בשעתא דסליק נהורא דיממא מובן במ"ש בשער התפילין שבחי' ה' אחרונה שה"ס כתר רחל יורדת לבריאה בלילה. ובזכות עסק התור' אחר חצות עולה למקומה באור הבקר דהיינו לבריאה בשעתא דסליק נהורא וכו' ואז מתכונן הכסא בד' רגלין שהם סוד ד' אותיות ההוי"ה והוי שם שלם וז"ש הוא עבד שם. כי תקן השם הקדוש בתיקונו שכן בכח התורה יש כח לכתר זה לעמוד פנים בפנים עם זעיר כנודע:
ודוד היה מסוגל לזה מאד שהוא מושרש שם לכן יסד בעל ההושענו' חתום בכתר מלכותך ואולם המקלל הרשע נקב את השם בבחי' היות ה' באחור זעיר דידוע דנקיב בחדוהי לתיקון רחל ואותו הטמא נקב שם באותו השם להורידה לחיצונים. פי' שאמר שגם בהיות הנקבה הקדושה באחוריים נהנים ממנו החיצונים וכמ"ש ק"ו א' דעביד כן לאגנא על אמרה ע"ש. אבל דוד הע"ה תקן הכל לכן כתיב ויעש דוד שם שלא נאמר ויעש לו דוד שם שאז היה במשמע שעשה שם לתהלה לעצמו ודע שנוכל לדרוש בשם זה כל מה שאנו מכוונים בשמע שם ע' וזה בין בבחי' התיקון העצמי שלה דהיינו רפ"ח ב"ן. פי' שהחזיקה לקבץ רפ"ח ניצוצין שהם הם סוד שם ההו"יה כי ד' בחי' רפ"ח סודם מד' אותיות הוי"ה כנודע. ובסוד חותם שהם סוד הכסא. ואלו הרפ"ח נתקבצו ביסודה שהוא שם ב"ן ובין הכל עולה ש"ם ויכון מאד סוד זה לפי הנז' שם בשמואל ב' ח' שספר מלחמות דוד וכיבושיו וקיבוצו הון מכל הגוים דהוא רמז לניצוצות הפזורות ולכן הקדיש הכל לה' בכח תיקוניו וכוונותיו הקדושות. וגם ירמוז אל המעלה שהעלה אותה דהיינו אל הת"ת ששם הוא שם הוי"ה סתם ושם שורש היסוד שהוא שד"י ועם הוי"ה הרי ש"ם. ועוד אני מוסיף משלי סוד אחר בסוד בניינה שידוע שהוא בשם בו"כו וי"ש שם זה בסוד פרצופה הרי ש"ם:
וע"ד ועשיתם אותם יש לדקדק דכיון דועשיתם אותם הוא מיותר כדאקשי לעיל והוא מיסב אל החוקים ואל המשפעים שסודם ז"ון כמש"ל. א"כ מכח היתור הוה דרשינן דעבדי ומתקני ז"ון. דלעשיית החוקים והמשפטים למטה בעוה"ז לא איצטריך קרא. דא"כ למאי איצטריך דרשא דאתם כתיב וי"ל בדקדוק עוד מאז כבי"כול שאומר והרי הענין ממש כן בפועל שהצדיקים הם המעלים את המלכות והם בונים אותה ממש. ומאי כביכ"ול וי"ל נה"י דהם מעלים מ"ן מ"מ העיקר היא מה שהעליונים עושים דהיינו שז"ון מעלים מ"ן לא"וא וא"וא לאריך אריך לעתיק וכן עד רום המענות עד המשפיע הראשון. ואז כל עליון משפיע לשלמטה ממנו והכל מתחשב אל הצדיק שמעלה עליו הש"ית כאלו הוא המעלה עד המדרגה העליונה וכאלו הוא המשפיע העיקרי. וסוד זה נרמז במלת אתם. וא"ש כביכול כלומר כאלו אתם עשיתם הכל בלי שום סיוע מאחר וז"ש ואי אתון תשתדלון וכו' וירצה שאין מצדכם אנא ההשתדלות לבד ואפ"ה כל אינון ברכאן דלעילא וכו'. זהו דבר מופלא שאע"פ שאתם למטה בעו"הז אין הארתם במדרגת הארת העשייה כעין נשמת סנד"לפון שהוא שר העשייה. ולא כשל מטטר"רון שר היצירה ולא כשל אכת"ריאל שר הבריאה אלא תזכו למדריגת אצילות אפי' עד יחידה דמסטרא דאריך וכמו שיהיה משיח צדקנו בע"ה:
והיינו דקאמר ישתכחון גבייכו ייחס לו שם מציאה להורות שהוא כעין מציאה כאלו אין דעת האדם מייחלת ומקוה לזה והוסיף עוד בתיקוניהן כדקא יאות. דקושטא דמלתא הכי שאורות עליונים מתלבשים זה בזה שה"ס התיקון כנודע. ועל ריבוי מיני שפע זה ואורות אלו זה בתוך זה נמשך ואמר ונתתי גשמכם בעתם כל חד וחד וכו' ודוק אומרו גשמכם לשון רבים ובעתם לשון יחיד. רמז ששפעי האורות יהיו מלובשים זה בזה בזמן אחד. ודע כי בפסוק זה נרמזו ד' הפרצופים א"וא וז"ון והוא מ"ש ההוא תקונא דעבדתון דהוא שמא קדישא והוא באופן זה. ב' פרצופי א"וא שהם סוד המשפיעים נרמזו במלת גשמכם לשון רבים. והענין מובן במאי דקי"ל בכוונת מוריד הגשם שהיא יסוד אבא הנקרא שביל וע"ה גי' ג"שם וגם שם אהי"ה בסוד ציו"רו גי' רל"ב ופל"א שעולה גש"ם כנז' בכוונת ברכת השחר וברכת הנהנים. וגם ב"פ גשם ע"ה גי' תרפ"ז דהיינו מוחי או"א רל"ב תנ"הי. ואח"כ ונתנה הארץ יבולה שה"ס רחל:
ועץ השדה יתן פריו ה"ס זעיר ומה שמקדים פרי הארץ לפרי העץ יובן היטב בהציע הקדמה מעולה והיא שכל תכלית קיום התורה ומצותיה סובב על קוטב א' והוא לתיקון רפ"ח ניצוצין דמלכין קדמאין כי בכח תומע"ט מתעלים והולכים בסוד מ"ן ומתבררים בסגולת המחשבה העליונה. וכח בירורם הוא בקבלת כח החסדים של מלך הדר ואז מושפעים בכל המדות והעולמות והם בסוד מוחין כפולים בירורי הניצוצות ואורות החדשים שהם מב"ן ומ"ה. וא"כ הו"ל זו אף זו לא מבעיא שתתן הארץ יבולה דהיינו מה שאתה מוביל לה כדברי רז"ל והם הניצוצות שמובילי' לשכינה שהיא תעלה בהם בסוד מ"ן. אלא גם עץ השדה שהוא פרי עץ הדר יתן פריו. והרי שכל השם הקדוש ניתקן ונעשה ע"י הצדיקים. האמנם איכפל ומייתי קרא נמי דושמרו דרך ה' לעשות וכו'. משום דאיכא למדחי דקרא דועשיתם אתם לא קאי אלא אחקותי ודילמא דווקא בבחי' הנוקבא שייך למימר שישראל עושים אותה. אבל לא אדלעיל מינה. קמ"לן לעשות צדקה ומשפט דהיינו נוקבא ודכורא. שידוע שרחל נק' צדקה כשמקבלת מבעלה דקבילת עליה דכורא ואז היא בסוד יו"ד ה"ה וא"ו היה כי א' הוא חותם בעלה. ואם תרבע שם זה יו"ד יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה וא"ו יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה יעלה קמ"ו ועם ג"ן הרי חשבון צדק"ה והוא נק' משפט בסוד ריבוע דמ"ה העולה ק"ל ואם תנקד ריבוע זה בחו"לם יהיו כ"ו נקודות העולים ר"ס בסוד ה' חסדים וה' גבורות. ועם ק"ל הרי שמים א"ש ומי"ם. צרף לו כ"ו אותיות הריבוע וי' תיבותיו וג' כוללי האותיות והתיבות והנקודות הם ט"ל ועם שמם הרי מש"פט. והנה ר"ש הוסיף עוד בחינה פרטית וגדולה שעליה אמר בעצם דעביד שמא קדישא ביתר שאת מן הנז"ל חדא ההיא דלעיל צריך שיקיים חוקה ומשפט. וכאן במצוה א' עושה את השם. ועוד שלא כל יום ויום יזדמנו חוקים ומשפטים אבל הצדקה יש לה מציאות בכל יום ועוד שהוא ממש כשלמעלה שהם בסוד משפיע ומקבל ולעומת כן אמר מאן עביד לאפוקי הנז"ל. שמא קדישא פי' כעין של מעלה שהזכרים נותנים והנקבות מקבלים בכל יומא משא"כ שאר המצות שאינן תדירו' בכל יום ואולם בענין עשיית שמא קדיש' י"ל עוד במה שנודע שאין פגם העונו' עצמי בשני אותיות י"ה דאינהו ריעים דלא מתפרשין אבל הוא בז"ון שהם אותיות ו"ה והנותן צדקה שמשפיע צדקה לצדק כדבסמיך הוא עושה השם שלם וכמ"ש בהדיא בס"הכ שענין הצדקה הוא לייחד י"ה עם ו"ה ויתר ע"כ ידוע שבשם מ"ה נרמזו ז"ון כי השם פשוט היא זעיר והמילוי י"ט גי' חו"ה ואם תכה יו"ד פ' ה"א הוא ק"ך וא"ו פ' ה"א ע"ח סך הכל גי' צד"קה ע"ה:
והני בחי' שמא קדישא האמנם העיקר אצלי הוא בהציע מ"ש הרב ז"ל שסוד צדק מורה בהיות רחל באחור חדא שצדק הוא דין וגם כי אותיות צדק מורות כן כמ"ש בערכי הכינויים ערך צדקה וא"ות ה מורה זווג דקבילת דכורא וה"ס ה' חסדים ובזה מובן מ"ש דמסכנא אחיד ביה בדינא וכו' דאיקרי צדק וכו' והנה עני ודין גי' צד"ק. וידוע שאחורי שם מ"ה גי' ק"ל והוא ענ"י שאז אין לה הארה אלא מן הגבורות שסודן ק"ל דדעת דנוקבא ק"ל איהו וזהו תפלה לעני כי יעטוף שבהיותו בעוניו הוא כפוף ומעונה והוא בהסתר פנים מעוטף ומכוסה והיינו בסוד הגבו' תפלה של יד ביד כהה. וגם סוד פרשיותיה הם מנ"ה דזעיר הנקראים אביונים. והקשר שלה הוא דעתה הנק' ענ"י וה"ס י' נקודה קטנה ושחורה:
ומאן דיהיב צדקה וכו' שהצדקה רומזת לחסדים כנז' שה"ס יד ימין שבה נתינת הצדקה וידוע שנקודת החסד הוא סגו"ל וגם נודע מה שאנו מכוונים במזמור הבו לה' בה' חסדים הרמוזים במילוי של שם מ"ה הנז"ל שה"ס חו"ה היא הנוקבא. ואם תנקד ו' אותיות וד"א א"וא בסגו"ל יעלה צד"קה והרי שבהיות השכינה ענ"י שהוא בסוד אחורי שם מ"ה. הוא מחזירה לפניו ועושה צדקה שנותן לו ממילוי חסדיו וז"ס והיה מעשה הצדקה שיום ר"ת מה"ש שם משמות ע"ב גי' א"ל שד"י שהוא צדיק משפיע בצדק. וגם שם מ"ה כולו בסג"ול גי' שם זה שממנו סוד הצדקה. והוא אילנא דחיי הם החסדים ונותנים לה ע"י היסוד שעיקרם ה' וה"ס ד"א א"ו העולים ח"י לה' אחרונה והוא יסוד הנק' חי וכולל את כולם וצדקה יהיב לצדק כי לפי שהם ה' לכך נק' צדקה בה' ולא בו': ועוד נראה לומר דמסמוך משמע שקורא צדקה לזעיר כמ"ש צדקה דא קב"ה וקשה איך יקרא בשם נקבה. אך הענין הוא במה שידוע מסוד כמה צדיקים שהיו אחוזים בנוק' ואפ"ה היו זכרים ולא נקבות והסוד הוא שהיו אחוזים בשרשי המלכות המושרשים בזעיר. הנה כי כן הזעיר נק' צדקה בסוד שורש החסדים דשייכי לנוקבא כשהם בזעיר והיינו בסוד העטרה שלו ששם סוד ה' אחרונה שבשם כנודע מד' מינים שבלולב והיינו צדקה צדק ה' ושם הוא קבלת ה' חסדים כי היינו עדיפותא דיליה דיסוד ולכן לא נרמזה בחי' אות ה' אחרונה דמילוי דמ"ה אלא דוקא מה שגורם לו להיות ח"י שה"ס ה' אותיות כאמור אבל כד יהיב לצדק שהוא השפעת כל הי' אותיות בנוקבא. כדין אתחבר דא בדא זעיר בנוקבא ושמא קדישא אשתכח שלים שאז מאירים ומתראים כל י' אותיות של שם מ"ה בשלימות כי אז נבנית חו"ה כי היא היתה אם כל חי פירוש מלת אם הוא לשון חברה כמש"ה בירמיה ט"ו על אם בחור. ומתרגמינן על סיעת עולמיהון ולפ"ז ינעם הפסוק באומרו שאחר שנבנית ונתגלו כל ה' אותיות העולי' י"ט אז קראה חוה כי קודם לכן היא היתה חברת כ"ל שהוא צדיק הנק' ח"י בסוד ה' אותיות כנז' בדף קי"ג ע"א שורה כ"ג על מ"ש בזוהר. ואת משפטי תשמרו. תמהו המפרשים על זה כי הפ' אומר ואת מצותי וכו' ולפי מה שנפרש עליו אין להגיהו ונל"עד שכל מאמר זה נתייסד על פסוק שבפ' בהר סיני והיא ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם. ובס' קרית ארבע מ"כ בשם הר"חו ז"ל בשטתו הא' כי הוא פ' ביחזקאל סי' ל"ו ועשיתי את אשר בחוקי תלכו וכו' והובא בכאן להתבאר בו פסוק אם בחקותי וכו' אבל קשה לי דהתם כתיב בחוקי לשון זכר וכאן מזכיר תמיד לשון חיקה נקבה ונל"עד דמחוורתא הא דכתיבנא. ולהרחיב הענין נאמר שהכוונה לומר שמצותי הנז' כאן פי' משפטי כנז"ל בפ' בהר סיני וכ"מ שמיישבו בעל אור תורה ומצאתי סיוע גדול לזה מתרגום יב"ע שכאן לא תרגם מצותי פקודי כתרגומו בשאר מקומות. אלא תרגם וית סדרי דינאי באופן שלפי זה הבנת שניהם שוה ועוד יש לזה ראיה שהרי בראש התוכחות נאמר ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל וכו' ומסתבר שזה להפך ממדה טובה שבה התחילו הברכות ואם את מצותי דוקא על המצות כבשאר מקומות הו"לל בתוכחות ואם את מצותי תגעל נפשכם אלא ודאי מצותי ומשפטי קאמר וכן אמר בסוף התוכחות יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם. ולא אמר ואת מצותי געלה נפשם ועוד יש להביא ראיה והוא שלמעלה בפ' בהר סיני נאמר ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם וכו' ונתנה הארץ פריה וכו' ובכאן הפסוק נמשך ומתנה. אם בחקותי תלכו וכו' כלו' אם תעשו מה שצויתי אתכם למעלה. אקיים לכם מה שהבטחתי אתכם וישבתם וכו' ונתנה וכו'. אלא שבכאן מאריך בפרטות ההצלחות שהן הכלולות למעלה בכלל. ומינה דמשפטי הנז"ל הן הן המצות האמורות כאן דאל"כ למה לא יזכיר בכאן גם משפטי אלא ודאי שמצותי הן הן משפטי ופי' מצותי ר"ל המצות שצויתי אתכם למעלה דהיינו משפטי ודוק ועוד סברא רווחת שמן התוכחות נשמע להבטחות שבתוכחות מסיים בענין השבתות דהיינו שמיטין ויובלות הנז"ל קודם פסוק ועשיתם את חוקותי וא"כ גם ההבטחות מוסבות על קיום השבתות. וכי דוד עביד ליה. פי' והלא ה' אמר לו שיעשה לו שם. בגין דאזיל וכו' שה"ס משפט וחק וזה בכללות בכל צדיקי ישראל. ואנהיג מלכותא וכו' וזה בפרטות הנוגע לו שהגדיל את שרשי היא השכינה בתחלה בשלשים מעלות כמספר יהו"דה וכנגד נה"י ושלשים שנה היו לו כשמלך שאז הגיע לת"ת זעיר. וידוע מסוד ברוך אתה של תחילת העמידה שגם שעולה המלכות עד נה"י לא נק' עלייה כי אם בזקיפה בשם שאז עולה לת"ת וכן היתה עלייה אז לדוד. ועוד מלך בחברון ז' שנים ונתעלה לכתר מלכות. ועלה לדעת ששם לאה והרי כל שרשי המלכות. כבי"כול עשה ש"ם לעילא. שד"י הוי"ה וגם היי"ה אד"ני שסודי ז"ון: עד דסליק שמא קדישא כנז"ל:
מאן דעביד אתערותא שהוא משכיל אל דל ומתעורר להיטיב לו ונותן בזה שכלו כי דל עניינו עני צניע שמתראה כעשיר והיינו דל מלשון דלו עיני למרום וצריך לו דעת לשיקבל צדקה:
שמא קדישא בשלימו ירמוז למש"ל שהצדקה עץ החיים וכו' הענין שאנו מנוונים בנתינת הצדקה לשם בו"כו כנודע ואם תצרפנה לצדקה יענה רג"ל שעולה ע"ב קס"א וגם ענ"י ס"ג מ"ה ב"ן אבל וא"ו של ב"ן יהיה בא"לף וזהו בשלימו שמשתלמים ד' אותיות הוי"ה בשלימותם היינו מילואם ובמינוי שלם.
כגוונא דאיהו עביד וכו' פי' כשם שהוא משפיע לעני כך מעורר ומתקן מדת המשפיע של מעלה הוא הזעיר וזהו רמז נכון שאמרו הקדמונים שאותיות צדקה הן צדקה בא"ת ב"ש אבל הוא מלמטה למעלה בזה האופן הק"דץ ודוק. להורות שצדקתו מתעלת למעלה ונעשית צדקה מלמעלה למטה וז"ש עושה צדקה. שלא אמר נותן צדקה אלא עושה צדקה. היא עביד ליה ונראה שהתחיל בלשון רבים שומרי משפט. ונמשך ביחיד עושה צדקה מפני שבמשפט שנינו אל תהי דן יחידי. והצדקה להפך שסגולתה שתעשה בצנעא היא לבדו ואין איש אתו:
ת"ח מסכנא וכו' רצה ליתן טעם למה שלא נאמר בפ' הכנת המקבל שהיא המ' לזה אמר שהטעם מיבן בהשכיל מהו מקום אחיזת העני למעלה שהוא כלבנה שאין לה אור כי אם מן השמש ולכן כשאנו עושים הצדקה שה"ס זעיר דהיינו שיהיו בו מוחין והחסדים. ממילא תתוקן המלכות משלו.
ת"ח אמאי עני וכו' בא להטעים מה שקרא למעלה צדקה אילנא דחיי ואמר שיובן למה אר"זל עני חשוב כמת מ"ט בשלמא סומא וכו' הטעם מובן אבל העני אדרבה הוא מתנועע יותר מהעשיר ומתעסק להרויח בהשתדלותו כפי כחו ואמר שטעמו מפני שהוא אחוז בעולמות ששם היתה מיתת המלכים ושם התפשטות המ' ושם הוא החסרון והמות והפירוד והצדקה שה"ס ה' חסדים להמתיק ה' גבו' ה"ס עולם התיקון שהאירו אורות האצילות ששם עץ החיים בכללות כל האצלות אורות ע"ב קס"א ולכן וצדקה תציל ממות וכגוונא דעביד וכו' מובן בהקדים מ"ש המקובלים בסוד מ"ש בזוהר פ' ותרא האשה בענין ו"ת שאמר כי ג' אותיות מו"ת הם בבי"ע וב' אותיות ו"ת שהם ביצירה ועשייה היו משתדלות להקיף את המ' ועלה בידם בעוה"ר ובזה נפרדו עולמות בי"ע מאור האצילות אבל הנותן צדקה גורם שאילנא דחיי ידבק נבי"ע ובזה תמחה המיתה וצדקה תציל הוא ר"ת ו"ת ממות אות מ' מופרדת מהאחרות. למעבד שמא קדישא הוא יחוד אבי"ע שבו ד' אותיית הוי"ה:
וזהו לעילא שעלו עולמות בי"ע אל האצילות ויתיחד כל השם באותיותיו למעלה צדקה סליק וכו' אע"פי שגם בתפלה מתיחדים העולמות. מ"מ צריכה זמן קבוע והצדקה בכל שעה גם התפלה צריכה אורך זמן והצדקה עושה ברגע. צדקה לשמה ולא לשם יוהרא וכיוצא אתער צדקה לצדק כנז"נ ששפע הבא בכח הצדקה הוא דווקא השייך למלכות: ואם ב"מ לא יכוין לצדקה לשמה יורד האור לבטלה ולכן צריך כוונת הלב:
ולחברא וכו' לחברא הוא להדביקה באחורי זעיר לתקנה בזווג אחור באחיר ואח"כ ולמהוי כולא הוא זיוג פנים בפנים כמו שמפרש באומרו לא אתתקן פי' גדלותה באחורי זעיר ולא אשתלים היא זווג השלם פנים בפנים: ואמנם ידוע שבהיותה באחור היא ד' ובבואה בפנים היא סוד ה' ואז יהיה השם השלם כראוי:
בצדקה תכונני ולא אמר תכוני לרמוז לב' מיני התכוננות הנזכר וה"ס ד"ה של יהודה ואם תשכיל האותיות צדקה רומזות לנזכר שהרי הן ד"ה וחילופיהן בא"ת ב"ש הן קץ והרי צדקה.