בתולת ישראל: כנז"ל כי סופה כעין תחלתה דהיינו קודם תיקונה היא ממש בתולה שאין לה שום תיקון אל יסודה. וכן בחרבן היא נקודה וכעין סלע אטום וסתום:
וכי עלה וכו' והלא בכל המדות היה הקלקול והפגם:
דכולא אתבר בגינה שכל אורות השפע מושפעות מלמעלה כדי להשפיע בה ולגדל כל תיקונה. ולכן כשהיא מתמעטת בעו"הר ויורדת עד בריאה בבחי' נקודה. אז אתבר ימינא אבתרה הוא התפשטות של האור של חסד הראשון שחוזר אח"כ להיות חכמה דזעיר בזמן גדלותו והוא המעלה אותה מעט ובסוד והוכן בחסד כסא. כמ"ש בסה"כ והוא המקרב לה גבי גופא עד שחוזרת פנים בפנים וימינו תחבקנה. ואח"כ בזווג החסד יורד ליסוד דאתגלייא בפום אמה:
גופא אתחשך הוא הזעיר דאתמר עליה משחת מאיש מראהו כמ"ש בסה"כ ודא הוא רזא מובן במ"ש בסה"כ שבהיות המלכות בבריאה אנו מכוונים בכריעה הראשונה להוריד י' לגבי ה' שהיא אור הת"ת היורד מסיום היסוד אל ה' שבבריאה להעלות אותה וז"ש רזא שסודו יסוד. הושיעה ימינך. החזק אותה להתפשט. וענני בעת ירידתו. כד נפקו ישראל ממצרים וכו'. מובן במ"ש באוצ"ח דרוש דור המדבר. שאז היה הזווג בסוד יעקב וזוגתו לאה שבחינתה מיסוד אבא המאיר בזעיר שה"ס אור השמש ועל זה אמר דנהיר שמשא ולא סיהרא. כי באותו הזמן היתה רחל באחורי זעיר והזווג היה בסוד יעקב ולאה ששניהם מאור אבא וזהו וזרח השמש. ואל מקומו שואף. הסמיכו אל וזרח לרמוז מ"ש באוצ"ח שאע"פ שזווג אותו זמן היה בסוד דור המדבר מ"מ בשבתות וי"ט היה זווג לרחל ולכן הסמיך ואל מקומו שואף אל וזרח לרמוז שאפי' בזמן זריחת השמש שה"ס דור דעה גם אז היה שואף למקומו להאיר לירח:
ועוד מדייק שתחלת הפ' מדבר בלשון עבר וסופו לשון הווה ולזה אמר הא כתיב ובא וכו' כלו' טעם שינוי זה הוא משום שקדם לומר ובא השמש שה"ס התעלמות כל אותו הדור שנתעלם אור יסוד אבא שהיה בוקע חלוני רקיע בסוד יעק"ב יב"קע ונתעלה אל הדעת בהעלמו תוך יסוד אימא שהוא מקומו ממש ובסוד מ"ו ק"ס מילוי קס"א כידוע. וכל זה בגין לאנהרא לסיהרא היא רחל שע"כ נאמר ה' בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא. הה"ד שואף זורח הוא שם דאע"ג וכו'. פי' אע"פי שאינו יוצא מנרתיקו ושואף ונסתר במקומו מ"מ זורח הוא שם ודאי וכו'. ירצה שמאיר שם בתוך יסוד אימא כדי לבנות פרצוף רחל ולהיות שזוהי תכלית כוונת המאציל על תיקון רחל ושזהו הסדר ההווה תמיד הכל לפי הזמנים. ושגם בזמן דור המדבר היה זמן לתיקונה. לכן שני קרא לדבר תחלה בלשון עבר משום דכבר עבר בזמן ביאת הארץ אבל בשל רחל דיבר בלשון הווה כי היה הווה ויהיה. דהא לא אנהיר סיהרא וכו' ה"ס הידוע אצלנו שאין רחל נבנית כי אם במקום גילוי. יסוד המאיר בקו האמצעי:
ודא הוא רזא וכו' כי לפי הפשט יקשה אומרו הנך שוכב וקם וכו'. שלא היה כן שהרי כל ימי יהושע והזקנים לא חטאו ישראל. ומפ' זה משמע שתכף לשכיבת משה יקום העם וזנה. עד שלכן פי' רז"ל שרומז לתחיית המתים. ועוד דלישתוק מוקם וליכתוב וזנה העם הזה וכו' אלא רמיז אע"ג דאת תתכניש וכו': ירצה אינך כהאחרים שכיון שנתעלמו במקורם שוב לא יחזרו להאיר ממקומם:
אבל אתה הנך תמיד במצב סגuלתך כי גם שתתעלם לבין חג"ת שבדע' שהם אבותיך:
שם תהיה שוכב ומיד קם וקיים לאנהרא לסיהרא וזה בין במה שאז נתקנת רח"ל:
ובין במה שבצאת יסוד אבא מתוך יסוד אימא בחזה ניתקן מאורו פרצוף יעקב תמיד כנודע בכוונת התפלות ואז הוא זווג יעקב ורחל. באופן שתמיד קיים מציאות משה להאיר הסהר. אבל ידוע שעיקר הארותיה של רחל היא מאימא וסוד משה הוא פק"ד קס"א וכל אור רחל הוא מהמילוים ומלוי קס"א הוא קם וז"ש שוכב וקם ולכן אמר כך הוא משה ירצ' שז"ס שם משה ועיקריותו כי הלא תכלי' הכוונה הי' לתיקון רחל עקרת הבית. אבל לא נתקנה כראוי אחר פטירת מרע"ה. ועליה כתיב וכו'. כי אדם הוא משה שהוא כללות כל הזעיר שסודו מ"ה ולא היה לו יתרון. בכל עמלו דא יהושע. שכן התלמידים נק' בנים:
ואת עמלנו אלו הבנים: גם כי עמ"ל גי' ק"מ שה"ס האר' משה בימי יהושע כי גם שאז נגנזה בחי' דור המדבר ונבני' רחל הו' מ"ש דאשתדל לאחסנ' ארעא דישראל. כי כל זמן דור המדבר היתה אחור באחור כנז' באוצ"ח. ובביאת הארץ נבנית ע"י יהושע ודורו שהיו מבחי' רחל. אבל לא זכה לאשלמא סיהרא וכו'. מפני שלא נתקנה אלא מהחזה ולמטה כנז' שם:
דהא איהו אעמל בהו בישראל שהוצרכו להלחם ולטרוח בכיבוש ארץ ישראל ולא עלתה בידו הנחלת כל הארץ כי אם קצתה משום שעמלו היה תחת השמש תחותיה דמשה. פי' מהחזה ולמטה:
ועוד ר"ל שטרח במדרגה התחתונה של משה שה"ס יסוד אבא שבתוך זעיר כי זהו סוד השמש
ווי לההוא כסופא וכו': הוא הלשון שאר"זל שאמרו הזקנים בימי יהושע אוי לה לאותה בושה וכו' וטעם הכפל מניני שלא הועיל לא לתיקון זעיר כהוגן ולא לשל רחל כי בימי משה היה תיקון גדול בזעיר שהיו מאירי' ממנו כל אותן הארות דיעקב ודור המדבר והמטות וג' מתנות: וזה מפני שהאיר אור חכמה בחוזק גדול וגם ברחל עשה תיקון מופלא שהוציאה מן הקליפה כנזכר באוצ"ח אבל תיקון של יהושע היה מעט הכמות: בגין דפלח ולא נטל אתריה ממש: צא"ל כמה הקדמות א' מ"ש בזוהר הרקיע בפרשת בשלח שיהושע היה ניצוץ מיוסף ובסוד היסוד ולכן נקרא נער בסוד מט"ט עם ו' אותיות הקדמה ב' מ"ש באוצ"ח בדרוש השמות של הבריאה: ונזכר ג"כ בספר א"י שיש כמה בחינת של מט"ט והגדולה שבהם היא זעיר דבריאה: ויש בחינות אחרות ביצירה ע"ש: והנה יהושע לא זכה דורו שיתעלה למעלת הבריאה: וז"ש שלא נטל מקומו ממש שהוא זעיר דבריאה שהוא שרש לבחינת מט"ט של משה: אלא תחות שמשא הוא זעיר דבריאה הנקרא שמש כמ"ש בסה"כ בסוד ברוך שאמר ולכן לא חיה כי אם ק"י שנה במספר מ"ה ס"ה:
ולא הוה ליה נהירו מדיליה וכו': בכאן ירמוז סוד אחר הוא מ"ש באוצ"ח ששרש יהושע באצילות הוא בהבל היוצא מפי יסוד זעיר וגם בזה מובן מ"ש תחות שמשא תחות ממש: כי ביסוד זעיר נשלם יסוד אבא: וההבל היוצא משם הוא תחתיו. וז"ש שלא היה לו אור משלו דהיינו אור עצמו מסוד הפנימיות:
אלא נהירו דנהיר ליה הוא ההבל המאיר מכח האור הפנימי ולכן נקרא בן נון שכן יסוד ה"ס דג כנודע:
ועוד איתא בספר הכוונות בסוד אמן שאותו ההבל היוצא בחלל שבין נ"ה ה"ס ן' וידוע מכוונת שבת שמיסוד זה יוצאים ז' הבלים שהם בסוד ו' אותיות דמילוי דמ"ה שהם וד"א או"א שעולים י"ט אמור י"ט פעמים י"ט הם שס"א ועם י"ט גימטריא הוש"ע: ולכן הקדים קהלת בתחלה פ' ז' הבלים:
ואח"כ אמר מה יתרון לאדם שהוא שם מ"ה בכל עמלו זה יהושע שהיה אחוז באותם ההבלים שאם תכה אותם עד"ז ו"ד פ' ו"ד ק' אפ"א אפ"א ופ"ו אפ"א גימטריא ע"ה עמ"ל. גם מילוי הושע ה"י וי"ו שי"ן עי"ן המילוי לבדה גימטריא עמ"לו:
ואמנם משה הוסיף עליו י' וקראו יהושע שהמילוי שלו גימטריא יוס"ף ונתכוון להאיר עליו ממקורו שהוא יסוד:
ונתכוון עוד לסוד אחר ומובן במ"ש בל"ת בפרשת לך לך שא"י נקראת ארץ כנען גי' י"פ י"ט מילוי דמ"ה כמספר כנ"ען וכנגד כן היו י' עממין אבל לא יכלו לכבוש אלא ז' מהם שהם כנגד ז' תחתונות שלה וידוע שחב"ד דמלכות יש להם על מה שיסמוכו משא"כ בז' תחתונות שלה שהן כנגד אותו ההבל הנזכר:
ולכן לא היה כ"כ כח באותם הז' עממים אבל ג' הראשונים שכנגד חב"ד שלה לא יכלו להם:
ודע כי מילוי זה דמ"ה נבחן ב"פ כמ"ש בכוונת ז' קולות של מזמור הבו לי"י: וב"פ ק"ץ גימטריא הוש"ע: ומשה הוסיף לו י' כדי שיהיה לו כח נגד י' עממים:
אבל לא זכינו לזה כי לא אשלים הכא והכא לא מעלה ולא מטה לא בזכר ולא בנקבה:
ולכן כשבא לו שר צבא ה' שהוא מט"ט השתחוה לו יהושע אבל משה דחה אותו ולא חפץ בו כידוע: