בעינא למיקם עלייהו הייתי רוצה לעמוד על בוריים ולהשכיל סוד ההנהגות שבהם:
הא אתמר וכו' ר"ל לא חדשים המה שכבר נאמר סודם והחברים השכילו אותם א"נ מכוונים הם בזמניהם:
ודאי הכי הוא שהדברים צריכים קבלה ואלו לא ידעתי שכבר נאמרו לחברים לא הייתי שואל עניינם:
אנא שמענא וכו' מלה זו נלע"ד שהוא כללות הדבר הכמוס בשם ראש השנה שבו נרמז בכללות כללות הענין כי ראש סודו ג' מוחין דאלהי"ם כנודע בסוד שופר. וכל א' משם אלהי"ם מצטרף לק"ך צירופים. וג"פ ק"ך גי' השנ"ה. והרי רמז שהוא זמן הגבורות. וגם ראש השנ"ה גי' י"פ אלה"ים רמז לעשרה אחוריים הננסרים להנתן לנוקבא. ואמנם ידוע סוד אתא חסד ופריש לון. שכשהגבורות נפרדות מן הזכר וניתנות לנוקבא אז באתרהא שקיע רחמי וחסד. הוא אור חסד הבינה הנמשך לתוכו באופן שגם בר"ה יש ענין החסדים הניתנים לזעיר. פי' התחלת ראשית התפשטותם בזעיר הנק' שנה כנודע. וה' פעמים חסד גי' השנ"ה.
אבל ר' חייא אמר עד לא קאמינא ביה פי' שהיה יודע כללות הדבר אבל עדין לא עמד בו לדעת סדרו בפרטות המשכו באלו הימים.
ור"א א"ל אע"ג דחברייא וכו' פי' העמידו ביניהם רמז זה שנכון הוא: אבל סדורא. מה שאתה חפץ לדעת פרטות הסדר באמיתות:
רזא דחכמתא הוא אפשר שירמוז לסוד חכמה סתימאה שה"ס גרון אריך בפרטות ובינה דאריך בכללות כידוע ליודעים ומשם כתר דאימא שכל זה ה"ס שרשי הגבורות שהם העיקר לימים האלו. וגם מיסוד אימא יוצאים החסדים שמקבלת מכתרא. שהרי כתר ומוחא סתימ' הם שרשי א"וא. באופן שיסוד ההוא ה"ס חו"ג. אבל הגבורות שהן שלה הן קודמות לפעול עד מוצאי יוה"ך כנודע:
מחצדי חקלא אית' בדרוש שביעית שהם החכמים הצדיקים החורשים שדה העליון וגם קוצרים פירותיו. ואין צורך לנחש הקורע רחם האילה כי בתפלותיהם ובמעשיהם נעשה הכל: והנה בר"ה מתחלת התכוננות השדה ועד שמיני עצרת הוא זמן לקיטת הפרי שהוא חג האסיף:
סדרא דיחודא כולא וכו' ה"ס זווג ישראל ורחל שהוא המעולה שבכל הזווגים וכדלקמן גבי וכדין כולא איקרי אחד: והא אתמר נראה שאמר ב"פ והא אתמר. משום שסוד זה מתפרש בשני חלוקות. חלוקה א' הוא ההקדמות הכוללות הצריכות לדעת סדר התיקון העליון בקדימות הורדת הגבורות בכל פרטותן. ואח"כ התפשטות החסדים והזווג והוא הנכלל מראשית דברי ר' אלעזר עד אומרו מה דלא אשתכח הכי בשאר זמני.
ובאומרו כגוונא האי וכו' עד הסוף היא החלוקה השנית ללמד מה שהזכיר בהקדמותיו לסדר זמני ההתפשטות:
דרועא חדא הוא זרוע אריך גבורה שלו ולפיכך נק' זרוע קדשו. כי אריך הוא קדש קדשים. והוא מקור הגבורות המתפשטות באצילות. ולכן אימא דדינין מתערין מינה היא מתלבשת הזרוע הקדוש ההו'. ולא עוד אלא שממנו בנין חו"ב. דהיינו חכמה שלה נתקנת מפרק ראשון שהוא היד. ובינה שלה מפרק הזרוע. וזהו לע"נד סוד יד חזקה וזרוע נטויה: דביה תלייא ישועה הוא ביסום הגבורו' בשרשם להושיעם מאחיזת הקליפות והחיצונים:
תלייא נוקמא שכיון שהגבורות מתבסמות הקליפה נבלעת ונכרתת שאין לה חיות: תלייא פורקנא שאז הניצוצות דקדושה נפרדות מתחת יד הס"א שהן שבויות וגולות שמה:
ולמה למיקם וכו' ירצה מהו תכלית כוונת חשיפת זרוע הקדושה וגילויה ואמר שהוא להקים כ"י מעפרא ה"ס עולם הבריאה ששם מקום השפלתה. וסגולת הדין הוא להעלות התחתון לעליון ובבריאה מקננת אימא עילאה שהיא מלבשת גבורה דאריך: ולכן בהגלות זרוע זה להאיר למ' וכנז"ל. אז תעלה לאצילות: ולקבלא לה לגביה נלע"ד שהוא קבלתה הגבורות מאימא. שזה נעשה מן ר"ה עד יוה"ך שאז תעלה למקום הזרוע הקדוש תוכיות אימא כמה דקי"לן כפורים תרי משמע וזהו לאזדווגא כחדא שמקבלת ה"ג דאימא כידוע מסוד ה' עינויים וה' תפלות:
וכד האי אתער זהו בתחלת השנה שאז היא אחור באחור. הגבורות מתעוררות לדון העולם כמ"ש בס"הכ:
דינא ההוא ה"ס מיתוק ומנוחת כל הגבורות שמתפשטות בכל גופה שהוא תחת ראשה ומתחברות ביסוד בסוד הנעילה כמ"ש בס"הכ:
שמאלו תחת לראשי ר"ת ג' מלות אלו תש"ל וסודו השם שאנו מכוונים בו בתקיע' שופר למתק הדין קר"ע שט"ן. וגם שם אלהי"ם ביו"דין או מצפ"ץ שממתקים ה' פעמים אלהי"ם גי' ת"ל ועם ש' הרי תש"ל:
וכדין ניחא דינא היינו בנעילה שהגבורות נמתקות ולכן יש כפרת עונות ביומא קדמאה וכו' נודע מ"ש בס"הכ שאחר יו"הך מתפשטים ה' חסדים הפנימיים ממטה למעלה מן ההוד עד החסד שהוא הגדול שבכולם וגם נכנס החסד הגדול של המקיפים ובזה עצם כח החסדים להתגבר על הגבורות ולהמתיקן בעצם. כי הד' חסדים דמיו"הך עד סכות אין כחם יפה אלא להתחלת מיחוק קצת והיו חלושי חיל לעמוד נגד הגבורות המרובות. אבל ביום הראשון של סכות אז מתעורר ממש ימין ה' והכוונה לקבלה פי' לעומת רחל שכבר היא פנים בפנים עמו והתעוררות הימין הוא. בגין לחבקא וכו' והיינו באורות העקיפין כנודע ולכן נק' י"ט זה בשם חג ר"ל סיבוב כמ"שה חוק ח"ג על פני מים. כי החסדים המקיפים הם סובבים סביב הפנימיים. וגם ע"ד הפשט וחג האסיף תקופת השנה שהוא לשון סיבוב. ועל ענין זה נאמר וימינו תחבקני. כי תחלה היא סוד שמאלו תחת לראשי דהיינו הגבורות כנז"ל ואח"כ וימינו תחבקני וגם לענין זה ירמוז שם ח"ג שה"ס חסדים גבורות רמז שהחסדים גוברים על הגבורות ואמנם הבן ימין מלא כזה יו"ד מ"ם י"וד נ"ון תראה שהעיקר ימין והמילוי אותיות ימינו. והם ב' מיני חסדים. העיקר הוא הפנימים והמילוי המקיפים שכל מקיף בחי' דין לגבי הפנימי. ואותיות ימינו גי' חבו"ק:
כל חדוא בחסדים הפנימיים וכל אנפין נהירין במקיפים ולזה רומז המזמור נא"ור אתה וכו' שהוא גי' א"ל מל"א העולה הק"ף ועם חס"ד הפנימי הכל גי' נאו"ר. וחדוא דמים צלילן וכו' ה"ס גבורות אבא הנעשות חסדים דאימ' כנודע. וידוע שיש כמה בחי'. מים המתוקים הם מצד אבא כמבואר בס"הכ בשתיה של יו"הך. וסוד חסד ניקוד סגו"ל. והוי"ה בשלשה סגו"ל גי' חבו"ק. שגם הניסוך הוא כעין חבוק שהמים הולכים וסובבים ע"ג המזבח. וניסוך היין סוד הגבורות והרי כאן בחי' אחרת לשם ח"ג שהוא חו"ג. והנה ג' סגו"ל גי' מי"ם והוי"ה בניקוד אלהי"ם הנקודות גי' יי"ן:
ימינא גרים שכל שמחה הוא התפשטות הרוח החייוני שעניינו חסד הפך העצבון שהוא התקמטות וקוצר הרוח לבתר ביומא תמינאה וכו'. ידוע שהתורה שרשה באבא חי"ת כ"ף מ"ם הי' גי' תרי"ג וכן מש"ה רבי"נו. ולכן קורין בעצרת וזאת הברכה שבה נזכרה מעלת מר"עה ומתחילין התורה בראשית זו חכמה. ונתן טעם לשמחת התורה באומרו:
דהא כדין וכו' והענין שעד עצרת היה זווג ת"ת עם קשר של תפלין כמ"ש בס"הכ ועכשיו זווגא דגופ' דהיינו ישראל ורחל בכל קומת גדולתם. ואז מקבלת רחל אור יסוד אבא הגנוז ביסוד זעיר וזוהי שמחת התורה הנזכרת למהוי כולא חד. פי' יעקב וישראל נעשים אחד וגם רחל ולאה:
ודא הוא שלימו דכולא הוא סיום ושלימות הכל שכל האצילות מתייחד בזווג זה יומא דישראל שהוא זווג הפנימיות ובייחוד וכן עצרת לשון קהלה הוא. והוא יום ח' בסוד ח' אותיות דהוי"ה אדנ"י בשילוב שה"ס הזווג.
ועדבא דידהו בלחודייהו שכן הזווג הוא שלם בתכלית השלימוא והזרע הקדוש נקלט ונעצר ברחם המלכות משא"כ בחינת הנפילים:
תמן תנינן וכו' כוונת ר' יהודה היא שעיקר קיום העולם אינו מחמת סגולת הקשת אלא מפני השבועה שנשבע ה' והקשת הוא אות לזכר השבועה. וע"ד הפשט הוא מעין מ"ש רמב"ן ז"ל בפי' התורה שהקשת כבר קדמה להיות קודם המבול אלא שהש"ית הניחה לאות ע"ד עד הגל הזה. ולכן מקדים ענין הברכה שממנה נראה שהכל להזכיר הברית שכרת ה' עם הארץ שלא יהיה עוד המים למבול. ולהבין סוד הנחמד נקדים מ"ש הרב שסוד הדעת יש לו ג' בחי' א' נעלמת והיא בתחלת הדעת דהיינו כח הזכירה. ב' בהוצאת ההבלים בבקיעת הפה נק' ברית הלשון. ג' בהשפעת הטיפה דרך היסוד והוא ברית המעור. ושלשתם נרמזים במלת זכר. דהיינו זכירה או הזכרה בפה וכמר"זל זכור בפה וכן פי' ראב"ע ולא זכר שר המשקים וכו' או לשון זכרות כמד"א מקנך תזכר. ולפי שפנימיות הדעת הוא יסודות דא"וא לכן זו"כר גי' ע"ב קס"א. ואמנם מג' בחי' של הדעת הנז' לא נמשך השפע לחוץ אלא מהלשון והמעור לזה מסיימת הברכה נאמן בבריתו הוא המעור. וקיים במאמרו הו' הלשון. ושלשתם יש לכוין במלת זוכר הברית. וז"ש דדא איהו ברית קיימא קדישא ה"ס ברית הלשון ולפי שמקורו מן המוח קראו קדוש. אבל סופו הוא ביסוד המכוון כנגד דעת הנוקב' וז"ש דשוי קב"ה בארעא. ומשם כל כח קיומה כידוע.
ומ"ש דלא ייתי עלה מי טופנא ירצה שהקב"ה הבטיח לנח שבשעת סכנת העולם להאבד. הוא ית' ברחמיו יקיימהו. וזה בהשפיעו כח וקיום אל הנוקבא שבקיומה יתקיימו כל התחתונים. וזה במה שיזכור:
האי אומאה דאומי לארעא והסוד הוא שסוד שבועת אמת הוא להקיף ז' תחתונות של הנוקבא בז' הבלים היוצאים מפי הזעיר ומקיפים אותה שלא יתאחזו בה החיצונים והמקטריגים כלל. ולהבין הדבר בעומק דע דאיתא בס' א"י שבח"גת שבדעת מאירים ג' נהורין המאירים בג' גווני הקשת. וגם ידוע שכל הבל היוצא מהפה הוא מן הדעת דגניז בפומא וה"ס אמ"ר "אש "מים "רוח שהן הן בחי' חג"ת והם הג' נהורין שמהם מתהוים ההבל והקול. ולכן אחר שהזכיר דוד ז' קולות אמר ה' למבול ישב באופן שהקשת שרשו בחג"ת שבדעת שמשם שבעה הקולות גם מלת קשת תרמוז הקשת הקול. וגם ביסוד סוד הבטישה. וגם מרז"ל אין קישוי אלא לדעת. וה"ס הקמת הברית. וידוע שגם ממנו יוצאים ז' קולות כנז' בכוונת שבת ולכן הוכפלה השבועה: וב"פ ל"א. מובן במ"ש בל"ת שבשבועת אמת מאירים ש"ע נהורין ובסוד ב"פ אל מליאים ע"ש. כי ידוע כי אל למעלה. ולא ברחל כלל העולה שר' יהודה סובר שהקשת היה לזכור השבועה. פי' שעיקר קיום המלכות הוא בכח המקיפין שה"ס השבועה. והקשת הוא מזכיר אותה דממנו יצאה.
אבל ר' יוסי אמר קשת אתא לאגנא על וכו' פי' אמת שה' נשבע כנז' וסודו לקיום המלכות. אבל אין הכוונה לבד לזה שהרי אין צורך לשבועה לדבר אחר להזכירה כמ"ש רבי יהודה. שהרי לאבותינו נשבע ה' ודברו קיים לעולם. אך סוד הקשת הוא דבר גדול ונוסף לטובת העולמות והמשיל לזה משל המטרונא וכו' שידוע שאותם מלבושי מלכות עשאם לה המלך להדרה ולהיותה נאה לפניו לשמוח בה ולעורר ידידותיו. וכענין אסתר שלבשה מלכות וגדל כח יופיה להשקיט חמת המלך על שלא שאלה רשות להכנס והמלך שמח בה ונתעלס באהביה. וכמרז"ל ששלחה למרדכי עד עכשיו היה באונס ועכשיו ברצון. ודוגמת כך משל המטרונא שלא די שהשיבה קצף המלך מעל בנו בהעלותו על לבו שהוא בן אהובתו שאם הבור חביב גם מימיה חביבין. וחדי בה כי יופי קישוטיה העיר את לבו. ולכוין המשל לנמשל זכור מה שנז"ל שאותם הז' הבלים המלבישים את המלכות הם יוצאים מחג"ת שבדעת שבו ג' נהורין בסוד אמ"ר כנז"ל ודע שבתיקון ל"ב אמר שג' גווני הקשת הם בסוד תקיעה שברים תרועה שידוע שהם ממש חג"ת שבדעת דהיינו חו"ג ובחי' המחברת אותם הנק' ת"ת כנז' בכוונת השופר ונלע"ד ששברים ותרועה נתגלו ממש בקשת אבל תקיעה לא נראה אלא אות השנייה היא ק' שכן מים של מלת אמ"ר אינו חסד גמור אלא בחי' גבורה שבחסד. שכל דיבור הוא קושי וכח דין. באופן שכח הקשת הוא לשבר כח הקליפה ולמתק הדין. והוא ממש שכיך החמה מעל העולם. וכיון שהגבורות מתמתקות אז מתעורר כח המעורר לזווג שהוא הורדת חו"ג שבדעת אל היסוד שה"ס הקשת בעצם. וידוע שחג"ת הם סוד ע"ב ס"ג מ"ה שבהם ח' יו"דין וכל יו"ד הוא ק' בריבוי עצמו. ק' של קשת היא י' דמ"ה. ש' ג' יוד"ין דס"ג ת' ד' יודי"ן דע"ב. והקשת הוא היסוד כמש"ה ותשב באיתן קשתו. וז"ש וחדי בה דכתיב וראיתיה וכו' ראש הפסוק והיתה הקשת בענן ה"ס המלבוש היקר המקיף שהוא מג' גווני הקשת המאירים מחג"ת הנז'. ואח"כ וראיתיה לזכור ברית עולם פי' להמשיך כח הזכרות אל הברית. ולכן הקשת אז לבוש מלכות. ובשעתא דאית צדיק וכו' זו ראיה לדברי ר' יוסי שהעיקר הוא הקשת ולא השבועה. שהרי כשיש צדיק הוא ברית שאחוז ביסוד.
ולא לבד לזכור ברית אלא למיקם ברית ולזווג זווג עליון ואגין על עלמא פי' שיש לו זכות להוריד שפע לכללות העולם לא אתלבש וכו'. כוונתו לפרש בפרטות סוד ג' הזווגים שעד עתה לא דברו בהם הגם שרמזתים לעיל דרך כלל. ואמנם ע"ד הפשנו הכוונה להזכיר זכות האבות אפי' קודם בואם לעולם. וע"ד בהבראם באברה' וז"ש קדמאי ר"ל הראשונים טרם באו. אבל בסדר הגוונים וטיבם יש להקשות מ"ש ירוקא דא לבושא דאברהם. ופי' הרמ"ק ז"ל שאינו חולק על שגוון אברהם דמקומו למעלה הוא לבן. אלא שר"ל שבהשתלשלות היתוך הכסף למטה להוציא את ישמעאל. אצטבע ונעשה ירוק. ונלע"ד שכשהוליד את ישמעאל עדיין היה נק' אברם דהיינו בסוד החסדים הסתומים ואז אין הלבנינות שלהם כ"כ חוור אלא בינוני. כי אימא הסותמתם היא סוד קו ירוק. ועוד הבן שאלו הגוונים קראם לבושים שה"ס החיצונייות. והם מבחי' ראשונות של האבות שידוע שכל הנשמות יש להם קטנות בתחלה. ולכן קראם אבהן קדמאי שר"ל מבחינותם הראשונות. ודוק שבאברהם אמר אצטבע לבושא דא וכו' משום שבהולידו את ישמעאל היה עדין בבחי' דין ובן פ"ו שנה הולידו אבל ביצחק אמר דא גוון יצחק דאתיא סומקא דהיינו שכאשר נולד יצחק מיד נולד גוון האדום והיה בעולם. אבל אח"כ אצטבע ואתחשך כשיצא עשו שהוא הגורם ולא יצחק. כי אז היה כבר מקודש בעקידה. אמנם צריך לדעת שיש בקשת בחינות פנימיות וחיצוניות וז"ש אתלבש קשת. הרי שהקשת הוא הפנימי המתלבש באלו הלבושים שהם חיצונים והם בסוד נה"י וכענין שאנו מכוונים בסוד אילו של יצחק שה"ס הלבושים דנה"י אי"ל נוטריקון "אדו"ם "ירוק "לבן. אלא ששם היה לבוש לפנימיות הנשמות. וכאן לבוש לפנימיות העולמות. והנה בח"ל או אפי' בא"י בזמן הגלות אז הלבושים הוא העיקר. אבל בא"י בזמן ההצלחה אז מתנוצצים זוהרי הפנימיות והוו גווני נהירין. וגם הוא סימן לביאת משיח ב"ב. ותחלה נפרש מה בין ר' אלעזר ובין ר' אבא. ואומר שידוע שאחד מעיקרי סודות הקשת הוא לסוד המתקת ג' גבורות חג"ת בג' חסדי נה"י. וכתבנו בפ' נח דף ע"א שהמבול בא מחמת חסרון המיתוק של ג' הגבורות וסודו מג' פעמים כ"ו של ג' ריבועי פק"ד קס"ו ק"ל וה"ס מבו"ל והנה רבי אלעזר מדבר בבחי' נה"י הממתיקים והתחיל ממטה למעלה. וא"ר אבא יאות הוא. שהסוד אמת. אבל שרש"בי אמר שסודו כנגד ג' הגבורות הנמתקות שהן חג"ת ולכן פי' הלבן בלבנינות האש שהוא חסד של הגבורות וניחא שם שלכן יצא ממנו ישמעאל שהוא צד ימין החיציני'. והיינו חסד דגבור'. ולכן מסיק ולא עתה פניו יחוורו מאברהם וגם בסנהדרין פ' כ"ג דף י"ט דרשו פסוק זה עד"ז לא עתה יבוש יעקב מאביו. ולא עתה פניו יחורו מאבי אביו. וענין מיתוק ג' הגבורות בג' החסדים נעשה ביסוד כנודע אצלנו בסוד יוס"ף ציו"ן לח"ם מל"ח. והנה המבול אמרנו שנמשך מאחורי עס"מ. וידוע שעיקר פנימיות ג' מילואים אלה הוא ח' יודי"ן העולים יסו"ד ואם יתרבו כל א' בעצמו יעלו ת"ת גי' קש"ת ובסדר ממטה למעלה ק' היא יו"ד ראשונה דמ"ה. ש' ג' יוד"ין דס"ג. ת' ד' יוד"ין דע"ב: