והר"מז כתב ריש פ' זו וז"ל: בשעתא דברא וכו': ירצה להורות מעלה כוללת שבה נשתנה אד"הר בראשיתו מכל שאר בני אדם כי כל הנולדים אחריו ראשיתם מזער ואחריתם ישגה. כידוע מסוד עיבור ויניקה וגדלות משא"כ באד"הר כי מיד בשעתא דברא יתיה קב"ה מיד עבד ליה בדייקניה וכו'. פי' כי אדם הוא דמות איוא ודמות ז"ון כי ידוע שגם אבא ה"ס מ"ה כנודע מסוד פ' מה שמו ומה שם בנו. והיינו חכמה כ"ח מ"ה וכן נק' בתיקונים בשם אדם העליון. וגם אימא היא בסוד חוה. והרי עילאי ותתאי:
והיה כליל מכולא כי לא מבעיא שהוא דיוקן עליון ותחתון. שיש אדם עליון ואדם תחתון. באופן שהוא כולל ורומז לשני הזוגות הקדושים או לזה או לזה. אמנם עוד מעלה אחרת כי בו כלולים יחד בסוד כללות. י"ס האצילות. כי הראש כולל כח"ב והגוף ז"ק. וכן עולה שם מ"ה אשר יו"ד ה"ת סוד א"וא בכמה בחי'. וכן וא"ו ה"א לז"ון. ועוד יש בו ב' בחינות הרומזות אל הזכר והנקבה דהיינו אותיות העיקר שהם כ"ו הוא הזכר. והמילוי גי' חו"ה. וכן חצי השם יו"ד ה"א כ"ו וחציו וא"ו ה"א חו"ה וגם ירמוז לא"וא דכחדא שריין והוא מילוי השם. והבחי' השנית תרמוז לז"ון דנוקבא דידיה נפקא מחציו ולמטה וז"ש והוה כליל מכולא:
והוה נהוריה נהיר וכו' פשוטו הוא שהיה צנור המושך השפע לכל העולמות מראש ועד סוף והא דקארי לב' הקצוות בשם סייפי ירמוז למה שנודע שיש ב' בחי' באורות. אור ישר ואור חוזר. באופן שבבחי' אור ישר העליון הוא ראש. ודשל אור חוזר הוא סוף. ועי"ל כמ"ש בס' הגלגולים פ' ט"ו שבשעה שנולד אד"הר היו העולמות במעלה מעולה ממה שהם עתה והיינו כי זו"ן היו במקו' א"וא. וכל הבריאה וד' ראשונות דיצירה היו באצילות. עד שנמצאו ו' אחרונות דעשייה במקום ו' ראשינות דיצירה. ונמצאו י"ד מדריגות ע"ס העשייה שהוא מקום הקליפות. וה"ס שאמר לעולמו די שהם ד"י מדריגות חלל בין העשיה לקליפו' וכמו כן יש ד"י מדריגות מעולמות הפירוד לתוך האצילות. ואמר עוד שם שראשו של אד"הר היה מעולם הבריאה שבתוך האצילות כנז'. עד המקום שהיו רגליו מגיעות עד סוף העשיה של אז. ונמצא לפי זה שראשו היה מתחיל מסוף מלכות דאצילות פי' רחל דאצילות שהיא ה' אחרונה עשיה דאצילות וכל גופו נמשך משם עד סוף העשייה של אז שהיא ה' אחרונה של כללות ד' עולמות אב"יע וז"ש מסייפי. עלמא עד סייפי עלמא. וגם בזה יכון בה"בראם שה"ס ה' אחרונה ה' זעירא:
והוו דחלין מניה כולא הוא משר"זל שאפי' מלאכי השרת בקשו לומר לפניו קדוש. כי אין להם השגה באצילות כנודע ששם סוד הקדושה. בסוד אבא מקנן באצילות ובו הוא ענין יראת הרוממות כמ"ש הרב בכוונת דחילו ורחימו. דחילו הוא באבא ורחימו באימא. וז"ש והוו דחלין מניה כולא: מאי בצלה אלהים ברא אותו. כיון שאמר בצלמו למה כפל בצלם אלהים ומהכפל נראה שהוא דבר אחר. ועוד למה חזר לומר ברא אותו ולכולם מתרץ: אלא ודאי תרין דרגין וכו' זה מבואר במאי דקי"ל דשני צלמים הם א' מאבא וא' מאימא ושל אבא גם הוא נק' בשם אהי"ה דיו"דין להיותו מתעלם בשל אימא. ועליו נאמר בצלמו פי' בצלם הנסתר והוא שלו ר"ל שגם הוא סוד קס"א. אבל על של אימא אמר בצלם אלהים לפי שה"ס הגבורות שנכללות עם החסדים בתוך זעיר וז"ש דכלילן דכר ונוקבא. ולפי שעיקר צלם הב' הוא לתיקון הנוקבא הנק' אלהים. וגם אהי"ה אד"ני גי' אלה"ים ועז"א חד לדכר וחד לנוקבא. ובזה מדוייק עוד אומרו ויברא אלהים את האדם בצלמו פי' בצלם של האדם הוא זעיר א"נ בצלם ו':
ועל של הנוקבא אמר בצלם אלהים ומסיים ברא אותו מפני שגם צלם דאימא נכלל בתוך זעיר כנז' ובספר הגלגולים אמר כי צלם אלהים ה"ס ל"ב אלהים דבראשית שהם ביסוד אימא שבדעת זעיר ולכן הנקבה יוצאת מן הלב. ובשם אלהים ה' אותיות ה"פ ל"ב גי' צל"ם והיינו צלם אלהים:
ובג"כ דו פרצופין וכו': דע כי מלת פרצוף עולה תנ"ו גי' ה"פ הוי"ה וה"פ אדנ"י בסוד ה' חסדים וה"ג: וכן מלת ד"ו דל"ת וי"ו גי' פר"צוף: והכוונה כי הית' עדין הנקבה כלולה בו ולכן ד"ו אינו עולה רק פרצוף אחד לרמוז שאע"פי שהם ד"ו בסוד ד"ו מ"מ היו נחשבים לאחד. אלא שודאי באותו צלע היתה בה בחי' נקביות: וסיפא דקרא אוכח וכו' שכיון שקראם בשם זכר ונקבה וגם אמר ברא אותם לשון רבים ש"מ דשנים היו אבל לא איש ואשה ברא אותם מפני שאע"פי שהיו שנים מ"מ היא היתה עדין בסוד נקודה. ונק' נקבה על שם העתיד שעתיד הוא לנקוב נקב בעצמו ולהוציאה לחוץ:
וכליל הוה מכל סטרוי פי' שהוא היה בנוי ומשוכלל בכל צדדיו וחלקיו כנודע ואע"ג דנוקבא וכו' הא נמי וכו'. זהו סיום ביאור הענין וירצה שאע"פי שאחוזה ממש בצדו ואליה שייכות הגבו' בעצם. בכל זאת הוא נמי כלול מתרין סטרין חו"ג להיות שלם בכל. מש"אכ בנוק' דדעת שלה ק"ל איהו שאין בה רק הגבי'. והוה מסתכל בחכמתא וכו'. שהרי הוא דיוקנא דזעיר שידוע שיסוד אבא מבריח בו מלמעלה עד למטה א"נ כיון שהיה ראשו באצילות כנז"ל היה כח בו להמשיך אור האצילות בכל קומתו דהיינו עד סוף העולמות כיון דסרח אתמעטו פרצופין. זה מבואר במה שגרם חטאו להוריד העולמות עד שהוריד ז"ון למקומם למטה ששם הם קטני הקומה מאד ממה שהיה בתחלה בהיותם למעלה וכן הוריד הבריאה והיצירה לעולמות הפירוד שהם כלים גמורים. ואין בהם מצד עצמם בחי' אלהות שה"ס האצילות וז"ש שנסתלקה ממנו החכמה שה"ס אצילות ולא היה מסתכל אלא בדברים חומרים של הגוף הוא ענין בי"ע. לבתר אוליד בנין וכו' הם קין והבל שהיה בהם סוד נפש דאצילות ומשם ולמטה והיינו עילאי ותתאי אצילות ובי"ע. ולהיותם מעורבים מטו"ר לא אתקיימא דא ודא. פי' לא מיבעיא קין שעיקרו מן הגבורות ושהיה קינא דמסאבותא אלא אפי' הבל שהיה רובו מהחסדים גם הוא לא נתקיים. ובכלל דבריו ירמוז ג"כ לכמה מיני ניצוצות שנפלו ממנו באותם ק"ל שנים וכולם היו לבהלה:
עד דאוליד בר הוא שת שעיקרו מן החסדים והוא מסוד היסוד מלשון וחשופי שת שהוא ענין עטרה דזעיר ומניה אשתלים עלמא ה"ס זעיר.
ומניה אשתלים עלמא ה"ס זעיר שה"ס עולם סתם בעל ו"ק כנודע ואיתא בח"א מס' הגלגולים פ' כ"ה כי שת הוא מסיד כל הה' חסדים והם ודאי המשלימים את הזעיר: ועוד איתא שם בפ' כ"ו ששורש שת הוא בעטרת אבא המתלבשת ביסוד זעיר וכמו שמתחלק שם מ"ה בקו האמצעי דזעיר כנז' בדרוש הנגעים. כך מתפשט שם שם ע"ב שהוא ביסוד אבא יו"ד בכתר ה"י בדעת וי"ו בת"ת ה"י ביסוד שהוא שת וכן ה"י יו"ד אמור ה"י פ' יו"ד ש' יו"ד פ' יו"ד ת' הרי ש"ת:
ועבד עלמא תתאה וכו' זוהי רחל שנפגמה בעון אד"הר וכמ"שה א"י כ"ה וידוע שתיקון פרצופם הוא כנגד תנה"י דזעיר והם ג' מדרגות כנודע מכוונת העמידה ששני עליות עולה בברוך אתה. ואחת בזקיפה בה'. וכנגד אלו הג' אמר לא אשתלים דהיינו בכתרה: ולא הוה שלים בחו"ב שלה ולפי שחו"ב שלה קונים שלימות בהארת החסדים לכן אמר בהם לשון שוה: אבל ולא אשתכח בקיומיה ה"ס דעתה האחוז ביסוד שלו שה"ס הקיום. קי"ום גי יו"סף. ועוד שממנו תוצאות הגבורות שלה שהן הן קיומה והוית פרצופה. א"נ ה"פ עלמא תתאה לא אשתלים אז בלידת שת. וכמו כן משם ואילך אז לא שלים וכו': עד דאתא אברהם. כלו' הגם שהיו כל אותם הנקובים בראשי הדורות כמ"ש הרב שהיו צדיקים גדולים: לא הועילו כלום לתקן המ' עד שבא אברהם:
ואתקיים עלמא ירמוז למ"ש בדרושי תיקון המ' שבעון הדורות הקודמין לאברהם עלתה השכינה לז' רקיעים כדרז"ל והענין שכל ז' תחתונות שלה עלו אל חב"ד שלה ושם נכללו ונתעלמו עד שבא אברהם איש החסד והורידה רקיע אחד הוא חסד שלה שנתפשט ונתגלה ולפי שסתם חסד נקרא יומא דכליל כולהו יומי לכ"א ואתקיים עלמא כי כבר נתפשט מקור כל שאר הספירות. אבל לא אשתלים. פיר' התפשטות זה החסד. עד דאשתכח וכו' הוא זמן מילתו שאז זכה לה' חסדים ונתעצם להאיר במ' כמש"ה יושב פתח האהל ופירש בזוהר תרעא דצדק. וז"ש אשתכח ביה בעלמא שה"ס המלכות שאז פנה להאיר לה. ואחיד ביה בימינא ר"ל בימין של העולמות הוא חסד שלו והמשיל הענין:
כמאן דאחיד וכו' וירצה שמחזיק בימינו ימין של העומד ליפול שבזה נמצאו יחד בסעדו ימין העוזר וימין העזור ותחזקנה שתיהן זו בזו: בידיה דעלמא בשמאלא היינו גבורה שלה שנתפשטה בכח גבורת יצחק: ולא הוה מתמוטט שבסגולתו של יעקב נתפשט הרקיע הג' הוא הת"ת שלה ואז היתה כסא של ג' רגלים. א"כ ג' ידות חג"ת דנ"הי דזעיר בח"גת שלה:
לא אשתלים בשרשוי שהרי היא מושרשת בקו אמצעי כידוע ועיקר שרשה הוא בת"ת כי משם מוצאה והם ב' יסודות דאימא ודישראל. והיינו אשתלים וכנז"ל. וא"ת ולמה לא אשתיל. למה לא הספיקו ב' היסודות לשתלה. לזה יש טעם לשבח:
כסא אשתלים וטעמו שלא באו עדין לעולם השתלים היוצאים מיעקב. וז"ש עד דאוליד וכו' כי הי"ב שבטים ה"ס י"ב פרקים דח"ג ונ"ה הכלולים בת"ת. וע' נפשאן הם סוד ב' חסדים וב' שלישים המאירים בכ"חב. וכ"ש שבאלו הע' היו לוי וקהת שכל א' הוריד השכינה לרקיע א' וכדר"זל. לוי הרקיע את הנצח. וקהת את ההוד ובזה כבר נתפשטו בשלימות שני צדדיה ימין ושמאל: ואע"ג שחסר עדין יסוד המ': י"ל במ"ש בדרוש אט"בח שנקודת הת"ת שלה ירדה ונעשית יסוד שלה. וא"כ כיון שכבר נתפשט בזכות יעקב רקיע הג' כאמור הלא אחר התפשטות נ"ה יכון לומר שכבר היה מציאות ליסוד שהיה מאיר מת"ת לתווך בין נ"ה ושפיר קרינן ביה אשתיל עלמא שה"ס היסוד. וגם אשתיל בע' אורות שהאירו במוחין דידה:
עד דקבילו אורייתא שאז נתפשטה מלכות שבמלכות ונשלם פרצופה בשלימות ואין לומר כאן אשתיל כנז"ל אלא אשתלים כי כן סתם כל המ' היא המשלמת כל הפרצוף שבה היא י"ס ואז נאמר וישכון כבוד ה' על הר סיני שנתפשט אור מ' דאצילות עד למטה בעו"הז ואז זכו למדריגת פנים שסודו בכללות הוא אור אצילות כנודע שיש ד' מדריגות שהם פנים ימין שמאל אחור וה"ס אבי"ע:
ובענין זה נפרש פ' פנים בפנים דבר ה' עמכם: ובמשה נאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. שצריך להשכיל כמה עניינים א' מה הפרש יש בין מדריגות מר"עה לשל ישראל. ב' מה בין פנים בפנים לפנים אל פנים. ג' כי בישראל כתיב דבר ה' עמכם: ובמשה לא נאמר ודבר ה' עם משה אלא אל משה: ד' מה צ"ל כאשר ידבר איש אל רעהו: ונל"עד שמדריגת ישראל היתה שאור התורה שה"ס אור אבא היה מתלבש בחכמת מלכות הנז'. ומשם בחכמת הבריאה ולחכמת יצירה. עד חכמת העשיה. וכל חכמה ה"ס אצילות וסוד פנים כמשה חכמת אדם תאיר פניו. פי' בחי' הפנים של נר"ן שלו. ולהיות שזה האור היה תחלתו מאבא ומתלבש בחכמת מ' ומשם מתפשט עד למטה בעשיה ממש לכן כתיב פנים בפנים. פי' פנים עם פנים המלבישים זה את זה. והיינו עמכם כאן למטה במקומכם אבל של מר"עה היתה מופלאת לאין חקר והוא שנשמתו היתה מתעלה עד א"וא בת"ת זעיר ששם עיקר התורה והיה מסתכל באותו הפנימיות בהעלמו שם וה"ס פנימיות אימ' המלביש את אחורי אבא וכנז' בסוד פק"ד קנ"א וזה פק"ד נק' פנים אל פנים. פי' שאינו הפנים ממש שה"ס ע"ב כי עליו נאמר ופני לא יראו. אבל היא בחי' פנים ופנימיות אל פנים שהוא קס"א פני הבינה ממש. ולהיות שלא היה זה האור מתפשט למטה לכן לא כתיב ודבר ה' עם משה והסוד הנמרץ משר"זל בפ' וישמע את הקול מדבר אליו שהוא מהתפעל וכפ"רשי והיינו כאשר ידבר איש אל רעהו הם ב' יסודות א"וא הנק' ריעים. וע"ד מ"ש הרב בסוד ומשלות מנות איש לרעהו. ויאמר הפ' שה' היה מדבר אל משם שם למעלה בת"ת זעיר שסתמו שם הוי"ה: וזה הדיבור לא היה יוצא לחוץ אלא בזמן שהיו מדברים ב' היסודות בפנימיות והעלם. ולכן לא היה שום אדם שומעו כי אם משה המושרש שמה. וכל זה התיקון היה בטורא דסיני שהוא בת"ת זעיר: ובמ"ש תבין למה לא יאמר הפסוק והתדבר ה' אל משה מההתפעל כמ"ש מדבר אליו. אלא דכיון דאמר כאשר ידבר וכו' היינו ממש והתדבר ודוק:
ואתקם משכנא ירצה שכל ענין מ"ת היה לתיקון זעיר אבל בהקמת המשכן נתקנה רחל ואז ודאי אתקיימו עלמין כי התורה כבר קבלוה ונתקיי' תיקון זעיר ואח"כ נתקנה נוקבים ואז נאמר וכבוד ה' מלא את המשכן: ואתבסמו כנז' בפ' פקודי דף רל"ו ע"א ומשם ואילך שנמתקו כל הדינים ונכנעו כל החיצונים. בעא קב"ה למפקד חילוי דאורייתא וכו' אלו החיילים של שני מרכבות דק"בה ושכינתיה ונז' בפי' בהעלותך דף רנ"ד שהם ממש כמספר כל הדגלים שהיו סובבים את המשכן ואת התורה שבתוכו משכן העדות וכנגד ב' המחנות נמנו ב' פעמים שהרי הם הם הראשונים והם הם השניים. אלא שבשני המנינים נשתלמה בחינתם ואחיזתם בז"ון וזה במה דאדכר בפומא שבזה האירו לחוץ המצאיות דגבורות בז"ון: