בזמנא דאיהו וכו' היינו בזמן שהיה הדיוט שזהו פשט ימי הבלי ואז בודאי חשך אור שכלו ואיך אמר שראה את הכל בין יהיה. פי' ראיתי בעין או לשון התבוננות אלא הכי אתמר. פי' ימי הבלי ה"ס גדול. ויובן בהקדים מ"ש ביומוי וכו' קיימא סיהרא וכו'. ה"ס התעלות רחל בכל קומת זעיר שאז היא מלבשת ליש"ס ותבו' והזעיר מלביש או"א עילאין ולכן אתחכם וכו' שידוע שלא היה כן מימי עולם ונלע"ד שכל מלכי בית דוד היו מושרשים באורות מלכות שהם בתוך הזעיר ונודע שג' מקומות הם מקורות המ' בתוך זעיר דהיינו דת"י שלו. ועוד צא"ל מ"ש בס' א"י שאו"א עילאין שהם בסוד יו"ד הם נקראים חכמה ולכן שלמה נתחכם על כל בני עולם וחכמת שלמה היתה אור של או"א המאיר ברחל בגדלותה ושרש שלמה היה בדעת זעיר ששם יסוד אבא גנוז ביסוד אימא. והיינו דשלמה מלכא דשלמא כולא דיליה:
ומאי חמא ירצה דמלת את הכל מורה על פרטיות הדבר שהוא נק' הכל ואחר שכן הוא שראה פרטי א' ששמו כל והוא יסוד זעיר האמיתי המזדווג עם רחל במקומה למטה במקום הגילוי. לאפוקי כשמתעלמי' לעולם הנעלם שהוא בא"וא כמ"ש במוסף שבת שאז אומרים זכר למעשה בראשית. אבל הם בהסתר שמה עד שאומרים המלאכי' איה מקום כבודו. אך זה שראה שלמה היה במקום הנגלה שעליו יכון לומר הכל בה' הידיעה. וגם ראיתי. והוה נהיר לה שמשא הוא אור אבא המאיר בזעיר. ולס"א ליה כשמשא ר"ל שזה הכל היה אור לו כשמש הוא עטרת אבא המתעלם ביסוד זעיר. ולפי שאינה בחי' היסוד אלא העטרה לכן לא אמר נהיר ליה שמשא אלא כשמשא:
הה"ד את הכל וכו' שבאור הבהיר יוכל לראות: מאן הבלי שנראה שהוא דבר הבל: דא סיהרא יש לפרשו בשני אופנים האחד שגולגולתא דרחל נעשית מהבל פה זעיר כמ"ש בס"הכ בסוד חדש ניסן והב' בסוד הנשיקין שכלולים מח"בד שעליהם נאמר ישקני מנשיקות פיהו פי' ה"י וי"ו גי' הב"ל. גם ה"ה בי"ת למ"ד גי' מל"כית: מייא ואשא ורוחא ה"ס חב"ד שמהם מתהוה הדיבור והם ר"ת אמ"ר וה"ס חג"ת שבדעת כמ"ש בכוונת השופר ושם הוא מקום שלמה ולכך חיבר ג' ספרים שהם ממש סוד ג' מוחין ולכן קרא זמנו ימי הבלי כי כל סגולתו היתה הדיבור:
והוא חמא כל פי' שזכה לזיווג הפנימי שאז לא יש כי אם הבל א' הכלול מכל הז' וז"ש דאחיד ביה ירצה עודנו נאחז ומושרש בתוכו והזווג ברחל הפנימית. יש צדיק אובד בצדקו כללות הכוונה של הפסוק הזה לומר שני ענינים משונים מן קצה אל קצה אשר ימצאו בעולם העליון הא' כשהוא בתכלית השלימות והשני להפך בהיותו חסר ובלתי שלימות. האחד הוא כשיש יחוד בכל המדות והפרצופים ושהזווג הוא ע"י היסוד האמיתי ובפנימיות הפנימיות דהיינו ייחוד רוחא ברוחא וכמו שהיה בימי שלמה שזכה לשיר השירים קדש קדשים והתחיל בפ' ישקני מנשיקות פיהו שהם סוד ז' ההבלים שהתחיל גם בהם ס' קהלת וכנגדם ז' תיבות בפ' ישקני. ולפי שזו המעלה המעולה לא זכה העולם זה אלא בימי שלמה לכך ייחס הענין לעצמו ואמר את הכל ראיתי וכו': ואח"כ דבר במדריגה ההפכיית שהיא הגרועה ובעו"הר נמצאת הרבה בכמה זמנים והיא מה שנפרש ביש צדיק אובד ולהורות שכונת הפ' על ב' עניינים המעולה והגרוע לכך חזר להכליל מ"ש בפי' את הכל ראיתי ואח"כ נמשך בשל הזמן החסר ואמנם אמר שכשיש זכות רב:
האי כל לא אעדי מן וכו' ירצה שיש יחוד בכל ה' פרצופים שמשפיעים ביסוד שאז הוא נקרא כל בעצם לפי שמקבל מאריך וא"וא וזעיר ומשפיע תמיד במלכות שכולל הכל:
ועוד והאי כל נטיל וכו' הוא דבר גדול היינו שידוע שיש ב' מיני שפע הא' מתפשט לקיום העולמות שמדי רדתו ממדה למדה ומעולם לעולם הוא מתפשט מפני שכל מדה ופרצוף ועולם נוטל חלקו הראוי לו לקיומו. והשפע השני הוא הפנים שעיקרו תלוי במעשה הצדיקים וזה אינו מתעבה ולא מתמעט אלא ככחו למעלה כחו למטה. וכשזה נשפע לצדיק יסוד עולם להשפיע בנוקבא אז נק' כל משום דנטיל כל משח ורבו דלעיל ממש כמו שהוא. וז"ש משח ורבו כי משח הוא השמן דהיינו מוחין. ורבו ר"ל גדולה שהוא במדריגת גדולתו כמו שהוא למעלה:
ואיתמלי ידוי סוד ה' חו"ג והענין שבשאר הבחינות או הזמנים יח חלוק בין הסתומים והמגולים. אבל בזמן ההצלחה כולם מגולים ושלימים וחדי בהמתקת הגבו'. ורבי סוד הקמת הברית:
בגין לאזדווגא בסיהרא שאז היא שלימה בלי חסרון כי הצדיקים משלימים אותה באור החוזר שלה והוא מרויח בעביר שמאיר גם מאור שלה. ואז נק' בעצם כל. בין מפאת שיש לו כל החו"ג בשלימות נ"ה וכ"ה. ובין שנהנה גם מאורות הכלה הכלולה:
ובזמנא דא סגיאו זהו הזמן הגרוע כי אז הלבנה נקדרת מחמת הפגמים:
נאבד לא כתיב אין ספק שצריכים אנו לשמוע לקדמונים בפי' טוב לשון הקדש:
ולא נשמע לאחרוני' כי לפי המדקדקים אובד הוא פועל עומד והיינו ממש נאבד אלא הם סוברים שאובד גם הוא פועל יוצא וכפשט ארמי אובד אבי לבן בקש לעקור את הכל:
לא איתחזי בסיהרא וזהו אובד שאובד סגולתו מלהשפיע במלכות:
ולא נטיל וכו' זוהי אבדה אחרת אובד בצדקו ולא נאמר בצדקתו כי תואר זה הוא שלה כשהי' מוכנת להזדווג כי מתמתקת בה' חסדים ואז היא לשון נקבה המקבלת. אבל צדק הוא לשון זכר והיינו שפועלת דין וזה ע"ד נער ונערה כידוע וז"ש דלא אשתכחת וכו'. פי' שאין בה הכנה לזווג: הוא אביד דלא שאיב מחידו. הוא ענין מיתוק הגבו' כראוי שהוא הוא עיקר כוונתו ית' להשפיע לתחתונים:
כל סטר שמאלא כל צד השמאל אפי' הבינה שהי' ראש השמאל גם נכללת בשם צדק ואולי שגם זה נרמז במלת בצדקו מפני שהיסוד עיקרו ממזל ונקה כמ"ש בכוונת קונה הכל והוא שרש בינה הנק' צדק עליון. וידוע דיסוד נטיל לשמאלא. ולפי שאז בינה ומלכות פועלות דין ביחד לפיכך נרמזו שתיהן במלת בצדקו: וחיייבין מאריכין בשלוה כי הבינה שהיא ג"ע העליון שבו נגנזים המעשים טובים לצדיקים. הלא עתה תשלם לרשעים שאר איזה זכות בעו"הז הה"ד ויש רשע וכו' דייק יתור מלת רש שהיה די שיאמר ורשע מאריך. אלא שאם אומר כך הוה אמינא ששניהם נמצאים יחד וכלומר שזה נמשך מזה שכשהצדיק אובד הרשע מאריך מחמת אבידת הצדיקי' לזה אמר שאינו כן אלא יש ויש ב' מציאות משונות ונמצאות בעצם דהיינו חולשת צד הקדושה ותגבורת צד הטומאה בעצם והיינו מאריך ברעתו ושואל מאי ברעתו דאי ר"ל בחטאו הו"לל ברשעתו:
בההוא סטר וכו' וירצה שאיזה זכות שיש לרשע מגדיל ומשפיע כח במדריגת אותה קליפה שנדבק בה בעונותיו באופן שמתהוות ב' רעות משונות שאין צדקת הצדיק מועילתו וזכות הרשע מהנה אותו להוסיף פשע ולהגדיל קליפה ב"מ שמתגדלת ומתפשטת כרצונו: בההוא סטר שהוא נוקבא דקליפה המנגדת למלכות הקדושה:
תו יש צדיק וכו' כללות הענין הוא שידוע שהצרעת באה על עון לה"ר ועכשו אומר שלא לבד תבוא על הדיבור. אלא גם על העדר הדיבור הטוב הוא התוכחה כי גדול כחה למתק הדינים בחזרת הרשעים בתשובה. ולכן עון זה פוגם בדעת ששם מיוחדים החו"ג וממילא הפגם במדת הצדיק כוון שנפגם מקורו הוא הדעת ואז המלכות בלי מיתוק ולא תקרא צדקה כי אם צדק. וזהו צדיק אובד בצדקו וזה כד חייבין סגיאו דאז מוכרחת התוכחה:
ודינא תלייא הוא כח הצדק כח דין לדון העולם אז צדיק אובד בצדקו לפי שהוא היה צדיק וגנז צדקו לו לבדו לא קיים תואר צדיק המצדיק לאחרים. והנה ידוע שכל מעשה האדם מושרשים ונרשמים במלכות הטובים והרעים. והפגמים בה ולזה מתקוממים הדינין והגבו' שבמ' נגד אותו צדיק שהיה גרמה להם בעון ואזי איהו אתפס בחובייהו שהעונות תופסים אותו ממש להפרע ממנו שהוא היה סבה להם וכל סבה קודמת. וגם כדי שישארו הרשעים בלי מגן ויתחזק הדין בהם. ואז הצדיק אובד בצדקו כי לו לבדו היה צדקו שלא היה מהנה אחרים ממנו:
וייצר בתרי יו"דין שהם נמשכים מחו"ג ושהם מים ואש אבל אחד מן היו"דין נקוד ונרגש והב' נסתר רמז שחפץ ה' שיצה"ר יהיה נכלל ביצ"הט ויכנע לו:
שם מלא הפשט הוא הוי"ה אל"הים חו"ג ועוד ירמוז הוי"ה דאל"פין מ"ה חסדים ומ"ם ה"א שהוא מילוי גי' אל"הים ור"ת מ"ה אלהי"ם "מים "אש:
את האדם וכו' א"ת סוד הנוקבא האד"ם סוד הזכר. א"נ אדם סודו כ"ו י"ט כידוע שהם ז"ון חו"ג: עפרא דארעא קדישא. הוא מ"ש בס' הגלגולים פ"ה כ"ה א' כי בעת שנברא אד"הר לא היה מעפר דבית המקדש התחתון הזה. אלא מעפרא דבי מקדשא דלעילא שה"ס ג' עולמות בי"ע בבחינת עלוי שלהם באותה שעה. וכל מה שתחת האצילות נק' עפר המקדש שה"ס מלכות דאצילות. ולכן חזר ואמר דמתמן אתברי כלו' אע"פי שהי' מקום גבוה ומעולה מ"מ משם נברא ולא מעפר עוה"ז של עתה. וז"של דף פ"ג ע"א אדם קדמאה לא ה"ל מהאי עלמא כלום:
והוא אתר דבי מקדשא ר"ל שגם בזמן הזה הוא מקום ב"ה מפני שארץ ישראל מושפעת מעולם היצירה ומקום ב"ה מושפע מעולם הבריא': מאינון חיין דלעילא הם א"וא כמ"ש בפ' משפטים דף צ"ד ע"בנשמת חיים. אינון י"ה דעלייהו אתמר כל הנשמה תהלל יה. יפ"ה עולה כ"ל והענין שאע"פי דקי"ל שהנשמה היא מבינ' אין הכונה מבינה לבד כי ב"מ זוהי בחינת הצרעת שחסר אור החכמ' כמ"של דף מ"ט ע"ב. אלא נשמה היא מאימא ואבא נכלל עמהוע"ד שאנו אומרים בסוד הצלם דאבא שסודו קס"א שנק' על שם אימא שמלבשת את אבא וכן הוא בנשמה והיינו כל הנשמה פי' בשלימות' והיינו י"ה. והבן כי אבא סודו שם ע"ב ואם תנקדנו בפ"תח שהוא ניקוד חכמה יעלה גי' קל"ב ושל אימא ס"ג ואם תנקדנו בצ"ירי שהוא נקודת אימא עולה רס"ג ועם קל"ב גי' נש"מה. וז"ש כאן נשמת חיים דלעילא כי החכמ' תהיה בעלי' ובינה אלהים חיים. אדם אתכליל וכו' זו מעלה שהית' באד"הר והוא נקרא בשם זיהרא עילא' והיא כללות נר"ן דאצילות שסתמו נק' חיה כי נר"ן הם בי"ע וחיה סוד אצילות בסדר יחנ"רן. ושם נפש כולל כל הג' בחי' דנר"ן דזיהרא וז"ש דאתכליל בנפשא קדישא מחיה עילאה. ה"ס אבא הנק' חיה עילאה כנז' בתוקונים. ומלכות נק' חיה תתאה. ועוד י"ל שנקרא נפש ע"ש דאפיקת ארעא היא מ' שהיא נפש אבל כתיב נפשי חיה למינה לרמוז לכל נר"ן וגם במאי דקי"ל אבא יסד ברתא יכון אומרו תוציא הארץ נפש חוה: