר, ראה ה' בצר לי, ישעיה אמר, וראיתם ושש לבכם. ירמיה אמר, שמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי, ישעיה אמר, נחמו נחמו עמי. ירמיה אמר, תבא כל רעתם לפניך, ישעיה אמר, והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וגו'.