רוחא קדישא דכליל בג' הוא הפנימיות שכל אחד מתלבש בחבירו ועילא מכולא נשמה פי' שכל תחתון מלביש לו"ק של חבירו העליון ונמצא כח"ב של הנשמה הם עליונים. דאיהו חילא עילאה וכו' כי היא כח השכל והיא מושפעת מחו"ב הכלולים בבריא' והוא לבד' ניתנה לישראל כי שם אין התגברות הרע על הטוב כביציר' ועשיי' ואדרבה שם הטוב הוא מרובה על הרע:
ההיא נשמתא וכו' כאן רומז למ"ש הרב חילוק עבירות הכעס משאר עבירות כי שאר עבירות אינן עוקרות הנפש רק פוגמות אות' ובתיקון מקביל צאות' עביר' יוסר ממנה הפגם ההוא. משא"כ בעון הכעס. וז"ש מסאיב לה פגם א' ונפיק מפולחנא דמארי' ויכול לשוב וליטהר:
בגין דתלת חילין וכו' נותן טעם כולל למ"ש ולמ"ש אח"כ שהרי אמר שהאדם מטמא נשמתו שנרא' דבר זר איך תשלוט הטומאה בעצם כ"כ רוחני ועליון שחוצב מכסא הכבוד היא בריאה לכן אמר כי טעם התייחסות טומאה לנשמ' כי מפני שנר"ן משתתפים יחד והיו לאחדים וכעין הפרצופי' העליונים שאע"פי שהם חלוקים במהותם כולם נקרא פרצוף א' מפני התלבשותם זה בזה וע"כ כיון שנפגמ' הנפש שהיא מהעשיי' ששם הרע מרובה על הטוב מזה מגיע הפגם עד נר"ן ע"ד הולך את חכמים וכו' ומינה דכיון שהנשמ' היא שלימה. ממנה יושפע אור לנ"ר שמשתתפים עמה ולהפך סיפא דקרא. ורועה כסילים ירוע:
ואי חזינן להאי ב"ן וכו' אחר שהקדים שבסתם עבירות מטמא' הנשמ' חזר לענין הכעס ודורש פ' חדלו לכם מן האדם שמדבר על הכעסן שאף על פי שהוא מופלג בחכמה ושראוי להקרא אדם נתחייב להתרחק ממנו. ונמשך ואמר שאם נראה אדם באלו הג' נר"ן שזה יודע ויתגלה בהיותו חכם גדול כאמור.
אבל עד לא קיימא בקיומי' פי' שאינו מוחזק לנו בחזקתו לדעת מה טיבו עד שיקרה לו מקר' לכעוס ובאותו זמן נדע אם יש מעצור לרוחו:
אי ההיא נשמתא וכו' שאין הכעס שולט בו בעצם ואין דעתו משתנ' ודייק לשבר כלים שבורים וכיוצא זה מעולם לא יעקור נשמתו מקדושת' כדי שיכנס בתוכו אל זר שהוא תחת כל ק"ך צירופי אלהים הקדושים למקום אלהים אחרים. וידוע כי ק"ך צירופי אלהים מתחילים מזעיר דבריאה ומסתיימים במ' דעשיי'. וזה בכעסו פוגם בכולם דהיינו בנ"רן שלו. וידוע מדרוש ג' עלמין שבשם אלהים נמשכים מבי"ע ג' אל ולכן אחר ק"ך אלהי' שמתחילי' אלילי' יש ג' אל אל זר אל אחר אל נכר ולכן אמר לקמן שאסור לפנות אליו כאיסור הפנייה לאלילים והוא טורף נפשו שטורפ' וממיתה ועושה אותה טרפה:
דא איהו עבדא דמארי' כמר"זל כל הכועס אפי' שכינה בינה עליונה אינה חשוב' כנגדו והענין שהכועס פוגם באהי"ה העולה כע"ס. ולעומתו גבר שלים בסוד מוח החכמה שהוא שלימות המוחין ונקרא אדם גדול חכמה כח מ"ה. אדם סודו ג"פ י"ה בסוד ג' מוחין מאירי' בחכמה יפ"ה נ' וג"פ נ' כע"ס ולפי שהוא שלימות המוחין אז"ל כל הכועס אם הוא חכם חכמתו מסתלקת:
ופסוק חדלו לכם מן האדם נ"ל כמ"ש הרב שהנשמ' החוזרת בשחרית אינה מתיישבת במקומה אלא עד אחר התפללו וזש"ה אשר נשמה באפו שעדיין היא באפו והטעם כי הרשימו של אור המוחין שנסתלקו בלילה ואין חוזרים להאיר ממש אלא עד שיתפלל ואור מועט שמאירים קודם תפלה במה נחשב הוא לכלום לערך מה שאחר התפילה. עוד פירש לעיל ואנא אוקימנא ענין זה דהמשכים לפתח חבירו בפ' מברך רעהו ומפר' לקמן דלאו איהו אסור עד דמברך ליה ברזא דקול גדול דאיהו עיקרא דשמא קדישא. וקול גדול הוא יסוד אימא שבדעת זעיר הנקרא מלכא דשלמא דילי' והיינו עיקרא דשמא קדישא כי בקו אמצעי הוא עיקר השפע. ולכן אסור להמשיך שלום לחבירו קודם שימשך לעליונים על ידי התפלה. ואע"ג דכולא שפיר וכל הפירושים אמת. עיקר פ' חדלו לכם וכו' הוא על המתכעס שעוקר נשמה שבאפו וכמ"ש: