הא כל גופא אשתכח ה"ס גופא דאריך שמתעלה ומתכסה מא"וא ולמטה: והלאה אשתלים שכן ההלל סודו להאיר במ' סוד אד"ני גי' הל"ל וז"ש אתעטרת סיהרא שאז היא שלימה ומולכת באדנות שלה בכח התלת דרגין שעליה יה"ו ולכן אנו אומרים מוריד הטל גי' יו"ד ה"א וא"ו ומכוונין לחבר יה"ו אל ה' אחרונה וזהו הט"ל ואז היא סוד הוי"ה שלימה העולה כ"ו ועם ט"ל הרי אדנות דכל יומא ויומא. ר"ל שאחר יום א' מתחילין ימי העומר שאז נמצאים המוחין מדי יום ביומו מדה אחת לכל יום ויום ימי דין שעדיין לא זכו ישראל ולכן לא נאמר הלל גמור עד חג השבועות:
ושלימו דחדוותא הוא יום שמחת תורה ואמר זה שלא תאמר שגם חג ח' עצרת הוא יום א' וא"כ גם שבועות יהיה כמוהו. לזה אמר ששמיני עצרת הוא מחובר עם ז' ימים של חג הסוכות שהוא יום השמחה ולכן היה גם הוא תשלומין למי שלא חג בכל ימי חג הסוכות כדתנן פ"ק דחגיגה מי שלא חג וכו':
בשבועות אמאי פי' והלא גם הוא לא יש לו תשלומין ז' ימים כשאר ב' מועדים ולמה יגרע. שהיה נראה שאדרבא בשבועות צריך שיהיו ז' ימים כי כל עצמו הוא מיוסד על השביעיות. ועוד שקדושתו נראה שהיתה יותר עצומה משאר המועדים. שהרי לא היה ולא יהיה יום מקודש יותר ממנו והיה ראוי שלפי התחיל רוב השפע והקדושה. ככה יתפשט אורו בימים הרבה וא"כ למה הוא יום א' לבד. מאי שנא הכא וכו'. כי בכמה מקומות נקר' גוי גדול גוי קדוש גוי צדיק שכולם תוארי שבח שנראה יותר גדולים:
אלא כיון וכו' ר"ל שכוונת דוד היתה להגדיל שבח ישראל בגדולה שהיא יסוד ושרש כל המעלות והיא האחדות העצום שיש בהם וזה לא מכח החומר של גופותם כי סוף סוף הגוף בעל כמות ויש פירוד עצמי בין גוף לגוף אבל שבחם הוא מצד רוחניות נשמותם המשורשות במקור היחוד המופלא והוא שבח נכון לאותו ענין שהיה ברצון דוד לבנות ב"ה לשכינתו ית' ולכן הזכיר שבחם זה להודיע שרק להם יכון להשרות אורו עליהם אפי' בעולם התחתון וז"ש גוי אחד בארץ כלו' שזוהר גדולה שלא יספיק פירוד הגשמי' להפרידם ולכן ראוי להדבק בהם מ"ט בגין דכל וכו' הוא הטעם ליחודם שנשמותיהם חצובות מתחת כסא הכבוד שהוא בת"ת זעיר מקום שמסתיים יסוד אימא ושם מאיר אורה ומתגל' יסוד אבא והוא ממש:אתר דאיקרי ישראל ת"ת שבת"ת ת"ת ישראל ושם חקוק' צורתו של ישראל אבינו כי שם מדתו כנודע ושם קשירו דעילא ותתא שהרי הוא לב האצילות ומרכזו וכל האצילות מתקשר שם כי כן ר"ת כל העשר ספי' כח"ב גג"ת נהי"ם גי' ישראל שהוא תל שהכל פונים אליו. ועוד דאתקשר וכו' ידוע כי ו' של שם הוי"ה הוא בת"ת וסגולת הוא לקשר כי סתמו ו' החיבור. ועוד דאתקשר ר"ל עוד יש לו קשר בעצמו כי מתקשר עם הדעת למעלה ועם היסוד למטה ו' גדולה וקטנה או ו' עיקרית ומילויה. ולא די שיתקשר מיניה וביה אלא מתקשר בכ"י כידוע שכתר מ' הוא מושרש בת"ת זה:
וע"ד איקרי כולא א' שהכל מיוחד בעצם אח"ד גי' וא"ו שה"ס הג' קשרים ו' דעת א' כתר רחל שסוד אחד זו הוא אהי"ה שהוא בא"ת ב"ש תצ"מץ גי' כת"ר. ו' דמילוי הוא ביסוד:
ובאתר דא אשתמודעא וכו' כי בת"ל מתגלה אור הפנימיות שבו כל אומנתנו: וקשירא שלימא כי שם מתקשרים החו"ג ונק' לב השמים. פי' אש ומים נעשו לב א' ביחוד:
ויחודא עילאה קדישא ששם סוד שם הוי"ה בסדר ישר י"ה ב' יסודות דא"וא. ו' הוא ת"ת. ה' שרש מ' ושם היתה נבואתו של מרע"ה גלויה לו שהוא שם הוי"ה הנז' בתורה:
וע"ד יומא דא וכו' כי משם ניתנה תורה מפי הגבורה יסוד בינה והחדש הג' סודו ת"ת. ונאמר ויחן שם ישראל ואמרו רז"ל ישראל סבא והיה ביום ששי שהוא ו' של שם והוא הששי כח"ב חג"ת ושם יסודות א"וא שהם יום הששי. וזהו קושורא דכולי שסתם יסוד נק' קשר. וכתיב עץ חיים וכו' ירצה שעוד יש יחוד מכח התורה שהיא עץ חיים ב' יסודות הנק' חיים כמ"ש כי היא חכמתכם ובינתכם:
אילנא הוא פי' אעפ"י שחיים ל' רבים מ"מ נק' אחד על שם האילן והוא יסוד אימא שבו גנוז יסוד אבא וסודו קס"א גי' עץ:
וע"ד בגין וכו' ר"ל ויתר על זה מפני ששני החיים מתקשרי באתר דא בת"ת הנז' שבו היחוד העלום:
ועץ חיים אחד פי' הכל יחד נקרא עץ חיים אחד דכולא ביה כי משם שרש כל החיים לכל הגוף וכמ"ש כי ממנו תוצאות חיים. שידוע שבלב מקור חיים לב' צדדין ימין ושמאל דכתיב בהו וכנפיהם פרודות שרק בקו האמצעי יש הייחוד העצמיי ושני השרשים מושרשים בו:
אז ירננו עצי היער: פתח בפ' זה ליתן טעם לפי הסוד למה נקרא חג השבועות בשם יום הבכורים והוא מאי דמסיק כל אינון אלני דמבכרי איבייהו וכו' ומפני שזה היה ביום מתן תורה. הקדים ואמר זכאה חולקהון וכו' וכוונתו על אותם שתורתם אומנותם ולומדים כל היום שאם היתה כוונתו על הלומדים לזמנים הו"לל כל יומא ויומא. וגם בלי ספק ירצה על העוסקים בפרד"ס כי היא עסק התורה בשלימות ומפרש בכללות מה טוב חלקם חדא דידעין וכו' כי הם בעלי סודו ויודעים סדרי השתלשלות וסגולת הזמנים בשרשם במדותיו ית' ורזי הזיוגים שבכל יום ובכל זמן. וזה נמצא להם כי הם ידעין אורחוי דקב"ה והם הולכים בדרכים שהוא הולך ובודאי ימצאוהו. משא"כ הבלתי עושים כך כמרז"ל מ"מ ישראל צועקים ואינם נענים שאינם יודעים להתפלל בשם המפורש. זאת ועוד ואתאחדן בשמיה. הוא שמו ית' של עומת ד' אותיותיו רצה ונתן לנו ד' מדרגות פרד"ס כנודע ואמר כל יומא. ירצה שגם בזמן שעוסקים בפשט או ברמז כי הם מחלקים היום לד' בחי' פרד"ס. מ"מ תמיד הם אחוזים בכל שמו בשלימות. וזה בכח כוונתם ליחדא שמיה בכל ד' הדרכים דפרד"ס ויובן במ"ש הרב שא"א להעמיד המוחין הפנימיים דזעיר אלא ג' שעות בכל תפלה אבל המניחים התפילין בכל יום מעמידים הרשימו של התפילין כל היום. ומינה שהעוסק בתורה כל היום מעמיד הרשימו בפנימיות רישא דזעיר. כי הלא התורה היא פנימיות העולמות. ועל בחי' הרשימו הלזה אמר שנאחזים בשמו כל היום:
ווי לאינון וכו' הם בעלי הקצה אחרון דלא אשתדלו באורייתא כלל:
לית לון חולקא וכו' שאין להם חלק לא בעיקר השם שהם המוחין דזעיר הפנימיים וגם לא אתאחדן ביה. כי אפי' בבחי' הרשימו אין להם אחיזה. ובזה ניחא חילוק שבין חולקא לאתאחדן. כי ודאי אחיזה הוא פחות מבחי' חולקא. כי חלק הוא קנין וחזקה בעצם הדבר:
לא בעלמא דין וכו' ירצה שאפי' בעוה"ב שאז יתוקנו העולמות לא היה להם חלק ולא אחיזה בפנימיות שה"ס התורה וישארו בחיצונית העולמות:
מאן דזכי בהאי עלמא וכו' הנה העוה"ז ה"ס המ' ועוה"ב ה"ס הבינה ומי שזוכה לתקן ולהמתיק הגבורה בעוה"ז שמעלה ניצוציו דבחי' ב"ן יזכה לבחי' ס"ג בעו"הב שאז יחזור שם ב"ן לבחי' הראשונה שה"ס שם ס"ג כמ קובל אצלנו שאז יתוקנו כל כחות הגבורה ומביא ראיה:
דהכי תנינן וכו' ידוע כי הגוף הוא מבחי' החיצונות ולכן גוברות עליו הגבור' הקשות שמהן באה המיתה מסוד ה"פ אלהי"ם השולטים על הנפש ועם כ"ה אותיותיהם גי' מית"ה. וגדול כח התורה למתק קושי אותן הגבור' ולהוריד כח וחיות אפי' על השפתים שהן גבור' קשות כידוע מסוד בו"מף גי' ב"פ די"ן:
ת"ח עד השתא וכו' הרי זו ראיה גדולה למעלת התורה למתק הגבור' ולהוריד החיים לעולם שהרי בתחלה התחילו ישראל להתעסק בגבור' שהוא העומר עד בא קבלת התורה שאז הושפעו החסדים בסוד לחם חטה: אבל השתא מפסח ועד יום הבכורים:
אקריבו תבואת הארץ וס"ל כתנא דמתני' דסבר חטה מין אילן הוא כמ"ש בפ"ק דר"ה בעצרת על פירות האילן. אבל השעורה היא ודאי תבואת הארץ והיינו סוד הגבור' שהן כפולות כנודע ובסוד קס"ת הסופר שעולה ב"פ פ"ר וי' כולליהם שביסוד הרי שע"ר וכשנשפעות במ' שהיא ה' אחרונה הרי שער"ה: ואתעסקו ביה היינו ספירת העומר:
ואתקשרו בההוא קשירא ה"ס יסוד ומ' כי כל קשר הוא בחינת יסוד שהוא הקושר והמייחד:
ואע"ג דדינא אשתכח וכו' אומר כן מפני שבליל פסח ירדו כל המוחין עליונים וגם כי אח"כ חזרו ונתעלו מ"מ אי אפשר שלא נשאר רושם אותו האור ולכן הוא דינא בשלמא. א"נ מפני שכמו שיורדות הגבו' במ' ג"כ מיד חוזרים המוחין והחסדים להתחיל לירד בזעיר. ואינו בבחינת ר"ה שהזעיר ישן והדינין תקיפין וזהו דינא בעלמא. ס"א דעלמא אתנהגא ביה. ירצה שה"ס דינא רפיא דיני המ' שהעולם מתנהג בו:
ואקריבו שעורים בא ליתן טעם למה התחילו בגבו' שהם השעורים ולא בלחם שה"ס החסדים. והשיב בגין דאיהו קדמאה וכמ"ש בפ' ויחי דף רפ"ו ע"ב על פ' ראשית תבואתה תבואת ה' כתיב ולכן בה אחידו קדמאה בסוד ה' אחרונה מלמטה למעלה. וגם ידוע שהגבורה קדמו לחסדים והוא רמוז באומרו ומן קדמאה מתקרבא וכו' מלבד פשוטו של טעם. אנא יהבית וכו' זהו טעם אחר להקרבת שעורים והוא להורות טהרתם במצרים ושנדבקו בסוטה שנמצאת טהורה דכתיב בה ונקתה ונזרעה זרע דהיינו ביסום גבירותיה שהוא הוא בחינת הזיווג. ודיגמתה היה לישראל כי זכו לשפע המן המישפע ממזל נוצר אל הזעיר והוא משפיעו לכנסת ישראל ומשם נהנו ישראל. והוינו דמסיק בתוספתא דשייכא להאי טעמא אמר ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר שרומז לנוקבא. והוא פסוק שנראה מיותר ולכן אמר שהוא אזהרותא לנשי עלמא. ור"ש לטעמיה דאמר בפ"ג דסוטה אין הזכות תולה במי המרים וזהו ענין אזהרה שלא תבטח שים אשה על איזה זכות שיש לה. כי תדע שבודאי קמח שעורים זמינת לקרבא:
וממלא חדא וכו' ר"ל מיתור התראה זו יובן שהכוונה בו להזהירה שבודאי תלקה מיד ולא יאריך לה ה' בשביל כמה זכיות וז"ש זאת תורת הקנאת כלו' בלי ספק מדה"ד תפגע בה. זכאה חולקהון דישראל. הכוונה לאפוקי מהמקלל כמ"ש לקמן דף ק"ו ע"א. והענין שדווקא הנוקבא הטמאה בוגדת בבעלה כמש"ה יתפרדו כל פועלי און שה"ס זיוגם שכן הזיוג בקדושה נקרא ראשית אוני אבל בחיצונים פועלי און דסיים בפרודא וטעם שהם מסיימי בפירודא כי הם מצד קושי הדינים ואי אפשר בהם לשום מיתוק. משא"כ בנוקבא הקדושה שגבורותיה רפ?ת והיא מקבלתן ממנו לכן גם שתרד למטה בקליפות. קדושתה קיימת ותמיד היא משתוקקת לבעלה להתבסם בזיווגא. ולכן כ"י תווהא וכו' וגם בזה מובן יתור יתר הפסוק ופי' שהוא תמיהת כ"י המתמהת איך אפשר שבת ישראל האחוזה בקדושה תשטה תחת אישה בג"כ דינא דהאי אתתא מאתרהא. ירצה ממקום שלה שבו היא נאחזת והוא כ"י כמ"ש.