כד אסתלק וכו' יש לדקדק שכבר אמר זה למעלה. ותו לעיל קארי ליה שופר עילאה והכא קארי ליה שופר גדול. ותו דלעיל אמר ולא נהיר וכאן אמר ולא ינקא. ותו לעיל אמר דינין אתערו וכרסוון וכו' וכאן אמר כדין יצחק אתתקף ונ"ל לתרץ הכל בהקדים מ"ש בס"הכ שתקיעות דמיושב הם בתבונה. ושל מעומד בבינה. ועוד אמר שם ששופר סתם הוא בתבונה שופר גדול בבינה. ולפ"ז ינעם מאמרנו כי בתחלה מדבר על תקיעות דמיושב וכאן מדבר על דמעומד שהן בבינה. ולא יקשה לך אומרו אסתלק בכאן אחר שכבר עלה לתבונה. כי כן הדרך שכל עוד שמתעלה הזעיר למדרגה יותר עליונה חוזר לקטנות להתכונן בתיקון נכון לאותה מדרגה והוא הוא הסתלקות השני האמור כאן. ולכן אמר דלא ינקא לבנין ומובן במ"ש בכוונת פסח שפרצוף תבונה ה"ס נה"י דאימא וחג"ת דידה ה"ס הגדלות הב' הנקרא בינה שהוא שופר גדול הנז' ועל בחי' זו מתבאר שם פסוק שדים נכונו. ולעומת כן אמר כאן ולא ינקא:
כדין יצחק אתתקף הטעם הוא שבתקיעות דמעומד עלו לאימא עילאה שהוא מלבשת גבורה דאריך וגם היא תחות דיקנא דאריך שהוא ממוחא סתימאה דאתתקן מגבורה דעתיק ושם שם שורש הגבורות. וכנגד גבורה דאריך אמר אתתקף וכנגד גבו' דדיקנא אמר ואתתקן שכן שם הדינים נתקני' בסוד מכילן דרחמי:
וכד אתער האי שופר וכו' מכאן דייק בס"הכ דף ק"ל ע"ב שנכון להתוודות בלחש בזמן שתוקעים תקיעות דמיושב והטעם שאז השטן מעורבב ודברי וידוי של האדם עולים למעלה ע"י השופר ולא יש קטרוג עליו וכן היא בהדיא בפ' פנחס דף רל"א ע"א ע"ש וז"ש וכד אתער האי שופר שהוא יסוד אימא ששם סוד התשובה. שהנה בזמן הדורמיטא אז מתעלה פנימיות זעיר ובאין לו מוחין יותר עליונים דהיינו מא"וא עילאין כמ"ש בס"הכ. ולכן אמר האי שופר דקאי אמאי דסליק מניה שהוא שופר גדול:
ואע"ג שזה הענין נמשך בכל זמן הדורמיטא מ"מ יצדק לומר שהעיקר הוא בשעה הראויה לתקיעה שהיא ברגע הנץ החמה וכמנהגם של חסידי צפת תו"בב שאז מכוונים לתקוע ואז מתעורר זעיר פי' מתחיל התעוררות מוחיו לבוא בחדוש אורם המופלא. ובהצטרף לזה שבני אדם מכוונים להרהר תשובה בלבם אז מתעצם הכח למעלה לחדש המוחין דזעיר ואז בעיין לנגדא וכו' היינו התקיעה הראשונה שהוא קול משוך וארוך ופשוט ובה נכוין להוריד למטה על רישא דזעיר ב' מוחין שהם בינה וגבורה ומתחברים אל ב' מוחין חכמה וחסד שהם נשארו מקיפין על ראשו וכדבסמוך:
וההוא קלא היוצא מפינו בשופר סליק לעילא פי' למעלה מראשו של זעיר:
ואתער שופרא אחרא ה"ס יסוד תבונה שהוא המשפיע אליו את מוחיו ממותקים וז"ש ואתער רחמי. א"נ והוא יותר מכוון כי בכח התקיעה הראשונה אז החכמה והחסד מעלים מ"ן לא"וא עילאין בסוד תקיעה תק"ע י"ה וזהו ממש ואתער רחמין שחכמה וחסד שהם בעלי רחמים מתעוררים ועולים במ"ן לעורר רחמי א"וא: ואסתלק דינא פי' שאז מתעלה אימא מן הנוק' שכל עוד שהזעיר בשינה אימא משפעת בנוקבא דינים תקיפים שלא ע"י בעלה אבל כשמתעוררים הרחמים אז מסתלק הדין וגם ירמוז למה שאנו מכוונים בת"קע לשני מנצפ"ך הנולדים מא"וא לתיקון הנוקבא. ולפי שאלו מתוקים אמר ואסתלק דינא:
ובעינן לאחזאה וכו' זה סוד אחר שאנו מכוונים לכפות הדין בשרשו עצמו דהיינו בדיקנא שסידה מיסוד ח"ס הנתקנת מגבורה דעתיק כנודע ולכן הדיקנא היא דינים מתיקים בסוד מדות של רחמים וכל מדה היא דין. וע"י הכוונה הוא בתיקון ואמת שהוא בחי' יסוד של חכמה סתימאה בפנימיותה שתיקון זה הוא הז' ולכן ז"פ ס"ג גי' אמ"ת. ולכן נכוין בצורת השופר שהוא קצר בצד שתוקעין בו ורחב בצד האחר והם סוד ב' תיקונים. א' שהוא אל. והששי שהוא ורב חסד וכנז' בסוד פ' מן המצר קראתי יה וז"ש ובעינן לאחזאה עובדא בשופר שמעשהו של השופר עצמו מורה עליו והיינו לאחזאה ולאתערא שופר אחרא. הוא הדיקנא שכולה צנורות ובפרט תיקון ואמת שהוא בחי' יסוד חכמה סתימאה. שלהיותה בחינת נוקבא אל כתרא עילאה. ה"ס שופר ממש:
ולאפקא בהאי שופר אינון קלי: הם ז' קולות הנודעים שהם ז' הבלים מילוי דס"ג היוצאים מתיקון ואמת שהם סוד ק"ל ק"ל לז"ון וכמ"ש בס"הכ. ולכן אמר בהאי שופר הוא דסמוך. לאחזאה דכל אינון קלין וכו' נלע"ד שבא ליישב שהרי אמרנו דעובדא דשופר מורה על ו' תיקונים מאל עד ורב חסד ולפ"ז יקשה שעיקר הכוונה היא בתיקון ואמת וא"כ מהו המורה על זה והתירוץ הוא כמ"ש בסה"כ וז"ל כשהאדם תוקע אז מתאדמים פניו והוא רמז אל מקורות הקולות האלו שהם ז' הבלים של ז' שמות ס"ג דכתרין תפוחים דעתיקא וכו' וז"ש לאחזאה היינו בהוראת הפנים האדומים דכל אינון קלין דלעילא כולהו כלילן ששם הוא המקור שלהם ואמר שופר עילאה ירמוז סוד נעלם והוא ששם כתרין תפוחין שהם סוד יסוד ח"ס כאמור. שם יסוד נוקבא דעתיק והיינו ב' תפוחין בסוד שפולי מעים ולפי שיסוד זה יורד עד החזה של אריך כנז' בשער אריך שהוא דוגמת יסוד אימא היורד לחזה דזעיר. אבל כשהוא למעלה אז הוא בסוד ב' תפוחין לכן קראו שופר עילאה והבן. ובהני קלין יהבין וכו'. ר"ל שבכח כוונה זו שהיא קודם התקיעה ממשיכין ישראל כח לחכמה וחסד שהם למטה להעלות מ"ן שאז יורדים אותם הקולות המקורייות עד אימא עילאה וז"ש ואתער שופר גדול לעילא. שאחר שיורדים קולות המקורייות אל פנימיות גרון אימא כי גרון גי' ז"פ הב"ל ואז היא תוקעת בפיה ומוציאה ז' הבלים שהם סוד מוחי ז"ון ועוברים דרך ז' תחתונות שלה שגם שם ז' שמות ס"ג כנודע:
וע"ד בעינן לזמנא שופר כי בההזמנה עודו ביד התוקע הוא שצריך לכוין בצורת השופר בקצר ורחב ולכוונה ביה:
דביה כלילן קלי פי' כל זה קודם שיתחיל לתקוע ואחר הברכה דווקא:
ובגין לאתערא אחרא ר"ל שבסוד תקיעתו כאשר יתקע אז יתעורר השופר אחר הוא של בינה:
ולסדרא קלין בשופר יכוין שהקולות ירדו בסידורם כאשר מתחיל לפרט הסדר ואמר סדרא קדמאה וכו'. בר"מ תב בתיובתא שרי גרמיה בתעניתא עד דאתי יו"הך וכו' בס' ח"י דף קנ"ג ז"ל רבים מהבאים בסוד ה' סמכו עצמם שלא להתענות בימ"ת. ואמרו שהתיקון היפה לימים אלה הוא באכילה בסוד מ"ש הרב ז"ל על כל האוכל ושותה בט' כאלו התענה ט' וי' וז"ל צריכים ביום ההוא להרבות באכילה ובשתיה מרובה. משא"כ בשאר הימים לפי שבכל יום ויום מי"ת אינו ניתקן רק מדרגה א' ועתה ביום הט' אנו צריכים לתקן גם הבחינה הנוגעת ביום הי' שהם יסוד ומ' כי הם מחוברים תמיד ואין להפרידם ונקרא מדרגה א' ונמצא כי ביום הט' מתקן מדריגתו ומדריגת יום הי' וכולם בסוד אכילה חיצוניות. ולכן צריכין לאכול כפי ערך ב' ימים. כי אם לא יעשה כן צריך יום הי' לתקן מדריגת יסוד בסוד אכילה חיצונית ולא תיכל לעלית לאכילה פנימית הרי נמצא כי אכילה בט' גורמת להתענות ביו"הך ליקח מאכילה פנימית ולפיכך האוכל בט' כאלו התענה גם ביו"הך דאילולי אכילה בט' לא היה מתענה בי' עכ"ל ומדברים אלו מסתייעים רבים מבאים בסוד ה' שלא להתענות בי"ת דצריך לתקן מדריגה אחת בסיד חיצוניות יום יום ע"י אכילה ושתיה:
ואני אומר כי לא יתכנו דבריהם שהרי בזוהר בפ' אמור אמרו תב בתיובתא שרי גרמיה בתעניתא עד דאתי יו"הך וכו' וכן אמרו במדרש שתענית ימ"ת מיותר להם שליש אכן המה לא ירדו להבין ולהשכיל גומרן של דברים כי שם ביאר הרב הענין כי יסוד ומ' דניקבא עדיין לא היה להם מציאות. וביום ט' יצאו יסוד ומ' ואנו צריכים להשלים הכלי שלהם כדי שתקבל הפנימיות למחר. שאם לא יגמר בחי' הכלי שלה בשלימות איך תוכל לקבל הפנימיות ולכן אנו אוכלים בט' להשלים יסוד ומ' שלה בחי' הכלי ולכן מעלין עליו כאלו התענה. כי מן האכילה נמשך אליה אח"כ אור העינוי דהיינו הקו"ל כנודע. וגם אז בט' היא מקבלת מאימא ב' בחי' החסדים דאימא דיסוד ודמ' עכ"ל. הנה מבואר שמה שמצוה לאכול ולשתות הוא דווקא בע"יכ שאז בט' עוד אחרת היתה שמה כי היא מתחלת לקבל החסדים משא"כ בשאר הימים:
ומצאתי כתוב מכ"י הקודש מהר"חו ז"ל בגליון הזוהר שם בפ' אמור דף ק' על דברי ר"מ שאמר שרי גרמיה בתעניתא עד דאתי יו"הך. כתוב שם וז"ל מצוה להתענות בי' ימים אלו שהם דרגין דתשובה עילאה עה"ב ואין הציווי רק מאכילה ושתיה ביום ולא בלילה. והסוד עה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה. וביו"הך מתגלה אור הבינה לגמרי ולכן אפילו בלילה מתענים ואנו אומרים בשכ"מלו כי לילה כיום יאיר עכ"ל. ומכאן סמכו חכמי אשכנז שכתבו שלא להשלים תעניות אלו ולאכול מב"עי וגם שלא לעשות הפסקה מב"עי להתענות לילה ויום. ונמצא כתוב בשם הרב ז"ל. מי שחוזר בתשובה גמורה ומתענה בי"ת מתכפרים לו כל עונותיו. דרך משל יום א' בשבת מכפרים כל מה שחטא בכל ימות השנה בא' בשבת וכן ע"י תענית יום ב' מכפרים על כל יום ב' בשבת וכן עד"ז כולם: