כיצד מגלחין את הנתק – בתורה נאמר שלקראת ההסגר השני מגלחים את הנתק: "והתגלח ואת הנתק לא יגלח" (ויקרא יג לג), והמשנה מסבירה פסוק זה פירוש שהוא פשט הדברים. מגלח חוצה לו – בשטח הבריא, ומניח שתי שערות סמוך לו כדי שיהא ניכר אם פסה – הנתק, החליטו בשער צהוב – הכוהן זיהה שער צהוב לקוי והחליט שהנגע טמא. הלך שער צהוב וחזר שער צהוב – השאלה היא האם יש להתחשב במצב הביניים או בתוצאה הסופית. מסתבר שהליכת השער הצהוב אירעה לא בעת הראייה הפורמלית של הנגע, אחרת ברגע שהכוהן זיהה שהשער הצהוב נעלם הוא מטהר את הנגע. כבר לעיל (פ"ח מ"ד) עמדנו על כך שהמשנה מתבארת טוב יותר בשינויים שחלו לא בעת הראייה הפורמלית. אמנם המשנה גם קבעה שראיות שלא במועד הקבוע אינן מהוות בסיס להחלטה (פ"ג מ"א), אבל יש משניות שמהן יוצא שכל שינוי מצב משפיע, אפילו אם הכוהן לא ראהו. וכן בפיסיון – אם הפסיון נעלם וחזר, כתחילה – אין פסיון בתחילה, והמשפט חוזר לשער הצהוב. כבר בראייה הראשונה דיווח האיש שהיה בו שער צהוב והוא נעלם. נתונים אלו כאמור בעייתיים, הרי הכוהן לא ראה את היעלמות השער המטמא. [בסוף שבוע ראשון ] – נוסף בשוליים בידי מעתיק ראשון. אין שום סיבה שהמשפט לא יופיע כמו ביתר עדי הנוסח. כמו כן: [ו ]בסוף שבוע שני – וכן: לאחר הפטור הרי היא כמות שהית – הנגע חוזר למצבו שלפני היעלמות השער הצהוב (כמו לעיל פ"ה מ"ב), החליטו בפיסיון והלך הפיסיון וחזר הפיסיון וכן בשער צהוב בסוף שבוע ראשון [ו ]בסוף שבוע שני לאחר הפטור הרי הוא כמו שהית – אותו דין לגבי פסיון. המשנה שלנו ערוכה כמו המשנה השמינית בפרק ה. גם שם הורכבה המשנה משתי יחידות, האחת עסקה בשער וקבעה "וכן בפיסיון", והאחרת חזרה על הדין לגבי פסיון וקבעה שכן בשער צהוב. אין צריך לומר ששני המשפטים חוזרים על עצמם. ההבדל היחיד הוא שבראשון נאמר "כתחילה" ואילו בפסיון לא נאמר "כתחילה", שאין פסיון בראייה ראשונה (פ"ד מ"א).
[החליטו בפיסיון והלך הפיסיון וחזר הפיסיון וכן בשער צהוב בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור הרי הוא כמו שהית ] – נכפל בטעות ולא נוקד.
משנתנו קובעת שסימני טומאה או טהרה זמניים שהלכו אינם משנים את ההחלטה הסופית; הנתק נידון לפי מצבו ברגע הראייה. אבל במשנה ח נשוב לדון בנושא ונראה שיש בו מחלוקת.
הסגנון הארוך, המונה בכל משפט את אותן האפשרויות, הוא סגנונה המיוחד והארכני של מסכת נגעים, ודנו בכך במבוא.