כולהון קולות אשתכחו הכוונה שאז האירו כל האורות של קו האמצעי של כל האצילות מה שלא היה כן מעולם ולא יהיה עד ביאת המשיח שאז יאיר אפי' פנימיות עתיק. והענין מובן במאי דקי"ל שבמ"ת נתעלה זעיר עד או"א ונעשה כתרו מכל התפארות שעליו דהיינו ל"מ דאימא שזהו ההוו"ה תמיד וכמ"ש עוטר ישראל בתפארה. אלא גם מת"ת דאבא ומת"ת דאריך שבו יסוד עתיק. ולכן נראה כזקן. וידוע מכ"מ שת"ת בכל מקום הוא נקרא קול מפני שכולל גם ח"ג עמו וה"ס הקול הנעשה מאשא ומיא ורוחא ר"ת אמר וה"ס ג' שמות ע"ב בחסד מ"ב בגבורה. כ"ב בת"ת. הכל גי' קו"ל ולפי שכל אלו הת"ת הם אורות רמים ונעלמים אמר אשתכחו ולא אמר אשתמעו כי אין עצמותם מתגלה אלא אורם מאיר ומזהיר: וקב"ה יתיב על כורסייא. ה"ס אימא שיסודה היה בתוך דעת זעיר שה"ס כסא הכבוד. ומשם יוצאים הקולות הנשמעים לישראל:
ודא מגו דדא אתחזי פי' שהפנימי היה מתראה מתוך החיצון דהיינו אור אימא מתוך דעת דזעיר והוא אמרה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וכו' שיציאת מצרים היתה ע"י הבינה כנודע:
ומלולא דדא וכו' איתא בכללי הרח"ו ז"ל סי' ל"ד שתיקון הז' דדיקנא הנקרא ואמת שה"ס תרין תפוחין קדישין ב' שבילי יסוד ח"ס והוה כולל ו' התיקונים הקודמים והוא גי' ז"פ ס"ג והם נמשכים עד דעת דאימא ומשם יוצאים ז' אורות מקיפים לז' תחתונות שלה והם ז' הבלים דקהלת ע"ש ועליהם נאמר ישקני מנשיקות פיהו שלא אמר פיו והוא ע"ד מ"ש בכללים תורת אמת היתה בפי ה"י וי"ו דהיינו הב"ל. ויש בפסוק ישקני ז' תיבות בסוד ז' ההבלים. ור"ת כל הפסוק גי' קול בינה. וג' תיבות הראשונות בלשון נסתר מפני שהם כנגד חג"ת. וד' אחרונות לנכח שהם נהי"ם. והם נכנסים בתוך זעיר כשנכנסה אימא בתוכו והוא מבואר. באופן שז' ההבלים הם נמשכים מתיקון ואמת ונמשכים לאימא ומשם יוצאים לז' תחתונות שלה. ואח"כ נכנסים ביסוד שלה. והוא בדעת עליון דזעיר שבין חו"ב דידיה.
וז"ש ומלולא דדא שהוא פי' ה' דעתו העליון דשם יסוד אימא נפיק מגו עילאה דעליה דהיינו מתוך ז' ס"ג שהם מילואיהם דעליה על אימא. ואתה תחזה סוד קול בפרטות כי הנה כל העושה הפה הוא יסוד בינה ששם שם אהי"ה דההי"ן שמילואו ק"ל ועם ו' אותיות המילוי הוא קו"ל. והמקום שבו יסוד הנז' הוא דעת זעיר שסתמו שם אהו"ה שבמילוי אלפי"ן עולה קו"ל. והז' הבלים ה"ס ז' הויות קול יעקב ונודע שחגתנ"ה הם העיקרים דהיינו ק"ל וכללותם חמשה ביסוד וכללות כללותם אחד הרי קול:
ודא הוא רזא שהכל בחינת יסודות דהיינו רזא:
פנים בפנים וגו' פירוש פנים של מעלה דהיינו תרין תפוחין בפנים דעת זעיר דאסהיד באנפוי. ור"ל שהפנים העליונים נתלבשו בפנים דזעיר לדבר עם ישראל. אבל במשה כתיב פנים אל פנים דהיינו שנשמת משה שרשה בדעת זה העליון ושם היה נמשך לו הפנים דאמת וזהו משה אמת.
ופנים אל פנים פי' הדעת עליון שהוא פנים אל פנים שהוא הדעת התחתון
וז"ס אשר ידעו ה' פי' נתן בו דעת בב' בחינות הפנים ומלת ידעו כמו הודיעו ע"ד עתה ידעתי ודרז"ל הודעתי והוא כמו וכנען ילד ומצרים ילד וכו' שפי' הוליד ולזה ארז"ל שהקול היה מתדבר בינו לבין עצמו ומשה מבין:
דמלולא נפקא וכו' ידוע שהגרון הוא המוציא את הקול וגרון ז"פ הב"ל וכל הב"ל הוא מילוי ס"ג שהוא ז' אותיות. וז"פ ו' הוא מ"ב ועם גרון הרי א"ש ולה"ב הוא ההבל ורוחא הוא ברית הלשון. ומייא הוא החיך:
דיהבין חילא וכו' ירצה שאלו ג' כלי הדיבור והקול נותנין כח בקול לצאת בכח חג"ת שבתוך יסוד אימא כנודע מכוונת השופר והמשכיל ישכיל שיש כאן חב"ד דהיינו חיך וגרון ולשון שהם ג' יסודות של חכמה ובינה ודעת דזעיר. וגם יש חג"ת ביסוד דאימא. ויוכל לדרוש קול נעים דהיינו ג' י"ה בחב"ד ובג' מילואים בחג"ת הרי קו"ל:
אתרחקו מדחילו דא שהוא יראת הרוממות ולא רצו רק באתר דנוקבא ולא יתיר שהוא בהורדת הדעת עד חזה ששם מוצא הנוקבא.
וזהו ואת תדבר אלינו פי' הנקבה שהיא את היא תדבר באופן שירדו מעץ החיים למקום עה"ד והוא שארז"ל שבתחלה נעקר יצה"ר מלבבם והיה להם חירות מכל עול דתמן אימא עילאה שמשם החירות שידוע שבמקום הזה החזה ה"ס ב' לבבות:
לא בעינן בתוקפא וכו' שלא מצינו במ"ת לשון חוזק אלא בשופר וקול שופר חזק מאד מכלל דאיכא שופר אחר חזק ולא מאד. והענין שיש שופר גדול והוא בבינה ויש שופר קטן בתבונה ואמנם ז' שמות ס"ג שבתרין תפוחין משפיעים ז' הבלים לבינה והיא מוציאתם מפיה וזהו שופר גדול ונמשכים ומקיפים שבעה תחתונות שלה ואח"כ נכנסים בתבונה והוא שופר קטן. ואמנם ישראל לא רצו בתוקפא עילאה דלעילא הוא שופ"ר גדול גי' תוק"ף ששם היה שרש מרע"ה וכמש"ה והאלהים יעננו בקול וארז"ל בקולו של משה. אלא ויעמדו מרחוק הוא ממש מקום רחל המושפעת מיסוד תבונה שופר קטן. ואמרו ולא יתיר. שלא רצו אפי' בשרש רחל שבחזה. אלא דוקא בבחי' האור אחר שכבר הוא ברחל. וזהו ואת תדבר אלינו. דהול"ל קרב אתה ושמע את ותדבר אלינו. אלא רצו לפרש כוונתם. שאלו אמרו ותדבר. הוה משמע שישפיע להם משורש הנקבה שבתוך הזכר. לכן פירשו שאינם רוצים במדרגה זו אלא ואת תדבר אלינו דהיינו בבחינת הנקבה מעצמה. והנה הם אמרו קרב אתה וידוע שיש חילוק בין את לאתה כי אתה סוד הזכר הכולל חו"ג דהיינו כ"ב אותיות מא' ועד ת' וה' כפולות דמנצפ"ך ולכן אמרו למשה קרב אתה. פי' זכה והתקיים בשלך ולגבי דידך קבל כל עשר ספירות בכחך. אבל לגבי דידן ואת היינו נוקבא ולא יתיר. כי אין מדרגה זו אלא במלכות שבה נמצאו הגבור' לבד. משא"כ ממנה ולמעלה שהכל בחינת זכר שה"ס חו"ג יחד ואין עיכוב לשפע שיבא בריוח גדול. משא"כ בחי' רחל הקטנה מכלם והשפע בא ממנה במדה:
חלשתון חילא דילי כי ואת תדבר פשוטו לזכר לנכח. ואע"ג שהקדמתם לומר קרב אתה. חלשתון עתה. ולפי הסוד את היא מלכות. תדבר לנקבה נסתרת. ובזה חלשתם כח של המשפיעים וכח של מלכות המושפעת. שאמרתם שאתם רוצים מאתר דנוקבא ולא יתיר. ור"ל דוקא באותה המדרגה של המלכות אספקלריא שאינה מאירה:
דאלמלא לא אתרחקו ישראל כמ"ש ויעמדו מרחוק וכנז"ל כי זוהי מדרגת המלכות כשהוא למטה כנגד נה"י שאז אינה יכולה לקבל אור החכמה אלא מרחוק וכמש"ה מרחוק ה' נראה לי כמ"ש בסה"כ ודוק מלת ויעמדו שאין עמידה אלא ברגלים שה"ס נה"י. וגם אין מדריגה יותר רחוקה בבנין קומת המלכות כמדרגה זו כי אם תרד יותר למטה כנגד היסוד.
וכ"ש למטה ממנו אז אין לה בנין וקומת פרצוף. אלא היא סוד נקודה בלבד וכמ"ש השליך משמים ארץ תפארת ישראל. כי ישראל בתחלת אותו המעשה נתעלו למעלה ממדריגת הנוקבא וכמש"ה ותמונה אינכם רואים זולתי קול כי נתעלו ממדריגת רחל של עתה שהיא הנק' תמונה. ולא היו משתמשים כי אם בעולם העליון פנים בפנים שהוא זווג הנשיקין:
לא הוה יכיל עלמא וכו' כי כל העולמות נתעלו והיו זו"ן במקום או"א עילאין ואפי' עולם העשיה היה מזדכך בבחי' עוה"ב:
בשעתא קדמיתא מיתו ובאותו רגע נזדכך חומרם והעלו כל הניצוצות שנפלו בחטא אדה"ר מתוך הקליפה וה"ס כל הדורות שעמדו בהר סיני:
אילנא דמותא גרים הוא עה"ד טו"ר היונק מרחל למטה מן החזה ואילנא דחיי. סוד או"א. עץ החיים גי' ע"ב קס"א. כי אין שם כח הס"א כלל. ועיקר:
דחיו וקמו פי' שעמדו על דעתם היטב והיו מתעלים במחשבתם וכוונתם ועלו עד סמוך לאילנא דחיי שהוא למעלה מן החזה והוא ממש על עה"ד טו"ר. ונראה שכיון שהגיעו לאותו מקום ששם אחיזת החיצונים חזרו וניעורו עליהם ונתחרטו מהיות רוחניים וחזרו ונתרחקו מעץ החיים וירדו למקום נ"ה ונתאוו לחומריות העוה"ז. וכן מוכח מה שיראו מהמות:
כל חד יהך לנוקביה ואע"ג דאמרו בפ"ק דביצה דהוצרך להתיר להם הזיווג משום דכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו. איכא התם סברא אחרינא דבא להזהירם על מצות עונה:
והיה לבבם זה כי בחרו במקום ב' הלבבות ששם מתקלת ראש רחל כמ"ש הרב ז"ל: