כמה מקטורין שהם צרורי הזרעים כל א' וא' ממין אחת וכשהוא עת הזרע זורעם יחד ביום א' אבל יציאתם וצמיחתם הוא בזמנים שונים כאשר נראה במוחש. כך קב"ה עביד ויובן בהקדים מה שנודע שיש ב' זיווגים בכל זווג וזווג א' הוא לעשות כלי ביסוד הנוקבא ולהשפיע בו רוחא. וזהו מסוד ג' ע"ב דס"מב ועולים גבו"רה. ב' הוא ע"ב דע"ב שהוא חסד ובו כח ההולדה להוליד נשמות מכל הד' בחי' דד' ע"ב שמהם נעשים המוחין וכמ"ש בס' א"י:
ותו איתא בכללי הר"חו סי' נ"ד שהזיווג הראשון הוא בסוד רי"ו אתוון של וי"סע וי"בא וי"ט והב' הוא בסוד ע"ב שמות וז"ס עיבור ע"ב רי"ו. ונמצא ששם ע"ב זה כולל כל הד' בחינות של רפ"ח וז"ש שהק"בה עושה מעשיו בחכמה שהרי אין הולדה אלא בה כאמור ובחכמה נטיל כולא כחדא ה"ס התכללות רי"ו אתוון בשם ע"ב:
וזרע לון בכאן לא אמר בזמנא חדא מפני שלפי האמת הם שני זמנים אבל הוא דוגמא למשל שאמר בזמנא חדא מפני שבזיווג השני שהוא העיקר כולל בעצמו כל הזיווג הא' ונותן בו כח וחיות להיות גם הוא נזרע שהרי כל נשמה נכללת מכל הר"פח כנודע ולבתר נפקו וכו' זה כמ"ש בס"הכ בכוונת עצרת שהשפע נקלט ונעצר ברחם הנוקבא שלכן נק' היא עצרת. אבל הלידה אינה בזמן א' שיש לבו ביום ויש לכמה ימים ויש לששה חדשים כמסוכות לפסח ע"ש. וז"ש ולבתר נפקו כל חד וחד בזמניה הה"ד כולם בחכמה עשית. לפי הפשט מלת כולם אינה מחדשת כלום דהו"לל מעשיך ה' בחכמה עשית. אלא הכוונה כי כל עשייה ומעשה הוא במ' שבה נגמר כל פועל ובה הוא הריבוי כנז"ל וזהו מה רבו מעשיך. אבל כדי שלא תבין שזה הריבוי נמשך ממנה לכ"א כולם בחכמה עשית. והוא מ"ש ובחכמה נטיל כולא כחדא ולכן בחכמה עשית ר"ת ע"ב לרמוז אל שם ע"ב האמוד. ועי"ל שמלת מעשיך תרמוז לאותם מקטורין והענין שכל א' משמות ע"ב דרפ"ח הוא פרצוף שלם וכל אחד מהם ממשיך שפעו במ' שלו וכל מ' נק' צרו"ר גי' מלכ"ות שבה נצרר ונעצר שפע כל הפרצוף ולהיותה בחי' עשייה נאמר מעשיך. ואח"כ אמר כולם בחכמה שהוא כוללם עשית במלכות כללות האצילות:
א"ר אבא וכו' סבירא ליה דלא צריכנא לייחס הריבוי למדת המ' כמ"ש ר"ח אלא גם בחכמה יצדק וז"ש כמה סגיאין אינון. כלומר הם בעצמם ולכן לא אמר בעלמא כמ"ש ר' חיוא. והענין שידוע שיש בחכמה שרשי דין מבחינת חכמה סתימאה. ולזה כל ההוי"ות במחשבה איתברירו וניחא לרבי אבא שמתייחס הריבוי למעשה ה' מפאת עצמם ולא מצד מקים השפעתם. אבל יקשה איך ייחס מעשים לאבא שהם מבחי' עשייה. ועוד שידוע שחכמה היא נעלמת מאד לכן אמר. וכלהו סתימן בחכמה ירצה לא תחשוב שהריבוי הוא בעצם בחכמה אלא בבחי' כללות להיותה מקור כל ההוי"ות אבל הוא בהעלם גדול והענין הוא שבה שרשי כל הנמצאי' אך היא בדרך כללות ע"ד מ"ש בהיולי שבו הבל דק שהוא בהתכללו' ובהעלם וכמו שהחושים מושרשים בהעלם בחוש המשותף:
הה"ד כולם בחכמה עשית מלבד דיוק מלת כולם עוד יש דיוק אחר שיותר נכון שיאמר כולם עשית בחכמה. אלא בא לרמוז ב' דברים גדולים א': כולהו בחכמה כלילן וזה בהעלם גדול:
ולא נפקי וכו' ה"ס נ"ב נתיבות שהם ל"ב הוי"ות ואלו ניתנים אל הבינה בסוד ל"ב אלהים דפ' בראשית ועליהם נאמר אלהים הבין דרכה:
ובשני בחינות ל"ב האמורים יש בחי' רפ"ח דהיינו בל"ב הוי"ות יש קכ"ח אותיות. ובל"ב אלהים ק"ס. הכל רפ"ח שבהם נעשה העיבור העליון. ועוד נל"עד לפ' כמ"ש בס' א"י כי ל"ב נתיבות ה"ס כ"ב אותיות וי"ס דבחינת נפש שהוא ב"ן ועל אנו מדבר הפסוק שלנו ולכן אמר מעשיך של בחי' עשייה. ואמת שיש עוד י"ס דבחי' רוח משם מ"ה אבל אינם נק' מעשים. ועל ב' הבחי' כתיב מה גדלו מעשיך שבהם הוא הגדלות והשיעור מאד עמקו מחשבותיך הם י"ס דרוח שהם מאבא דתמן סוד המחשבה:
והנה אמר שכל אלו המעשים היו כלולים בחכמה וניתנים בסוד ל"ב לבינה. ומתמן אתעבידו שכן מכאן סוד כל המעשים וז"ש בחכמה יבנה בית היא מ' שהיא סוד העשייה אבל בתבונה יתכונן:
וע"ד כולם בחכמה שלכן הקדים חכמה לעשית לרמוז שתחלה נכללו בחכמה. ואח"כ עשית בבינה שהוא מסוד ב"ן ב"ן י"ה אבל חכמה כ"ח מ"ה כי הוא שורש י"ס הרוח ולהיות שאין כוונתו אלא על המעשים שה"ס החיצוניות לכן אמר מלאה הארץ ולא הזכיר את זעיר שהו' מסוד מ"ה רק ברמז מלת א"רץ ה"ס אלה"ים דאל"פין שמקבלת מבעלה א"נ ג"פ מ"ה וב"ן בסוד נה"י דידיה כנגד חב"ד דידה וכמ"שה והארן הדום רגלי ולכן קראה כ"י:
דמתמן אחמלייא דהיינו העיקר מבינה כל הנחלים הם אורות יסוד אימא הנק' נחל בסוד ב"פ מ"ד כנודע ואח"כ הוסיף ביאור דהיא אפיקת וכו' דאיירי בעולמות התחתונים שהם בסוד ב"ן ולכך נאמר בה' בראם דהיינו ממה שקבלה מהעליונים:
ת"ח בשעתא דכ"י וכו' כללות המאמר להורות שכמו שבאורות העליונות יש שני בחינות דהיינו תחלה בחכמה עשית ואח"כ מלאה הארץ כך היא המדה בהמשכת הנשמות לבני אדם שתחלה מתעורר כח המחשבה ועושה פועל מופלא. אח"כ נמשך פועל הזווג למלאת בטן הנקבה. וז"ש בשעתא דב"נ אתי לאתקדשא. ור"ל באותו רגע והזמן שאדם מתבונן לקבל קדושה מלמעלה ששרשה בחו"ב. והתבוננות שהוא לאזדווגא בנוקבא שלא יתן עיניו בכוס אחר והיינ נוקבי ועוד שלא יהיה דרך מקרה וכגון שטבעו מתחמם מעצמו אין זה הנכון אלא שהוא יתבונן בכוונה להתעורר לזווג. וגם שיהיה בדעתא קדישא דיליה. פי' רצון קדושה ולא מבעיא שלא יכוין להנאתו אלא אפי' שלא יחשוב בזה צריך לעורר קדושה על רצונו הכל לפי מה שהוא אדם. דרך משל סתם כל אדם יכוין לקיים מצות בוראו על פריה ורביה ועל עונת אשתו גם יכוין שיהיה לו בן לגדלו בתו"מט. ויש אשר יכוין כונות קדושות בהמשכת הנשמה וכו'. ולכן אמר רעותא קדישא דיליה דיליה דייקא. ואז איתער עליה רוחא וכו' מובן במ"ש בתוספתא דפ' נח שכל צדיק וצדיק יש לו ב' רוחין א' שיורד לעו"הז וא' שנשאר שם לע"הב ובודאי שזה העליון הוא המאיר על התחתון ומשם מתעורר הרוח להנתן בבנו וזהו רוחא אחרא פי' אחר יתר על אותו שיש לו. ולהיות שרוח זה הוא ענף המתפשט מרוחו העליון לכן קראו קדוש כי אותו הרוח השרשי קדוש הוא ממש שהרי כל עו"הב הוא בקדושה דהיינו מאור המוחין שהם עצם הקדושה:
ורמיז קב"ה לחד וכו' כל זה הוא בשעת אותו התבוננות המחשביי ולכן ה' רומזו לאותו הממונה ומצוהו לאיזה מקום עתיד אותו הרוח להפקד. הלילה אמר לההוא ממונה וכו'. צריך ליישב מאמר זה עם מאמר דפ' שמות דף י"א ע"ב ששם אומר שגברי"אל הוא הנפקד על רוחיהון דצדיקייא. ומקשה וז"ל ואיתימא ההיא מלאכא דאתמנא על רוחיהון דצדיקייא לילה. שמיה ואת אמרת גבר"יאל ומשני הכי הוא ודאי בגין דאתי מסטרא דשמאלא הכי איקרי ע"כ הרי שהממונה נק' לילה. וכאן אמר שהלילה אמר לההוא ממנא ונראה שהם שנים לילה וממונה. ונל"עד שלעולם לילה היא השכינה וכאמור כאן ובכ"מ. אלא שגברי"אל שהוא הממונה נקרא לילה בהשאלה. ובזה מובן מאמרנו שהלילה שהיא המ' אומר ומגלה לאותו הממונה שהורה גבר מפלוני. והשתא א"ש שאם הוא כפי הנראה מפשט מאמר רז"ל שהמלאך שנקרא ליל' הוא אומר הורה גבר קשה למי אומר כן ומה צורך באמיר' זו ובמ"ש ניחא שיש צורך גדול לאמירה זו שהשכינה אומרת כן לאותו הממונה כדי שידע לאיזה מקום יפקוד אותו הרוח וגם שאומרת לו כך בשעת התבוננות שעדין לא נעשה פועל ההריון ואין המלאך הממונה יכול לדעת מזה. אלא השכינה יודעת שאותו התבוננות יבוא לידי פועל. וז"ש הה"ד והלילה אמר כלו' בזה יכון הפסוק. ונ"ל שאותו הרוח שהוא כלול זכר ונקבה מושפע יחד בשעת ההריון ועומדים כך עד הגיע מ' יום ואז נפרדי' ונפש הנקבה פקודה ביד הממונה עד תבוא שעת יצירתה ולכן הקב"ה אומר הורה גבר פי' זה יהיה זכר ולכן נקבתו תרד עמו כי היא שפלה וטפלה אל הזכר. ובזה ידוייקו מר"זל מ' יום קודם יצירת הוולד בת קול שהוא השכינה אומרת בת פלוני לפלוני דק' לימא פלונית לפלוני:
או בת פלוני לבן פלוני אלא שהאשה עדין לא נוצרה בעולם לכן אומרת בת פלוני כי אביה כבר הוא בעולם. ואמר לפלוני כי הזכר כבר הוא בעולם במציאות ודרך זה מיוסד ע"פי הסוד שכן במעי א' מתאחזי' ומתהוים יחד ז"ון והיא דבוקה בו אבל אין לה צורה ופרצוף אלא בסוד פסיעה כנזכר בדברי הרב בתיקון הנקבה:
וקב"ה אפקיד ליה וכו' מכאן תשכיל מ"ש שכל האמור למעלה הוא קודם ירידת הרוח לעולם. דהיינו קודם ההריון ממש. שהרי עכשו מזהיר הקב"ה לאותו הרוח שישמור מצותיו:
וחד צולמא עמיה ענין צלם זה נזכר בס"הכ בכוונת ה"ר ובס' א"י והוא נעשה משם אהי"ה דיו"דין העולה צל"ם חסר א' שנל"עד שהוא השרש הנשאר ביסוד הנוקבא. ובצלם זה הנשמה נשמרת מן החיצונים. והוא ענין אמצעי בין הגוף והנפש והוא הלבוש שבו מתלבשת הנשמה בעומדה למעלה ובו נברא ובו מתקיים הה"ד אך בצלם יתהלך שמפ' זה נראה שהצלם ענין אחד בפני עצמו ואיש ענין אחר. ופי' הפ' שאין האדם מתהלך לבטח רק כשיש לו הצלם. גם א"ך גי' אהי"ה ללמוד שממנו נעשה הצלם:
בעוד דהאי צולמא וכו' איתא בס"הכ הנז' שג' צלמים הם מהארת נה"י דאימא תוך יסוד הנוקבא והן לנ"רן מן קס"א קמ"ג קנ"א. ושהשדים לא יש להם כי אם משני שמות קס"א קמ"ג והם גי' ש"ד. אך של קנ"א הוא לאדם שיש לו גוף חומרי שהוא משם זה שסודו ממילוי ההי"ן שהוא בחי' המ' שממנה שרש הגוף. ובו קיום הגוף שאם יסתלק זה מיד הגוף נחלש והוא הצל המסתלק בהו"ר ממי שנגזר עליו למות ע"ש. באופן שזה יכון לקוראו בעצם צולמא דיליה שהוא הגורם אנושית שלו ובו יתהלך איש: ובזה נפרש מאמרנו דק' ליה אם הצלמים ג' למה לא נזכר בפסוק כי אם צלם א' לכן אמר שבעוד שאותו צלם העיקרי נמצא עם האדם בצולמ' דיליה. פי' שמחבר הצלם שלו דייקא שהוא של קנ"א אז קאים בהאי עלמא דוק שבו יש לו קיום בעו"הז דווקא שיתקיים גופו מפני דמתחברן כחדא ירצה ב' הצלמים מתיחדים כא' עד שיצדק לומר אך בצלם כאלו הם צלם א' וצלם וקנ"א גי' א"יש להורות שהאישות נמשך מאלו השנים. ולא נרמז של קמ"ג כי אם דווקא של קנ"א שהוא העיקר לגוף כאמור:
ושלמה מלכא אזהר וכו' אמר זה כדי שלא נטעה לומר שאינם אלא ב' לכן אמר ששלמה מזהיר על נסיעת שני הצללים שהם של קמ"ג וקנ"א כנז' שם בס"הכ א"נ יש לפרשו כעין הכרח לדבריו וכמ"ש שם בס"הכ שהשד יש לו רק בבואה א' מפני שאין לו גוף אבל האדם בעל גוף יש לו בבואה ובבואה דבבואה וזה נמשך מצלם קנ"א כאמור וא"כ מדקאמר שלמה ב' צללים מזה תדע שיש לאדם צל יתר מפני שיש לו גוף וא"כ נמצא שקיומו הוא ע"י הצל דקנ"א המתחבר עם הצלם כאמור:
חרשין מסטר שמאלא נלע"ד שיש גם חרשין מסטרא דימינא והם מ"ש בס' א"י דהיינו שמשביעים את הקדושה והטוב שבקליפת נוגה שיתקשר עם הרע. וזהו כישוף גמור שמכחיש פמלייא של מעלה להכניע הטוב שבנוגה וכענין צלם של נבוכדנצר שהיה אומר אנכי ה' אלהיך אבל יש להפך שמשביעין את הקליפה בהוי"ות שבתוכה. ולפי דעתי זהו שם טומאה שמסר אא"עה שנקראו מתנות. וע"ד שאנו אומרים בחכמי או"ה שנתן מחכמתו ולא שחלק כבחכמי ישראל שחכמתם אצולה והיא חלק עליון. ואע"פי שלפי דעתי אין איסור בזה. מ"מ לא נאה לנו להשתמש בו כי אם בשל עולמות הקדושה שהוא חלקנו וגורלנו. וכ"ש שאסור גמור מ"ש חרשין דסטר ימינא. ואצ"ל אותם דסטר שמאלא שכולם רע ברע נוגה בג' קליפין בישין. שחלילה מגדיל כח הקליפה. עא"כו לאתדבקא בהו. שמכוין למרוד בקדושה ולהתדבק. בטומאה:
צולמין דיליה שנים הם של הנפש והרוח הנק' צללים שהם דיצירה ועשייה ששם יש כח לרע כנודע לאפוקי הנק' צלם שהוא של הנשמה שאין שם הרע כי אם מעט ונראה שאין צל כנגדו לרוב רוחנייותו אבל אצ"ל ששני הצללים של ה"רן עיקר תחילתם מניצוצות הקדושה שבתוך נוגה. המתבררים ע"י האב והאם של האדם וכנז' בס' א"י ואח"כ מושפעים לתוכיותם שני לבושים פנימיים מהיכל לבנת הספיר שכולל רוח ונפש דשוו. יסוד ומ' ומשם יונקים ז"ון דנוגה כנז' בא"י שהם ממש ר"ן דנוגה. ואלו הקדושים הם הנז' בפ' ויקרא דף י"ג ע"ב חד רברבא וחד זעירא הגדול מיסוד והקטן ממ'. ולפ"ד הקטן שהוא של המ' הוא בבואה דבבואה. שה"ס כללות הכללות. ואמנם אין ספק שכל דבר גשמי יש לו צל. אבל מ"מ יש צללים טובים ורעים כמ"ש בפ' ערבי פסחים ה' טולי בישי וכו' וכ"ש שיש ענין נסתר בצל האדם שהרי בגופו יש נר"ן וצלמיהם. ולכן בצל שלו יש ודאי ציור הרוחניות והרי ראינו כמה פעמים שהמתים נגלים לאנשים בדמות צל וכנז' בפ' פנחס מההוא טולא קדישא שבא אצל ר' אבא ור' יוסי ע"ש בדף רי"ז ע"ב. ולכן החיצונים מתאוים להדבק בהם והוא ענין מאמרנו שהצלם של האדם יכולים החיצוני' להתתקן בו כאשר האדם. יזמינם וייחדם להם לשמם שאז באים ב' רוחין המקבלים לשני הצללים ומתראים בדמות בני אדם. והענין שאותו הצל שיוצא מן המ' סודו משם קנ"א והוא הגורם שיהיה גוף לאדם לאפוקי השד הנמשך מקס"א קמ"ג שאין לו גוף. והוא מבואר היטב בס"הכ בכוונת הו"ר כמ"ש בפ' תזריע דף מ"ג:
כד נפיק לעלמא שאז מתפשטת קומתו וגם נפשו נכנסת בתוכו ולכך צריך הצלם ליכנס בתוכו של הילד כדי שתכנס הנפש בתוך הצלם וכמו כן יקיפהו מבחוץ לסעדו ולשמרו וזהו אזדמן לגביה מבחוץ להקיפו ולהלבישו שמיד בצאתו מזומן ומוכן הצלם לכך ואשתתף בהדיה זהו מבפנים שזהו שיתוף גמור. ויתרבי עמיה וכמ"ש בפ' ומעיל קטן תעשה לו אמו ואומר והוא עוטה מעיל ואמר הרב שאמו היא בינה. חנ"ה גימ' ס"ג וגם הוא ג' אהי"ה שמהם ג' מלבושים של נר"ן וכנז' בס"הכ בליל החותם אך בצלם וכנז"ל ויתהלך שהוא מההתפעל מורה חוזק הלוכו בבריאות. וגם ר"ל מתפשט ע"ד מתהלך בגן:
אישתתפו יומוי בזה אמר בזוהר הרקיע בפ' ויחי שכל צלם הוא בעל תרי"ג איבירים וגידים כשל האדם והם בלי תיקון כנפש האדם קודם בואו לעולם. ואח"כ הם נתקנים בתו"מט שעושים מדי יום ויום. ואין ספק שהימים הנגזרים לחיי האדם הם לפי הצריך לתיקון צלמו ואיבריו. וגם ידוע שבכל יום שולט כח א' מהימים העליונים ואין יום דומה לחבירו. ולפי המעשים הנעשים בא' מהימים כך נשפע עליו השפע ממרום המקביל לאותו מעשה ולאותו האבר שיתוקן בו ועצמיות אותו השפע המושפע באותו יום ושל אותו האבר הנתקן בו הוא הוא א' מהימים של אותו האדם וזהו יראת ה' תוסיף ימים. פי' שמלבד השפע ההוה בכל א' מהם לקיום העולמות. הלא הצדיק מוסיף בו תוספת טובה. וב"מ להפך נק' ימי רע וז"ש אישתתפו יומוי דב"נ שמשתתפים ונוספים בחלקי צלמו ואיבריו. אבל תליין ביה בב"נ זה לטוב או לרע הה"ד כי תמול אנחנו וכו' שאין לו הבנה ויובן במה שנז' ואקדים מ"ש בזוהר הרקיע שכמו שהנשמה כבר היתה למעלה קודם בואה לעו"הז אלא שבאה להתקן: כך אלו הצלמים ואיבריהם היו ככר במציאות אלא שנתקנים בתו"מט. ועוד צא"ל שעיקרו של אדם הוא תיקון לבוש זה. ותיקונו העצמיי הוא בהעלותו ניצוציו מצלם דנוגה. וכל ניצוץ המתעלה בצדקו ושהוא מושפע בשפע עליון המזככו ומתקנו לאבר שלם של צלמו. הלא זה ענין עצמותו וה"ס חלוקא דרבנן וז"ש כי תמול אנחנו שהרי צלמנו שהם הם אנחנו כבר היו מאתמול פי' מקודם אבל מה שראוי לדאוג הוא כי לא נדע להבין כי צל ימינו עלי ארץ. ימינו שהם איברי הצל שלזה באנו עלי ארץ לתקנם. ועתה יפרש פ' גלמי ראו עיניך וכו' וירצה שקורא גולם לצלם טרם ניתקן שאין בו ציור איברים אלא גולם לבד. וזה ראו עיניך מתחילתו שהיה בלתי תיקון רמ"ח איברים אלא כולם בהתכללות אחד וכן גולם מלא גי"מל ו"ו למ"ד מ"ם גי' רמ"ח וא' הכוללם וכמו כן על ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו. ר"ל הימים שיוצרו ויותן להם עצם וציור הלא הם נכתבים. א"נ ויותר נכון הלא הם עתידים להכתב בספרך מדי הצטיירם והתתקנם ולא א' בהם פי' מצד עצמם אין שום אחד שיהיה מתוקן קודם העשותו ע"י המצות. ואם יפורש הפ' על דוד עצמו יכון מאד שהרי לא היו לו חיים מצד עצמו א"כ ה' ראה גולמו ממש שלא היה לו שום הכנה להצטייר. ודרך חכמתו יתברך שעל ספרו כולם יכתבו הימים שיוצרו במעשה האדם. אבל לא היה לו לדוד שם בספרו אפי' רמז ליום א': ומן יומא דמתעברא וכו' הענין הוא שמתחלת העיבור ניתנים בו ניצוצות שונים כנזכר באוצ"ח בסוד הקליטה לג' ימים והיצירה למ' יום. וההיכר שיש עובר אחר פ"ו יום ואח"כ כל ימי העיבור רפ"ח ניצוצים כמספר עיבור. והענין שמתבררים מבירורי המלכים דהיינו מקליפת נוגה. וכמו הם לבושי הנ"רן. והכל הוא בסוד עליות כי בהתעלות הניצוצות להתברר עולים למעלה. והסולת והעיקר של האור הוא לצורך המוחין המושפעים בזעיר ומשם יורדין דרך העולמות שנהנים חלקם ומשם מתחלק לאדם. וז"ש רברבין ועילאין פי' רבים מאד למטה ועליונים למעלה:
הה"ד מה רבו מעשיך וכו' שכפל מעשיך וקניניך רומז לפנימיות של הנשמות ויצירת האדם והיינו מעשיך וקניניך הוא בחיצוניות העולמות:
ת"ח כל רוחין וכו' זהו פרטי א' מגדולת מעשי ה' והוא שפעולת הזיווגין היא של ה' והטעם מפני שכל הנשמות המתהוות מן הזווג דז"ון הם מתהוות והיינו חסדים וגבו'. ולכן מוכרח שכל טיפה וטיפה תהיה כלולה מחו"ג ומהם הזכרים והנקבות. וכמו כן לבושי הנשמות הם מר"מח איברים דיכרין ושס"ה גידין נוקבין: אי זכי ב"נ מדלא אמר אי זכיין. נראה שהדבר תלוי בזכר שבזכותו יזכה גם לאשה לשתהיה ראויה להזדווג לו ואין זה חוץ מהשכל שהרי הגבורות כפופות לחסדים ואם יצדק האדם ודאי שיתמתקו דיניו וגבורותיו. ואז צריכה שלא ישלוט יצ"הר באשה שנמתק שרשה:
תוצא הארץ ולא כתיב יצא מן הארץ כמ"ש יהי מאורות משמע שהארץ תוציא משלה:
ודא רוחיה דאדם שידעת שהיתה כלולה בו חיה אשתו שהיא י"ט גי' מילוי דמ"ה אדם וא"ת ומנלן שהוא מן הזכר בעצמו דילמא שהמ' הוציאה מחו"ג שלה הניתנים לה לתיקונה לכן מביא פ' ומפרי העץ כו' והכוונה כמ"ש בסוף סה"כ שעיקר עון עץ הדעת ט"ור היה שלא יזדווג עם אשתו עד שבת שאז יהיה הכל טוב ומבורר אבל ע"ש היו עדין ז"ון אחור באחור ואז נק' מ' שדה והיינו גן. כי בהיות פנים בפנים נק' בית כנז' בריש הסבא. ולפ"ז אמר ה' שלא ימהר זווגו ולא יהנה להמשיך עדין נשמות בזיווגו וכמ"ש המפרשים שאותו עץ היה מעורר תאות המשגל. א"כ לא תאכלו כפשוטו. והטעם כטעם הנז'. ואגב אודיע חריפות השטן שאמר להם ה' אכל ממנו לברוא העולם. פי' שהרי יצירת אדם ואשתו בבחי' אחור באחור כנודע. וא"כ למה לא יהנו הם ג"כ כך כי אז יקיימו גם צד החיצונים וישלטו בכל. וכמו שה' ברא טוב מאד ב' יצרים הנמשכים מחו"ג שבדעת והיינו כי יודע אלהים. פי' דיש בו סגולת הדעת. והנה מכללות פ' ומפרי העץ וכו' נשכיל שהחו"ג הם מן הזכר שנתנם בתוך הנקבה שפרי העץ הוא של זעיר כי יפ"ה הפ"י גי' ק' ופ"ה הפ"ו גי' ס' הכל גי' ע"ץ. גם פרי העץ גי' ה' פעמים הוי"ה אדנ"י. ואלו ניתנו תוך האשה היא מ' שכבר היתה לה אישות עם אישה אבל בבחי' אחור באחור. ולכן נתייחס הפרי אליה. וגם ע"כ נאמר נפש חיה והוא רוחיה דאדם קדמאה. וק' למה לא נאמר רוח חיה לזה אמר היינו דכתיב וכו' כלו' לפי שעדין היה מבחינת האשה שעדין לא הובררו מ"ן דילה כנז' בס"הכ דף קצ"ב ע"ב שכל הנוקבין נתקנו חוץ מן המ' וז"ס שאמרה תורה בחוה מפרי עץ הגן נאכל. ר"ל מכל שאר השפע של הגן נוכל ליהנות. אבל מפרי העץ הידוע שהוא זעיר אשר בתוך הגן. שהי"לל אשר בתוכו דהוה קאי אל הגן הנזכר בפסוק. אלא שג"ע הכולל הוא בינה של מלכות. ועה"ד ט"ור היא מ' בסוד העטרה כנז' בדרוש ציור העולמות באופן שבינה של מ' היא ג"ע העליון לערך המ' הנזכר שהיא ג"ע התחתון ולכן אמר גן פעם אחרת. ועוד סוד גן הוא יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה שהאל"ף מורה שכבר קבלה זרע מן הזכר אלא שעדין הוא ט"ור. וגם צריך שתדע שכל בחי' עה"ד ט"ור הוא מן הת"ת ולמטה וזהו תוך הגן שהוא א' שבמילוי וא"ו וה"ס ת"ת שלה. ומעתה נאמר דשאני שדה מגן ששדה עדין לא נזרע והגן כבר נזרע אלא שהיה בבחי' אחור באחור:
ולתוספת ביאור ענין זה הנחמד אוסיף עוד שאמרה חוה לנחש מפרי עץ הגן שה"ס כל שפע שאר הנוקבות העליונות שכבר ניתקנו א"כ פרי שלהם כבר הוא מבושל ונכון ולכן מותר בהנאה. אבל מפרי העץ דאיהו זעיר אשר בתוך הגן שעדין הוא כמוס ונסתר בתוך הגן התחתון כאמור. ולכן כתיב האשה מפני שכל מה שהוא למעלה ממנה הכל בבחי' זכר כידוע ליודעים. וגם שאשה נגזרה מאיש ואמנם זעיר היה באותו זמן בסוד איש דהיינו בקטנות ולא אדם גדול שלכן אד"הר יצא מזווג זה שהוא בסוד אח"בא ונל"עד שאע"פי שא"א להוליד אלא מכח חיה כי בחי' נר"ן דס"מב אינן מולידות כמ"ש בס' א"י ובכ"מ. וזו היא הבחי' העצמיית שהיתה לז"ון. ואע"פי שעלו לא"וא לא היו כדאים לקבל החיה האמתית אלא הנפש שלה וזהו נפש חיה. והנה מכלל כל הנז' נתבאר היטב טעם איסור אכילת ע"הד ט"ור מפני שעדין לא נתקנו מ"ן דרחל ומפני זה כשאד"הר נזדווג ע"ש עם אשתו נתקלקל גם המ"ד דזעיר ונאחזו החיצונים שם ונתערב הטוב עם הרע ונתהוה הפירוד בין ז"ון ובעבור זאת תנינן היינו וכו' ור"ל שאם לא היה עון אד"הר היו הנשמות יוצאות זוגות זכר ונקבה שיהיו החו"ג מיוחדות אבל לפי שחטא לכך נאמר אשה כי תזריע פי' שמ"ן שלה קודמין לזרוע שזה סי' שהם מתוקנים במיתוק בכל זאת וילדה זכר לבדו בלתי זווגתו עמו:
ולא כליל דכר ונוקבא פי' שאם היה העול' מתוקן היה כותב וילדה את זכר כי במלת את היתה נכללת הנקב' וכמ"ש ותלד את קין וגם בהבל נאמר ב"פ את לכלול שתי תאומותיו א"נ הוה כתוב וילדה בן כי גם בשם ב"ן נכללו חו"ג בעיקר ובמילוי ואז היה כפום אורחוי דעלמא. פי' מפני כללות מנהגו של עולם. עתה דאינון גרמו ליה בעון הכולל. אמת שלפרטיות אותו הזווג שהנקבה הקדימה היה זכות פרטי ולכן תזכה לילד זכר. אבל להיות כללות העולם בלתי מתוקן לא תצא אשתו עמו לאו הכי דהא וכו'. פירוש א"א שיהיה שתרד נשמת הזכר לבדו שהרי זהו זיווג העליון תמיד שמזדווגים ז"ון וכ"א נותן את שלו. וא"כ בע"כ שיהיו חו"ג יחד ברדתם ואח"כ מתפרדים ונבדלים בשני גופות:
אבל וילדה זכר כלילן וכו' הענין שיש בכל פרצוף מ"ה וב"ן דהיינו בזעיר יש מ"ה וב"ן דמ"ה ובנוקביה יש מ"ה וב"ן דב"ן דהיינו חו"ג דוכרין וחו"ג נוקבין ובהזדווגם אם יש זכות גוברים חו"ג דזעיר ויולדת ב"ן ובת אבל הנקבה נכללת בזכר ושניהם מסטרא דימינא וזהו אשה כי תזריע שהיא מקדמת ואח"כ מזריע הזכר וגובר על זרע הנקבה וילדה זכר שהחו"ג של הזכר גוברים והוא שם הוי"ה העולה כ"ו וע"ב חסד וק"ל ריבוע מ"ה גבו' הכל גי' זכ"ר ע"ה. ואמנם תזריע גי' תרפ"ז שהם רל"ב ותנ"ה שהם עיקרי הארות דימינא ושמאלא דא"וא. וכן זכר מלא ז"ין כ"ף רי"ש:
ואם נקבה תלד כאן לא נאמר תזריע כי אין עילוי בהזרעתה להתמתק בתגבורת הזכר עליה אלא דידה גבר על של בעלה ולכן תקדים נקבה לתלד לרמוז שמשעת ההזרעה גבר שלה. ואיפשר דדריש יתור מלת תלד ולא סמך על וילדה דרישא לרמוז שהם כלילן כחד נוקבא ודכר מסטר שמאלא. ה"ס גבו' וחסדים דנוקבא דאז ודאי דשלטא סטר שמאלא שהן גבו' של הנוקבא: סטר ימינא הם החסדים דנוקבא ובהכי דייק לישנא דאמר סטר בתרוייהו ולא אמר סטרא משום דסטרא פירושו כמו רוח כמ"ש רוח דרומית או רוח מזרחית אבל סטר ר"ל אחד מצדדי אותו דבר:
ודכורא אתכפייא למ"הד לאטר יד ימינו מפני שעיקר הרוח החיוני קבוע בשמאלא ולכן היא גוברת. וא"ש ההוא דכר דנפיק וכו' שקרא לצד ימין סטר שמאלא משום דלגבי אטר יד ימינו היא יד כהה וכמ"ש בתפלין שהאטר מניחן בשמאלו שהוא ימין כל אדם. כל אורחוי כנוקבא וכו'. פי' מדותיו של הנקבה דדעתה קלה וכמו תשוש ונוטה לכיליות ולעצלות וכיוצא. ולזה רמזו רז"ל באומרם אוי לו למי שבניו נקבות. פי' שהזכרים שלו הם מצד הנוקבא:
ולא איקרי דכר פי' שיהיה סריס או טומטום ואנדרוגינוס או עקר. ונלע"ד שיצחק אבינו בתחלה נק' בן שרה שהיה מבחינה זו קודם העקידה ולזה לא ציוהו ה' שישיאנו אשה. פי' שלא נתן כן על לבו. אבל בעקידה פרחה ממנו בחי' הנקבה וניתנה לו של זכר וזש"רזל וה' בירך את אברהם בכל שנתן לו בן ור"ל שאז היה לו בן מצר הגבורה שלו והיתה בחינת זכרות ב"ן דמ"ה. שלגבי רבקה היה זכר ולכן השתדל להשיאו אשה: מגו ימינא הוא מטיפת זעיר שכללותו חסדים וגם הוא לימין האצילות ע"ד איהו בנצח ואיהי בהוד:
אתכפייא וכו' זשרז"ל בת פלוני לפלוני שהיא טפלה לו ומ"מ בתולה נשאת לרצון כדכתבו התוספות. כדי לייחד חו"ג זה בזה:
וילדה זכר פי' שלהיות הנקבה טפלה לזכר לכך הוא נזכר ולא היא שהיא נכללת בו וע"ד בריאת האדם שהוא היה העולה בשם וגם ע"ד וישא אהרן את ידיו ידו כתיב: וכמה אלף ורבבן נפקי וכו' נ"ל שזמן יציאת רוב הנשמות הוא כשיש זווג גדול וכולל כשמיני חג עצרת כמ"ש בסה"כ וז"ש בזמנא חדא ולא אמר בכל זמנא. ואמר לעלמא שהוא זיווג כולל לכל:
לא איקרון נפשין וכו' כי יש הרבה מהם שנשארות למעלה והן בבחי' מלאך כנזכר בס' הגלגולים בסוד אשר עמדתי לפניו. ואפי' אותן שיורדות לא נקרא נפש עד שתתישבנה תוך הגוף שזו היא מנוחתן וזהו לשון נפש דהיינו נופש:
היינו דכתיב כלומר שזהו טעם הפ' וכמו שיבוא וטמאה שבעת מתחיל לפרש סיבת עיכובן מהתיישב בגוף והיינו שבז' ימי נדות הנפש נבררת מזוהמא שהטיל נחש בחוה והוא מז' מלכי אדום שנפלו מסיגי אימא ולכן לא תוכל הנפש להתעלות לכנסת ישראל כי היא מתבוססת בדם טמא ומתנדנדת למצוא מקום מנוחתה בגוף:
והיה ז' ימים תחת אמו היא ארץ אדום אם העליונה וכן אמרו לקמן דאתיבש מזוהמא דאימיה שאף הבהמות נפגמו בחטאה של חוה וכדרז"ל בפ' ותתן גם לאישה עמה גם לרבות שהאכילה הבהמה וחיה ועוף והענין שידוע שמדריגת נפש הבהמית שבחיות טהורות היא סובבת בקליפה על מדריגת נפש הבהמית של האדם ואשתו ועוררו כח התאווני וחטאו שנחשכו והחשיכו ג"כ אל שכנותם שהם הבהמות. ובזה יכון מה שדורש כאן פ' והיה ז' ימים על האדם אע"פ שפשוטו בבהמה ומפרשו על האדם בהוולדו כעיר פרא הוא:
וביומא תמינאה אתהדרו רוחא ונפשא כי ה"ס המלך הדר שהיתה אשתו עמו והיינו רוחא וגופא ונראה שזה רמז במלת אתהדרו שגם בתרגום הוא מלשון הדר וכמ"ש אונקלוס ולא תהדר פני גדול ולא תהדר אפי רבא ולכ"א ולאיתקשרא בה ובדכורא:
בגופא וברוחא שנודע שסוד מהיטבאל הוא מ"ה וב"ן דכר ונוקבא ולכך קרא כאן המ' בשם מטרוניתא לרמוז לבחי' מיתוק הגבורה ואחר שנתקשר למעלה צריך ל"ג ימים לאתישבא רוחא בגופא להשפיע בה מיתוק בעצם כי סתם כל חומר הוא מבחי' הגבורה וטעם ל"ג ימים הוא שידוע שיסוד זעיר מאיר ברחל כחב"ד גג"ת שלה וגם יש לנו כלל שכל המוחין הם כוללים י' ספירות בכל אחד וכאמור בפ' חיי שרה דף קכ"ב ע"ב מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים לכן שלשים עשרה בכל א' ולפי שג"ר חשובות כאחת ויש בהם יחוד גדול לכ"א יום. אבל בסוד חג"ת שאין בהם כללות י"ס וגם אין בהם יחוד כ"כ אמר שלשת ימים:
וג' ימים מאי עבידתייהו ירצה בשלמא ל' יום ניחא שם הארת החסדים שאפי' דעת שלה שהוא מבין הגבורה כנודע שיש שיש בו הארת יסוד אבא כנז' באוצ"ח שהוא הממתק הגבורה. אבל חג"ת ששם ג' גבו' מאי עבידתייהו. ומשני ג' ימים דמילה:
דרבייא כאיב מובן במ"ש באוצ"ח שבעסק המילה נמתקות חג"ת שבגבורה וכנגד מיתוק של אלו יש עוד הכנעת ג' קליפות שסביב נוגה במילה ופריעה ומציצה ולכך התינוק כואב הג' ימים שכנגד חג"ת שיש קצת התעוררת הגבורה:
ורוחא לא שרייא בגופא כשאר יומין הם השלשים שבהם אור החסדים והנפש מתעסקת להתיישב בגוף ויש סברא לומר שעשרה ימים ראשונים מתיישבת נפש שבנפש. ובשניים רוח שבנפש ובאחרונים נשמה שבנפש. אבל בג' ימי הכאב מתעוררות ג' הבחי' להכנס בכללות ובדרך עראי:
וע"ד ול' יום וג' ימים לפי שיש בהם ב' העניינים הנז' התחלת הכנסת השרייה והמשך גמר שלה ולכן כולם דמים טהורים שהם ה' לבושי החסדים וה' פעמים דם גי' טוה"ר. כי גם הדמים הטמאים הם נמתקים ונעשים חלב כנודע:
בדמי טהרה בקדמיתא ולבתר ימי טהרה שהם ב' בחי' אחת למטה וא' למעלה כדמפרש בדמי טהרה אלין דמי מילה דמא בתר דמא. הנה שם ילד עולה ד"ם להורות ששני מיני הדמים נעשים א' ביחוד של הגבור' בשל החסדים וא"ת א"כ למה אמר דמי לשון רבים לזה אמר דמא בתר דמא הוא האמור בפ' אמור בדמיך חיי מאי בדמיך אלין תרין חד דמילה וחד דפריעה כי בדם המילה שכורתין הערלה מתבסם דמי טומאה ובדמי הפריעה נפרעים ומתגלים דמי טהרה הם של החסדים הנגלים וזהו דמא בתר דמא בתחלה של המילה ואח"כ של הפריעה:
וקב"ה נטיר לאינון דמי כל אלין יומין הה"ד וכו' לומר מה ענין לדמים אלו ל"ג ימים לכן אמר שאותם האורות המגולים במצות המילה הם מתקיימים בהארתם כל אותם הימים לתת כח לנפש שתנוח כראוי בגופה ולכן כתיב תשב בדמי טהרה והיינו מ"ש הה"ד ר"ל בזה יתיישב הקושי שיש לישיבתה כך ימים בדמי טהרה ואחר כך אמר טהרה סתום. מפני שרומז לאותה הארה שנתקיימה ברישומה:
ולא אדכיר ה' בתראה שלא יש מפיק באות ה' כשל ימי טהרה דמפיק ה"א השנית:
דלא תימא טהרה דמטרוניתא שלא יכון לפרש דקאי אאשה היולדת כנראה מהפשט שלא נזכר עדיין טוהר זה שיסוב אליו כנוי הטוהר ולומר טוהר שלה כי מהו הטוהר שיש לה שתכנה הדמים אליו וכ"ש שעדיין איננה טהורה שהרי אח"כ כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה ולכן אם היה נא' טהרה במפיק ה' הייתי אומר טוהר ה' שהיא השכינה. ואין הדבר כן שהרי המשך קיום הארתם משום דם הברית דהיינו דמי טהרה אינו צורך גבוה אלא על הנפש הבאה להתלבש פה בעולם התחתון בתוך הגוף. וז"ש אלא טהרה סתם:
דמי טהרה איקרון פי' טהרה סתם ור"ל טוהר של מי ששייך וצריך לו. וגם טוהר סתם יצדק בדמי המילה שאינם נראים לעין אלא ביום א' וב' והשאר אין כאן כי אם רוחניותם הסתומה מראיית האדם. אבל ימי טהרה צודק בהם מפיק ה' שהרי ל"ג ימים הם כנגד חב"ד גג"ת של השכינה ונק' ימי טהרה דהיינו אור שלה שמקבלת מיסוד זעיר כנ"ל. וגם טהרה ממש מאחיזת הטמאים. לאפוקי נה"י שלה כי רגליה יורדות מות ושייך בהם ענין טומאה. וכמו שאמר הכתוב רחצתי את רגלי: