שאלו את רבי אלעזר מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע – סלע הוא יותר מגריס, כפי שאמרנו לעיל (פ"ד מ"ז), ומקומה צרבת השחין – הבהרת עלתה על מקום צרבת השחין. צרבת השחין כאמור טהורה, וכמובן אם עלה בה נגע היא טמאה.אמר להם יסגיר – כדין כל ראייה ראשונה. אמרו לו למה לגדל שיער לבן אינה ראוייה [ו ]לפסיון אינה פוסה – התלמידים משתמשים במידע רפואי שצלקת של כוויית חום או מכה אינה מעלה שערות, ואינה גדלה. זו פעם ראשונה במסכת שיש בה ביטוי למידע רפואי על טיב הבהרת. [ו ]למחיה אינה מטמא – אצבעות הידיים אינן מטמאות במחיה (לעיל פ"ו מ"ז). כנראה הבהרת לא הייתה בכף היד, אלא באצבעות.אמר להן שמעתי – בדפוס, ביתר עדי הנוסח וכן בגרסת הספרא המילה חסרה. שמא תיכנוס ותפסה – הבהרת תקטן ואז תגדל ויהא זה פסיון. אמרו לו והלא מקומה כגריס – כבר עכשיו היא כגריס, ואם תקטן ותגדל תגיע לאותו גודל.אמר להם לא שמעתי – רבי אליעזר מכיר את ההלכה, אך לא את הנימוק. עם זאת הוא מתבצר מאחורי חומת המסורת ואינו שוקל שינוי ההלכה. עושה רושם שהנימוק הנובע מהמידע הרפואי אינו נראה בעיניו אמין, אך הוא אינו טוען במפורש טענה זו.
אמר לו רבי יהודה בן בתירה אלמד בו – "ללמוד" הוא מונח להבאת פסוק או טיעון. רבי יהודה בן בתירא היה חכם חשוב בסוף דור יבנה, ובפני רבי אליעזר הוא כתלמיד לפני רבו. התלמיד מבקש רשות מרבו להציע דרשה או הנמקה.אמר לו אם לקיים דברי חכמים הין – רבי אליעזר מפגין בבירור שתפקיד הדרשה איננו ליצור הלכה, אלא לאשש הלכה קיימת, ודעתו של רבי אליעזר לא תשתנה בעקבות דרשה כזאת או אחרת. במבוא הכללי לפירוש המשניות הרחבנו בשאלה זו וראינו כי זו מגמה רווחת בעולמם של חכמים. דרשה הייתה חשובה, אך לא היוותה, ברוב המקרים, מקור להלכה. הרטוריקה של חז"ל רואה בדרשה (במקרה זה נימוק) מקור, אך למעשה אין הכוונה אלא לסיוע, כדי לקרב את דברי חכמים לדברי שמים. אמר לו שמא יוולד לו שחין אחר חוצה לו ויפסה לתוכו – המילים "יפסה לתוכו" אינן ברורות, מי יפשה לתוך מי. קשה לפרש שהבהרת תפשה לתוך השחין, הרי התלמידים אמרו שאין סיכוי שהבהרת תפשה, ואם רבי יהודה רוצה לחלוק על המידע הרפואי עליו לומר זאת במפורש. אם כן מדובר במקרה שהבהרת תפשה לתוך הנגע. אם הבהרת תוחלט יחול עליה הדין שאין הנגע פושה לתוך נגע, ואם השחין אינו כבהרת הוא לא יטמא. אבל אם השחין יוסגר, והבהרת תיגדל לתוכו, הבהרת תטמא. במשנה הקודמת הבאנו מחלוקת בשאלה האם נגע פושה לתוך נגע אחר, ורבי אליעזר חושב שכן. הטיעון לא חזק מאוד. האבחנה בין נגע מוסגר לנגע מוחלט היא חידוש שאין כל ביטחון בו. יתר על כן, אין הבדל מכריע אם האדם יוחלט בגלל שחין או בגלל הבהרת. אמר לו חכם גדול אתה שקיימתה את דברי חכמים – המסורת חוזרת בתוספתא (פ"ו ה"ז, עמ' 625).
לא שמענו הוא ביטוי ברור להיעדר מידע הבא ממסורת, אבל הוא רגיל בעיקר בפי חכמים שהיום היינו קוראים להם "מסורתניים", כלומר אלו הנשענים בעיקר על מסורת8ראו לעיל פ"ז מ"ד ולהלן פי"א מ"ד.. הביטוי רגיל אצל רבי אליעזר שמימיו לא אמר דבר שלא שמע: "...ולא שהיה רבי ליעזר מפליגן אלא שלא אמר דבר שלא שמע מימיו"9תוס', יבמות פ"ג ה"א; בבלי, יומא סו ע"ב, וראו פירושנו ליבמות פ"ב מ"ד.. רבי אליעזר מצטייר כחכם שמרן שלא רצה להסיק הלכות מהיקש או משיקול דעת. זו אכן מידתו של רבי אליעזר המתואר כ"בור סוד שאינו מאבד טפה" (משנה, אבות פ"ב מ"ח). התיאור בברייתא מביא עד לאבסורד מידה זו, ויש בו הפרזה רבה. לגופו של דבר, רבי אליעזר היה שמרן מתוך עיקרון, והמסורת מציירת אותו כמוסר ולא כחדשן. הברייתא, כמו גם המשנה באבות, אינן סיכום כולל של דרכו, ויש לראותן רק כמרכיב אחד בהשקפת עולמו. בפועל אין ספק שרבי אליעזר חידש רבות, ודן בדברים מתוך שיקול דעת עצמאי כפי שעולה מעדויות נוספות שלא כאן המקום לפרטן. הביטוי "לא שמענו" מופיע גם בדברי חכמים אחרים והוא מעיד על מגבלות שיקול הדעת שהתירו חכמים לעצמם10כגון משנה, כריתות פ"ג מ"ח-מ"ט; להלן פ"ט מ"ג; פי"א מ"ז. . עם זאת רבי אליעזר מתאר את עצמו, ואחרים מתארים אותו, כשמרן. הביטוי מצוטט בשמו גם להלן (פי"א מ"ז), אבל שם הוא העברה ממשנתנו. העברה כזאת איננה מעשה עורך טכני, אלא משקפת מה חשב העורך על דמותו של רבי אליעזר11ראו עוד גילת, ר' אליעזר..
יש חכמים שעבורם "לא שמעתי" היה סוף העיון, או לפחות טיעון מרכזי בעיצוב ההלכה12כגון משנה, יבמות פט"ו מ"ב; עדיות פ"א מי"ב; בכורות פ"ו מ"ח ומקבילותיה. באבות פ"ה מ"ז מתוארת דרך זו לשבח., ויש שעבורם היה זה אתגר שממנו החלו להפעיל את שיקול דעתם13כגון רבי יהושע, משנה, כריתות פ"ג מ"ז-מ"ט; נגעים פ"ז מי"ד, ועוד. אבל במשנה נידה פ"א מ"ג משתמש רבי יהושע בנימוק זה, ובתוספתא שם פ"א ה"ה, עמ' 641, תוקף רבי אליעזר ועונה שמי שלא שמע שישתוק ולא יעיד, ויש עדיפות למי ששמע. אך רבי יהושע לא ויתר על עמדתו כפי שעולה מהתוספתא שם, בניגוד מה למשנה שהבאנו..
משנתנו עומדת בניגוד בולט למשנת כריתות פ"ג מ"ט. שם רבן גמליאל ורבי יהושע אומרים "לא שמענו" ומביאים היקש כדרך ללימוד השאלה, ורבי עקיבא שואל בהיסוס מה "אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה", ורבי יהושע (ו/או רבן גמליאל) עונים "השב", כלומר פותחים פתח לדיון מבלי לחשוש שהנימוק יסתור את ההיקש שלהם, ולפי הנאמר שם (במסכת כריתות) הטיעונים של רבי עקיבא גם לא שינו את ההלכה.
כל המקורות הללו חושפים את מקומו של השינון בעולם בית המדרש. חכמים שיננו את תורת רבותיהם, ולעתים לא הבינו אותה, אך המסורת נשמרה וזכתה להתפרש מאוחר יותר.