והרמ"ז כתב בריש פ' זו וז"ל עדי עד איתא בס' זוהר הרקיע בפ' זו עד הוא היסוד ויובל הוא לאה: ומז"לן דאין יובל סתם כי אם אימא ועוד דאיך אמר לאתעטרא ליה דאדרבא לאה הוא מקבלת ממנו. וגם עד שהוא היסוד אין בכאן ענין לזה דאיך יאמר בטחו עדי עד ולע"דנ עד הוא בדעת זעיר דתמן יסוד א"וא ששם הוא עיקר ותכלית הכוונה כמ"ש האר"י זל"הה ונרמזה בס' הכוונות בתחילתו וז"ל צריך שיעלה מתשבתו עד מקום השקאת עמיקא דבירא דנגיד ונפיק לזעיר וכו' ע"ש וכו לעיל פרשת ויחי. פי' יאכל עד על אימא דכתיב בה ושבת עד ה' אלהיך. ואתי שפיר כל הפ' בטחו בה' שהוא זעיר עדי עד דאיהו הדעת דאיהו השקאת עמיק' דביר' ממש ונתן טעמו כי ביה ה' דהיינו כשמתלבשים א"וא שהם י"ה בהוי"ה אז הוא צור עולמים ונק' הדעת עד מלשון יעוד וחבור וגם שבו חדרים ימלאו. ובו חו"ג ואמרו בא"ז דעת סהדותא דתרין חולקין. עד מלא עי"ן. דל"ת גי' תקס"ד י"ב צירופי הוי"ה וי"ב צירופי אהי"ה שהדעת כולל הכל כנודע: והוא אחיד לכל סטרין חו"ג ומייחד א"וא:
והוא תיאובתא דכולא אימא יובל חושקת לעטרו דייקא וכן חו"ג נקראים תרין עטרין:
ולנגדא עליה ברכאן היינו מנ"ה הנק' ברכות לראש צדיק:
ולארקא עליה מבועין מת"ת דידה שהוא כתר שלו שהוא מבועין של כל הד' כנודע והרי השפעת בינה בכל בחינותיה:
ותיאובתא דשמטה היא נוקבא לאתברכ' מניה משני חסדי נ"ה ולאתנהרא מניה מיסוד וז"ש ברכות אביך שבקו האמצעי גברו על ברכות הורי שהם לימין ושמאל וברכותי אלו הם מן ע"ד שהוא דעת שבו תאות גבעות עולם שהן אימא וברתא זו להשפיע וזו לקבל אבל משם ולמעלה הוא סתום והנה בס"הכ בדרוש תלמידי הרב אמר עדי עד הוא בבינה וקאי על מאמר זה עצמו והוא על סוד שם אכד"טם שה"ס גבורה דגדלות. ד"פ אכד"טם הוא גי' רצ"ו וז"ש ביה ה' צו"ר. אבל נ"ל שאין לשון עד יוצא ממשמעותו דהיינו יסוד אימא שבתוך זעיר עדי עד ר"ל שני עד שהם חו"ג המתייחדים בעד אחד הוא הדעת וע"ש בענין מוחין דזעיר ותראה שאין עלייתו ר"ל כח יניקתו בהתלבשותו כי אם עד חג"ת דאימא משום דח"בד דידה הוא סוד הראש שאינו מתלבש לעולם במה שלמטה ממנו. וז"ש שלמעלה מבחי' עד שהוא סוד חג"ת דאימא שעד שם מגיע התלבשותו והשפע שיכול להכנס בתוכו ואז הוא בסוד עדי עד דהיינו ג' עד שהן המתלבשים בחב"ד דזעיר וכולם מאירים בדעתו אבל למעלה מזה שהו' בחב"ד דאימא ששם המוחין בבחי' ד' ואז הוא צו"ר כנ"זל. אין בחי' זו שייכא לזעיר להמשיך שפע זה. אלא משם בא כח יצירתו והוייתו בעצמו וז"ש כי ביה דאיהו רישא משם הוי"ה הוא צור פי' זעיר קבל משם יצירתו עם נוקבא דידה והיינו עולמים. ולכן ר"י הביא ראיה לזה מפ' כי שאל נא לימים ראשונים שהם ז' תחתונים דאימא שעד שם יכול האדם לשאול ולבטוח שאור זה ימשך למטה ודוק. והרמ"ז כתב עוד בראש הפרשה וז"ל דבר אחר. בטחו בה' עדי עד אקדים מ"ש בשער התפילין בפ' והבוטח בה' חסד יסובבנו כי הבוטח בכח אבא ששם הוא מעלת הבטחון. ואיפשר שלכן בטח"ון גי' ע"ה שהם ה' פעמים י"ה שסתמו באבא וה"פ בסוד ה' חסדים ולכן הזכיר שם י"ה בפ' זה כי ביה ה' צור עולמים וידוע שה' חסדים הם אבל יש בהם ז' בחי' כנגד יסוד ומ' ונודע כי ימי שנותינו בהם ע' שנה בסוד ז' ימות עולם וז"ש כל יומי דבר נש וכו'. ולפ"ז נראה שמלת ע"ד ה"פ י"ה כנז"ל שהוא בדעת שממנו מסתעפים ז' החסדים כמבואר. א"נ ביסוד אבא שמאיר לכל ז"ק זעיר כאשר יסוד אימא הוא במקומו בדעת זעיר. עוד איתא בס' הליקוטים בסוד הטביל' כי חכ"מה עם הכולל עולה ע"ד כמנין הוי"ה כזה יו"ד הי"א וי"ו הי"א ולפי ענינינו יכון מאד שה"ס יסוד אבא שסודו מילוי יוד"ין בתוך זעיר שמילואו באל"פין ולכן יש בו יוד"ין ואל"פין:
דהכי אמר דוד נודע שמדת דוד היא במ' ואיתא בס' זוהר הרקיע בענין דלהיות שאין לנוקבא מדילה כלום לכן אדם קדמאה שה"ס חכ"מה כ"ח מ"ה הוא בתוך זעיר שנותן לה הארה מז' ספי' דזעיר מחסד ולמטה סוד ה' חסדים והוא מכוון יפה לענייננו כי להיותו מקבל מחסדי ז"ק ומאור אבא המאיר בם לכן אלהי בך בטחתי. מכלל האמור תשכיל איך מעלת הבטחון הוא באבא כנ"ל כי הוא שורש החסדים:
ומאן דשוי ביה בטחוניה וכו' כתב הרב שסוד הצרעת הוא הסתרת חסדי אבא ולא נשארו רק חסדי אימא כי בה יש אחיזה לחיצונים משא"כ באור אבא ולכן אמר שמי שיש בו מדה זו לא יכלין בני עלמא לאבאשא ליה וטעמו כי כל הבא להרע לאחר הוא שליח של מדה"ד וזה אם הוא חייב למד"הד כי דין ד' מיתות לא בטלו. וזה הבא לעשות רע הוא רשע המקבל כח מן החיצונים. ושום א' מהם לא יוכל להרע לבוטח בה'. אפי' גרמא בניזקין כי גדול כח אור אבא למתק כל דין ולהכניע החיצונים:
דכל מאן דשוי תוקפיה וכו' זו מעלת הבטחון שהוכחתי מפ' רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' ר"ל אפילו הוא רשע שבעונו הוא מוכן ליסורין ומכאובים. מ"מ אם זה הרשע יש בו מדה טובה זו שבוטח בה' חסד יסובבנו להגין עליו וז"ש דכל מאן ר"ל יהיה מי שיהיה ואפילו רשע דשוי תוקפיה בשמא קדישא אתקיים בעלמא. ופי' הפ' בטחו בה' עדי עד הגם שיהיו במדרגת רשעים ולכן מקשה לשאול. מ"ט כלו' מנלך דבר גדול כזה ומ"ט יש בו ומשיב. בגין דעלמא בשמיה קדישא אתקיים כמ"ש שעיקר הכל הוא כאשר מאיר אבא בזעיר לאפוקי מדרגת הצרעת כי אז הוא הוה על הוה. אבל בהצטרף יו"ד בראשו אז היא הקיום כי החכמה תחיה בעליה וחכמת אדם תאיר פניו ובלתה אזיל סומקא ואתי חוורא הוא הצרעת אוי לה לאותה בושה אבל בושת פנים לג"ע נמשכת מזיו החכמה שבה סוד יראת הרוממות כמ"ש בסוד דחילו ורחימו ומדת הבטחון יסודה על אמונת יראות הרוממות ועליה אמר דוד אלהי בך בטחתי אל אבושה. ועינינו רואות שהעולם מלא עונות ומתקיים בחסדי בוראו. וזו ראיה שכל מי שיש בו מדת הבטחון שסודה באבא יתקיים גם שלא יהיה ראוי לכך מצד מעשיו:
הה"ד כי ביה ה' צור עולמים התחיל בי"ה ומסיים בה' ומה שייך כאן צור עולמים אלא הכוונה לטעם גודל כח הבטחון אפילו לרשעים משום כי החכמה שהוא סוד י"ה הוא שורש כל האצילות הרמוז בשם הוי"ה ולהיות שהכל גנוז בתוכו והוא מקור הכל לכן הוא מפליא לעשות פעולותיו ולברוא כל העולמים:
צור צייר וצור הוא תואר על משקל סוג לב:
דהא בתרין אתוון וכו' כבר פי' לנו הרב שסוד עלמא דאתי היא התבונה הנמשכת תמיד ובאה בתוך זעיר שה"ס ו' של שם ועלמא דין היא מ'. ונ"ל כי שם י"ה שבאבא ירמוז ענין נכבד והוא כי הנה אבא מקורו תרין רישין דאריך כתרא שהוא שורש החסדים ומוחא שהוא שורש הגבורות וכמ"ש הרב שצדק החייט באומרו שיש כח דין בחכמה ושסודו מוחא סתימאה וידוע שכתרא ומוחא אינון ברזא דדכר ונוקבא ולכן אבא ברא עלמא דא בתוך זעיר דאיהו בסוד הי' ועלמא דין בכח הדין בסוד ה'. ומפני זה אבא ה"ס דחילו יראת הרוממות מסוד גבורות דעתיק:
עלמא דא בדינא וכו' הה"ד בראשית וכו' מובן במ"ש שהרי ראשית היא חכמה וכתיב ברא אלהים היא מדה"ד:
מ"ט בגין וכו' ירצה כי גם שיש בחינת דין באבא מ"מ עיקרו חסד וא"כ למה נברא העולם בדין והשיב שדין זה הוא חסד גדול שהרי בו נתן גבול לכל נמצא ומזה ימשך שיתנהגו בני אדם ביושר ויזכו לקבל בדרך קו הישר מעולמות הקדושה ומזה ימשך להם האדיקות והבטחון בה' כי בזה יזכו להמשיך אור בזו"ן. ויהיה ה' שלם בהשתלשלות האור כמ"ש בבריאת העולמות ויאמר אדני באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד:
חמי וכו' פי' כי משה לא מחוסר בטחון חלילה אלא שחשש לחלול ה' ולחוסר אמונת ישראל שלא יגרמו אורך גלותם מפני כל זה היה חפץ שיתגלה אור מקורו שהוא מדעת זעיר ששם שרשו ומפני שמחשבתו היתה על קידוש ה' ושלפי האמת הוא היה מושרש במקום יותר עליון לכן לא נסמכה מיד תשובת מדה"ד ופי' הענין וישב משה אל ה' ששם שרשו ואז נתרעם ואמר אדני שהיא מ' למה הרעותה ע"ד הרעותי כלומר שגרם להם להיות רעי'. ואז הפך דעתו למדתו שם הוי"ה וא"ל למה זה שלחתני ולא גלית כחך. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך שבודאי משה לא היה הוגה את ה' באותיותיו אלא בשם אדנ"י וזהו בשמך ולכן הרע לעם הזה וא"ת מפני ערב רב הנקרא עם שעדיין לא נבררו מתוכם. למה והצל לא הצלת את עמך אותם שכבר נבררו ואחוזים בך איך לא הצלתם:
דידע דהא דרגא אחרא עילאה וכו' זה נודע לו כשקרא ה' משה משה בלי פסיק טעמא שסודו על שני מקומות סתום וגלוי בתוך פני זעיר שאין בו שום אחיזה לחיצונים אפילו מהחזה ולמטה שהרי הוא ביסוד אבא משא"כ באבות שנקרא בפסיק מפני שהם מבחינת זעיר ולכן קדמאה לא שלים אבל משה משה כיון שאין בו הפסק מאז ידע שמזומן לדרגא עילאה בלי ספק: דאתיהיב ליה ביתא שזו בחי' התחתונה מהחזה ולמטה שה"ס ה' בחכמה יסד ארץ ושם הוא בחי' בחכמה יבנה בית שהוא אור שני שלישי כתר רחל והיינו אתיהיב ליה ביתא:
ולכן פקיד ליה פי' המשיך עליה אור פק"ד שזו היתה נבואתו פקוד יפקוד כפול בסוד ב' האורות וע"ז נאמר ונות בית תחלק של"ל גי' ה' חסדים שלקחה חלק בהם בדרך שלל בסוד ותגנוב רחל את התרפים כמ"ש באוצ"ח ולכן כיון שנתן לו כח זה שהוא יתקן ביתו לא נתיירא שיפגום ח"ו בשכינה אדרבה דבר בפומבי להכניע החיצונים ולהמתיק הגבורות וזהו וידבר אלהים גזרת דינא שנתעוררו הגבורות נגדו בג"כ ויאמר וכו' פי' מיד האיר אור החסדים והתמתקו הגבורות וזהו אני ה' כי מלת אני רומזת למלכות בסוד שם ב"ן וט' אותיות העולה אנ"י. וגם כו"זו טד"הד בסוד אני ראשון ואני אחרון ונתייחד עם הוי"ה: אי כתיב וידבר וכו' כוונת ר"ש להקשות לר"י שבדבריו לא נעשה שום פועל בהתעוררות הגבורות כי מיד נמתקו וא"כ למה לנו ההפסק ביניה' במלת ויאמ' אליו כי יותר נכון להודיע עצם הפעול' בלי הפסק:
אלא לא כתיב וכו' מובן במ"ש באוצ"ח במדריגת דור המדבר ואח"כ מאיר ביעקב וממנו חוזר להאיר בקבע בד"ה ע"ש והנה נוקבא זו של יעקב נקרא לאה וסתמא מסטרא דיובלא:
ולפ"ז כוונת הפ' בכאן שעכשיו נתכוננו יעקב ונוקבא וידבר אלהים הוא אור הא' המאיר בדור המדבר ולבתר אני ה' ה"ס יעקב שהוא הוי"ה וסוד ד"ה בבניינה אמיתי וכאן יצדק בה שם אני בסוד פנים ואחור דהוי"ה כנזכר אני ראשון ואני אחרון בסוד ב' הבחינות א' וב' שבה באופן שכאן כמוס סוד יעקב ודור המדבר וקודם רמז לו עתה תראה שלא יכנס לא"י כי בני ד"ה לא היתה להם שייכות בא"י שהיא רחל ולא יכלו להכנס לה:
תושבחן דאבהן וכו' ידוע שאברהם ויצחק מושרשים בחו"ב שהם ראשי שני הקוים ימין ושמאל ולפי זה שאין שם צנור וגם שהאור שיש בהם ה"ס אחסנתא דאו"א שאינו רק הארה לכן לא היו שלמים בתולדותם ויצאו מהם ישמעאל ועשו. ואין עיקר האור שבהם אלא מן הדעת כנודע מסוד עליית החסדים וז"ס שיעקב היא שבח האבות שהוא משביחן. כי הדעת הוא משלים הכל בהתפשטות חסדיו ומאיר בכל ושם א"ב נאה לדעת כי הוא א' המייחד שנים שהם חו"ב או ח"ג בשני בחינות זעיר. יניקה שאז חג"ת הם אבות. וגדלות שאז חב"ד הם אבות בכלהו כתיב וכו' כמ"ש שיש להם ב' אחיזות בחו"ב או בח"ג ולכן אין ביניהם ו' שאין בהם יחוד כמ"שה ופניהם וכנפיהם פרודות וביה אתוסף ו' ענין חיבור שמחבר בין האבות. ועוד דבר פרטי והוא שבין בדעת בין בת"ת יש כללות כל הו' בסוד ו' חו"ג וה"ס יושב אהלים ו' חסדים אשר בכללותם ופ"ו ל"ו גי' אה"ל וכן הגבורות הרי אהלים עוד ידוע שיעקב ה"ס החסדים המתפשטים. ומשה בסוד השרשים הפנימיים:
וגם הקימותי וכו' זו היא בחינה אחרת שגם האבות שהם בח"ב עוד יש בהם מעלה תבונה בסוד הדעת כמ"ש בכוונת השופר שיש חג"ת בדעת עצמו. וכנגד ב' הבחי' הנזכרי' תמצא בפרשת שמות. אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב הוא בחי' חב"ד ואח"כ אלהי אברהם יצחק ויעקב שם אלהי א' לכולם והוא בסוד חג"ת שבדעת ולעומת כן אמר וגם הקימותי את בריתי שכשנימולו נכנסו כולם בבחינת הדעת שבמילה מתגלים החסדים והוקם הברית במיתוק הגבורות כנודע מסוד המילה ואז מאירים חו"ג ברישא דנוקבא וזהו מ"ש ועמך כולם צדיקים הגם שיש כמה בעלי עבירות עכ"ז נקראים צדיקים ע"ש שכולם נימולים ויש להם חלק ביסוד שמעבירים מהם הערלה ולכן נאחזים בארץ שבעבור המילה מאירים אותה:
כל מאן דאתגזר העיקר שצריך לקיום קדושת המילה לשומרה בטהרה דאל"כ אין המילה מועלת שהרי בעריות כתיב ולא תקיא הארץ אתכם ומלת לעולם קאי אצדיקים שלעולם יהיו בצדקתם שומרי בריתם אז יירשו ארץ וראיה מיוסף שלא נקרא צדיק עד דנטר ברית קיימא קדישא הוא יסוד אבא המאיר בזעיר מאחוריו בכל קו האמצעי מן הדעת ולמטה ואז חג"ת נה"י דידיה כולם מאירים מאור אבא וזכו כולם צדיקים כי מאיר בקו אמצעים יסוד אבא מוקף מחמשה חסדי אימא שמתפשטים בכל קומת זעיר:
לא זכה בהו ב"נ עד דאתו אבהן מזל"ן שתוכיות הענין הוא שהרי בבריא' יש ב' בחי' אחת הוא אור העצמי שלה ר"ל האור שבעצם יקרא בשם בריאה והשני אור אימא דאצילות המאיר בבריאה ונודע שבחב"ד דזעיר יש ג' אל דאינון ג' עלמין הנודעי' ואל שד"י הוא בדעת והוא שורש אור העצמי שבבריאה כי גם שהוא תחתון מ"מ אורו רב שכן הוא צנור והוא קו אמצעי בין חו"ב ובזה בא על נכון היות אל הוי"ה בחכמה ואל אדנ"י בבינה כי גם שהם גבוהים מן הדעת אין אורם ממשיי רק מתפשט לימין ושמאל. באופן שהאבות זכו לאל שד"י הוא אור הבריאה בעצמו שהוא ממש בחינת עולם הבריאה הנזכר בס"הכ בענין עליות העולמות ומילוי בריאה בי"ת רי"ש יו"ד אל"ף ה"י המילוי עולה תכל"ת ובגוון זה יש רשות להסתכל שהוא נהורא דלא נהרא אמכם שרשו מאל שד"י שהוא בדעת בבחי' שורש עולם הבריאה. ומר"עה גם הוא בדעת אבל בפנימיותו ולכן אמר רשב"י ואלין מלין רזא עילאה דמהימנותא וכל רזא ביסוד וכן בדעת כל תחתון יש יסוד העליון ממנו וזה כלל גדול שלכן יש שם אל שד"י בדעת והוא ביסוד וע"כ היו ימי האבות ח"ק כדר"זל שהוא מילוי שד"י אך מר"עה ה"ס פנימיות הבריאה בבחינה היותר עליונה והוא בסוד אור האצילות המאיר בה כי כן משה סודו פק"ד אחורי אבא המאיר בקס"א דהיינו תוכייות הבריא' שמאיר ביום שבת כמ"ש בכוונת ויהי נועם ומ"ם שי"ן ה"י עולה תנ"ה ואמרו משה זכה לבינה שה"ס אצילות מלובש בבריאה וכמ"ש בל"ת פ' שמות ע"ש גם משה גי' אל שד"י הרי שכל בחי' יסוד אימא שבו תוכייות אבא רמוז במשה והנה אורות אלו אינם מתגלים לעין כל נביא כי מקורם מהאצילות שהוא שם הוי"ה ודו"ק אומרו לא נודעתי ולא אמר הודעתי שהוא מורה המשך הדעת. שזה ידעו ונראה להם:
אבל נודעתי כלומר לא השיגו עצמות הדעת אבל השיגו חיצוניות הדעת שהוא אל שד"י המאיר בבריאה רצוני שהוא עצם הבריאה וכלל הענין הוא שעצם הבריאה שרשו מהדעת החיצון המאיר במ' דאצילות שהיא חיצוניות האצילות ומשם יורד לבריאה:
אבל התוכיות בוקע ממש הפרסה ויורד להאיר בפנימיותה ולזה זכה משה להשיג בהסתכלות נשמתו וזוהר הרקיע הוא אור יסוד אימא שהוא רקיע דמשה ממש וקיימים באמצעיתא שהוא הדעת ואיהו סתים וקיימא ממש על רחל שכן כתרה מתחיל ממקום סיום יסוד אימא בסוד סוכ' שלום ויורד דרך קו אמצעי של רחל עד יסודה והוא רקיעא דאתחזיין ביה נהורין ולא באצילות עצמו כי לא יראני האדם אפי' החי אבל הוא המשיך אור המלכות עד מ' דבריאה כי כן הדעת דנקודין ירד מד מ' דבריאה כנזכר בספר אוצ"ח ושם ראו האבות ממש והיינו דכתיב וארא י וג' נהורין ידוע שהם חב"ד שבזעיר:
ונהורא דלא נהיר היא מלכות והוא מבואר עכ"ל הרמ"ז: