שכינתא עלייהו ה"ס מלכות החופפת עליהם:
לבתר מה כתיב ונסע וכו' מז"לן שיובן בהקדים מ"ש בל"ת בפ' תרומה שהמשכן היה בסוד רחל שאז היתה אחור באחור כנגד תנה"י דזעיר ולכן היה במדבר ומשכן ב"פ אלהים בריבוע ב"פ ה"ר ע"ש. ועוד נציע מ"ש לעיל דף קי"ח שד' הדגלים היו בסוד תנ"הי שכנגדם החב"ד דנוקבא שהם בסוד תרין רישין דילה וכנז' בכוונת ב' ימים של ר"ה. והנה אז היתה רחל בסוד אהל עראי אהל גי' ל"ו בסוד שם ב"ן כנודע. מועד גי' ק"ך צרופי אל"הים המתחלקים בת"נהי ל' לכל א' כמ"ש בס' א"י בסוד שם בו"כו העולה ד"ל שהוא ד' פעמים ל'. וגם אהל מועד גי' אלהי"ם עם נקודותיו ולכך נק' מחנה הלוים. כי ידוע שלוים מן הגבור' לוים גי' אלהי"ם. לכן לבתר מה כתיב דגל וכו'. ומובן במ"ש באוצ"ח שער ארון וכפורת שבחי' אפרים היא בסוד הארה היוצאת דרך צדדי דופני העטרה דיסוד זעיר שהוא כולל ה' חסדים וה' גבורות והיינו אפ"ר מ"י. יאפ"ר גבור. מנצ"פך. מ"י ה' חסדים בכללות עשר גי' כ"ל. ונמצא שבחי' אפרים היא הארת גבורות ממותקות הניתנות מיסוד לדעת רחל. וגם תיבות אפרים מורה פריה ורביה כי זהו עצם הזווג ביסוד הגבורי כנז׳ בפ' ויחי דף רי״ו ע״א מטרוניתא אתדבקת ביה לאתבסמ' ולזה נק' דינא רפיא. ומכאן סוד שם רפ"אל שהוא במערב וגם רפא"ל ע"ה גי' מע"רב ששם מתערבים חו"ג. ולכן שכינה שרוייה במערב כי שם כל השקה:
וכ"ש ששם בעטרה הוא שרש רחל כידוע מד' ראשי שנים, וע"כ צוה ה' שבנסוע המשכן מיד יסמך לו דגל אפרים. שאליו תשוקת השכינה, ולראיה הביא פסוק ויברכם וכו' בך יברך וכו' וישם וכו'. השכיל להתחיל מראש הפסוק כי ממנו דייוק נכון להורות מעלת אפרים שהרי התחיל בלשון רבים ויברכם ונמשך בלשון יחיד בך. ובזה נדע שאפרים עיקר. וא"ת דילמא מנשה הוא העיקר. לזה מביא סוף הפ' וישם את אפרים לפני מנשה. וכיון שהוא הראשון עליו קאי לשון היחוד כמו ותדבר מרים ואהרן וזולתם. וטעם הקדמת אפרים הצעיר למנשה הוא כי מנשה סודו בנקב היסוד אלא שחציו מים וחציו זרע כנז' בסוד התחלק מטה מנשה לב' חלקים והוא בל"ת בפ' מטות אבל אפרים הוא סוד הארת האורות הבוקעות להאיר לנוק' והיינו בסוד הפריעה שמתגלת העטרה:
ולכן יש כח באורות לבקוע ואל זה כיון יב"ע שכתב יברכון ית' ינוקא ביומא דמהולתא מפני שאז מסירין עור הערלה המונע. ואז מאיר יסוד אבא יש"ס. שגם עטרת יסוד תגלה בתוך של ישראל נער. ולזה שואל מאי קמ"לן ר"ל מאי משמע. פי' מאיזה מקום מודיענו דהאי ישראל הוא ישראל לעילא ולא לתתא כדמשמע מפשטיה דקרא. לזה אמר דא"כ הו"לל יתברך או יבורך כמ"ש ונברכו בך. ואי הוה אמר יתברך הו"לל ישימני אלהים כאפרים. אלא ודאי מדכתיב יברך שהוא יוצא ר"ל ישראל קדישא וכו'. ומאי דכתיב בתריה לאמר ישימך וכו'. ה"פ מאחר שישראל קדישא לא יברך אלא בך. מזה ישאר חק בישראל למטה לומר ישימך אלהים וכו' ששניהם ביסוד אלא דאפרים עדיף. ושמא גרים כי לכן מביא פ' אני אל שדי פרה ורבה. שהיא בהכנסת העטרה. כי בלתי בחי' זו א"א לפרות ולרבות. ובחי' מנשה היא משונה. אבל מ"מ עיקר מקום אחיזתו מוכרח לפריה ורביה ולכן הזכירו גם הוא והנה ידוע שהו"יה דת"ת או דיסוד היא בנקודת חו"לם או שו"רק והיא גי' ס"ו כנקודת שם אפרים. והוא בסוד הידוע אצלנו כל הנפש הבאה ליעקב ששים ושש. דגם ה"פ ס"ו גי' אפרי"ם בסוד ה' חסדים וה' גבור'. אוליפנא דחמא עמיה שכינתא זה ענין אחר לקיים מ"ש בתחלה. אבל הוא בדרך אחר כי עד עכשו דריש קרא וסבר שרוח ה' דבר ביעקב ומלתו על לשונו ואולם מה שלמד מרבותיו הוא שראה בעיניו שהשכינה עמו ואז אמר בך יברך:
ועל זה הקשה ואמר והיאך חמא והכתיב וכו': והר"מק ז"ל תמה ואמר וכי שכינה בעיני בשר היא נראית והרי שכינה בעיני השכל היא נראית. ותירץ דכיון שאמרו שראה עמו שכינה ולא אמרו שאמר כך במראה הנבואה. משמע שכיוונו לומר שהוא אמר מעצמו בך יברך מפני שראה סי' טהרה ציצותא דנהורא על רישיה או קירון פנים והקב"ה הסכים עמו. זהו תמצית דבריו. ונל"עד שהענין מובן במ"ש בפ' תולדות דף קמ"ב ע"א דהתם מדמ' כבדות עיני יעקב. בקצת לכהיית עיני יצחק. שר"ל ששלט בהם כח הגבורות ע"ש. וא"כ אין לומר שראה בכח נבואה שהרי עיקרה של הנבואה הוא מכח הארת החסדים שבנ"ה דזעיר. וכיון דכתיב ביעקב כבדו מזוקן ופי' לה בפ' תולדות מזקן דיצחק ע"ש א"כ אי אפשר לומר שנפקחו עיני שכלו לראות בנבואה. אלא איזה דבר ממשיי הרגיש ובו ידע: