בתר דסיים קאים על רגלוי יש מקשים שנראה מכאן הפך מ"ש בס"הכ שצ"ל הוידוי קודם הי"ג מדות. והתשובה אדרבה מכאן ראיה לס"הכ: חדא אומרו בתר דסיים לשון סיום לא שייך בדבר ארוך שיש בו המשך ויש בו התחלה וסיום משא"כ בי"ג מדות שהוא פסוק אחד: ועוד מה ר"ל קאים על רגלוי וכי עד השתא לא היה עומד. אלא דקאי אמאי דקאמר לעיל שבעושה שלום ישוי גרמיה וכו' וימאיך גרמיה קמיה וע"ז מוסב בתר דסיים קאים על רגלוי וא"ת למה הפסיק ביניהם במכילן דרחמי. י"ל בהדי דקאי ברזי דצלותא דאיהו רזא דנגידו דברכאן בכולא וכמ"ש הכא אשתלים כולא עילא ותתא. שהוא שבתיקון הנעשה בעמידה שאנו ממשיכים בה הטיפה מלמעלה. מראש זעיר אנו מחלקים אותה לזווג ישראל ולאה ולשל יעקב ורחל וזהו עילא ותתא ויתר:
רוחא דשמא קדישא וכו' ה"ס חלק האור שממנו נעשה דיקנא דזעיר כמ"ש ריש כוונת י"ג מדות:
ולהיות שאין ספק שחלק המאיר בדיקנא הוא היותר חשוב לכך קראו רוחא דשמא קדישא שהוא שם ע"ב שה"ס הטיפה הנמשכת מחסד דעתיק כנז' שם ואמר שרוח זה הפנימי שולט למעלה בראש זעיר בו. ומפני שטבע הטיפה הזרעית לימשך למטה צריך כח אמירת י"ג מדות ויעבור ה' כדי שבכוונתנו תעלה למעלה. לכן אמר שליטה שרומז לכח עצום. ובזה תבין טעם ההפסק האמור. ונלע"ד ללמוד מכאן כשהיחיד גומר תפלתו ויפטר בג' פסיעות יעמוד שם ויתודה וזה מכמה טעמי חדא שהוא דרך ענוה ונמיכות רוח כלומר איני הגון לעמוד לפני צורי מפני אשמתי. והשני לפי הסוד כי בג' פסיעות נכוין להתרחק ע"ס העולמות ושם הוא מקום השטן המקטרג וכל שוטרי הדין ונכון לסתום פיהם בשומעם ויחיינו: ועוד שאלמלא חטאנו לא היינו מתרחקים עד העשייה: שכשנזכה ותעלה הקדושה יהיה הבדל גדול בינינו למקום הקליפות כידוע מזמן בריאת האדם. והעונות שגרמו הריחוק ראוי להתוודות עליהם במקום ריחוקינו וזה נרמז במ"ש קאים על רגלוי פי' במקום שנפטר:
ואח"כ ויקום בקיומיה וכו' ר"ל שיחזור למקומו שעמד שם בעמידה להתברך מבית המלך בין בסוד י"ג מדות שהוא זווג ישראל ולאה ובין בנפילת אפים שהוא זווג יעקב ורחל ונראה שכל כוונת העמידה לייחדם. הוא בלחש. כי לא נזכר סוד הקדושה דנקדישך.