לפי כתב-יד קופמן
מחוסר זמן בין בגופו – שהבהמה איננה בגיל המתאים, כגון בני היונה שהוזכרו. גיל הבהמות לקרבן הוא: "רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים, וחכמים אומרים עגלה בת שתים ופרה בת שלש או בת ארבע. רבי מאיר אומר אף בת חמש כשרה הזקנה, אלא שאין ממתינין לה שמא תשחיר שלא תפסל. אמר רבי יהושע, לא שמעתי אלא שלשית. אמרו לו: מה הלשון שלשית? אמר להם, כך שמעתי סתם. אמר בן עזאי, אני אפרש: אם אומר אתה שלישית לאחרות במנין, וכשאתה אומר שלשית בת שלש שנים" (משנה, פרה פ"א מ"א ומקבילות; מיכה ו ו). בהמשך שם מוזכרים גילאים נוספים לפר וכו'. המדובר בפרה אדומה, אך אגב כך הוגדר מהי פרה הנזכרת במקרא ומהו עגל.
בין בבעליו – שהבעל הביא את הקרבן לפני ששלמו ימי הטהרה. ואיזה הוא מחוסר זמן בבעליו הזב והזבה היולדת והמצורע שהיקריבו חטאתן ואשמן – לפני תום ימי הטהרה, בחוץ פטורין – שכן לא הגיעו לשלב בשלות להבאת קרבן, והקרבן איננו קודש, עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין – עולות ושלמים הם רשאים להביא גם בטומאתם (להם עצמם אסור לגעת בהם או לשחטם – לעיל פ"ג מ"א). אם כן הם כמקריבים במקדש מתחרה, וחייבים. המעלה מבשר חטאת – האמור להיאכל (על ידי כוהנים), מבשר אשם – הנאכל גם הוא על ידי כוהנים, מבשר קודשי קדשים – הנאכלים, מבשר קדשים קלים – הנאכלים על ידי כל אדם, מותר העומר – שאיננו קרב (לעיל פ"ט מ"ג), ושתי הלחם – הנאכלים על ידי כוהנים, ולחם הפנים – הנאכל על ידי כוהנים, ושירי מנחות – לאחר הקמיצה ונועדו לאכילת כוהנים. לכל אלו אין למזבח חלק (משנה, מנחות פ"ו מ"א-מ"ב). לעיל מופיעה רשימה זו ברשימת אלו שאם עלו ירדו, כלומר אם הועלו על המזבח יש להורידם. לכך מתקשרת משנתנו וקובעת שאמנם יש כאן עבודה פגומה, אך אין עונש כרת ואין הם בכלל "לא תעשה". היוצק הבולל הפותת – את המנחה, המולח המניף המגיש המסדר את השלחן המטיב את הנרות – לפנינו רשימת עבודות הכנה שאף אחת מהן איננה חלק מההקרבה. המניף הוא במנחות הטעונות תנופה; זו אמנם מחווה טקסית, אך לא חלק מהעבודה. הקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור – כל אלו יש לעשות בפנים, אך אין עונש על עשייתם בחוץ. אין חייבין עליו לא משם זרות – זר שעשה כן פסל את הקרבן, אך אין על כך עונש (לעיל פ"ב מ"א), ולא משם טומאה – אף על פי שיש איסור על כניסת טמא למקדש, וודאי שפסל את הקרבן (לעיל פ"ב מ"א), ולא משם מחוסר בגדים ולא משם רחוץ ידים ורגלים – הכוהן צריך לרחוץ ידיו ורגליו וללבוש בגדים, ואם לא עשה כן שוב פסל את הקרבן, אך לא עבר עברה המחייבת עונש.
אלבק מפרש שעשה את כל העבודות הללו בחוץ. אבל אם עשה אותן בחוץ ודאי שאינו חייב משום טומאה או משום זרות. יש כאן "רק" עוון של עבודה בחוץ (מחוץ לקלעים או במקדש מתחרה), וודאי שאין אלו עבודות קודש הדורשות דווקא כוהן.
בתוספתא יש דיון בשני הנושאים. גם בעבודה בחוץ, וגם בעבודות עזר הנעשות על ידי זר, טמא וכיוצא באלו: "הקומץ, והמקבל דמו בחוץ, פטור. זה הכלל, כל שהוא משם עבודה וראוי ליקרב בפנים, חייבין עליו בחוץ, וכל שאינו משום עבודה ואין ראוי ליקרב בפנים, אין חייבין עליו בחוץ. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, אף כל שהוא משום עבודה וראוי ליקרב בפנים, עשה חזר כיוצא בו בפנים, חייב, חוץ מן השוחט" (תוס', פי"ב הי"ד, עמ' 498). יש כאן דיון בעבודות בחוץ, אך לא בזר וטמא שעבד בחוץ, וזו הלכה שאיננה במשנה, ואיננה פרשנות למשנה.
לאחר מכן התוספתא מגדירה את הפן השני של ההלכות במשנה, מתי חייב מיתה: "כהן שעבד טמא, טבול יום, מחוסר בגדים ומחוסר כפורים, ושלא רחוץ ידים ורגלים, אין חייב אלא אחת" (שם הט"ו). מדובר במי שעבר כמה עברות. ברור שחייב, אך רק על עברה אחת, אף על פי שעשה ארבע עברות בבת אחת. כמו כן: "זר שעבד טמא, טבול יום ומחוסר בגדים ומחוסר כיפורים, ושלא רחוץ ידים ורגלים, אין חייב אלא אחת" (תוס', שם הט"ז), ובהמשך התוספתא הגדרה מתי כוהן חייב מיתה (על עבודות הקרבה ממש בלבד, שם הי"ז-הי"ח).