והר"מז כתב תחלת פרשה זו וז"ל:
ר"א פתח שאל לך אות וכו' אין ספק שכוונת פתיחה זו היא למה שנמשך אח"כ בסוד צירוף אותיות ויקרא ואמר דרין קדמאין הוו ידעין וכו'. ידוע שבזמן בהמ"ק היו הרבה נשמות חדשות שנמשכות מזוהר האצילות ולכן היו יודעים חכמתא עילאה היא המדרגה העליונה שבחכמת הקבלה לדעת תוכיות הסודות וסדר ההשתלשלות וסתרי האותיות וצירופיהן עד שהיו יודעים להשתמש בהם והיו זוכים להסתכל באורות העליונים וע"ד ד' שנכנסו לפרדס ע"י שם כפי' רש"י וז"ש ומסתכלין וכו' מה שלא אמר כן בחייבין שלא אמר כי אם הוו ידעי. ועוד י"ל דהאי חכמתא עילאה ירצה מ"ש בס' א"י בסוד ל"ב נתיבות חכמה שהם כ"ב אותיות התורה שנמשכות מן החכמה אל הבינה ובתוכם י"ס בסוד הנקודות. והם ל"ב נתיבות ובהם נברא העולם שהוא זעיר. וכבר ידעת כי יסוד אבא שבתוך יסוד אימא ה"ס נתיב בסוד פלא ושביל:
ונלע"ד שסוד האל"פא בי"תות הם רל"א פנים ורל"א אחור ושניהם גי' נתי"ב ואמנם דע כי האותיות הם סוד כלי הספירות ומהם נתהוו העולמות שהם בחינת החיצניות אך הי"ס שבתוכם ה"ס הפנימיות והנשמות:
וידעין גו אתוון עילאין מכוין אל מ"ש בא"י שיש בחינת אותיות שונות בצורתם זו מזו כי להיות שכל המציאות נכלל בט"נתא. יש אותיות מבחינת טעמים כזה #םםם ויש מנוקדות כזה# א ויש מתגין כזה # א וכל אלה נכללות #םם בשם אתוון עילאין להיות' בסוד כח"ב אכן בבחינת האותיות הנהוגות בינינו לספר תורה תפלין ומזוזה גם בהם יש ג' בחינות שהם גדולות דהיינו כלי הבינה שבתוך זעיר. בינוניות הם משל זעיר עצמו:
קטנות בנוקביה ושלשתם נק' תתאין ואמר שמתוך אלו האותיות היו יודעים חכמתא לאנהגא עובדין בהאי עלמא:
מבואר כמש"ל שהאותיות ה"ס העולמות וכל צבא השמים והארץ. מלבד הנשמות אשר רק הנם מושפעות מן הפנימיות שהם ההוי"ות וביאר ענין זה של סגולת פועל האותיות באומרו:
בגין דכל את ואת וכו' דע דקי"ל משום מר"ן האר"י זלה"ה שכללות כל ענין אותיות הוא בז"ון שלהם קרא שם גוף האצילות בעצם והם נמשכות מז"ון דאימא הייינו ז"ת שלה המתלבשות בתוך זעיר. וכל הכ"ב אותיות שהם הגוף והכלי של י"ס הפנימיות. הלא הן נחלקות בכל פרצוף דז"ון דרך משל אות א' הוא כלי אל הכתר של הפנימיות הנקרא רוח כי הענין בסוד חומר וצורה. וכן יש אותיות פרטיות שהם כלי החכמה וכן כולם כנזכר בפ' אחרי מות דף ע"ח ע"ב אר"ש לר"א ת"ח הני כ"ב אתוון כולהו מתפרשן בהני עשר אמירן שהם י"ס הפנימיות ועוד אמר שם הא אוליפנא לון כל אינון אתוון דרשימין וידיען בכל כתרא וכתרא. ואנו לא זכינו בהם כי אפי' הרח"ו זל"הה לא קבלם רק אמר שממוצא דבר נוכל להבין מספר יצירה ומזוהר שיר השירים באופן שעיקר האותיות שמהם נעשה כל פרצוף זעיר הוא מז"ת דאימ' אבל יש בהם עוד בחינת תגין שהם מג"ר דאימא הנק' נפש שמתחברות אל האותיות להחיותם בבחינת חיות המוכרח של קיום העולמות כנודע אצלנו בסוד לא אבוא בעיר שזווג א"וא בזמן הזה הוא דאותיות שהוא חצוניות העולמות בינה דאבא בבינה דאימא וחסרנו בעו"הר זווג הנקודות שהוא חכמה דאבא בחכמת אימא. ולכן בס"ת יש תגין אותיות שהוא המוכרח כנזכר ומכאן תבין כמה טפשים הסופרים שמחסרים תגין באותיות. וכנגד זה אמר הוו מתעטרין היינו תג שהוא עטרה. כמרז"ל כתרים לאותיות. ואפשר שז"ס רואים את הקולות ה' קולות כנגד ה' מוצאות היוצאות מפי הגבורה הוא יסוד אימא אשר בדעת זעיר. דדעת גניז בפומא דמלכא וכנז' בדברי הרב וה' פעמים קו"ל גי' פר"ת הוא יסוד אימא. ואת הלפידים הם התגין שהם כעין ענפים הבוערים באש ואחרי הראותם לעם הקדוש חוזרים וסלקין:
על רישייהו דחיוון ידוע שד' חיות הנז' בפסוק הן אריה חסד שור גבורה אדם ת"ת נשר מ' הדבוקה בגופא דמלכא. אבל יש עוד ד' חיות יותר מעולות והן בהיכל הדעת שהוא בסוד הדעת שמשם מוצא האותיות כאמור:
וכולהו חיון וכו' פי' אותם שלמטה מן הדעת:
הוו מתעטרי בהו מפני שדוקא מהאותיות נמשך המזון והחיות אל החיות וכנ"ל שמציאות העולמות הוא מן האותיות ועכשו ניתוסף בהם אור נוסף בזכות קבלת התורה:
ופרחין גו אוירא יובן במ"ש הרב שיש בזעיר ב' דעות א' הוא המתפשט למטה בגופא דזעיר וב' הוא העליון המכריע בין חו"ב:
ואיתא בס' א"י שדעת העליון הוא רוחני מאד והוא נשמה לדעת התחתון ושמקור דעת זה העליון הוא מתיקון ז' די"ג תיקוני דיקנא דהיינו ואמת שה"ס יז' שמות ס"ג ונל"עד שסוד ענין זה הוא כמ"ש הרב שדעת דעתיק מאיר ברישא דאריך והוא הראש השני מתלת רישין דיליה ונקרא אוירא ושבו שם ס"ג וכנז' ג"כ באוצ"ח. וקי"ל דדעת אסהיד באנפין ולהיות שסתם דעת מתפשט בז' מדות לכן נק' תיקון ז' ז"פ ס"ג והן הן תרין תפוחין קדישין ימין ושמאל בסוד חו"ג ואמנ' רישא זו השנית הנק' אוירא לרוב רוחנייותה וגם דקי"ל בסוד ברכת כהנים שמג' יוד"ין דס"ג זה יוצאים ג' שמות ע"ב והם רי"ו תצרף להם א' שבו"או שכבר ידעת שעיקרו של ס"ג הוא יי"אי הרי אויר ונמצא שדעת עליון דזעיר נמשך מסוד דעת הגנוז שבאריך. ועל זה נדרש תורת אמת היתה בפיהו כי מתיקון ואמת נמשך עד פה אימא ומשם ז' הבלים שהם ז' קולות של מ"ת ולכן תמצא שכל הא"לפא בי"תא מיוסדת על סוד ההבלים שהם ממילוי ס"ג. ואם תשכיל א"ב בסוד אי"ק בכר תמצא כולו מיוסד על ההבלים כי אי"ק גי' ג"פ ה"בל. בכר ו"פ וכו' עד שתראה טצ"ץ שהוא האחרון והוא ביסוד עולה כ"ז הבלים נגד כ"ז אותיות התורה. גם תבין כי כל התגין הם כ"ז דהיינו כ"א בשע"טנז ג"ץ ששה בבדק חיה. והנה אם תצרף כל ההבלים שבא"ב יחד כגון אי"ק בכ"ר הם ט' ג"לש ט' הם י"ח וכו' עד הסוף תמצא שיש בהם קל"ה ה"בל. תצרף להם המקור שהוא מילוי ס"ג בין הכל יעלה קל"ו הבלים והיינו קו"ל. וידוע שמקורות המוצאות הם חיך וגרון שבהם סוד הזווג הפנימי דרוחא ברוחא. ומהם אותיות אח"עה וגי"כק הנק' אותיות רוחניות לפי שאין בהם רק הברה כמ"ש בזוהר איכה על מלת איכה ע"ש. ואח"עה וגי"כק גי' או"יר ולעומת כן אמר ופרחי גו אוירא פירוש שמתעלות האותיות מן הדעת התחתון אל הדעת העליון הנק' אוירא דנחית מגו אוירא עילאה וכו' הוא של רישא דאריך והוא תוספת אור אל האותיות והתגין. שהרי האותיות מז"ת דאימא שבתוך זעיר והתגין מג"ר שלה. והאויר מאריך. ואם תחבר ת"ג אל אויר יעלה כת"ר. וז"ס כשעלה משה למרום. פי' כשנתעלה לסוד הדעת העליון שרק הוא זכה אליו. מצאו להק"בה בינה שהיה קושר כתרים לאותיות. ומשה שתק ולא נתן של"ם כי חשב שאין לו כח להמשיך אור משם בזכותו ואז ה' פתח לו פתח ואמר לו אין של"ם בעירך. פי' וכי אין בחי' מ"ן במ' מצידך להעלות מ"ן שהם בסוד פ"ר גי' עי"ר ולהמשיך לה אור מכאן. והוא השיב וכי יש עבד שנותן שלם לרבו. כלומר איך יוכל הוא להעלות מ"ן עד המקום הנורא ההוא וענהו ה' היה לך לעוזרני ר"ת אד"ני להורותו שהיה בו כח להמשיך משם אור אל הנוקבא. דהיינו משרשי ה' גבורות אשר שם כמ"ש בא"י שמשה זכה להמשיך אור ה' גבורות מדעת העליון אל הנוקבא שהיא עי"ר שלו בסוד ה' גבו"רות מנצ"פך ולכן אמר יגדל נא כח ה' יג"דל גי' הוי"ה אהי"ה שהם חו"ב אשר דעת העליון מכריע ביניהם. יו"ד דיגדל רבתי להורות י"פ כ"ח דהיינו עי"ר גבורים הנודעת:
וסלקין ונחתין אתוון רברבן וכו' נראה שכל האותיות היו מעלות מ"ן למעלה לקבל תוספת אורן ומפרש מי הם אותן אותיות ואמר. אתוון רברבן נחתין ופשוט הוא כי אותיות גדולות הם בסוד אימא שהיא היכלו של אבא ובסוד יו"ד ה"י יו"ד ה"ה גי' הי"כל: ואותיות קטנות הן מראל שהיא היכל אחרא גי' אד"ני: ולא נזכרו אותיות בינוניות שה"ס זעיר וה"ס תורה סתם שנבנית מאותיות בינוניות ואיפשר לומר כי אז נתקנה רחל ע"י אימא ולא ע"י זעיר שזה גדולתה של רחל כנודע להיותה שוה אל הזעיר: ולכן נתחברו יחד אותיות גדולות וקטנות ולכן אמר ואתוון דקיימין הוו נחתין. ור"ל אז באותו זמן היו יורדות הקטנות. ובאתוון רברבין לא אמר הוו מפני שתמיד יורד שפע אימא אל הזעיר:
דכולא הוו עיילין פי' אותם הקדמונים הנז' שהיו יודעים חכמה היו נוטלים חלק שפעם ברזא דאתוון. ידוע שרזא סודו ביסוד ושם הוא קיבוץ כל האותיות הזכרים בשל הזכר והנקבות בשל הנקבה ומהם נבנה כל גוף וכל חומרי הנמצאים. וכ"ז נקרא חיצוניות. אבל ההו"יות ומילואיהן וכל הנמשך מהם הוא בחי' הנשמות והפנימיות. ובזאת ההקדמה תבין שאותם החכמים דהוו עסקי בס' יצירה היו עושים חומר כעגלא תילתא וכרבא דברא גברא שהיה כל עוסקם בצירופי א"ב והאותיות. אבל לא רצו להשתמש בפנימיות שהם ההו"יות ולהמשיך נשמה באותו גברא ולא שלא היה כח בהם לעשותו. צא ולמד מאלישע שהחיה את חבקוק שחזר והמשיך עליו בין בחינת האותיות וכו' כמ"ש בפרשת בראשית דף ז' ע"ב דאתוון דאל"פא בי"תא דאגליף ליה אבוה בקדמיתא פרחו מניה ואמנם איתא בסוף שיר השירים שא"ב מלא אל"ף בי"ת וכו' עם אותיות מנצ"פך יש בהם ע"ב אותיו' והנה כל האל"פא בית"ות הם ג' כנ"זל והם בסוד ג' בכל פרצוף פנימי תיכון חיצון שהם סוד אימא זעיר נוק' וג"פ ע"ב גי' חבקו"ק וה"ס ב' חיבוקין חד דאימיה וכו' הנזכר בריש פרשת בשלח כי כל האותיות הם מבחינת הנוקבא שממנה הכלי והגוף וחיבוק השני הוא שם ע"ב סוד הזכר ע"ם:
ואמנם ידוע שבאצילות נאמר איהו וגרמיה חד בהון שהרי אפילו הכלים הם סוד אלהות גמור אלא שההוי"ות הם בחי' הנשמות והפנימות:
ועתה אודיעך סוד שבת שאז מתעלים כל העולמות ואז מתייחדות האותיות וההו"יות ביחוד מופלא דהיינו אתה א' ושמך אחד כי אתה רומז לא' עד ת' וה' אותיות מנצפ"ך כמ"ש בכוונת עמידה ואם תרבה שם הוי"ה העולה כ"ו עם כ"ז אותיות כ"ו פ' כ"ז גי' שב"ת אבל ימות החול שסודם בבי"ע נאמר ואתה מחיה את כולם כי אין הארתם רק מן החיצוניות שהם הא"ב. והנה רזא הוא סוד אותיות הוי"ה שהם הפנימיות שבתוך האותיות:
דא אות ו' הסוד כתוב בליקוטים ביהושע שהיא שאלה שימשיכו עליה אות ו' להעלותה למדריגת זכר לכן שאלה אות ו' ע"ש ונלע"ד שרצתה להתעלות לבחי' שרש הנקבה שבתוך הזכר ואחר כך נתעלית למדריגת בינה היא חנ"ה גי' ס"ג בסוד רח"ב פי על אויבי כנז' שם:
ואי תימא וכו' שהרי אמת ראש תוך סוף לכל האותיות וכן כל אותיות אל"ף בי"ת עם הכולל עולים אל"ף תצ"ו וכן אמת מלא אל"ף מ"ם תי"ו ותמנה הא"לף לאלף. וכל התורה הנבנית מהם תורת אמת שמה. אות אמת איקרי. מפני שסודה בת"ת זעיר ששם בחי' ו' של שם והוא נק' אמת ועליו נאמר תתן אמת ליעקב:
גם אבג"דהו במספר הקודמי עולה כ"א וכ"א פ' כ"א גי' אמ"ת וכ"א זה ה"ס י"הו שהוא כללות כל בחינת הזעיר כי משם ולמטה עיקרם לנוקבא ועוד שאין בכל אותיות הוי"ה אות מורה באמיתות על ענייניה כאות הזאת שהרי עיקרו של זעיר הוא ו' קצוות:
אות ה' בתראה ידוע שאחז פנה אל החיצונים ופגם במידתו היא המ' והנביא מתעצם להחזירו למוטב והיה אומר לו שישוב להדבק בפנימיות. והענין כי יהודה סודו במ' היוצאת מבין חדוהי דמלכא כי ראובן שמעון לוי הם בח"גת בסוד יה"ו שמקבלים הארת חב"ד וגם מוכנים להיות חב"ד בגדלות ויהודה הוא בסוד כתר מלכות. וכענין שני מאמרות שיש ביום ג' דמעשה בראשית וה"ס ה' אחרונה של שם אלא דבהיותה באחורי זעיר היא ד ובבואה לפניו היא ה כמ"ש בפ' חקת דף ק"פ ע"ב ה ד הות וזהו דה של יהודה. והנה הנביא אמר לו שיחזור להדבק במדת שורשו אך לא בהיותם בבחינת ד. רק כשהיא סוד ה' שבשם דהיינו בהיותה פנים בפנים ומאירה משרשה אשר בלב זעיר כי שרשה זה הוא באמת ה בתראה וגם כי שם יסוד לאה ויסוד אימ' שכולם בחינת ה אחרונה ועתה תבין אומרו ג' הערות בשני מלות העמק שאלה. א' למה לא אמר השפיל שאלה. ב' למה חזר להזכיר מלת שאלה שהרי כבר אמר תחלה שאל לך אות. וא"כ הו"לל השפיל למטה או הגביה למעלה ג' אומרו שאלה בה'. והכל יובן במ"ש הזוהר ופי' הרב שיסוד אימא נקרא עמיקא דבירא וששם יעלה האדם מחשבתו שבו סוד מהימנותא שלימתא ועיקר הפנימיות. וז"ש העמק. פי' לעומק נקודת ציון וה' עליונה והיינו שאלה שאל ה' ובמקום הבינה דקיימא לשאלה:
או הגבה למעלה וכו' הענין מובן במ"ש הרב שבת"ת דזעיר יש חסד שממנו נעשה כתר מ' ומתעלה חציו ונעשה כתר זעיר וה"ס שני מלכים משתמשים בכתר אחד ושניהם נעשים ברגע אחת כנודע מכמה מקומות וגם נודע שפרצוף לאה מתחיל מכתר זעיר ומסתיים בכתר מ': ולכן אמר הנביא לאחז שאם אינו מתפייס בה' אחרונה שהוא כתר רחל יגביה למעלה עד יו"ד רישא דבשמא קדישא פי' עד הראש שהוא קוצו של יו"ד שגם הוא י' וזהו הגביה למעלה ר"ל הגביה לי' ולמעלה קוצו של יו"ד והכוונה שישאל להשתרש בכתר לאה אמו ולכן לא אמר שישאל אלא אות א' או בכתר זה או בזה ואפשר שיכוין לשם של ב"ן שיש בו ב' הוי"ות העיקרי לזעיר והמלוי לנוקבא זה כנגד זה. והנה כנגד בחי' ב' כתרים הנזכרים שהם י' ה' שניהם נרמזו בשם יהודה יו"ד ה"ה. מפני שבימי מלכי יהודה היתה המ' בשני בחינות כי בימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא והיתה בסוד י'. ואח"כ כשגברו העונות נתמעטה עד בחי' ה אחרונה אשר הזכרנו ובזה שאמרנו שהרמז היה על שם ב"ן תבין אות מעם ה' ולא אמר שאל מה' ור"ל מאותה הבחי' שהיא עם ה': ומשכנא קאים על דא רומז למ"ש הרב על פ' וכבוד ה' מלא את המשכן שמילוי משכן מ"ם שי"ן כ"ף נו"ן עולה רל"ו שה"ס שיעור קומה של יוצר בראשית והוא בסוד שם ב"ן בדרך זה יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה י"פ ו"ד ק' ה"ה פ' ה"ה ק' ופ"ו ל"ו ועניינו ריבוי אותיו' הזכרי' מהם בהם דהיינו יו"ד ו"ו ואח"כ הנקבות זו בזו. וגם יוכל להיות בצירוף הה"וי כרמוז בס"ת תהיה לילה בו לעיני. ת"ח כד סליק עננא הכוונה להורות ייחוד העולמות בהשתלשלותם ואמר שמקדש של מעלה ירד ושרה ונתייחד עם מקדש של מטה וזה רמוז בפ' ויכס הענן את אהל מועד הוא התחתון. וכבוד ה' שהוא כל אותן הרתיכין ומאני מקדשא דלעיל מלא את המשכן העליון שהיה שם בתוך הענן ובזה מיושב למה קראו אהל מועד ומשכן. ומזה נראה הייחוד העצום של העולם העליון בתחתון שירד ממעלתו להדבק עם השפל ממנו. ומזה תתעורר קושיא א' שהיא שתים:
וזה שידוע שעיקר טעם ייחוד זה הוא באמצעות האדם והוא הסיבה העצמית לזה וא"כ נראה מוכרח שאם יש שייכות למקדש הרוחני העליון עם אהל של קרשים וכל שאר הדברים שבהם נעשה ק"ו שיתייחד עם אדם בעל נשמה ומה גם מבחר האדם מר"עה. וראה מה כתיב שהוא מבהיל ולא יכול משה. וכ"ש דכתיב ויבוא משה בתוך הענן שכבר זכה לזה ונתעלה לעלות אל תוך הענן בהיות הענן במדריגה יותר מעולה שעדין לא דבק עם החומרי. וא"כ איך לא יכול לבוא משום דשכן עליו הענן ועוד יקשה מסוף הפסוק וכבוד ה' מלא וכו' שנראה שגם מטעם זה לא יכול ליכנס לתוך המשכן והלא מוכרח אתה לומר שבהיותו בתוך הענן שבו היה המשכן וכליו הרוחניי' ושבזה מובן היטב פ' ככל אשר אני מראה אותך וכו' כמה נתקשו בו כל המפרשים עד שרש"י ז"ל פי' שהוא מסורס. ולפי מאמרנו הוא כפשוטו שאמר ה' למשה ועשו לי מקדש וכו' דקאי אל ב' הדברים שיעשו מקדש ושהוא ישכון בתוכם ככל מה שהיה מראהו משכן העליון וכליו ושכינתו בתוכו. ולפי דעת הזוהר זה היה קודם עשיית העגל:
והנה מר"עה עלה אל הר סיני שסודו בכתר רחל שכנגד ת"ת דזעיר ששם ניתנה התורה מפי הגבורה הוא יסוד אימא אשר שם וה"ס מ' יום כנגד תנ"הי דזעיר ואיתא בדברי הרב שהוא סוד החשבון דהיינו בבחינת רחל למטה מן החזה ושהיתה אז בחול אחור באחור בסוד ב' שמות אלהים בריבוע שכל א' עולה ר' ועם ה' אותיותיו הוא ה"ר. וב"פ ה"ר בסוד ב' אחורים גי' מש"כן. ולכן תמצא בפסוק ויבוא משה ב' פעמים הר שתחלה עלה אל ההר הוא אחורי רחל. ואח"כ ויהי משה בהר הוא דזעיר. והנה בשני ריבועים יש ל' אותיות וב' שמות אלהים י' אותיות הרי מ' כנגד מ' יום שהיה שם וזוהי תמיהת הזוהר אי משה לא הוה יכיל לאעלא וכו': אלא תרי ענני הוו יובן במ"ש בזוהר בפ' בשלח דף נ"ח ע"א בענין עליית משה למרום בשעת' דעאל משה בגו עננא וכו' ואמר שפגע בכמה מלאכים גדולים ולפי מה שמובן שם הכל היה בפנימיות עולם העשייה שהרי המעלה העליונה שעלה שם היתה עד סנד"לפון שהוא כתר העשייה כנז' באו"צח בדרוש שמות אבי"ע ואותו ענן היה משם ב"ן כזה תשים יו"ד ה"ה על ו"ו ה"ה ותרבה עז"ה יפ"ו ס' וד"פו ס' הפ"ה הפ"ה ן' הכל גי' ענ"ן וזהו הענן שעלה בו משה ושם ראה אותו המשכן הכל מבחי' העשייה:
וחד דשארי על משכנא זה היה מבחי' בריאה שה"ס המשכן כמ"ש בזוהר הרקיע בפ' כי תשא. וה"ס ירושלים של מעלה דאימא מקננא תמן. ומשם הושפע אור השורה על המשכן. ואמנם הענן ההוא היה מבחי' שם י"יאי שבמילויו יו"ד יו"ד אל"ף יו"ד גי' ענ"ן. וגם ממש בחי' אש לילה יפ"י יפ"י אפ"א יפ"י גי' א"ש וכל זה ממקיף:
והנה נשאר משם ס"ג ו"ד ה' ו"ו ה' גי' כבו"ד ועליו נאמר וכבוד ה' מלא את המשכן. שה"ס אור פנימי. והרי כמה נתייחדו העולמות העליונים עם זה התחתון. שהרי בריאה נתייחדה עם רוחניות העשייה שהוא המשכן שראה משה ושניהם היו שרויים על המשכן התחתון וז"ש מִלֵא לא נאמר שהוא פועל יוצא אלא מלא שהוא פועל עומד מהפָעֵל. וכמש"ה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וז"ש וכבוד ה' שהוא אפילו אור פנימי דס"ג וכ"ש מילוי דב"ן והיינו לעילא ותתא. הכל היה מלא ושלם עם המשכן התחתון:
ועוד הבן סוד גדול כי הרי אמרנו שכבוד סודו ו"ד ה' ו"ו ה' ואם תרבה ופ"ו דפ"ד וכו' יעלה קע"ד. ועם ע"ב דבחי' ב"ן שהוא י' י"ה יה"ו יהו"ד הרי ע"ב קע"ד גי' רל"ו. ואם תחבר אל רל"ו זה קע"ד הנז' משם ס"ג יעלה ת"י כמנין משכן הרי שבמשכן נתחברו בינה ותבונה דבריא' ורחל דעשיי' אלו דבריו: (ועוד אני מוסיף שר"ת וכבוד ה' מלא את המשכן גי' ס"ב כמספר שם יו"ד ה"י ו"ו ה"י ואם תרבה שם זה י"פ ו"ד ק' הפ"י נ' ופ"ו ל"ו ה"פי נ' הכל גי' רל"ו ונלע"ד שלזה כיון האר"י ז"ל שהרי לא הזכי' שם ב"ן והנ' מילוי משכן הוא רל"ו הרי שכל האורות נתחברו יחדיו. ודע כי שם הנז' ה"ס תבונה שבה קו המדה לז"ון ולכן משם שלה בהכאה יוצא השיעור הנז' אבל בה בבחינתה אין שיעור. וזהו גדול אדונינו ור"ב כ"ח רל"ו אבל לתבונתו אין מספר):