רעיא מהימנא אש תמיד וכו' דא אורייתא. מלבד שהרגיש יתור כל הפסוק עוד מלת תמיד. עד שמפני כך פי' רש"י אש שנאמר בו תמיד. לכן פי' על התורה וארז"ל העוסק בתור' אינו צריך לא עולה ולא מנחה. ולזה אחר שאמר ציווי העולה והאש סיים באחרון חביב שהיא התור'. ויצדק בה תמיד שכן היא בכל זמן ועל המזבח ר"ל שהתורה מעולה על המזבח. והנה התורה נמשלה לאש מכמה טעמים א' שעיקרה בחכמה סתימאה שתיקונה מגבור' דעתיק וסתם חכמה היא ראש קו הימין וזהו מימינו א"ש דת למו גי' אלהי"ם דיו"דין. ב' דאיתא בס' א"י שפנימיות הגבור' הוא בתוך הכלי של החסד. וגם זה מימינו א"ש ה"ס שם י"ה יו"ד פ' ה"י בסוד שלהבת י"ה. ג' כמ"ש הרב על ברוך אלהינו שבראנו לכבודו שהתורה שלנו היא מן הבריאה:
ונל"עד שהיא מפנימיות אצילות המושפע לבריא' שהוא אהי"ה דיו"דין כמ"ש בכוונת ויהי נועם ושם הוא שרשו של מש"ה פק"ד קס"א. ואמנם ד' עולמות אבי"ע הם בסוד פנים ימין שמאל אחור. נמצא שבריא' ימין:
ועיקר קס"א הוא יי"אי שאם תכה ג' יודי"ן זה בזה יעלה א"ש וגם זה סוד מימינו אש דת למו. וגם שבינה דמקננה תמן בבריאה היא ראש קו השמאל דהיינו גבורה אש וזש"רזל התור' ניתנה מהגבור' ולכן לא תכבה ודאי שאין שום אחיזה לקליפ' בשום א' מהמקורות של התורה שזכרנו כי אפילו בחיצוניות הבריא' רובו טוב מכ"ש פנימיות האצילות שבתוך הבריא' שהיא מדריגת שבת קדש ממש. וכן ניתנ' התורה בשבת והיא תורת אמ"ת בסוד אהי"ה או ס"ג כידוע. אבל עבירה מכבה מצוה ידוע שהעיון הוא תיקון הנשמ' שהיא מבריאה דאימא מקננא תמן ואין שם שליטה לקליפה. אבל המצוה שהיא תיקון הנפש שהיא מעשיי' ושם כל כח החיצונים לכן עבירה מכבה אותה:
דמאן דעביד עבירה וכו' דאין כל עבירה מכבה מצוה שאם המצוה גדולה והעבירה קטנה ודאי לא תכבה. אבל מי שעושה עבירה ששקולה כנגד המצוה אז היא מכבה אותה שהיא נקראת נר בסוד א"ל הוי"ה כידוע מנר שבת:
הכי מכבה נר דיליה מגופיה וכו' פי' כי נפש הישראלי היא ניצוץ קדושה קיימת שאי איפשר לומר בה כבוי ממש דהיינו כליון גמור אלא שבהאיר הנפש בזכות המצוה גם הגוף מאיר ומזדכך להיות זוכה לתחית המתים אבל כשהעבירה גוברת על המצוה מכבה האור שלה שמאיר בגופה. והוא הוא הכבוי. אבל המצוה והנפש אינן כבויות. ולקמן יבואר עניינם. וקודם אקדים ענין השכינה שכשחס ושלום גולה ממקומה גורם כבוי וחשוכא לכל העולם שהוא הגוף המאיר באור השכינה:
וחשוכא לההוא אתר וכו' פי' שאז שולטים הדינים ויש יניקה לקליפות מאותו המקום שעלתה משם השכינה דהיינו שפחה כי תירש גבירתה. וכמו כן יקרה לגוף שהעבירה גורמת לו כבוי ממש. וחשוכא לההוא אור של המצוה שנופל לקליפה. וגם חשוכא לנפש דהיינו הכנסה לקליפה:
וסליקו דמצוה וכו' זה חילוק בין מצות הנעשות ע"י עם הארץ לנעשות ע"י ת"ח כי של ע"ה שהוא כלול טו"ר ומתחילה לא נעשית כהוגן אלא לאיזו כוונה חיצונית. כשעוברים עבירה אז יש בה כבוי המצוה הנזכר ונשאר אותו ע"ה בחשך:
אבל לגבי מארי תורה וכו' פי' גם שיעשו איזו עבירה שתגבר לכבות איזו מצוה מהאיר על גופם אינה כביה עולמית בו כי סופה לחזור ולהאיר להם משום דנהרין לה וכו' הן הכוונות שמכוונים בעשיית'. וכל זה הוא אור ומתוך שאינו כבה אור זה סופו להאיר על המצוה ותחזור ותאיר. מצוה דאורייתא וכו' והוא חילוק בין הת"ח עצמן כי הת"ח שאמר לעיל הם סתם ת"ח וכבר אמר מעלת המצות שעושים שאין להם כביה עולמי' ועכשו מיירי ברבנן שתורתם אומנותם שמלמדין אחרים שאינם חיייבין בכל המצות אלא פרטיות. ואמר שאותה מצוה שהם עושין היא במדריגת תורה להם ואין לה שום כבייה וזה משום שאין להם אומנות אחרת אלא תורה עליהם נאמר אש תמיד וכו': ועשן דסליק מפומייהו הוא הבל פיהם העולה ובוקע רקיעים ועולה ביושר כעמוד העשן שלא נצחו הרוח וה"ס מ"ן שמתעלים בכח השכינה השרוייה על לומדי התורה שמסדרין אותה בדבריהם ומעריכים אותה בהשכלת עיונם שתעלה לגבי בעלה להמשיך אור שפע. וזה דומה לנר שעומד תחת נר דלוק שאם יש בו קיטור עולה ומתקשר עם אור נר הדלוק וימשיך האור אליו ויודלק גם הוא. ונמצא שעליית' היא הדלקתה. וזה יובן יפה במה שפי' רש"י בפ' אש תמיד אש שנאמר בו תמיד הוא שמדליקין בה את הנרות וכו':