והרמ"ז כתב ריש פרשה זו וז"ל ר' חייא כיון דדריש תואר עמי אמאי שבק עמי קדמאה דפ' עמי מה עשיתי לך ודריש לה מעמי תניינא:
וי"ל לפי הפשט דאי מעמי קדמאה הוה אמינא דלגופיה אתא ולא לדרשא ופי' עמי דמעיקרא הויתון ע"ד משר"זל באשר בחרת באברם. אבל עמי השני מיותר ולדרשא אתא להורות דתמיד עמו המה. האמנם לפי הסוד נבאר דרך נכון ויובן במ"ש באוצ"ח על פ' ואמחה את שמם שאמר ה' להרוס ולמחות את בנין רחל שעיקר מקומה מן החזה ולמטה ששם עץ הדעת טו"ר ויש בה אחיזה לחיצונים והיה רוצה לבנות את לאה בבנין שלם כנז' שם ומר"עה התחנן על זה והזכיר זכות אבות שהם בני המלכות כנז' בפסוק באר חפרוה שרים ומאז הקים ה' דבר עבדו הנאמן ושוב לא עלה במחשבה לפני' לעשות עוד כן וכמש"ה ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים דייקא מתחת השמים שהוא מקום רחל וכמ"ש באוצ"ח על פ' ואמחה את שמם וכו' וז"ש ר' חייא זכאה חולקיה דעמא דא. פי' עם זה דווקא שלא נשתנה ותמיד עמד ויעמוד וזהו כפל תואר. עמי להורות שב' פעמים נתהוו לעם ה' א' בצאתם ממצרים והשני אחר מעשה העגל שאמר ה' ואמחה את שמם כנז"ל וזה היה קטרוג של בלעם שהיה אומר החליפם באומה אחרת:
וזה מפני העגל שנטו אחר הקליפה. בל"ע בן בעור שעם הכולל עולה עג"ל וזש"רזל בל"עם בלע עם שכוונתו היתה שיבולע עם קדש ולכן הוכפל תואר עמי בענין בלעם ובלק עמי זכור נא וכו' ועי"ל כי ב' עמו הנז' כאן הם בסוד לאה ורחל ורצונו בזה לרמוז ששתיהן עומדות וקיימות גם שישראל פגמו בהן אפ"ה לא רצה הקב"ה לעשות מה שגזם למר"עה לבנות את לאה מסוד א"וא בנין חדש ממש שלא יפגמו בו התחתונים וז"ש אע"ג דאתין סטאן וכו': והענין כי שרשי שתי הנקבות הם בקו האמצעי שבו יצדק לשון דרך ממש כי השפע הולך בו ביושר ולעומת כן אמר פסוקינו אם בחקותי תלכו ב' חקות והן הן שתי הנקבות שדווקא בהן יצדק ענין החקיקה בסוד באר ומסיים בסוף כל ההבטחות ואתם תהיו לי לעם דמשמע דווקא אם בחקותי תלכו תהיו לי לעם ותזכו לתואר עמי ואם לאו לא:
ובכל זאת מצינו שהק"בה בחסדו גזים ולא עביד. דלא בעינא וכו' פי' שלא הסכים הרצון הטוב והעליון לעשותו והיינו לא בעינא למיעבד לכו כעובדייכו ירצה גם כי פגמתם באמותיכם הקדושות ושהיה הדין נותן שלא לשיב לתקן אותן ושימחה מקירכם כיון דאתין סטאן מאורחי האמצעיים ותטו לשמאל ואני לא כן חפצתי רבי יצחק אמר זכאה וכו' הנה ר"י רוצה לדרש בשבחי ישראל מבחי' אחרת הגם כי הוא מיוסד על הנז"ל וזהו כי רק הם מוסיפי' בגבורה של מעלה או להפך חלילה מפני היות שם שרשם ולכן אמר ה' עמי מה עשיתי לך וכו' ופיר' בפ' בלק דף ר"ג ע"א מה עשיתי לך שליטי לך על כל בני היכלי שליטית לך על כל מלכין דעלמא הרי שמפרש מלת מה עשיתי להפנגת החשיבות ע"ד מה רבו מעשיך ה' ולפ"ז יזכיר פסוק זה בין הטובות ובין התלאות שהיו לישראל ועל כולם אמר ה' ענה בי וסוד הענין כי הנה חכמי לב המשכילים ויודעים סדר השתלשלות השפע לפי עניני הפרצופים ומדריגת עמידתו ילמדו העליון מן התחתון וגם התחתון מהעליון כי הנה לפי מדרגת מעלת המצות שיראו שעושים ישראל ישכילו מדריגת העליות שתתעלה השכינה ובאיזו בחי' תתחבר אל דודה אם יעקב ורחל או ישראל ורחל וכיוצא בזה וכמו כן ידיעת ההפכים כי לפי מהות העינות יבינו בחינת הפגם ואיזה הוא מצב העולמות וג"כ אז ישכילו איזה שפע יבוא לעולם וז"ש ענה בי כלו' רק אתה תוכל לענות ולהעיד בי באיזה מצב גדולה אני עומד יען כי ממך הכל ומקרך אשר יקרך יקרני גם אני וכענין משל שני תאומים מותמים כי משלו ישכיל את של אחיו ואין דבר זה קשה להבחן על נאמני הסוד מפני כי מצות התורה מודעת סגולתן כי זו תלויה במדה זו וזו באחרת ובקיומן תלוי הכנת כלי המדות והמשכת השפע עליהם ונמצא כי בהתקיים מצוה א' תתהוה בחי' א' פרטית כנגדה למעלה וע"ד משל נאמר כי בשמירת השבת כתיקונה למטה כמו כן ישמרהו למעלה דהיינו בהתעלות העולמות ולפ"ז ינעם פסוקינו אם בחקותי תלכו שהרי החקים והמצות אשר אני מצוה אתכם הן הן מצותי וחקותי שאני עושה ומקיים וכמר"זל מלך ב"ו גוזר גזרה ואיינו מקיימה אבל הקב"ה אינו כן וכו' ולא עוד אלא ועשיתם אותם מעלה אני עליכם כאלו אתם עשיתם ותקנת את המצות וגם דרשו רז"ל כאלו עשיתם את עצמיכם כי תרי"ג מצות הם כנגד תרי"ג איברי וגידי הגיף ותרי"ג ניצוצות הנשמה ואלו ואלו מושרשים בפרצופים העליונים שהן הם המצות בעצמותן והרי ועשיתם אותם או ועשיתם אתם הכל דבר אחד קרי וכתי' א' הוא אמנם לפי שבין ר' חייא ובין ר' יצחק שניהם על יסוד א' סומכים והיא השתרשות ישראל למעל' ע"פ מה שנז"ל כי ר"ח מדבר על השארות שרש ישראל בשני הנקבו' ור"י על היותם במקום הזכר לכן המתין לפרש פסיוק מה יעץ ג"כ אחרי ר"י אע"ג דלא איירי אלא בפ' מה עשתי לך וזה מפני שהענין שוה לשניהם כי כוונת בלק ובלעם היתה להכחיש פמליא של מעל' והיינו בהמשיך אחורי חסדים זעיר והגבו' דהיינו אחורי מ"ה וב"ן ק"ל קד"ם העולים רע"ד כמנין בל"ק בלע"ם לפגום את ב' הנקבות רחל ולאה העולות ג"כ רע"ד ובזה חשב שיכרית זכר ישראל מן הזכר ומן הנוק' ואמר בכמה מלין ועובדין ירצה שבקש לעקור שני המקורים דברית הלשון בכחו שבפיו וברית המעור בעצה שהשיא על העריות והיינו מלין ועובדין ועוד כמה חרשין כי כשראה שלא הועיל בקללותיו פנה אל כל דרכי הכשפים הנכללים בקסמים ונחשים והן ממש כנגד ב' המקורים כמו שפי' בפ' בלק כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ע"ש:
אר"י א"ל קב"ה לישראל וכו' פי' גם ר' יוסי נמשך בענין הנזכר כמה גדול כח ישראל להוסיף עוז ותעצומות למעלה והענין יובן בהקדים מ"ש הרב ז"ל שכל השכחה בא מבחי' האחורים והזכירה משל אור הפנים ועוד נקדים מה שידוע שמה שאנו זוכרים חסדי ה' ופלאיו אשר פועל בימי קדם אנו חוזרים ומעוררים אותו הכח העליון אשר עשה אותם הנסים ובזה ייטב לנו מאד בכל זמן וזמן ד"מ במצות זכירת יציאת מצרים אנו מכניעים שרש קליפת פרעה ונוסף כח בחסדים להתגלות ולצאת מן הדעת שה"ס יציאת מצרים כנודע ויתר ע"כ נציע שישראל בעולם מונעים אור הפנים מהתגלות ונאחזים באחורים וכמו שהיה ממש בימי מיכה שהיה בימי ישעיה וכתיב נזורו אחור ואולם בעבור זאת אמר ה' לישראל זכור נא כלו' התעורר בתשובה להעיר הכח העליון שעזרך בימי בלק ובלעם שהיו רוצים להמשיך כח האחוריים באופן שאף שהיו אז נזורים לאחור מ"מ ה' העירם שישיבו להאיר אור הפנים אבל עכשיו ווי דאנן צווחין וכו' פי' שאנו מעוררים כח הזכירה בכל כחנו בצווחה שהוא הרמת קול ובצעקה היינו געינן והוא בלב שאינו אומר כלום כנז' בפ' שמות דף ב' ע"א ועוד ובכינן דשערי דמעה לא ננעלו וכל ג' אלו הם פעולות פנימיות הנפש ובהם נעורר האור הפנימי באומרנו זכור ה' מה היה לנו ר"ל מ"ה היה אלהי"ם כמנין לנ"ו מ"ם ה"א וגם זכור לבני אדום שהתחזקה הקליפה מכח האאריים:
ולא בעי וכו' הוא אמר לן וכו' ירצה שכיון שה' בקש ממנו דרך בקשה שנמשיך כח הזכירה ולא שמענו הלא בעבור זה ירדנו כ"כ עד שגם בהעירנו כח עליון:
דלא בעי לאשגחא עלן כלו' שאפילו כח המופלא של הרצון הנעלם לא חפץ להשגיח כי בעונותינו השליכנו אל האחוריים שמשם סוד השכחה. ודאי קב"ה אשגח ענן נלע"ד שר"י שמדתו בחסד כנז' בריש א"ר בא לבסם ולתקן דברי רבי יוסי שמדתו במלכות כנז' שם. וזה כי ר' יוסי אמר שהקב"ה מודד לנו בדין יושר מדה כ"מ במה שאינו מביא הגאולה אבל אין כוונתינו חלילה לומר שה' עזבנו דמאיסה לית סבר ואם זאת היתה דעתו הו"לל לר' יהודה ולהוכיחו ולומר ח"ו אי לא תימא הכי אכן דבר גדול דבר ר' יהודה בהתחילו לומר ודאי. וירצה ודאי כדבריך כן הוא שהגאולה מתעכבת בעונותינו האמנם דע שבכל יום ויום יש כעין ניצוצי גאולה ולכן בקודם העמידה נאמר גואלינו ונסיים גאל ישראל וזה בבירורים הנעשי' בכל יום ויום שהם הם שרשי הגאולה ובסוד חדשים לבקרים. אלא שלמיעוט הזכיות הענין מתנהל לאט לאט כי אלו היינו צדיקים היינו יכולים לברר הכל ביום א' וכמ"ש היום אם בקונו תשמעו ואולם לחוסר צדקתינו המלאכה מתרבית והזמן מתארך אבל אין ספק שהקב"ה משגיח עלינו תמיד גם שאנחנו בעמקי הקליפות הוא נותן בנו כח להעלות הבירורים מתוכם ונתקן כמה תיקונים למעלה וידוע שב' מיני שפע הם הא' מה שצריך לקיום העולמות שזה אינו חסר אפי' רגע ועליו אמר אשגח ענן תדיר כי זה אינו נפסק והשפע השני היא המתחדש מסוד הפנימיות בכח התפלות והמצות ולעומתו אמר:
ודכיר ?לן וזה במה שמתעלות נשמותינו למעלה ונעשים יחודים וזווגים שהם סוד הזכירה כיודע אצלנו ומפני שזכירה זו היא דוקא בכח המצות והתפלות ונעשית לזמנים שוני' ביום אבל אח"כ חוזרים המוחין ומסתלקים לכן לא כלל יחד אשגח עלן ודכיר לן תדיר. מפני שהשפע הרמוז במלת אשגח הוא תדירי משא"כ השני:
ואי לאו דאיהו אשגח וכו' דוק שהוסיף מלת איהו באשגח כלפי מה שאמרנו שענין שפע ההשגח' אינו תלוי בנו כי אם בו וז"ש דאיהו אשגח. כלו' בטובו וחסדו: ועוד שאפי' בשפע החיצונים הוא לנו מאתו ית'. ועוד דכיר בפנים חדשות מזווג הפנימיות. ונתן טעם לשבח באמרו שאלמלא כן לא יקומון יומא חד בגלותא שלא תאמר שיש די במין השפע הא' דקיום העולמות כי זה די והותר אל או"ה שכל כח אחיזתם הוא מן החיצוניות. אבל ישראל צריכים בכל יום גם לשל הפנימיות שהוא מקורם ושרשם:
הה"ד ואף גם זאת וכו' יכוין לתרץ ב' קושיות בפ' א' שהיה די שיאמר ואף גם זאת לא מאסתים כי מה צורך לומר בהיותם בארץ אויביה' שהרי בזה מדבר כל הענין וקושיא ב' למה צריך לומר להפר בריתי אתם. אלא הכוונ' להבטיח את עמו אפילו שירדו לדיוטא התחתונה של הקליפות שהיא הנק' ארץ אויביהם נוקבא דס"א לא ימאסם מלהשגיח עליהם שפע הקיום בתוספת טובה משל האומות. ולא געלתם דהיינו להפליטם משרשם הפנימי שהוא בתוך הספירות כמשקים הבלועים בגוף הכלים שבהפליטם מתוכ' נקרא געילה. ולכן חוזר ומפרשו בהדיא באומרו להפר בריתי אתם הוא מניעת הזווג העליון חליל':
קב"ה לא עביד לן זה כלל גדול: וירצה אע"פי שישראל יכעיסו במעשיהם וינזורו אחור ולבושת וירצו להמשיך השפע הקדוש אל החיצונים מ"מ הוא ברחמיו משגיח עלינו. ונתן טעמו כי אני ה' אלהיהם ירצה כי אפי' בגלות יש להם כח לתקן העולמות בפנימיו' ובחיצונייו'. וזהו אני ה' פנימי אלהיהם בחיצוניו' ואמר אלהיה' כלו' שאפי' בחיצוניות יש להם יתרון על האומות עד שנודע שאני אלהיהם להם בייחוד וחשב מחשבות לבלתי נדח ממנו ומתנהג בחסידות.
ת"ח בלק חכים הוה וכו' הנכון אצלי שהם דברי ר' יצחק שאמר לעיל וכמה חרשין אתער לקבלייכו וע"ז נמשך ואמר ת"ח להודיענו כחם של בלק ובלעם אלא שהפסיק הענין בשל ר' יוסי ור' יהודה. ואח"כ חוזר לענינו. האמנם מ"מ י"ל שגם ממנו ראיה לעוצ' השגחת ה' עלינו כי הנה באותו זמן היו ז"ון אחור באחור ובפרט בכמה עוונות אשר המרוהו במדבר ולכן גדל כח בלעם ובלק שכל עצמם יוצאים מבחינת אחוריים בהיות ז"ון אחור באחור כי בלעם בלק גי' ק"ל קד"ם שהם ממש אחורי זו"ן ואז נכנסים עקבי לאה בכתר רחל שמשם כל אחיזתם בצאת האור ההוא לחיצונים ב"מ. וכתוב בל"ת בפ' בלק כי בלעם שרשו מהבל ובסוד א"מ הבל הפה וסודו משם אה"יה שה"ס א"מ. ובלק שרשו מקין בסוד א"פ וסודו משם הוי"ה אבל הכל מבחי' האחוריים שאז הוא שיש להם אחיזה. משא"כ בבוא רחל פנים בפנים ולפ"ז ינעם אומרו עמי זכו"ר נא שה"ס ע"ב קס"א מסוד הפנים:
וידוע כי כל בחי' דיבור הוא תיקון לא"מ והמעשה לא"פ. ומעתה תבין מעצמך טעם היות אל בלעם כח בפיו להיותו מבחי' א"מ:
ובלק במעשה שהוא מא"פ. וכן בחי' קסם ונחש. ?ומז' לן שגם בחי' ההסתכלות היא בחי' אור מקיף דהיינו האורות היוצאים מהעין. ולכן בבלעם היו שניהם אסתכלותא ומלה. ועוד נלע"ד כי ידיעת בלעם אותו הרגע ה"ס רגע הכנס עקבי לאה תוך כתר רחל ואז יוצאים אל עיניה בסוד ב"פ דמעה וזהו כח לבעלי הדין ולכן הם בסוד ענבים כמ"ש בל"ת בפ' עקב אשר שמע אברהם בקולי ואמנם משם היה נמשך לבלעם כח ההסתכלות הפגום ועוד איתא בדברי הרב שבלעם היה אחוז בסיגי צד ימין מרגל ימין של לאה ולכן היה חגר וסתום עין א' דהא בהא תלייא שמעקב לאה נמשך לעין ימין של רחל ואחר שפירשתי הענין בכללות אפרשהו בפרטות בדברי המאמר:
כל מה דבעי בר נש בהאי עלמא וכו' מובן במ"ש הרב שבמעשה המצות מתקן האדם הנפש שלו מפני שהיא מבחי' עולם העשייה כנודע מסוד ד' חלקי המעשה שאנו עושים בכל בקר שבהם משלימים חנ"רן דנפש. וז"ש דבהאי עלמא דייקא שהוא עיקרו המעשה שבו מעורר המעשה העליון ה"ס בחי' נפש שבכל עולם כגון שבטלית מוריד נפש דיצירה ונעשה רוח לעשייה וכו'.
ועובדא דא בעי וכו' ירצה שלא כל מעשה עושה התעוררות למעלה אלא מעשה קדושה שהיא של המצות שרק הוא מכוין כנגד מדריגות העליונות ועשייתן לבד אפי' בלא כוונה מעוררות העולמות:
ובאתר דלית עובדא אית מלה הוא לחוד אור מקיף שנתקן בהבל הפה כי כשאין כח להמשיך הפנימי נמשיך אור המקיף של הבל הפה כנודע מסוד העומר. והטעם נלע"ד לפי דקי"ל שמושב הקניפה בכל העונמות הוא בין הפנימי למקיף. אבל פניהם אל צד הפנימי ליהנות מחיצונייות הכלי' ולכן כל אור פנימי השייך אל אימא לא יש כח בזמן הגלות להמשיכו. אבל בכוין לאור מקיף שאין כח בקליפה להסתכל בו מגודל אורו שאינו מוגבל בכלי אך מ"מ ובמלה דפומא תלייא עובדא. ר"ל כמ"ש בכוונת העומר שעיקר הכוונה במקיף אבל בכל זאת ניתקן גם הפנימי וטעמו לפי ששרש ההבנים היה תחלה פנימי ואח"כ בקע ויצא ונעשה מקיף דרך הפה. לכן אמר שבדיבור תלוי מעשה שהרי המקיף כונכ בתוכו את הפנימי. וכ"ש שגם בדיבור יש עקימת שפתים דהויא מעשה וז"ש ובמלה דפומא כלו' פועל הפה. ואמרו לאתערא לעינא ירמוז מה שאמרתי למעלה כי הפה שהוא מקור אור ההבנים שם היה פנימי התלוי במעשה והבן. וכמה דבעינן וכו'. פירוש שאין ספק שבהתייחד כאחד הדיבור והמעשה אז מתרבה המשכת השפע וז"ש קדושה עילאה גדולה ומשובחת בעיבדא ובמלה כשהם מיוחדים יחד הכי נמי אינון וכו'. המעשה היא הכישוף. והדיבור הוא ההשבעות ודוק שבקדושה אמר מלה לבד. ובטומאה הוסיף פומא מפני ששל הקדושה היא מפנימיות הרוח בסוד זיוג הפה. ובטומאה הכל מבחי' נפש בלא דעת. וידוע שהפה הוא בחי' מלכות בזווג הנשיקין כמו שבשל המעור מלכות היא התחתונה:
ואע"ג דבלעם חרשא שכן כתיב בלעם הקוסם מ"מ בנק גדול ממנו במעשה שכן כל הנמשך מקין בעל מעשה ומהבל יש לו כח הדיבור:
קסם ונחש תרי דרגין הכל מובן במה שנז"ל לא נחש ביעקב וכו' ידוע שיעקב מבחי' אבא ומבחי' הבל. אבל ישראל הוא מקום שבו נסתם יסוד אבא עד החזה ועיקרו מבינה כמש"ה כונן שמים בתבונה ולכך לא קסם בישראל:
בקדושה עילאה אחידן הוא מש"ל שמושרשים בא"וא שהם ממש הקדושה העליונה כי כל בחי' חו"ב בכל פרצוף ה"ס קדושה אלא שא"וא שהם חו"ב דכללות כל האצילות היא העליונה: