חגיגה דף ה׳ ע״ב אם לא תשמעו לי במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, מקום יש לו להקב״ה ומסתרים שמו ובו בוכה ופריך ומי איכא בכי' קמי' קב״ה והכתיב עוז וחדוה במקומו ומשני הא בבתי גוואי הא בבתי בראי ופרש״י דבבתי בראי ליכא עצבות ופריך ובבתי בראי ליכא עצבות והכתיב ויקרא ה׳ אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד וכו׳ ומשני שאני חורבן בהמ"ק דאפילו מלאכי שלום בכו דכתיב מלאכי שלום מר יבכיון עכ"ל הש"ס. והמאמר הזה לא ראיתי כהנה לזרות בכל הש"ס כאשר כתב בעל עקידה שער פ"ז והקשה על המאמר הלזה ז' קושיות. א' מה שנראה הקושי והזרות לייחס אליו ית' הבכי והדאגה. ב' מ"ט אקשי תלמודא מדרב פפא ליקשו קראי אהדדי. ג' מה אהדר לי' הא בבתי גואי כו' הא בפירוש אתמר מעיקרא מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו ואפ"ה אקשי לי'. ד' היכי אקשי לי' ובבתי בראי ליכא עצבות והא הוא סבר מעיקרא דליכא עצבות. ה' מאי קושי' מויקרא ה' אלהים לבכי וגו' דמאן י"ל דהאי קרא בבתי בראי כתיב. ו' מאי קאמר דאפי' מלאכי שלום בכו דמשמע כש"כ הקב"ה דביה עסקינן. ז' אמאי אמר מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו. ונראה לענ"ד לתרץ כי ידוע ששם בכי הושאל לכל הפלגת הצער אף שאינו בוכה והרמב"ם כתב כי בכל הפלגת הצער נתקבצו כל הכוחות הנפשיות עד שמחמת זה אמר הנביא השמש והירח אספו נגהם שמחמת הפלגת הצער יתקבצו כוחות הנפשיות וידמה כאלו אור חשך בעדו והשמחה הוא פיזור הכוחות הנפשיות עיי"ש. ומזה אמר שהנשאל שם הבכי והעצבות להבורא יתעלה ויתעלה מכל חסרון עילוי רב כשמקבץ כח השפעה ואינו משפיע למטה נאמר עליו שם בכי ועצבות וידוע כאשר ספירת בינה הולך פניה ואינו משפיע להספירות שלאחריה הדינין מתעוררין וידוע ג"כ שהשלש ספירות ראשונות מסתרים שמם לאשר הם בתכלית ההעלם וההסתרה ומזה אמר מקום יש לו להקב"ה שבו בוכה ומסתרים שמו פי' שקיבוץ ההשפעה הוא בשלשה ראשונות שמקבצים ההשפעה מז' אחרונות וע"ז מקשה הא כתיב עוז וחדוה במקומו והמקשה הי' סובר שבהספירות הראשונות אין שום חסרון ההשפעה לעולם והא דכתיב ויקרא ה' אלהים צבאות לבכי היינו שהספירות הד' התחתונות מונעים אורם והשפעתם מאתנו ולכך לא הקשה קראי אהדדי אבל אהא דאמר שהשלש ראשונות מונעים השפעתם מהספירות שלאחריהם ע"ז מקשה שפיר והא כתיב עוז וחדוה במקומו ומשני הא בבתי גואי והא בבתי בראי פירוש אדרבא שהספירות האחרונות אין מסלקין השפעתן ומה שהן יכולין להשפיע מצד עצמן משפיעין וזהו מאמר חז"ל השכינה בגלות ואלולי זה תמנו ח"ו רק שאין להם להשפיע הרבה מחמת שאין מקבלין מהשלשה הראשונות והוא להיפך מסברת המקשן והדר מקשה ובבתי בראי ליכא עצבות. והכתיב ויקרא ה' צבאות ביום ההוא וה' צבאות הוא בתי בראי כידוע שהן נצח הוד ומשני שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי השלום בכו פי' שבשעת חורבן כל רעיה בגדו בה וכולם סלקו השפעתם כידוע כי אפילו לא היה להם השפעה רק ממלאכים כ"ע לא יכלו להו ומש"ה סילק הקב"ה ההשפעה מכולם כמו שאמרו עשר מסעות נסעה שכינה אבל עכשיו השכינה הוא בגלות ושומרות אותנו בכל מה שתוכל רק שאין לה להשפיע בשפע כי בינה הפכה פניה כנ"ל בזה המאמר והוא ברור בס"ד:
אבות פרק ג'. עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. מאין באת, מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ונראה שהן נגד מה שאמר ר' אליעזר הקפר הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם והיינו כי שלשה אלה סיבות כל החטאים הנה, כי יש מצות האיברים שבין אדם למקום שהן כל מצות המעשיות. ויש מצות שהן בין אדם לחבירו כמו שחשבם בעל חובת הלבבות לא תקום ולא תטור ולא תשנא. ושרשם הוא ואהבת לרעך כמוך, ושמיעת כולם הן שמיעת דברי חכמים כמבואר בתורה לא תסור מדבריהם, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, וע"י התאווה בא לעבור על כל מצות האיברים שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו. גרמתו הוא הקנאה ומניעת שמירת דברי חכמים הוא הכבוד, ונגד אלו השלשה אמר עקביא הסתכל בשלשה דברים הללו להנצל מהן. ומאין באת הוא סיבה להנצל מכבוד כמאמר החסיד בס' חובת הלבבות תמה אני היאך מעבר הדם והשתן פעמים יתגאה ונגד הקנאה אמר למקום רמה ותולעה. והוא כענין אמרו אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל כי לא ירד אחריו כבודו כי קנאה הוא מה שמתחרה מה שחבירו יש לו. ואף שהוא ג"כ עשיר וכשחושב זה אין לו קנאה על חבירו, כי מה תועלת בהעושר הלא הכל על מגן כי אל קברו לא יתנו לו ולא ירד אחריו כבודו. ועוד נראה בכוונתו כי בשבת גבי הני קפולאי דאשכחי' לר' אחא בר יאשי' שהי' שלם ואמר רקב עצמות קנאה. וזה מאמרו כאן שיזכור לאן הוא הולך ומחמת קנאה יעשה רמה ותולעה, ונגד תאוה אמר לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון שמחמת זה יפרוש מן העבירות והא דלא אמר בכולמו האי דדין וחשבון, הוא משום דאמרינן בש"ס דברכות לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר, אי אזיל מוטב ואם לאו יעסוק בתורה ואם לאו יקרא ק"ש ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שהוא תמוה שהי' לו להזכיר תיכף יום המיתה, וגם מה ענין בזה לשון ירגיז שאמרו חז"ל פה. ונראה בזה דהרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות באבות הקשה אהא דאמרו בש"ס אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי, דהא כתיב במשלי נפש אדם, רשע איותה רע ומחלק הרמב"ם בין מצות שכליות למצות שמעיות, ומה שנראה ליביישוב סתירת הרמב"ם, ואפשר שהרמב"ם כיון לזה שיש מצות חוקיות אשר צוה יתברך שהן לחק עולם, ואלו לא נתנה התורה לא היינו יודעין שיש עבירה בזה כלל, ויש מצות שכליות התליון במדותיו של אדם כגון קנאה שנאה תאוה ומי שמדותיו רעים על זה נאמר נפש רשע איותה רע, ונגד המצות שחקק הבורא יתברך אין לפרוש מהם רק מיראת השם יתברך. והנה הרמב"ם מחולק עם המקובלים כי הרמב"ם אמר שיצר טוב ויצר ויצר הרע הם שני כוחות שהטביע הקב"ה באדם. היינו כח וכח התאווני, והמקובלים סוברים שיש מלאכים הממונים הנקראים יצר טוב ויצר הרע, ולאמת שניהם דברי אלהים חיים, כי באמת יש כח התאווה אמנם יש גם כן מלאך ממונה על זה הנקרא יצר הרע שנתמנה לפתות בני אדם וזהו אמרם כאן לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע הכוונה בוודאי יכול אדם בבחירתו למאס בעיניו כל תאוות עוה"ז וכענין אמרם איזהו עשיר כל שיש לו בה"כ סמוך על שולחנו, הכוונה שאיזהו עשיר בדעת המואס כל תאותו כי כל תאוות שבאדם סופן מאוס בתכלית המאוס, כי המאכל תיכף בנוטלו לתוך פיו נמאס בעיניו ולזה אמר שעשיר בדעת הוא (שימלא) [שימאס] כל תאוותו אפילו במוכרח לאכול ולחשוב מה שיתהוה ממאכלו ולזה אמר כל שיש לו ביה"כ סמוך לשולחנו. אך בבוא עבירה לידו אין זה גדר יראת השם למאסה תיכף כי העיקר שהפרישה מעבירה יהי' רק מיראת השם, וזהו אמרם כאן שירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע דהיינו שלא ימאס תיכף עת בא העבירה לידו רק שיאמר אפשי בבשר חזיר רק מה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי, ולכן לא ציוה לו להזכיר תיכף יום המיתה כי יותר טוב להפריש מן החטא בעבור יראת השם ולא מחמת יראת המיתה ואם אזיל מוטב ואם לאו יעסוק בתורה כי אולי הוא מכח התאווני שיש באדם כדעת הרמב"ם והתורה מתשת כח התאווה שבשביל זה נקראת תושיה, ואי לא אזיל שאז יש לחשוב שהוא מהמלאך השטן המסית האדם לרעה ולזה יקרא ק"ש. כי אמרו בש"ס כל הקורא ק"ש מזיקין בדילין ממנו. והיינו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף רשף אלו המזיקין ואי לא אזיל אז אין לו ברירה. ומוכרח הוא להזכיר המיתה וזהו ג"כ כוונת התנא אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם שאין שייכות לאלו שני מ' מרים זה לזה כלל, גם תמהו המפרשים בזה הלא כל התורה מלאה בהבטחת שכר ופרס על קיום המצות גם קשה לי שהי' לו לומר אל תעבדו השי"ת ע"מ לקבל פרס כי מה שאמר הוו כעבדים קשה מאוד, כי הלא עבדיו של אדם העובדים על מגן עבודתן גרוע כלא יחשב כי אסיא דמגן מגן שויא. לכן נראה בכוונתו כי יש שני מיני עבדים אחד שעובד בשביל השכר שמקבל בעבודתו העבדות עליו כמשא כבד וכעבד ישאף צל כן שכיר יקוה פעלו כי העבדות דבר קשה ורע הוא רק שעושה העבדות בשביל קיבול שכר ועושה המלאכה בלב רע ויש עוד פועל בשכר שלומד המלאכה אצל אדונו. ואם הוא מלאכה המעשרת בעלי' כגון ניקב מרגליות ודאי דעוסק בה יום ולילה מחמת חיבת המלאכה בעיניו, והנה נחזי אנן הא דאמרו בש"ס אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אם גם במצוה שבאה לידו ואמר בהיפך אי אפשי ואבי שבשמים גזר עלי הא ודאי ליתא דמצוה ודאי צריכה שתהי' בשמחה וטוב לב ותהי' לתיאבון. כי כל המצות מצד עצמותן טובים הנה עד למאוד ובהדיא כתיב קרא מפורש ויצווני ה' אלהינו לעשות ככל המצוה לטוב לנו לחיותינו, רק בעבירה אף שמצד עצמותה הוא רע. מ"מ מחויב לפרוש מצד יראת השם וזהו אומרו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס. פירוש שהמלאכה הוא דבר קשה ועבדות גדול ועושין רק מההכרח של השכר אל תהיו עושין כן המצוה כעבדים הללו דהיינו שיהי' עשיית המצוה קשה בעיניכם עד שאין אתם עושין אותה רק בשביל השכר רק הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, פי' כאותן עבדים המשמשין בשביל המלאכה כי עשיית המצוה בעצמותה טובה היא ואלו לא הי' שום קיבול שכר עלי' ג"כ ראוי לעסוק במלאכה טובה כזאת והשכר הוא רק מתנת חנם כמי ששוכר אחד שיתפור בגד לעצמו וילבשנו בעצמו ונותן לו שכר עבור זה. אמנם בעבירה אמר בהיפוך ויהיה מורא שמים עליכם דהיינו שלא תפרשו מהעבירה בשביל שבעצמותה הוא רעה רק בשביל מורא שמים ולזה נגד התאוה אמר שיסתכל במה שעתיד ליתן דין וחשבון דהיינו שלא יפרוש עצמו מתאוות דברים אסורים שחקקה התורה רק מגזרת מוראת שמים, אמנם נגד הגאוה והקנאה שהם מדות רעות ובזה כתב הרמב"ם שמלבד גזירות השי"ת ראוי להרגיל עצמו במדות טובות שלא יהי' לו שום חשק למדה רעה כי נפש רשע איותה רע. ובביאור אמרו מאד מאד הוי שפל רוח דהיינו שיתעקר המדה רעה לגמרי מכל וכל מצד הטבע ולזה אמר שלא מצד הדין וחשבון לבד ראוי לפרוש רק להרגיל במחשבתו מצד הטבע ולחשוב מאין בא ולאן הולך לזכור יום המיתה למען יתעקרו המדות רעות מצד הטבע וכבר הזהרנו חכמינו ז"ל שנעלה תמיד על לבנו יום המיתה ולאן אתה הולך:
במדרש (שיר השירים) סמכוני באשישות אלו הלכות רפדוני בתפוחים אלו אגדות, הא שממשיל הלכות לאשישות והגדות לתפוחים דאשישות היינו אשישי ענבים שהיין מובלע בתוכו,והיין עצמותו משכר וכשהוא מובלע בענבים אינו משכר כן הוא ההלכות שעל דרך פשוטו הן כענבים המתוקין לחיך וכאשר ידרוך אותן ויעשה מהן יין אז לאו כל מוחא סביל דא ויש גבול לשתיית כל אחד וכמו כן ההלכות שע"פ פשוטו הן כיין הנבלע באשישות וכאשר יעיין בהם בעומק עיון לאו כל מותא סביל דא. והגדות ממשיל לתפוחים שהן אתרוגים כמבואר בתרגום שאם יראה בהן כאשר הן מלמעלה בקליפתן אין בהן רק ריח בעלמא ובתוכן הן טובים מאוד והתוך מכוסה בקליפה וגם אין משקה שלהן משכר וע"ז אמר הכתוב הטעם למה אין תוך שלהן נגלה לזה אמר כי חולת אהבה אני וכשם שאם רוצים לזון את החולה צריכין ליתן לו במעט מעט ואף אותו המעט צריכין ליתן לו במשקה שיוכל לקבל כמו כן אנחנו חלושי ההשגה וא"א להשיג עומק ההלכה לעומק המושג לכן משלו ליין וההגדות שהחיצונית שלו הוא רק כקליפת האתרוג שאין בו רק ריח בעלמא אף שהוא רק למוסר טוב אמנם תוכיותיו הוא כעין תוכו של אתרוג שהוא טוב:
במדרש שוחר טוב שמואל הקטן אומר טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים שכן דוד הוא אומר אל תבטחו בנדיבים והוא תמוה – והכוונה נראה כי חסיון נאמר על דבר המגין מצרה כמו לחסות מזרם וממטר ובטחון נאמר כשבוטח על דבר טוב שיגיע לידו והנה הבטחון על האדם הוא דבר רע מאוד כדכתיב ארור הגבר אשר יבטח באדם ובלאו הכי מתנתו מעוטה וחרפתו מרובה ומתנת האדם רע ומר הוא וזהו כוונת הכתוב טוב לחסות בה' היינו שיחסה בו שיגין עליו שלא יבא לדיד בטחון באדם ומ"ם מבטוח אינו מ"ם היתרון כי אם מ"ם ששימוש מן כלו' מן הדבר הזה שהוא הבטחון באדם שהשי"ת יגין עליו מזה. והנה בין שימוש מ"ם כזה היינו מן ובין מ"ם היתרון הנגינה תשתנה כי מ"ם היתרון יש בו יותר הפסק טעם ולזה שמואל הקטן הי' קורא פסוק זה בניגון שאין משמש על מ"ם היתרון ואמר הוכחה לזה שאלו הי' מ"ם היתרון הי' משמעו שבטוח בנדיבים ג"כ טוב רק שהחסיון בה' הוא יותר טוב וזה א"א שהרי דוד הוא אומר אל תבטחו בנדיבים וע"כ אינו מ"ם היתרון רק כמו שפרשתי למעלה:
ועוד נראה כוונת המדרש לשלול הבטחון באדם כי באמת אינו נכון כלל רק לחסות בה' בלי שום בטחון באדם. וזה ענין המ"ם המגרע, כמו ויאהב יעקב את רחל מלאה, וירא ה' כי שנואה לאה. וגם טוב לשמוע גערת חכם משמוע שיר כסילים. וגם טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה וכתיב לב חכם בבית אבל ולב כסיל וכו' מכל זה נראה בעליל כי יש מ"ם המגרע מורה לבל יתפוש כלל הדבר ההוא וזו אומרו כאן טוב לחסות בה' רק זה ולא לבטוח באדם כלל וכלל. וראי' לזה כי אי אפשר לפרש שזה טוב מזה אכן גם זאת בבחינת טוב הלא דוד אומר אל תבטחו באדם והבן:
רמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ב וז"ל עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישיב עוד לזה החטא כלל. ותמהו כולם ע"ז הלא הבחירה חפשית. ולפענ"ד נראה פשוט כי האדם מקודם עשותו העבירה הוא שוה בבחירתו לטוב או לרע אבל אחר עשותו החטא שורה עליו רוח טומאה ומלפפתו עד שמחטיאו שנית. ולזה הגדולה שבתשובות באותו מקום באותו אבר באותו אשה וכו'. ולזה אמר שישוב כ"כ על שיעיד עליו יודע תעלומות פי' שכבר סר החטא מדעתו עד שמכח העבירה לא ישוב עליו רק הוא בבחירה שוה כמקודם וזה ג"כ כוונת הש"ס בהתשובה באותו מקום לא חס ושלום שיתייחד עם אותו אשה כי ח"ו לא הותר יחוד לבעל תשובה רק כוונתם שישוב כ"כ עד גדר שאלו הי' כא לידו חטא כזה לא הי' עושיהו וכזה מוזכר בספר חסידים שפעם אחד הורה חסיד אחד לחוטא לעשות תשובה הנזכרת באותו מקום ונכשל בזה מטעם דלאו דינא קאמר דלא הותר יחוד לבעלי תשובה כנ"ל רק כוונתו על דרך שכתבתי כנ"ל ברור ונכון:
רמב"ם הלכות תשובה פ"ג הלכה ב' דנין את האדם אם עונותיו מרובין מיד הוא מת ברשעו וכו'. ואח"כ דנין את העיר ואח"כ דנין את המדינה ואח"כ דנין את כל העולם וכו' ע"ש והקשה הלח"מ דאם דנין כל העולם עפ"י רוב מה יש לדון שוב המדינה והעיר והאדם ע"ש והוא קושיא חמורה לכאורה ונ"ל לתרץ דהא ודאי עונשי העבירות אינן שוין דיש עבירות. שהעונש שלהן הוא בבני ויש שהעונש הוא בחיי ויש מהן במזוני, וכן שכר פירות המצות אינן שוות יש שהשכר הוא בבני ויש במזוני ויש בחיי וכולן נשקלין בדעת אל דעות ואם עשה אדם ד"מ אף אלף עבירות שעונשן הוא במזוני עפ"י דינו של מעלה ועשה מצוה אחת ששכרה חיי לא בשביל אלו העבירות ינטל שכר זו המצוה שאין עונשן של אלו נגד שכרה של זו אכן אם עונשי העבירות נגד שכר המצות אז הם נשקלין מה הן הרוב אם לילך אחר המצות או העבירות והולכין אחר הרוב וכן הדין בכל העולם דיש עבירות שמחייבות השחתת עולם עפ"י דין של מעלה כמו עבודה זרה אשר נאמר עליו בפרשת האזינו שבעבור השבט או המשפחה שיהיה כמהפכת סדום ע"ש וכן שבועת שוא שנפרעין מכל העולם ויש עבירות שאין דינן על כל העולם רק על עצמו לבד וכן יש מצות שגורמין קיום העולםכמו השלשה דברים שהעולם עומד עליהם וכולן נשקלין בדעת אשר לו נתכנו עלילות ואין אתנו יודע מזה עד מה, ואם יש ד"מ בעילם עבירות שגורמין השחתת ומצות שגורמין קיום נשקלין זה כנגד זה והולכין אחר הרוב וא"כ א"ש הכל בעזה"י שמקודם דנין את העולם ואם אין בהו דין השחתה דנין את המדינה אם יש בה דין השחתה נשחת ואח"כ את העיר ואח"כ את האדם ולא קשה נמי אמאי לא הכריע כל העולם כולו את נח כי הגם שלא הי' בשכר מצוותיו קיום העולם מ"מ הי' שכר מצותיו רב כל כך שהי' גורמין לקיומא דידי' ועיין היטב ותמצא הכל על נכון בעזרת השי"ת. ועוד נראה לי כי דוקא אותן הצדיקים שיש להן עוונות רק שזכיותיהן מרובין מעונותיהם מצריכין מעשיהם לעלות על כף מאזנים ועולין מעשיהם עם מעשה הרשעים בכף מאזנים אחד ולפעמים מכריעין הרשעים את הצדיקים או להיפך אבל צדיק גמור שאין צריך לעלות בכף מאזנים כלל אינו נשקל כלל עם הרשעים ולא הוא מכריע אותן ולא הן מכריעין אותו תדע דמשה לא הכריע את כל ישראל בשעה שאמר לו השי"ת ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול ולא הן היו יכולין להכריע אותו ובזה א"ש נמי מאי דקאמר הש"ס בשביבותא דרב לא הי' דברתא וכו' אתחזי לי' בחלמא דהא מלתא זוטרתא והש"ס זו תמוה ולפי דברינו א"ש דהם היו סבורים דרב הוא כך נפיש זכותי' ועלה עמהם בכף מאזנים אחד והכריע אותן והא מלתא גנאי הוא לגבי' דרב דרב צדיק גמור הי' ולא נשקל כלל עמהם ולזה אתחזי לי' בחלמא דלאו משום דרב הי' וכו' ולזה א"ש נמי הש"ס דפ' חלק גבי צדקיהו בן מעשה אשר קלס מלך בבל דקאמר שם דאמרו לי' ליתי ליהושע כ"ג דנפיש זכותי' ואח"כ גבי נבוכדנצר אמר ידענא בך דצדיק גמור את ולפ"ד א"ש דהם היו סבורין דיהושע הוא רק נפיש זכותי' ויעלה עמהם במשקל ויכריע אותן ואח"כ כשלא נשרף נראה שהוא צדיק גמור ולא נשקל עמהם כלל. ועוד יש לפר' מה שלא הכריע דור המבול את נח מחמת שעבדו ע"ז ויצאו מן הכלל ולא יכלו להכריע:
במלכים ג' אז תבאנה שתי נשים זונות וגו' ויאמר המלך גזרו את הילד החי לשנים וגו' והוא תמוה מאוד, א) למה היל"ל גזרו את הילד ותנו החצי לאחד הול"ל המיתו גם את הילד השני ויהיו השני ילדים מתים ותנו ילד אחד מת לאחת והשנית לשניה ולמה לו לגוזרו לשנים, ב) למה לו להביא החרב לפני המלך הא יכולין להמיתו חוץ מבית המלך, ג) ראשית אמירתו היה כחוכא להמית ילד בשביל טענותם. ד) במה הי' טענותם כיון שאין הדבר נוגע לממון והשם יודע ממי הוא, ה) באיזה ענין באו אל המלך לשפוט ומי יודיע את המלך לכן נראה דהי' משפטן נוגע לממון ולאיסור דבמדרש שה"ש בפסוק ראשון מבואר דשני יבמות היו וכלה וחמותה היו ע"ש וכיון שמבואר שחמותה יבמה הי' ולא היו לה בנים והיו שניהן זקוקות ליבם על כן אחר שילדה אין כלתה ניסת לאחר ואמרה חמותה שבן כלתה הוא המת וממילא זקוקה ליבם דהיינו לבן החי שהי' לה מבעל הראשון והוא יורש כל הנכסים והכתובה א"צ ליתן לה כיון שהוא זקוקה ליבם ובן החי הוא יורש של בעלה וכלתה אמרה שבן החי הוא שלה והוא היורש לבעלה וגם להסבא הוא יורש בין שאר יורשין וגם לאיסור נוגע ויאמר המלך להביא את החרב כי בשה"ש על פסיק כולם אחוזי חרב תרגום יונתן דהיינו תורה שנמשלה לחרב עיי"ש. וז"ש כאן ויביאו את החרב כלומר שהי' מקודם דן ע"פ התורה שנמשלה לחרב אם להאמין להאשה שבנה מורכב על כתיפה ולא להאמין להאשה שבאתה להוציא מחזקתה וגם לאיסור אם נאמנת לומר ניתן לי בן כיון שלא היתה מוחזקת בולד ופסק המלך ואמר גזרו את הילד והוא דרך מליצה כלומר שהולד הוא ספק לשניהם הן לענין איסור הן לענין ממון ירושה דמה שהוא מוחזקת בבן אינו ראיה דכל חזקה בעינן דאתחזק שלשים יום וכשאשה שמעה גזרו היינו שיהא הבן בספק ולא יורש לא מזה ולא מזה כי יורשין של זה ושל זה מצי מדחי ליה אמרה גם לי גם לך לא יהי' והשני' אמרה תנו לה את הילד והמת אל תמיתוהו כי חז"ל דרשו אקרא ויהושע וכלב חיו מן האנשים האלה שנטלו חלק בארץ וכן פי' הרשב"א כי כל ביטול איזה דבר יקרא מיתה ולזה הודית ואמרה תנו לה את הילד והמת אל תמיתוהו כלומר שלא יבוטל נחלתו מכל וכל ולזה אמר תנו לה את הילד כלומר שהוא שלה ומזה ידע שלמה שהיא אמו וסמך על האומד כי ידע בחכמתו וברוח הקודש שהוא כן ולזה כתיב וידעו כל העם וגו':
עמוס ה' הנה אני נושא עליכם קינה. נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. הרבה פירושים נאמרו בזה ונלפענ"ד לפרש הכוונה כי הישראל נקראים בכל תנ"ך בתולת ישראל ומבואר במדרש חזית שהישראל הן הכל בבחינת ארוסה כדכתוב וארשתיך לי לעולם, ובעת הגאולה הן בבחינת נשואין ובעולה כדכתיב כי בועליך עושיך עיי"ש וזהו שאמר הנביא כי בעת שיהי' הנפילה לישראל בכדי שלא תוסיף להיות שוב בשם בתולת ישראל רק בשם בעולה כדכתיב (ירמי' ג') כי אנכי בעלתי בכם ואנכי בעלתי בם וזהו שאמר הנביא שנושא קינה על בית ישראל כי בעת שנפלה למען לא תוסיף קום עוד בשם בתולת ישראל רק בשם בעולה וכמ"ש ירמי' אזיהיה הנפילה גדולה עד מאוד ונטשה מעל אדמתה אין מקימה והעיר היוצאת אלף תשאר מאה וגו' כלומר שאז יהי' הנפילה כל כך כדבר המושלך לחוץ וכן אמר ירמי' כאשר הבטיח ואמר ובעלתי בכם ואמר ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה הרי שקודם שתיבעל ישאר מעט מהרבה וזהו הקינה אשר נושא עמוס על ישראל ולכך אמר אח"כ כי כה אמר ה' דרשוני וחיו:
ירמי' ח' מדוע שובבה העם הזה ירושלים משובה נצחת וגומר הקשבתי ואשמע לא כן ידברו. ונראה לפרש הפסוק דהנה יש שני מיני חטאים, א) שמורה היתר לעצמו ואומר שדבר זה מותר הוא והשני הוא מחמת שנאת המוכיח כמו שנאמר שנאו בשער מוכיח ומחמת נצחון נתכוין לסתור דברי מוכיח ועושה רע. וזה כוונת הכתוב מדוע שובבה העם הזה משובה נצחת כלומר שחוטאים כדי לנצח דברי המוכיח ולהכעיס הבורא ית' החזיקו בתרמית מאנו לשוב פי' אף שידוע להם שהוא תרמית מ"מ מאנו לשוב בשביל הניצוח וכדי להכעיס הקשבתי ואשמע לא כן ידברו פי' הקב"ה אומר שמעתי שהם בעצמם אומרים שלא נכון דרכם לפני. וז"ש לא כן ידברו ופירש"י שכן הוא מלשון נכון וזהו אומרו שהן בעצמם אומרים שלא נכון הדבר ואף על פי כן אין איש ניחם על רעתו וגו':