אר"י והא כתיב וכו' אי הכי דא קב"ה איתא באוצ"ח דרוש ארוך בסוד הנגעים ואכתוב בקיצור מה שצריך להבין מאמרנו בע"ה. ידוע ששם מ"ה הוא בזעיר ויש בו ג' אל"פין והוא א' בדעת שני בת"ת ג' ביסוד ובג' מקומות אלו אחיזת לאה ורחל דהיינו ללאה א' אחת שהוא אור א' היוצא אחורי הדעת לבנות' והשנים ב' אורות לרחל שמקומ' בת"ת ויסוד זעיר. אבל אין כח לאורות אלו לבנות ב' הנקבות כי אם בהיות כבר בזעיר מוחין מצד אבא. אבל אם אינם בו אז הוא סוד ג' נגעים שאת כנגד לאה וספחת ובהרת לעומת שני אורות של רחל דבת"ת וביסוד. (ומז"לן לפרש בזה דבר נחמד והוא שאין הספחת שם נגע פרטי כשאת ובהרת. אלא הוא לשון טפלה כמש"ה ספחני נא אל א' הכהונות והוא רומז לשני תולדות שיש א' לשאת וא' לבהרת וכדתנן מראות נגעים שתים שהן ד'. ולפי הסוד הוא נכון מאד שהרי גם לפעמים יש ללאה אחיז' באור שבת"ת כנודע מסוד ותגנוב רחל את התרפים אבל עיקרו סתם לרחל ולכן נתייחס אליה. אבל אין ספק ששנים הם הפגמים הגדולים דהיינו שאת או בהרת. מפני שג' בחי' ג' האל"פין הנז' הם א' בדעת ששם קבוץ כל ה' חסדים. ב' בת"ת שעד שם שני חסדים ושני שלישים מכוסים ומשם ולמטה ב' חסדים ושליש המגולים. והמקום הג' הוא כנגד א' אחרונה ביסוד ששם חוזרים להתקבץ הה' חסדים. ולכן ר"ת "שאת "ספחת "בהרת שס"ב. ה"פ ע"ב שהם החסדים עולים ש"ס וב' בחינותיהם א' בדעת וא' ביסוד. א"נ ב' יתיר' ירמוז לב' התולדות שאין הפגם בעצם בכללות כל החמש'. והנה בהרת עזה כש"לג גי' ג' אלף ושאת כצמר גי' ש"ל שהוא המילוי של ג' אל"פין כי להיות לאה עליונ' אין הפגם מגיע לעיקר כי אם למילוי). ואמנם כתוב עוד באוצ"ח וז"ל הנגעים אינם הטומא' עצמה רק בחי' דינא קשיא קדוש אשר ממנו יניקת החיצונים הטמאים. ואינו ניתקן אנא ע"י אהרן הכהן אבא עילא'. ואח"כ אמר וז"ל נגע הזה הוא קדוש' אלא שהוא דין והוא דוחה את רוח הטומאה אשר באדם או בבית המנוגע והגורם לנגע הזה הוא הצרעת שתרגומו סגירו כי סגירו דנהורא שהם מוחי זעיר מצד אבא שלא נגלו בזעיר הוא גרמת הצרעת שהוא אחיזת החיצונים וכו'. תו אמר לקמי' וז"ל והנה כאשר יש סגירו דנהורא עילאה שהם המוחין דמצד אבא. ואין שם מוחין אלא מצד אימא אז הוא נגע והוא מ"ש בזוהר שהוא כח דדינא קשיא דקדושה עילאה המגרשת את החיצונים והקליפות כנודע כי בחי' הבינ' דוחה את החיצונים בסוד התכלת. אלא שאין כח הזה בבינה רק בהיות' יחד עם החכמות אבל עתה שהיא לבדה בלתי חכמה אינו כך עכ"ל. והרי נראים דבריו סותרים זה את זה כי תחלה אמר שמשם יונקים החיצונים. ואח"כ אמר שדוחה את רוח הטומאה ונל"עד שתוכן הדברים הוא שיסורין אלו דצרעת הוכנו בעצם לעם ה' הנק' אדם. והכוונה בהם לעורר נפש החוטא שישוב בתשובה ואם הוא שב לה' ממהר וקורא את הכהן ששרשו מאבא. ואז יש כח בדין ההוא לדחות את החיצונים שכבר יש התעוררות להאיר אור אבא ולעשות תשובה. דתשיב ה' עילא' אל י': והבן ענין גדול שאין טומאת הצרעת ככל שאר טומאות שזו אין טומאתה נודעת ולא מטמאה עד שיבוא הכהן כנודע. וא"כ אין כח לחיצונים לינק או להאחז שם עד יבוא הכהן ואז כבר יש כח לדחותם. אבל אין ספק שאם בא הכהן וטמאו והוא לא שב אל ה' אז יתאחזו שם כל החיצונים. ואחרי הקדמנו זה נבוא לבאר המאמר לפי הנז' בע"ח ובתוספת ביאור קצת מן ההדיוט. ותחלה נדקדק מאי אולמי' דהאי קרא דוהובא אל הכהן שהקש' ממנו ר' יצחק מפסוק ובא אל הכהן שכבר הוזכר ונתבאר דדא הוא קב"ה ונ"ל לפי הפשט דאה"נ שגם בפ' ובא אל הכהן יקש' דהו"לל ויעלה אל הכהן. אלא הקשה מפסוק והובא שכתב בשאת הנז' אחרי הבהרת ובבהרת נאמר והובא אל אהרן הכהן וא"כ משמע דהכהן הלזה שנמשך אח"כ בשאת קאי אל הנז' בפ' לעיל. ותירץ לו רבי חזקיה שגם אם יפורש על הקב"ה יכון מפני שיצדק בו שם כהן משום דביה תלייא כל דכיותא וקדוש'. וחזר והקש' דמ"מ לא היה לכתוב לסתום כ"כ אלא הו"לל והועלה להעיר לב האדם על שינוי הענין. זהו לפי פשוטן של דברים. ולפי הסוד נראה דהוקש' לו פ' זה דוקא משום דכתיב בו שם אדם הרומז לזעיר. וא"כ אין לפרש כהן עליו. ותירץ לו דכהן זה הוא יסוד א"וא זה בתוך זה ששם שרש כל טהר' מצד אימא. וכל קדוש' מצד אבא. אז הקש' דא"כ ליכתוב והועלה שהוא לעליוני' שעל האדם. והשיב שהוא ענין הכנס' כמד"א והובא את בדיו בטבעות דעייל דא וכו'. וכתב על זה באוצ"ח וז"ל הוא ע"ד שביארנו בנתינת תרומה גדולה לכהן שהוא חזרת האור אל מקומו בזעיר. וכן הכוונ' כאן כי ע"י הראותו אל הכהן תחתון גורם למעלה שאותם האורות של החסדים דמצד אימא היוצאים לחוץ. ושאז שם נעשים בחוץ בחי' נגעים וע"י הראות' אל הכהן גורם למעלה שאותם האורות יחזרו למקומם בתוך זעיר ויתחברו עם שרשם שהוא היסוד דאימא שבתוך הזעיר אשר בתוכו שרש החסדים הנקרא כהן כנודע וז"ש דיכנסון ליה לכהנא דיעלון מלה קמיה. פי' שלא יצא האור לחוץ ויפסק ממקומו ועי"כ יתאחזו בו החיצונים אמנם יהיה מטי ולא מטי יוצא לחוץ וחוזר ונכנס ומתדבק במקורו כנז' ועי"כ לא יהיה כח אל החיצונים להתאחז בהם ולינק מהם בהיותם דבקים עם שרשם וזהו אומרו ג"כ והובא אל הכהן דא כהן דלתתא. פי' שהם החסדים שבתוך יסוד אימ' בהיותו למט' תוך זעיר עכ"ל. וממוצ' דבר למדנו שאין אחיז' לחיצוני' באותם אורות אלא בהיותם נפסקי' ממקומם. ואין זה ודאי קודם הראותו לכהן שעדין לא שורה כח הטומא' אלא אחר גזרת הכהן שאומר טמא. ואז כבר יש התחלה לתיקון האורות ע"י ראיתו בהארת עיניו כי כל ראייה היא מסוד אבא ולכן כהן הסומא או כהה בא' מעיניו אינו רואה נגעים אך עיקר התיקון הוא ע"י תשובה כנ"ל וזהו שהתנה כאן לדכיא לי': כד אהדר ביה ולפי האמור באוצ"ח שכתבתי צ"ל דיכנסון לי' לכהנא קאי אנגע צרעת שיכניסוהו לפנימיות במקום היסוד שהוא הכהן. ומ"ש ויעלין מלה קמי' ירצה שיחזרו את האור מן האחור לצד פנים. עכ"ל הרמ"ז: