המשנה מתמקדת במי שעשה חלק מהעבודה בחוץ. ניכר שהתייחסות התנאים לעבודה "בחוץ" היא שלילית ביותר. ה"חוץ" עשוי להיות חוץ למקדש, אבל לפחות חלק מהמקרים עוסקים במי שזבח במקדש אחר. מעל הפרק מרחפת השאלה האם אכן חז"ל נאבקים נגד נוהג קיים להקריב מחוץ למקדש, או שהדיון הוא משפטי טהור, דיון בתופעה חריגה ומקרית. יש לזכור שבשלהי ימי הבית הפך המקדש לזירת קרבות, והחזיקה בו מפלגה אחת מתוך הפלגים הקנאיים. האם ייתכן שפלגים אחרים הקריבו קרבנות מחוץ למקדש? מכל מקום, בפרקים הקודמים נמנה פסול מקום עם רשימת פסולים ארוכה: אכילה לאחר זמן, אכילה בחוץ, הקטרה במקום לא נכון, שחיטה במקום לא נכון, ואילו פרקנו מתמקד בפסול מקום. אבל בספרא: "יכול היוצא, והיוצק, והבולל, והפותת, והמולח, והמניף, והמגיש, המסדר את השולחן, והמטיב את הנירות, הקומץ, והמקבל דמים בחוץ, יהא חייב? תלמוד לומר 'עולה', מה עולה מיוחדת שהיא ראויה לאישים, והיא משם עבודה, יצאו אילו שאינן משם עבודה..." (אחרי מות פרק י ה"י-הי"א, פד ע"ב). אם כן כל אלו אינם עבודה, והעושה מהם במקדש אחר לא עבר עברה.
לפי כתב-יד קופמן
השוחט – בחוץ, או: והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העלייה – שני איסורים נפרדים לפנינו: שוחט ומעלה והעושה זאת בחוץ, כל אחד מהם בנפרד, חייב. מעניין שאין המשנה דנה בשאר עבודות החובה, ובעיקר לא בקבלת הדם ובזריקתו שהן תכלית הקרבת הקרבן מבחינת ההלכה. רבי יוסה הגלילי אומר ש[ו]חט בפנים והעלה בחוץ חייב – השחיטה כשרה והקרבן כשר, ואם העלהו בחוץ חייב. המושג "חייב" הוא עמום: חייב במה – בכרת? במלקות? במשניות הקודמות נקבע שאם שחט על מנת להעלות בחוץ השחיטה כמובן פסולה, אבל פסול מקום אין בו כרת (פ"ב מ"ב). שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור שלא העלה אלא דבר פסול – כבר השחיטה בחוץ פסלה את הקרבן, ועתה הוא חולין. אמרו לו אף השוחט בפנים והמעלה בחוץ כיון שהוציאו פסלו – הדו-שיח קשה. הרי כבר רבי יוסי הודה בכך שהשוחט בחוץ ומעלה בפנים פסל את הקרבן. נראה שלפנינו שתי יחידות ספרותיות. האחת דיברה בלשון "חייב" והאחרת התנסחה בלשון "פסול", וכאמור לעיל יש הבדל בין השתיים (פ"ב מ"ב).
הסברנו את המשנה כך שלמעשה אין בה מחלוקת. אבל אפשר גם לפרש שתנא קמא סבור שאם שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב, והאבחנה המשפטית שהקרבן יצא לחולין ומעתה אין עליו מגבלות של קודש אינה מקובלת על התנא. עיקרון זה שפגם הופך את הקרבן לחולין ואין עליו יותר חובות של קודש מופיע במשניות לעיל, ועד עתה היה בלתי מעורער (פ"ב מ"ג ואילך; פ"ט מ"ב; פי"א מ"ב, וכן להלן מ"ד).
(באותיות מוטות הלכות שלא נאמרו במפורש)
מכל מקום, מבחינת מבנה המשנה, כבר פגשנו משניות המוצגות כמחלוקת ואשר שני התנאים אומרים בהן אותו דבר, כל אחד בלשון שונה או דומה1משניות ותוספתות נוספות פורשו כך כגון פרה פ"ב מ"ה; פ"ז מ"ט; כלים פט"ו מ"א (והתוספתא שם פ"ז ה"ג, עמ' 636); פי"א מ"ז (והתוספתא שם פי"ב ה"ח, עמ' 640); גיטין פ"ט מ"ג; אולי גם ערכין פ"ט מ"ג; תוס', כלים בבא מציעא פ"א ה"ח, עמ' 579 (בניגוד להגהת הגר"א); משנה, כלים פט"ז מ"ו; תוס', כלים בבא מציעא פ"ז ה"ג, עמ' 586, כפי שפורשה בפירושנו למשנה, כלים פי"ז מי"ב; תוס', זבחים פי"ג הי"ב, עמ' 499 (וראו פירושנו לפי"ד מ"י), ועוד. . כאן לפי ההסבר הראשון תנא קמא מדבר על מקרה אחד ורבי יוסי הגלילי על מקרה אחר, ולפי ההסבר השני רבי יוסי הגלילי וחכמים אינם חלוקים.
תופעה דומה מצויה בתוספתא: "רבי אומר הפרש בין השוחט בפנים למעלה בחוץ, ובין השוחט בחוץ למעלה בחוץ. שהשוחט בפנים למעלה בחוץ, היתה לו שעת הכשר. והשוחט בחוץ למעלה בחוץ לא היתה לו שעת הכושר. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר הפריש בין השוחט בפנים ומעלה בחוץ, לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ. שהשוחט בפנים ומעלה בחוץ הקדש מקבלו, השוחט בחוץ ומעלה בחוץ אין הקדש מקבלו. אי אפשר לשוחט אחר שוחט, אבל יש מעלה אחר מעלה" (פי"ב ה"א, עמ' 497; ובנוסח אחר בבבלי, קח ע"א). ההבדל בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון הוא בניסוח. רבי משתמש במונח "שעת הכשר" או "שעת הכושר", כלומר שהבהמה הייתה לה הזדמנות להתקדש, כלומר שנעשתה בה עבודה אחת כהלכה, ואילו רבי אלעזר ברבי שמעון משתמש בביטוי "הקדש מקבלו" (ולעתים מזבח מקבלו), ואין ביניהם אלא הבדלי ניסוח, כפי שאמרנו לעיל (פי"א מ"ב). במקורות מופיע גם מונח נוסף, "קרב המתיר", שלעתים משמעותו כל עבודה ההופכת את הקרבן לקדוש ולעתים כוונתו דווקא לעבודת הזריקה (או הנתינה בכלי שרת), שהיא ההופכת את הקרבן לקודש. בספרא חוזרות המשנה והתוספתא ללא שינוי (ספרא, אחרי מות פרק י ה"ו-ה"ז, פד ע"ב).
אם כן, לפנינו שני פירושים. הראשון מפרש את המשנה כמחלוקת, ובשני הצלחנו להציע הסבר כך שלא תהא במשנתנו מחלוקת. אם יש במשנה מחלוקת הרי שהיא על עיקרון שהוא מרכזי למדי, במסכת זבחים בפרט (ובמקבילות במסכת מנחות). ואכן לכאורה כך ראוי, שכן יש להעדיף הסבר הרמוני על פני הצבת מחלוקת שאינה שנויה במפורש. ברם במקרה זה מצינו מחלוקת גם על עצם העיקרון, וכן שנינו בספרא לגבי התזת דם על בגד: " 'אשר יזה מדמה', מדם הכשירה ולא מדם הפסולה. רבי עקיבא אומר היתה לה שעת הכושר ונפסלה, דמה טעון כיבוס, שלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה אין טעון כיבוס. ורבי שמעון אומר אף על פי שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה אין דמה טעון כיבוס" (ספרא, צו פרק ו ה"א, לב ע"ב)2צוטטה לעיל, פי"א מ"א.. תנא קמא ורבי עקיבא אומרים לכאורה אותו דבר, אלא שרבי עקיבא מעניק להלכה ניסוח משפטי, "שעת הכושר", ותנא קמא משתמש במינוח כללי יותר. מן הסתם דברי תנא קמא הם דברי ההלכה הקדומה שרבי עקיבא העניק לה ניסוח משפטי. אבל רבי שמעון סבור שגם אם לא הייתה לה שעת כושר הקרבן הוא קודש, ודמו טעון כיבוס. כאן רבי שמעון משתמש במונח "שעת כושר", ומן הסתם המינוח הוא תוצאה של התערבות העורך. איננו יודעים מה היה המינוח המקורי של רבי שמעון, האם השתמש במינוח "הקדש מקבלו" או במינוח "שעת הכשר" ("הכושר"), או אולי לא היה לו מינוח קבוע כלל. על כל פנים הבדלי המינוח הם הבדלי עריכה, ומשנת זבחים היא לקטנית ומכנסת עריכות שונות.
בברייתא אחרת בספרא3לבירור הפרשה ראו לעיל פי"א מ"ד-מ"ח.: "רבי יעקב אומר היתה לה שעת הכושר ונפסלה, טעונה מריקה ושטיפה. ושלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה אינה טעונה מריקה ושטיפה. רבי שמשון (צריך להיות שמעון) אומר אעפ"י שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה, אינה טעונה מריקה ושטיפה" (צו פרק ז ה"ד, לב ע"ד). כאן רבי שמשון (שמעון) אינו מקבל את ההבחנה של שעת הכשר. לדעתו יש קרבן כשר, המחייב מריקה, ויש קרבן פסול, שהוא חולין, ואין זה משנה מתי נפסל ואם היה פעם קודש.
מסקנה דומה עולה גם מהמשנה הבאה כפי שנבררה, וגם הבבלי (קי ע"א) הבין שבמשנתנו מחלוקת עקרונית האם הגורם של שעת הכשר ממלא תפקיד, או שמא כדעת רבי שמעון ורבי שמשון, ואולי גם תנא קמא במשנתנו, מה שקובע הוא האם הקרבן קדוש או שמא נפסל. הפוגם בקרבן קדוש חייב, ואם הקרבן נפסל יצא לחולין ואיננו קדוש. כפי שראינו גם תנא קמא החולק עם רבי עקיבא בספרא ניסח את דבריו בהתאם לעיקרון הפשוט שהפוגם בקרבן פסול פטור. הסברנו את דבריו רק כניסוח פשטני. אך לאחר שהתברר שאכן קיימת דעה כזאת הרי יש להסיק שהיו חכמים שהאבחנה המשפטית של שעת כושר נחשבה בעיניהם למשנית, ומה שחשוב הוא מעמד הקרבן כרגע. בדעה זו מהלכים חכמי דור אושא כרבי שמעון ורבי יוסי הגלילי. העובדה שיש מסורות שונות בדברי רבי שמעון (הוא הרי גם זה שקבע את המינוח "הקדש מקבלו") ובדברי רבי יוסי הגלילי איננה חריגה. אין זו סתם מסורת שונה (בבחינת "תרי תנאי אליבא דרבי...") אלא מצב שבו אותו חכם קובע הלכות שונות למקרים שונים. אין לחכם זה או אחר כלל משפטי עקיב, אלא אותו מצב משפטי זוכה להתייחסויות פרטניות שונות, בלתי עקיבות ובלתי לכידות.