בכל ריש ירחי ושבתי כתב הרב ז"ל כי אפי' בר"ח יש הארת נפש יתירה ואם יקבל פני רבו יושפע לו מכח רבו עכ"ל פי' שיושפע אור נשמה יתירה משל רבו וידוע שסתם כל רב בבחינת חכמה. ולכן נק' בשם אב ובזה יכון הק"ו מאד שהרי הרשב"י היה משרשו של מרע"ה שכל עצמו בעצם היה מאבא והנה רבי אבא היה מסוד בינה כנז' בריש א"ר וע"כ אמר ר"י גבר דאתדבק בנורא וכו' שה"ס בינה הנקרא אש תמיד כמ"ש בפ' צו דף כ"ז ע"א והוא בסוד שם ייא"י כל אות מוכה בעצמה ולהיות שזיווגה תדירי כמ"ש ונהר יוצא מעדן. לכן היא אש תמיד דתמיד יש בה כח התעוררות החיבור וע"כ נהורא עמיה שרי דהיינו אור החכמה דלא פסיק. ואמנם ר' יצחק היה מסוד גבורה ככתוב שם בא"ר ומפני זה א"ל אהדרנא עמך כי כן ר"א ראש הקו השמאלי ומשפיע בבחינת ר"י והיתה כוונתו שעל ידו יועיל לו לקבל אור הרשב"י וגם בלכתם בדרך ישפיע לו ממה שלמד קודם לפני רשב"י שהיה בו ניצוץ מרע"ה. ולכן פתח ר"א בסוד היושבי בשמים שסודו באבא וכמ"ש לקמן ורמז בזה שכשם שעיקר השפע בא מחכמה כך היה רשב"י מקור החכמה. והקדים ואמר בכל אתר דאיהו סתם וכו'. והיא מכוונת מאד לענין שיגלה מסוד י' יתירה. וזה דקי"ל שרוח הקדש סודו ברחל היוצאה במקום גילוי יסוד אבא דאיהו קודש ודאי. ואז יש לה עינים בהארת האורות המתגלות שם בנ"ה שמהם סוד העינים ואז אומרת אליך נשאתי. ולאביה תתחנן בלשון נגלה כי כן שם מתגלה אור יסודו. וזה דוקא בגלותא שאז היא באחור ולית לה עיינין לאפוקי בזמן הגאולה שאז תשתוה לבעלה ותפקחנה עיניה:
היושב מ"ל אלא אוקימנא וכו' סוד זה נזכר בהרבה מקומות בזוהר והזכירם הרב ז"ל בפי' ספר' דצניעותא והעיקרי מ"ש בפ' ויחי דף רכ"ט. וסוד הדבר בקיצור הוא שידוע שד' אותיות ההוי"ה מאירות באבי"ע ופנימיות האצילו' הוא אבא ה"ס י' של שם שה"ס העצמות המתפשט בתוכיות האצילות ולכן תכלית הכוונה הוא בפנימיות אבא שהוא עמיקתא דכולא. פי' היותר פנימי שבאצילות והיינו דוקא בקו האמצעי שלו שדרך בו נמשך אור עצמי מסוד דעתו עד יסודו. ונלע"ד ה"ס ג' בחי' הרמוזות באות י' שהם רישא וגזעא ושבילא שהם ג' קוצות של יו"ד ובסוד דת"י כי כן אמר הרב ז"ל שסוד שבילא ה"ס היסוד הנקרא שביל והוא מתעלם בנקודת ציון העליונה הוא יסוד אימא ושני היסודות ההם דאו"אאמר בפי' ס' דצניעותא שנק' מעמקים שהם שני עמקים. עמיקא דבירא הוא יסוד אימא. ועמיקא דכולא יסוד אבא. וא"ת תינח דאימא שהוא מקבל יתכן לו שם עומק. אבל דאבא איך שייך לו שם עומק. וי"ל חדא שהוא היותר פנימי שבאצילות כנז"ל. ועוד כמ"ש בא"ז דף ר"ץ ע"א האי עדן פי' אבא. אתמשך מעדן עילאה סתימאה שהוא חכמה סתימאה שהיא נוק' דכתרא עילאה. ועי"ל שכלפי התחתונים נקרא עמיקא שהרי הם עולים ממטה למעלה. ונמצא היותר עליון יותר תחתון. אבל צריך שתדע שעיקר הכל הוא בסוד זווג או"א עילאין שמפנימיות יסודם צריך להמשיך הטיפה בסוד זווג מוחין ונשמות כי לשל קיום העולמות אין צורך לתפלות שזה נעשה תדיר מעצמו כנודע ולזה אמר מאן דבעי לצלאה דוקא שרוצה להתפלל קמי מלכא קדישא הוא הזעיר בסוד היותו כבר מלא ברכות אור יש"ס ו"ת שמהם נמשך לו שפע קיום העולמות תמיד ואז הוא מלכא קדישא בקדושת או"א:
בעי למבעי מעמיקא דכולא ה"ס אבא עילאה:
לארקא ברכאן לתתא שהרי הוא ראש האצילות בכלל גדול שבידינו שתחלת הספירות' להמנות בכל פרצוף הוא מחכמה ולמטה. כי הוא המוח הראשון המשפיע למטה. אבל כל כתר נחשב לשל עולם עליון ממנו וא"כ הרקת השפע העצמי הוא מאבא עילאה ואומרו ברכאן ירמוז לחו"ג שהם עצמות האור הנשפע ועליהם כתיב ברכות לראש צדיק שה"ס התקבצותם בעטרת היסוד הנקרא ראש צדיק. ואומרו לתתא הוא לזעיר שלעולם הוא למטה מאבא עילאה. משא"כ ביש"ס ו"ת שדרכן להכנס בתוכו שלכן נק' מלכא קדישא. וגם ירמוז באומרו ברכאן לב' יסודות דאו"א שנק' ברוך וברכה. ועליהם נאמר ממעמקים קראתיך ה' פי' משני מעמקים הזמנתיך ועוררתי שרשך ה' שהוא מלכא קדישא. ובזה יכון מ"ש אומרים תתקבל צלותהון וכו' קדם אבוהון דבשמיא הוא יש"ס השוכן בשמים והתפלה תתקבל לפניו ר"ל למעלה ממנו ודוק אומרנו דכל ישראל מפני שעיקר המשכת השפע הוא בהתעלות זעיר למעלה במ"ן לאבא. וגם אנו מדביקין עצמנו בו והרי כל ישראל עליון ותחתונים. ואז בהיותו שם למעלה בעמקי ב' היסודות אנו ממשיכים אותו למטה למקומו והיינו ממעמקים קראתיך ה' ר"ל המשכתיך משם:
והנה ב' היסודות הם בסוד יו"ד ה"י. אמור יו"ד פ' ה"י יעלה ממעמקי"ם ובסוד זה נאמר פשט נאה בפ' והוא כי בזמן גלותינו דביה קיימינן בהאי מזמור אין ה' שלם. אבל כשהזעיר מושפע מאו"א דאינון י"ה אז שמו שלם וז"ש ממעמקים קראתיך ה' פי' קראתי שמך ה'. כי בלא זאת אתה בסוד ו"ה. אכן צ"ל דאו"א אלו הם דוקא העליונים. כי בלתם אין ה' שלם שהרי יש"סות' הם רמוזים בה' של שם כנז' בשער התפלין בסדר כתיבת שם הוי"ה. אבל או"א עילאין הם רמוזים באות יו"ד כנז' שם ולכן אמר והאי יו"ד יתיר כתב יו"ד מלא לרמוז לאו"א עילאין אבא רמוז באות י' ואימא בו"ד:
ולעומת כן אמר עמיקתא דכולא היא ירצה עמיקא דבירא ועמיקא דכולא הנז"ל ששניהם רומזים ביו"ד ואמר אח"כ והאי בעי לארקא ברכאן וכו' יכוין לסוד אחר והוא ששם ע"ב שהוא באבא מתחיל ומסיים באות י' ולפי סדר התחלקות י' אותיות בי' ספי' אבא תמצא שה' אחרונה היא סוד העטרה דהיינו ראש צדיק הנז"ל. וי' זו היא המריקה ברכאן שהם חו"ג. לההוא אתר דאיקרי שמים הוא זעיר שסודו אש ומים להיותו כולל חסדים וגבורות יחד: לאתזנא מניה כולא זכרים ונקבות זכרים מהחסדים ונקבות מהגבורות שזה כללות כולל לכל העולמות: וע"ד היושבי בשמים ירצה שלכן נאמר ביו"ד יתירה ובלשון ישיבה משום שדווקא בשמים אוה למושב לו:
בשמים ממש אין זה כפל ענין אלא יודיענו עוד דבר אחר והוא המקום הפרטי שבו מתגלה יסוד אבא שהוא ת"ת זעיר שה"ס שמים ממש כנודע שהוא הוא הכולל אש ומים ושם גילוי אור אבא ששמו הכולל הוא י"ה. אמור י"ה פ' הוי"ה שהוא ת"ת. יעלה שמים והרי שמי"ם ממש.
דכד אינון ברכאן יתן טעם נכון למה שיש להבין שכיון שלפי האמת עיקר הכוונה היא בשני העמקים למה לא נרמז גם עמיקא דבירא. ולזה השיב שהרצון הוא להתחיל מראש ושרש השפע שהוא עומקא דכולא. הוא יסוד אבא עילאה. הממשיך מדעת שלו והוא נמשך עד ת"ת דזעיר. ושם מתגלית עטרת יסודו ומתפשט עד סוף כל קו האמצעי דזעיר ואז ברכאן משתכחי וכו' דהיינו מראש האצילות עד סופו:
הנה כעיני עבדים הנה עיקר מזמור זה נאמר על זמן הגלות שאז רחל מתחלת מן החזה ולמטה וידוע ששם הוא סוד עה"ד טו"ר כי מצד הטוב ניזונת סטרא דקדושה ומשל הרע נמשך לחיצונים שהם ע' שרים כנגד ע' נפשות של יורדי מצרים בסוד ע' החסדים אשר שם וגם משיוריהם ניזונים ע' שרי או"ה. וגם נודע שכל שליטתם היא מיצירה ולמטה בסוד ב' ט"ט דמט"ט שהוא הוא עיקרו של עה"ד טו"ר והוא נקרא עבד ה'. וידוע כי שרש עה"ד טו"ר בא מז' מלכי אדום ומשם נמשכו ע' שרים. וטוב ורע ע"ה גי' רפ"ח שה"ס ד"פ ע"ב והיינו עבד ע"ב ד' באופן שעבדים ה"ס קליפת נוגה שכנגד יצירה דתמן מקנן זעיר. ולכן עבד הוא בסוד ד' מילואי הוי"ה. אינם שפחה היא נוגה דעשיה שהיא הנהנית מתמצית ארץ ישראל. חדא משום דארץ ישראל מושפעת מהיצירה שכן נראה מט"ט ליהושע בבואו שמה. ומה שמתמצה משם יורד למטה לעשייה. ועוד דרחל מקננא בעשייה ומתמצית אחוריה ניזונת נוגה שכנגדה. ושפחה גי' ג' מלואי אהי"ה ק"ס קכ"ב ק"ל שמשם באה ההארה לרחל ונמצא לפי זה שהעבדים והשפחה הכתובים בפסוק הם סוד נוגה דיצירה ועשיה שמושפעים מזו"ן מן החזה ולמטה ששם עה"ד טו"ר ומשם דווקא יניקת החיצונים בעצם כי בבריאה רובו טוב. וכ"ש בנוגה דאצילות. וסודם למעלה מן החזה הנק' עץ החיים כנודע. וענין הפסוק הוא שכאשר העבדים והשפחה יש להם מציאות להיות מקבלים משיורי עה"ד דהיינו בהסתיים יסוד אימא. וגילוי יסוד אבא בחזה. כן אנו מצפים לקבל מאור ה' אלהינו או"א הנמצאים שמה. וזה בזמן הגלות. כי בזמן הגאולה מתעלים ב' היסודות. ואז מתבטל עה"ד ט"ור והבן. ודוק שבעבדים אמר אדוניהם לשון רבים שה"ס ו"ק דזעיר המקנן ביצירה. אבל בשפחה אמר גבירתה שהיא מלכות היחידה הגוברת בשבת. ודע שגם ירמוז לסוד גדול הנודע אצלנו והוא כי מלכות היצירה היא נדבקת תמיד עם העשייה והיא גברתה איקרי מפני שהי' מתגברת על קליפת העשיה לאפוקי מלכות העשייה שהיא שקועה בקליפות וכמ"ש בזוהר פ' ויקהל דף רט"ז על פ' ויראת מאלהיך וע"כ אמר מאן ארץ דא ארץ ישראל דהיינו ממש מלכות דיצירה שמשם ניזונית ארץ ישראל הגשמית ועוד שהיא נבנית מנה"י דזעיר המקנן ביצירה. וג"פ מ"ה וב"ן כנגד נה"י גי' ארץ והיא רוגזת תחת עבד כי ימלוך ירצה כאשר מתחבר נוגה דיצירה הנקרא טבד עם של העשייה וזהו כי ימלוך. ובזה מיושב מש"ה מבית עבדים. דקשה שהרי ייחס את השפחה למצרים:
אלא בית עבדים דייקא ביתו זו אשתו:
שפחה כי תירש גבירתה היינו שנהנית נוגה דעשייה ממלכות דיצירה שהוא כאשר באו גוים ושלטו בארץ ישראל:
מסטרא דהאי שפחה וכו' מכאן נראה שהמזיקים הממונים בשמאל הפתח כמש"ל בר"מ דף רס"ג ע"ב וגם לקמן מעבר לדף הם באים משפחה זו שהיא ממש כנגד רחל דקדושה שסודה סוד המזוזה. ונקדים דברי הר"חו ז"ל וז"ל מזוזה גי' אד"ני והיא בחי' רחל שהיא בחינת ד' כנודע כי היא מכסה על אחורי זעיר שלא יתאחזו באחוריו החיצוני' כי הנה אין אחיזה לחיצונים לעולם אלא באחוריים כי אור הפנים אינם יכולים להתאחז בו ודוחה אותם ולכן יצאה רחל עמו אחור באחור כדי לכסות עליו כדלת הזאת שהוא כסות וסתימת הפתח הרי שנק' דל"ת על בחי' זו שהיא סותמת ומכסה כמו הדל"ת. ועוד נק' ד' על שהיא כנגד ד' מדות תנה"י. והנה נ"ה שלו הם ב' מזוזות שהם עומדים ופתוחים בין זה לזה כשני מזוזות הפתח ולפי שרחל יוצאת בשליש העליון דת"ת אחר סיום יסוד אימא כנודע לכן המזוזה ג"כ מקומה בשליש העליון של הפתח. והנה הת"ת שלו הוא סוד המשקוף כי שם הו"יה הוא שם בת"ת שבו כנודע. ושם הוי"ה בסוד הכאה יפ"י הפ"ה ופ"ו הפ"ה עולה מקו"ם שהוא קו"ף הרי משקוף אותיות ש"ם קו"ף שהוא מקו"ם עכ"ל ודברים אלו צריכים ביאור והר"ן ז"ל בעל מצת שמורים החליט המאמר ואמר שאינם דברי הרח"ו אלא מא' משאר תלמידים והרבה להציב קושיות עליהם והלך לו בדרכים אחרים לפרש המזוזה. ומז"לן שהדברים חיים ונאמנים ובמה שאפרש בהם יסתלק כל קושי. ידוע שאחד מן השרשים שיש לרחל בזעיר הוא בחזה שלו והיא היא בחינת רחל הנז"ל. שהרי באיתו השורש יש בכח כל שיעור קומתה. שאח"כ כשיוצאת משם היא נבנית ומתפשטת עד כנגד תנה"י שלו מאחוריו וכעין חוה שהיתה תחלה צלע נכללת עמו ואח"כ נבנית בקומתה. והנה אותה הבחי' נק' אד"ני כי כן קי"ל שיש בת"ת הוי"ה אד"ני. הי"ה לדידיה או ליעקב. ואד"ני לדידה. והנה שם על המזוזה מאיר שם שד"י שהוא יסוד א"וא שבהם חו"ג וה"ס ב' פרשיות שבמזוזה ושני פרשיות אלו נכתבות בכ"ב שורות שהוא בסוד שם אה"וי הכולל יחד חו"ג כנזכר בכוונת שמע וע"כ אמר לעיל דף רס"ג ע"ב כללא דדכר ונוקבא. דוק אומרו כחדא שר"ל שהחו"ג הם מיוחדים שם יחדיו. א"נ על ב' השמות וכמו שכתבתי שם והנה אותו השורש אשר שם המוזהר באורות ב' היסודות והוא שם אד"ני. הלא כאשר מתפשטת רחל בקומתה באחור זעיר כנגד ד' מדותיו שאז היא ד' לכמה טעמים א' שאז היא דלה שאין לה אור פני מלך. ב' כי ד' במספר הקודמי אב"גד היא י' לרמוז שמה שהוא ד' בזכר הוא י' בנוקבא. ג' כצורת אות ד דיש להבין שכיון שכל דל"ת יש לה ב' מזוזות וגם הם בסוד נ"ה א"כ למה לא יש לד"לת אלא רגל א' אלא הענין מובן במ"ש באוצ"ח בדרוש השמות שנ"ה מצד האחוריים נחשבים לאחד וז"ש דקרינן מזוזות וכתיב מזוזת כי הרי ב' הם אלא שנחשבו לאחד. טעם רביעי כי בהתפשטה היא מתמלאת ונעשית דל"ת הסותמת. וגם שמה מתמלא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד העולה תרע"א שהוא תרגום של שער כי כן התרגום ה"ס האחורים כידוע. ועוד צא"ל דקי"ל מקבלת ר"י סגי נהור והובא באוצ"ח שאין תחלת מספר עשר ספירות שבכל פרצוף ופרצוף אלא מחכמה. כי הכתר נחשב לשל מעלה דכתר זעיר נחשב לאימא וכו' גם ידוע שכמו שד' אותיות הוי"ה מתחלקות בחב"תם דזעיר. כן ארבע אותיות אד"ני מחולקות בחב"תם דמלכות. והנה להיות שתחלתה מחכמה לכן המזוזה ניתנה בצד ימין הנכנס והיינו ראש קו הימני שלה ששם אל"ף דאד"ני העולה קי"א וכן עולה מזו"זה עם נקודותיה ותוכן הענין הוא ששורש מזוזה הוא ששורש המ' שבשליש העליון דת"ת שהוא שם אד"ני מאיר בכח אור א"וא שהם וסודותיהם ובכח הפרשיות כנז"ל ומשם מגין ומאיר על כל התרע"א וזה בהאירו בעצם בחכמת הנוקבא שהוא ראש קומתה. ועוד יש טעם אחר שהרי ראש הנוקבא פי' כתר שלה דבוק ממש בגופא דזעיר כנודע מסוד תפלה של יד ולכן אינה צריכה שמירה שם וע"כ לא ניתנה המזוזה במשקוף שהוא ת"ת שבו. אלא צריך לכוין שאור השורש אשר שם ימשיך הארתו אל ראש מוחותיה שהם חו"ב שלה שהם פרודים ונחלקים מנ"ה דזעיר ויכולים החיצונים לקבל כח משם. אך בכל זאת יש רמז גם במשקוף עצמו לבחינת המזוזה. פי' לאורות המאירים שהם שד"י בסוד יסודות א"וא שהם מאירים בכח והיה שה"ס הגבו' הרי שד"י הוי"ה גי' מ"ש מן משקוף והנה שם הוא ת"ת דזעיר שבו שם הוי"ה כידוע מכוונת זקיפות העמידה והוי"ה זו מאירה בנוקבא בסוד הכאות והיינו קו"ף ממשקוף. ולכן נאמר וכתבתם על מזוזות. פי' כשתכתבם תכוין אל השורש המושרש על המזוזות ר"ל נ"ה שהם המזוזות. והיינו בשליש העליון שהוא האמצעי בסוד החזה ששם סוד ב' אורות שסדם בי"ת ב"פ אור ב' השלישים כנודע אצלינו ומשם תמשיכם לשעריך הוא כל קומת רחל שער בסוד תר"עא כנז'. ולכן לא נאמר ותתנם במזוזות. אלא וכתבתם לכוין בעת הכתיבה וגם ידוע שסוד הכתיבה היא בחג"ת כנז' בכוונת כתבנו לחיים וה"ס ת"ת יד רמה הניתנת בין ב' הידות. ועוד נל"עד לחדש שידוע שבהיות רחל באחור אז קו ימינה הוא כנגד הוד זעיר דהיינו שמאל היוצא ממעלה למטה שהוא כח הזעיר המוציא שפעו מאצילות לבי"ע. וימין הנכנס ממטה למעלה שה"ס הנוקב' שהיא העולה ממטה למעלה. ואיתא באוצ"ח בדרוש השמות שבפנימיות הוד דזעיר יש שם אד"ני. ונמצא שהנוקבא העומדת באחור קו ימין שלה הוא כנגד הוד שלו ומאי' בה שם אד"ני אשר שם. והכל סוד מזוזה. וגם היינו סוד מזוזת דהיינו סוד הזכר וקו ימין דנוקבא שהם שנים ומאירים כאחד. והבן כל הכתוב ותמצא מרגוע לנפשך. ועתה נבאר דברי הזוהר. בשעתא דאינוך זינין בישין הם הנז"ל שיוצאים מאותה שפחה בישא שכנגד נוקבא קדישא. קרבין לפתחא. היינו משום דשס"ה מקטרגים הם המתגברים לשלוט בפתח האדם א' בכל יום כנז' בראש הדף האחר ולכך אמר קרבין שמדי יום ביומו יש א' מהם הקרב לשער האדם. זקפין רישא נל"עד שמזיקים אלו הם כצורת נחשים כי נחש היא נוקבא דס"א ואלו נמשרים ממנה כאמור. ועוד שאמרו בתיקון דף ס"ה ששם הוי"ה שד"י שולט על שט"ן חויא בישא. ומובן במ"ש האר"י ז"ל הוי"ה דאלפין מ"ה ועם שד"י גי' שט"ן שהוא נח"ש. ולכן אמר זקפן רישא שהולכים זוחלי ראש על הארץ. ומסתכלן ברשימא קדישא. לא קאמר בשמא אלא ברשימא ה"ס ההארה הנרשמת ומאירה מן השורש המושרש בחזה זעיר ומופיע אורו לחוץ להגין על הדלת:
שמא דא שליט על כולהו הטעם הוא מפני שאין להם אחיזה אלא בימין ושמאל ולא באמצע כי שם האור ממשיי נמשך מהדעת. וקיל"ן דאל אחר אסתרס. ולכן אמרו בס"הכ קס"א קמ"ג גי' ש"ד ששני שמות אלו הם בנ"ה דאימא שאין שם אור גמור היוצא מהרגלים אלא הארה מועטת. אבל ביסודה הוא שם קנ"א המתקנא על החיצונים. ובהמשך עליו שם אהו"ה דיו"דין העולה קס"ג שה"ס הדעת הכל גי' שד"י ולכן דחילין וערקין וכו' ר"ל שעומדים מנגד מרחוק ולא קרבין דווקא:
אי הכי ירשום בר נש וכו' פי' לדידי שעיקרה של מזוזה הן הפרשיות ניחא דיצוה ה' לכותבן אלא לדידך דאמרת כי כח השם של שד"י הוא השומר היה די בכתיבת שד"י. ולא יותר. ועוד אמאי כל פרשת' למה יכתוב כל ב' הפרשיות ליסגי בפ' שמע שיש בה ייחוד השם וכו'. שמא דא לא אתעטר אלא וכו' כפל אלו הדברים. ועוד בתחלה אמר דאתעטר באינון אתוון. ואח"כ אמר בעטרוי כל זה דוחקני לפרש שב' טעמים אמר בתשובתו א' הוא דקי"ל בכ"מ ובפרט בשער התפלין שעיקרו של זעיר הוא ו"ק שמהם נעשים לו חב"ד גג"ת. אבל נה"י שלו מתחדשין לו לצורך הנוקבא ובאים לו מכח הבינה כמ"ש הרב ז"ל בנוטריקון שם בינה שהם יסוד נצח הוד. ונלע"ד בזה סוד חדש בשם ס"ג שפירשו הרב על סוד ו' בני לאה ודינה. ואני אומר דגם רומז לסוד האמור כי הס' רומזת לו"ק הזעיר והג' לנה"י שלו. ועוד צא"ל שאנו מכווניה בפ' שמע ושל והיה עד סופה בחב"ד חג"ת דזעיר דאינון רישא וגופא. אבל בפ' ציצית נכוין לנה"י דידיה כי בזה נשלמו רמ"ח איבריו. ודבר זה ידוע שאין כח לרחל לקבל אור או"א ובפרט בהיותה באחור דבהא קיימינן. אלא על ידי זעיר וא"כ אי אפשר לכתוב שם שד"י לבדו כדהקשה ר"י. דאיך תאיר המזוזה להגין על הדלת אם לא ע"י זעיר. ולזה כיון במה שאמר שמא דא לא אתעטר פי' אינו יכול להיות בסוד עטרת ת"ת שהוא כתר רחל ששם עיקר שורש המזוזה:
אלא באינון אתוון וכו' שכולן נרשמות ברושם איברי המלך דאין ספק שכל שני פרשיות אלו כולן שמותיו של הקב"ה רצוני לומר שבצירופי אותיותיהם שלכך אמר אתוון יתחברו ויהיו שמות המיוחדים לכל אבר ואבר של זעיר. ועי"ל דמה שהקשה ר"י אמאי כל פרשתא יכוין לקושיא אחרת והיא דהרי בק"ש יש ד' חלקים פ' שמע סוד רישא דמלכ' והיה עד ושמתם חג"ת עד טיבורא דלבא ומשם עד פרשת ציצית סוד מהחזה ולמטה. וע"כ הקשה תינח עד ושמתם שהוא השייך לזעיר נכתבהו במזוזה להמשיך עליה שפע מבעלה. אבל ושמתם שהות במקום בחי' המזוזה עצמה למה צונו ה' לכותבו. והשיב ר"א דאע"ג דתמן מתחלת רחל מ"מ הלא כל הגוף עד סיומו דהיינו כל הת"ת הוא השייך לזעיר לשלימות גופו.
וז"ש כולהו רשימין פי' כולם עד סיומן. וכ"ש דצריך להתפשט הארת שם שד"י שבחזה דזעיר בכל שני שלישי תפארתו שכנגדם כתר רחל ואז ההוא שמא אתעטר להאיר בחכמה ובינה דנוקבא המתחלת בפ' א' דנ"ה כנז"ל ששם הוא עיקר הדלת. ועוד הוסיף טעם אחר באומרו:
וכד אכתב כל פרשתא וכו' יכוין לכוונה אחרת שיש לנו בשני פרשיות בכללן שהוא בסוד חו"ג כנודע אצלנו וחו"ג אלו הם בפנימיות שם שד"י פי' בתוך היסוד. ולכן אמר מתעטר בעטרוי שידוע הוא שחו"ג הם סוד תרין עטרין.
ונפיק מלכא בכל חילוי היינו כל חיל איבריו בשלימות ובפרט מוחיו הפנימיים ועיקריים שלו דהיינו חו"ג שניהם יחד כי היא דעתה ק"ל כנודע אבל הוא שלם בכל. ולכן תשלם המזוזה בכימי השמים על הארץ שהם ת"ק שנה וה"ס ה' חסדים שבסוד כת"ף הימיני כנודע שבו יש יתרון לשמ"ים אש ומים חו"ג. על האר"ץ גי' אלהי"ם דאלפי"ן בסוד הגבו' וידוע שמילוי שד"י עולה ת"ק שנה. ואולי שכאן רמזה תורה לכתיבת שם שד"י במזוזה. אבל עיקק מצות כתיבתו נמסר לתורה שבע"פ דהיינו הארת גופם של היסודות המאירים בגלוי אל הנוקבא שהיא סוד תורה שבע"פ:
ת"ח והיה שמא קדישא וכו' מביא ראיה לדבריו למ"ש מתעטר בעטרוי שה"ס חו"ג ולכן אמר כי והיה שבראש פ' שנייה שה"ס גבורה הוא שם קדוש צירוף הוי"ה שביעית שהיא הנוק' היוצאת בת"ת שלו אחר חב"ד גג"ת שלו והיא הז' ועוד ו' צירופי הוי"ה הראשונה הם סוד ה' חסדים וכללותם שבו"ק זעיר. וששה האחרונים ה"ס ה' גבורות וכללותם שבו"ק הנוקב'. וראשון הוא צירוף והי"ה. ואם תכה אותו בדרך זה ופ"ה ל' הפ"י נ' יפ"ה נ' הכל גי' ק"ל שהם הגבו' ומה שקרא אותו מתתא לעילא הוא מפני שהוא ו"ה על י"ה כי השם ישר הוא י"ה על ו"ה. ועי"ל בדרך נעים והוא דקי"ל בכוונת העמידה כי י"ה דאהי"ה ה"ס ו"ק דאימא. וכמו כן ו"ה של הוי"ה ו"ק דאבא ושני הו"ק מצטרפים לשם והיה. והנה לפי ערך הכנסם וסגולתם בזעיר ה"ס יהו"ה דהיינו י"ה על ו"ה. ונלע"ד שהוא ו"ק דאימא קודמים להתחיל להתגלות בחג"ת. ואח"כ מתחיל להתגלות ו"ק דאבא בחזה והרי בחי' ו"ה היא אחרי י"ה. והיא הוי"ה ישרה. אבל לפי ערך הנוק' דכתיב בה ה' בחכמה יסד ארץ. נמצא דעיקרה ו"ה על י"ה והיינו מתתא לעילא. והרב ז"ל כתב בפ' והיה וז"ל וכבר הודעתיך סוד המזוזה וז"ס ד' אותיות והיה כי אות ו' הוא חזה זעיר ששם ת"ת שהוא ו' של והיה כנודע ושם יוצאת המלכות הנק' היה פי' כי המלכות היא ה' אחרונה של הוי"ה ולכן הכתר שלה נק' ה' וזהו ו"ה של והיה כי ו' הת"ת דזעיר ששם יוצאה ה' שהוא כתר הנוק' הנק' ה' ואח"כ י"ה שהוא שני מוחותיה חו"ב שלה וז"ס והיה ולכן פ' זו היא עטרה דגבורה שהוא בגין הנוקבא עכ"ל הרב זל"הה. ובתחלה שמחתי בדברים אלו כי מתוכם הבנתי שכיוונתי לאמת כמש"ל בדברי הר"חו ז"ל שהרי הקדים לומר שסוד המזוזה כמוס בשם והיה. ואח"כ פירש שהוא סוד הארת ו' בכתר רחל ומשם לשני מוחותיה והרי א"כ מה שפירשתי ששורש רחל שה"ס כתרה מאיר במוחי הנוקב' שכנגד נ"ה שלו שנחשבים כאחד בסוד רגל הד' וכנז'. ועתה תוסיף להבין כי אותם השני מוחין דנוקבא סודם י"ה ובמילואם יו"ד ה"י יו"ד ה"ה גי' מזו"זה. אבל צריך לכוין דברי הרב ז"ל עם מ"ש כאן מתתא לעילא שלפי' הר"ב הוא מלמעלה למטה. אך י"ל שידוע שתחלה נעשים מוחי הנוקבא וכל קומתה התלויה בהם. ואח"כ נעשה הכתר כידוע אצלנו בכ"מ ובברכת השנים. ולפי זה הסדר הישר הוא ויה"ה דהיינו שמזעיר שהוא ו' נעשה י"ה חו"ב ואח"כ ה' הוא הכתר. וא"כ כאן שהפך הסדר והקדים ה' אל י"ה קרי ליה מתתא לעילא. סוף דבר לכל הפירושים פ' והיה ושם והיה סודם בעטרא דגבורה ולכן והיה בריבוע ו' ו"ה וה"י והיה גי' דין וע"ה עולה מזו"זה:
וע"ד שד"י אתרשים מלבר לקבלי שמא דא הענין הוא שאע"פי שהיה נראה שיכתב שם זה של שד"י בין ב' הפרשיות לרמוז ששד"י זה שהוא היסוד כולל בתוכו חו"ג. למה נכתב על תחלת פרשה הב' אלא הטעם הוא שעיקר המזוזה הוא לשמירת רחל שהיא הנבנית מן הגבו' ולכן מכוון שם שד"י כנגד ראש פ' הב' נגד והיה שבראשה שסודו סוד עטרא דגבו' להורות ששם שד"י מקבל כח מפרשת הגבורה לשלוח הארותיו על הנוקבא לשומרה והיה מלגו שד"י מלבר חזר לומר ענין זה להוסיף עוד טעם למה שנכתבו ב' השמות מכוונים זה לעומת זה. ואמר שמלבד מה שאמר שש"די מתגבר בקבלו כח מוהיה. עוד יש סוד אחר והוא כי שם זה מתפשט בתוכיות המלכות בפנימיותה.
ושם שדי בחיצוניותה להגין על האדם מבית ומחוץ פי' בנפשו מיצ"הר אויבו הפנימי. ולגופו מכל מקרה העולם ובזה יתקיים שם ה' נקרא עליך: שד"י והיה גי' ש"ם. ובזה ינעם מה שדרש ר"מ לעיל דף רס"ג ע"ב ה' ישמור צאתך ובואך על המזוזה ישמור צאתך מן השד העומד בפתח להזיקך בצאתך. ובואך מיצ"הר הניצב אצלך תמיד בביתך: