אר"א תווהנא על וכו' אתיא כמ"ד בן סודר ומורה לא הי' ולא נברא. וא"כ לא אתא אלא לדרשא על גנותן ועונשן של ישראל ולכן בקש משה שלא יכתב מפני שלא ידע עדיין סוד הענין שאדרבה ממנו פנה ממנו יתד לתקנתן של ישראל וכ"מש יופי"אל שר התורה. ואקדי' מ"ש בדרוש מרכבת יחזקאל וז"ל בן סורר ומורה נמשך מנוגה הנק' פרה סוררה הנז' בפ' בלק דף קצ"ז ע"ב עכ"ל. ועיין מ"ש בפ' חוקת דף ק"פ ע"ב ועוד צא"ל שתואר אדם רומז לזעיר בגדלותו שם מ"ה ולנוקביה בהדיה בסוד מילוי מ"ה שהוא חו"ה. אבל תואר איש רומז לקטנותו ושאין לו בת זוגו והוא לשון אש רמז לגבורות בלי מיתוק כנז' בפ' תזריע דף מ"ח ע"ב ע"ש.
וז"ש כי יהיה לאיש דא קב"ה דכתיב וכו' פי' כשהוא בבחי' דינים מכח עונות ישראל הקרואים ב"ן לפי ששרשם ומשם ב"ן שהוא ההוא רוחא דשבק בה בעלה. והוא נעשה סרר ומורה שהפיל ניצוציו בתוך קליפת נוגה דאיהי פרה סוררה לפי שיסודתו ממנ"צפך וכשמתדבקת ברע נק' סוררה. גי' מ"ם נו"ן צד"י פ"א כ"ף. ומפני שזה בעונו הגביר הדין למעלה עד שנק' איש מלחמה בודאי שאינו חפץ בתיקון הקדושה אלא בשל הס"א והיינו סורר שסר מהדרך. ומורה היתר לעצמו להתיר הרצועה. ואז הוא בלתי שומע בקול א"וא:
דא קב"ה וכנסת ישראל הם ז"ון בתיקונים ואינו חפץ בהם רק בצד החיצו' שדבק בו אשר לכן לא ישים אזן לאזהרות והעדאות של כל נביא כי גבר צד הרע מאד לכן לא היה כח בנביאים להוציאו מתוך המאסר שנסגר בו. גם שהיו מאירים וממשיכים כח מאימא עילאה שממנה שפע הנבואה עד נצח הוד דזעיר. ואם שם שהחסדים מגולים לא יכלו להטיב ולהכניע צד הקליפה. כ"ש למעלה שהחסדים מכוסים. ונמצא שבזה פגמו גם באו"א ביסודם ואורם בתוך הזעיר. ואז הגיע ישראל למדריגת אם עונות תשמור יה דסליקו חובין לגבי א"וא כנז"ל בדף קפ"ה ע"ב והוצרכו להתעלות עוד למעלה. וז"ש ותפשו בו אביו ואמו. דלא קאי אאביו ואמו הנז' בפסוק ראשון דא"כ היה די שיאמר ותפשו בו ולא יותר דשפיר נשמע דמוסב אל אביו ואמו הנז' ראשונה. אלא טרח וכתביה קרא לרמוז לא"וא עילאין שפגם ישראל בם וזהו רומז איננו שומע בקול אביו ובקול אמו כי למה לא אמר איננו שומע לאביו ולאמו. אלא ב' קולות אלו הם ב' יסודות א"וא. ולכן עליהם להתעלות למקום יותר עליון לדון דינו של בן זה ומשום הכי הוציאוהו אל זקני עירו וכו' ונגלית הסוד היטב הקשה ב' קושיות. הא' אל זקני עירם ולשער מקומם מ"ל. אחרי שהם שנים אביו ואמו. והב' דהול"ל להפך ולהקדים מקום הוצאתו אליו. ואח"כ יזכיר היושבים באותו מקום א"נ הוקשה לו דהיינו זקני עירו היינו שער מקומו כי שם שער נאמר על הב"ד כידוע. ותירץ דעירו ומקומו רומז בכינוי לשון יחיד אל האיש שהתחיל בו שאמרנו שרומז לזעיר בהיותו בבחינת הקטנות דאז אין בו אלא ו"ק והיינו עיר ו'. ולהבין הענין צא"ל ששורש הדינין בדיקנא עילאה כמ"ש הרב ז"ל בפ' מקולו' מים רבים ר"ת של ג' התיבו' עולה פ"ר שהן סוד הדיקנא מברורי המלכין קדמאין אלא שהן מדות של רחמים ושם הדינים נכפים וכנז' בכוונת השופר. ושם הוא סוד זקני עירו דהיינו הזקנים של עירו של האיש הנז' שבהם שורש גבו' מנצ"פך גי' עי"ר. וא"כ עירו ר"ל הגבו' דפ"ר שלו. ואקדים מ"ש בכוונת השבת שבו עולה הזעיר עד אבא ונוקביה עד אימא. ובמנחת שבת עולה זעיר לדיקנא ונוקביה לאבא נמצא דשפיר מיקרי דיקנא דאריך זקני עירו ומקום שלו הוא אבא שרוב יום השבת שם הוא מקומו אבל במנחה הוא שע' מקומו דא כנסת ישראל. ואולם משום דקשה ליה לשון זקני בלשון רבים חזר ופירש זקני עירו אלין יומין קדמאין וכו' ירצה לג' תחתונות דעתיק שהם מאירים בגלגלתא ומוחא דאריך. וגם נמשכת הארתם אל הדיקנא כנז' בשער אריך בפ' י"א ועליהם רמז בג' תוארים כי להיות שז' תחחונות דאו"א גם הם ימים ראשונים. וז' תחתונות דאריך הנק' עתיקא הן יומין עתיקין לכן הוסיף ואמר סבין דכולא כי הם הקדומים לכל האצילות ושיעור הענין שצריך להעזר בהמשכת השפע מעתיק יומין כמ"ש לעיל בדף קפ"ה ע"ב ועיין מה שפירשתי שם. והשתא א"ש ריבוי דזקינים שהם שבעת הקדומים המאירים בזקן. וכשזעיר עולה עד הדיקנא אז ממילא נוקביה עולה למקום א"וא שהיה מקום הזעיר במוסף וז"ש שער מקומו דא מוסף שבת. וגם מלת מקום גי' מו"סף אבל מ"ש מעליית המ' עד מקום זה אינו ענין לצורך גזר' הדין שהרי גם באבא מגיע הפגם הנ"ל ולא נזכר בכאן אלא להודיע קושטא דמילתא שכן הוא הסדר שבעלות זעיר לדיקנא עולה המ' עד אבא. שזהו תכלית העלייה שלהם ולא נזכר פה לשהיה די באבא לגזור הדין שנזכר לקמן שהוא לעשות בירור הטוב מתוך הרע. והטעם הוא מ"ש.
אע"ג דכולא ידעין דינא וכו' ירצה שאע"פי שסוד הבירור הנעשה בכח הדין נעשה גם ע"י א"וא וז"ון כידוע. מ"מ דין בן סורר הנז' שהוא כללות ישראל אין כח בהם לעשותו.
משום דבי דינא דאימא קריבין וכו' ירצה שהם נוגעים בדבר שכן נאמר ותלכנה שתיהן הן ב' הה"ין וגם מ"ן דאימא נפלו בין החיצונים. ומינה דגם אבא לא ידין דבעל כאשתו. ולכן נתעלה הדין דווקא אל זקני עירו שהם אריך ועתיק כאמור. ואמרו בננו זה אע"פ שחטא ישראל הוא וגם כי נטמע בקליפת נוגה מ"מ בננו זה:
ולא דשאר עמין פי' אין לחיצונים שייכות וקירוב עם הקדוש' משל אל מרגלית השקועה באשפה ועוד כי תחלתם היה לתיאבון לאכילה ולשתיה בתוך העמים. ולא חפצו בראשונה להשתקע ביניהם ולעזוב אלהיהם אלא עבירה גוררת עבירה. ובתר התחלה אזלינן ואז יצא הדין מפי עליון: ורגמוהו כל אנשי עירו. הן החיצונים בני פרה סוררה שבן זה בתוכה והיינו שיכוהו ויענישוהו ביסורין לברר הטוב מתוך הרע כאשר היה בגלות מצרים דכתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה כי לפי עונש היסורין היתה הקדושה מתגברת. וכך יהיה לבן הסורר. ודיו לכתוב ורגמוהו. אלא הוסיף באבנים לרמוז מ"ש רז"ל שפך חמתו על האבנים. וז"ש וסתרין טורין. ואז יבער הרע מקרבנו ויתברר הטוב וכל ישראל הנשארים ישמעו ויראו מכאן ולהבא כי לא יוכלו הגוים למחות שם ישראל. וז"ש ולא מהני להו כלום: