הניסוח במשנה נשמע כניסוח אבסורדי, אבל הדברים פשוטים.
כל פריחת ראשי איברים שבפריחתן טהרו [ו]טמא – אדם שפרחה בהרת בכולו, כולל בראשי האברים, טהור, אם כן כאילו ראשי האברים טיהרו את הטמא (יחד עם הפריחה בכל הגוף). וכשחזרו – ראשי האברים והתגלו ללא כל נגע, או עם מחיה (לעיל משנה א), טמאין – כמות שאמרנו במשנה א. כל חזירת ראשי איברים שבחזירתן טימאו טהור – כשחזרו טמאין כדלעיל, ניתכסו טהור – אם הם נתכסו בבהרת הרי ששוב הפריחה היא בכולו. ניתגלו טמא אפילו מאה פעם – ההלכה במשנה אין בה חידוש. היא חוזרת על מה שנאמר במשנה א. אבל העורך הביאה כדי להוסיף את החידוש שכך הדין אפילו אם ראשי האברים (או כל חלק אחר) התגלו והתכסו. אם הם מכוסים פריחה זו פריחה בכולו וטהור, ואם נעלמה הפריחה במקום מסוים טמא. מבחינה ספרותית משפט זה מצטרף לסיכומים הכפולים ולחזרות האופייניות למסכת.
עם זאת, עדיין קשה. האדם שפרחה בהרת בכולו הוא חולה במחלת עור כלשהי. כאשר יתחיל להבריא תהיה ההבראה בדרך כלל הדרגתית, כלומר שבתהליך ההבראה הוא יהיה שוב טמא, ואחר כך ייטהר סופית. קשה להבין מדוע ראו חכמים לטמא אדם בתהליך ההבראה. אלא שתהליכים רפואיים לחוד, והלכות טומאת נגעים לחוד.
הלכה זו של חזרה מאה פעמים חוזרת גם בספרא (פ"ו ה"א, סד ע"ד).
הדיבורים על חזרה מאה פעמים מבהירים שהראִיות אינן רק בימי השבוע, שבעה ימים לאחר הראייה הקודמת. משנתנו חולקת אפוא על משנת פ"ג מ"א שסברה שכל הראיות הבלתי פורמליות אינן משמעותיות. כל הפרק מתבאר טוב יותר על בסיס הנחה זו, אם כי בדוחק אפשר לומר שכל ראייה מדוברת היא לאחר שבוע. במשנה י נאשר פרשנות זו של מחלוקת בין המשניות.