יתברך ה'בורא ו'המאציל ה'גבה למעלה למעלה בכל העולמות דאינון סתימין מתלבשין ומתרכבין בספיראן סתרא דסתרין טמירא דטמירין אתר דלא קיימא לשאלה ולית מחשבה תפיסא ביה עד אדם קדמון לכל הקדומים, ואור אין סוף ב"ה וב"ש השופע בהם וממלא כל עלמין ואסתר לון מכל סטרין, אשר יצר ועשה את האדם בחכמה. ויפח באפיו נשמת שדי ויקימהו לעמוד לשרת לפניו לקיום נצחי כאחד מצבאי מעלה חירות ממלאך המות לולא כי אבינו ראשון חטא, לו וגרם מיעוט הירח והביא מיתה לעולם, וה' צבאות ברוב רחמיו הותיר לנו שריד ולמחי' שלח לפנינו חשה עבדו להנחיל לנו תורה הקדושה ובזה ילכו יונקותינו וירבו פאירותינו דור דור עד בא עולם התיקון, ואז יתוקן אשר עיוות ונזכה להיות כאחד הרוחנים כאמרם ז"ל צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה:
והנה הראשונים ז"ל שאלו בזה איך יתכן שיהיה האדם חי חיי הנצחיים ולא יפסד צורתו כל ימי עולם, אחרי אשר התבאר במופת אצל כל הפילוסופים כי כל הוה נפסד, ועיי' בזה בדברי הראב"ע. ואני תמה מה זו שאלה אם אמנה נכון הדבר שהתבאר לנו כי כל הוה נפסד, כי אחרי שהתאמת לנו שזאת ההויה בלתי מתמדת אשר תתחייב לפי טבעו הואיל והיה זמן אשר לא היה נמצא. ומהעדר מציאותו בא אל המציאות כן כח ההעדר כרוך בעקבו וישוב אל ההעדר כשהיה וההכרהיתחייב שלא יהיה נמצא כן לעולם. וכל דברים אלו אין להם מבוא כ"א בדברים המחויבים לסדר הטבעי. אבל לפי הנחת תוה"ק כי כל החי אשר על פני האדמה וצבא חלדו, מציאותם והעדרם תלוי ברצונו ית"ש לא לפי החיוב, לא יתחייב לנו בזה אם הקדוש ב"ה ית"ש המציאנו מאפס המוחלט ברוב טובו שיפסיד הדברים הנמצאים כי הכל תלוי ברצונו הטהור והשערת חכמתו יתב"ש אם לקיום אם להעדר ולולי חטא אדה"ר היה רצונו הפשוט מסכים להיותו קיום נצחי ואחר החטא שיערה חכמתו כי אין טוב לאדם להיותו חי וקים כ"א אשר יפשוט לבוש החומרי מעל נפשו עדי יבואו הדורות הבאים אחריו ויתקנו את אשר עיות ונשוב להיות כבראשונה בעולם התיקון ונהיה חיים וקיימים, ואמונת החידוש היא הנותנות עזר וסעד לאמונת השארת הנפשות כי אם ברוב רחמיו ברא יש מאין להעניק אותנו מטובו איך יתכן שיפסיד הנפש על לא דבר. וכבר נשתבשו בזה פילסופים הראשונים והוציאו דיבה על מאמר החכם והארץ לעולם עומדת כי זהו מורה על אמונת הקדמות כי דבר ההוה יתחייב להיות נפסד בסופו. וכבר הכה על קדקדם בזה הרב המורה ז"ל פרק כ"ז כ"ח מח"ב ובכלל דבריו דברינו הנזכרים כי לפי דעת תוה"ק באמונת החידוש אין הכרח בביטול העולם והכל תלוי ברצונו הפשוט אם לתת קיום נצחי לעולם אם לחדול, והסתכל איך דברים אלו המתאמתים אשר הגיע עליהם עיון המעולה שבפילוסופים ז"ל מצינו נרמז בדברי רבותינו ז"ל במ"ר שמות ל"ח בפסוק חבקוק א' הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי ונחיה ולא נמות עד שלא עמד אדה"ר ואכל את האילן כך היית אומר שלא יאכל מן האילן ולא ימות וכו' אלא מפני שביטל ציוויך הבאת עליו מיתה להכות את הבריות כו' רבון עולם אתה מבקש שנהיה קדושים הסר ממנו המות הזה אמר להם א"א ה' למשפט שמתו. אתה רואה כוונתם בזה כי אותה אנו מבקשים הלא אתה מקדם אלהי קדושי שאתה קודם לבאי עולם ואנחנו מחודשים ברצונו הפשוט א"כ אין כאן הכרח להשחחת עולם אם כן נחיה ולא נמות כי אם לא חטא אדה"ר היית אומר שלא יאכל מהאילן ולא ימות כמו כן אם נהיה קדושים הסר מאתנו המות הזה ונשוב להיות כבראשונה וה' השיב להם כי א"א לבטל את המות ה' למשפט שמתו להכות את הבריות לזכך את נפשם וחומרם מכל סוג ודופי – ואל ענין הזה כיוונו חז"ל סנהדרין צ"א. א"ל האי צדוקי לגביהה בן פסיסא ווי לכון חיבייא דאמריתו מיתי חיין דחיי מיתון דמיתו חיין. א"ל ווי לכון חייביא דאמריתו דמיתו לא חיין דלא הוי חיי, דהוי חיי לא כל שכן. והמאמר הזה הוא מוקשה מאוד להבין ענין הויכוח בין האי צדוקי לגביהה בן פסיסא אשר יאמר כי הוא זהו המנוצח מחבירו בטענה מספקת – ורואה אני כי האי צדוקי שחוק טמיא דימה למצוא חיל להפיל את גביהה בן פסיסא ברשת המינות בהקדם דעת המדברים שהביא הרב המורה ז"ל ח"א פע"ד שקיימו ענין חידוש העולם מהשארת הנפשות כ"א היה העולם קדמון יהיו האנשים אשר מתו אין תכלית למספרם הנה אם כן נפשות אין תכלית למספרם נמצאות יחד. וזה מה שהתבאר במופת ביטולו כי לא יצוייר מציאת מצוים אין תכלית למספרם יחד והרב המורה ז"ל השיב על דבריהם שם ואין תשובותיו מתקיימים כאשר טען עליו הרלב"ג במלחמותיו ועיי' בכוזרי מאמר חמישי והבן. והאי צדוקי ברוע לבבו ביקש להפוך הקערה על פיה וטען ווי לכון חייביא דאמריתו דמיתו חיי דחיין מיתו בע"כ כי זהו מהכלל המסור בידינו דכל הוה נפסד בהכרח ודבר זה אין לו ענין בדבר התלוי ברצון הפועל כי אם ברא העולם ברצונו הנה בידו בכל עת להמשיך עמידתו וקיומו לנצח ולחדש אורו בכל עת כבתחלה כמ"ש בזה למעלה, וע"כ כי כל המציאות הוא בחיוב מאתו יתברך ואחר כי התבאר אצלו דעת הקדמות איך אפשר לומר דמיתו חיי כי אם נאמין השאר הנפשות הרי כאן במציאות מצוים אין תכלית למספרם וזהו התבאר ביטולו, וגביהה בן פסיסא ברוח בינתו השכיל במועצות ודעת להציל נפשו ממנו, והשיבו בערמה כי לא דרכיכם דרכינו בדעת הקדמות אלא הכל תלוי ברצונו הפשוט והוא פעל ועשה הדורות מראש ומעתה ווי לכון חייביא דאמריתו דמיתי לא חיי דלא הוי חיי שהקב"ה המציא בריאת חדשות אשר לא היו מעולם ברוב טובו דחיי לא כל שכן ולא יעדירו העדר נצחי ובוודאי נשמתם שרירא וקיימת לחיי נצחיים ועוד תחיינה העצמות היבשות ולא תאבד תקותם ח"ו. ובאמת לא היה הכרח שימות האדם לולא חטא אדה"ר וגרם מיתה ואין לאדם שום מקום לתיקון נפשו בלעדי יום המות כמו שהאריכו בזה קדמונינו ז"ל. פקח עינך וראה אמרם ז"ל במ"ר ויקרא כ"ז שור או כשב או עז כי יולד הה"ד מה שהיה כבר הוא (קהלת ג') ר"י אמר אם אמר לך אדם שאילו לא חטא אדם הראשון ואכל מהעץ הי' חי לעולם אמור לו אתה כבר היה אליהו שלא חטא הוא חי וקים לעולם ואשר להיות כבר הוא אם יאמר לך אדם שהקדוש ב"ה עתיד להחיות לנו מתים אמור לו כבר היה ע"י אליהו ואלישע ויחזקאל. והכוונה בזה יאות על פי מ"ש בזה"ק שם תא חזי ב"נ דאתיליד לא אתמנא עלי' רוהא דלעילא עד דיתגזר זכי ורבי לעסוק באורייתא אתגזר עלי' אתערותא יתיר. זכי ועביד פקודא דאורייתא אתער עלי' אתערותא יתיר וכו' האי בר נש שלים בכולא. אבל בהמה האי חילא דאית לה בסופא אית לה בשעתא דאתיליד ובג"כ כתיב שור או כשב או עז כי יולד הרי לך מבואר כי לשון המקרא מלמדינו ההבדל בין נפש הבהמה לנפש האדם כי הוא קיום נצחיע"כ כל מקום שמזקין ונחלשו חושי החומר השכל מתגבר וע"ז אמרו ז"ל מה שהיה כבר הוא אם יאמר לך אדם אם לא חטא אדה"ר היה חי וקיים הלא כל הוה נפסד אמור לו כבר היה אליהו שהוא חי וקים ואם יאמר לך אדם שהקדוש ב"ה מחיה לנו מתים ואיך יתכן שיהיה להנפש השארה נצחיות ואחר המות אמור לו כבר היה ע"י אליהו ואלישע כי הכל תלוי ברצונו הפשוט להמשיך עמידת העולם וקיומו נצח:
סוף דבר הכל נשמע כי זהו כל האדם כל ימי היותו על אדמתו לעבוד את בוראו עד תתעצם נפשו וישוב לחיי נצחיים והרמב"ן והרא"ה ז"ל כתבו כי אחר שיתנהג הגוף עפ"י שכל אלהי מבלי הרף ישוב הגוף להיות רוחני. ואם תשאל מדוע לא זכו האבות הקדושים וכן משה רבינו למעלת אליהו ז"ל להנצל מהמות ושישוב הגוף להיות רוחני שאלה זו שאלת הראשונים הוא ורבינו משה קורדווארו זצ"ל בספר הפרדס שער ההיכלות פי"ג נלחץ בזה ותוכן דבריו כי מדרגת אליה היה חסרון למעלתם הגדולה שהם זכו להיות מרכבה לעצם הספירה ובחייהם הי' צינורות אל השפע הנשפע ממש מהשכינה אל העליונים ואף גם אחר מותם הנה הנם במעלתם מעלה מובחרת ממעלת מט"ט והם צנור אל עצם הספירות אפילו בגופם ואם היה מתלבשים במעלת איזה מלאך בדוגמת אליהו היה זה נחשב להם לחסרון כי מעלת המרכבה גדולה ממעלת המלאכים כפי המתבאר לנו מדברי הזוה"ק בכמה מקומות זהו תוכן דבריו הקדושים בקצרה. – ומרגלא בפומי לפרש בזה מאמר הכתוב פ' ויגש. ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי פניך כי עודך חי, כי ידוע מעלת יעקב שהיה מרכבה לת"ת ויוסף היה מרכבה ליסוד וכאשר נסתלק יוסף משם ונסתלקה ממנו שכינה דימה בנפשו כי אפס כוחו ואינו כבתחלה להיות מרכבה להשכינה גופא וברית תד הוא ואם אין מרכבה ליסוד יש חסרון גם במעלתו ויבוא למדרגת אליהו שלא יטעם טעם מיתה, ובהודע לו כי יוסף חי ותחי רות יעקב להיות צינור השפע מהשכינה אז אמר הפעם אמותה אחרי ראותי פניך כי עודך חי ונשוב למה שהיינו תחלה ונצטרך לבוא לידי מיתה כי זהו מעלה גדולה ממעלת חנוך ואליהו כאשר ביארנו בזה, והיותר נאות לנו בכוונת הכתוב בזה – כאשר ניתן לב אל אמרם ז"ל שלהי כתובות בפטירת רבי דאמרי מאן דאמר נח נפשי' דרבי ידקר בחרב ובתר הכי אמרו לי' לבר קפרא זיל עיין אזיל אשכתי' דנח נפשי' קרעי' ללבושי' כו' אמר לי' נח נפשי' אמר להו אתון קאמריתו אנא לא קאמינא. ונראה כי ענין המניעה לומר נח נפשי' דרבי תסוב עד"ז בהיות הצדיק בעולם הזה בעוד תשכון גויתו בתוכינו הוא מרכבה וצינור להשכינה לכן אין צדיק מת עד שנברא צדיק אחר תחתיו כמו שדרשו ז"ל על פסוק וזרח השמש ובא השמש וכשאין צדיק אחר נולד תחתיו נמצא צדיק אחר בדורו אשר ימלא את ידו לכהן תחתיו כמו שכתוב בזוה"ק ביוסף שהיה מרכבה ליסוד דדוכרא ובנימין היה מרכבה ליסוד דנוקבא ובמות יוסף היה בנימין מרכבה לשניהם – וזהו מאמר הכתוב מלכים ב' ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי שביקש ממנו שהוא יהיה מרכבה גם לרוח אליהו ויהיה לו פי שנים בצירוף רות אליהו והיינו ברוחך וזה מאמר בני הנביאים ביריחו שם נחה רות אליהו על אלישע שהוא נעשה מרכבה גם אל הרוח אשר שכן קדם על אליהו – וזה אמרם ז"ל מאן דאמר נח נפשי' דרבי היינו שנחה רוחו על איזה יחיד מחכמי דורו ידקר בחרב כי ראו והשיגו ברוח קדשם כי לא נולד צדיק אחר אשר יכהן תחתיו ואין איש מבני דורו שימלא מקומו ואחר כך כשאמרו נח נפשי' א"ל בר קפרא אתון קאמריתו אנא לא קאמינא כי אולי אתם מרגישין בנפשכם כי ימולא ידכם לכהן תחתיו אנא לא קאמינא ידעתי בנפשאי כי לא הגעתי למדה זו. וזהו ענין אמרם. ז"ל בבא בתרא ע"ה זקינים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני תמה פני יהושע כפני לבנה אוי לה לאותה בושה, כי שם ראו שינוי באותו הדור מכל אשר לפניהם ולאחריהם במיתת צדיק השני העומד במקומו אף אם אינו במעלות הראשון יכהן תחתיו ויהיה מרכבה לאותו רוח אשר שכן על הצדיק הנפטר לא כן במיתת משה כי נסתלק למעלה הארת דור המדבר ושני המטות אשר מאורות אלו קבלו משה וישראל כאמרם ז"ל יהושע לא נשתמש אלא בכידון כאשר האריך בזה רבינו הקדוש האר"י ז"ל בע"ח שער הארת המוחין ולזה אמרו כי הוא לחרפות פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה כי יהושע הוא סיהרא כמ"ש בזוה"ק בראשית ושאר דוכתי ואין זה מענין אורו של משה כלל – והנה יעקב שהיה מרכבה למדת הת"ת ראה כי אין איש בדורו שיכהן תחתיו. וכשראה יוסף עומד בצדקו ואמרו ז"ל במדרש רב עוד יוסף בני חי רב כחו שעומד בצדקו יותר ממני. ויוסף הי' מרכבה למדת היסוד וכשנתעלה בצדקתו יוכל להיות מרכבה גם למדת הת"ת כי גופא וברותח שבינן חד ואמר אמותה הפעם אחרי ראותי כי עודך חי ועוד הוא לשון תוספות וריבוי כמאמר הכתוב לא ישום על איש עוד וחי הוא צדיק ובהיות חיותו בתוספות וריבוי יוכל להיות שהגיע זמנו של יעקב להסתלק מהעולם ואחר אשר התבאר לנו מצד השכל האלהי השופע בתוכינו וביחוד כאשר נפתחו לנו ארובות השמים ונתראה מראות אלהים על ידי רבינו האר"י ז"ל במעלת הנפש וכוונת תכליתה ותיקונה כל איש נבוב ילבב והשקפה אל התכלית תתלהב אש התשוקה אל האושר האמיתי בקרבו ולא ינוח מלהעמיס שכלו תחת הפלגת העיון הנמרץעדי תתעצם נפשו בו להיות עצם נבדל ונושא קיים. ואולם צריך אדם להתבונן לבל יתחכם הרבה ויטריח שכלו להשיג למעלה מהשגתו ועי"ז ימצא ליאות בשכלו ויחשכו כוכבי נשפו אף במה שהיה בידו להשיג מקודם. ויתנהל לאטו לרגל המלאכה אשר לפניו כפי הכנתו נפשו לקבל ומה בצע אם המשפיע ישפיע לפי כחו אבל המקבל אינו יכול לקבל רק כפי כח הכנתו. וכמ"ש בזה הרב המורה ז"ל חלק א' פל"א ול"ב. וכבר נמצא כת הקודמת אשר דברו סרה על ה' באמרם כי יש בו כיליות וצרות עין לבלתי השפיע לכל איש רוח נבואה ומעלות השכליות, ולא מחכמה שאלו על זה כי מאתו יתברך שמו לא יבצר להשפיע לכל איש בהפלגה יתירה ואם קצתם גרועים מקצתם הוא לטבע הנושא ההוא שלא היה מוכן לקבל והיה מהנמנע אצלו לקבל צורה מעולה מזו. ובזה חתם החכם את דבריו מציאות כל הדברים טוב מהעדרם והקב"ה בטובו ישפיע לכל אישי הנמצאות מעלה היותר מובחרת אשר יוכלו שאת כפי כח הכנתם בחומרם ונפשם – ובזה אני בא להבין דברי חז"ל במדרש רבה פ' ויקהל ראו קרא ה' בשם בצלאל הה"ד (ישעי' מם) אל מי תדמיוני ואשוה, בשר ודם אם מהלך באפילה ובא אדם והדליק לו את הנר אין צריך להחזיק לו טובה ואני הבריות ישינים ואני מעלה להם את האורה ואין צריכין להחזיק לי טובה הוי אל מי תדמיוני ואשוה, וכבר שיערנו בכוונתם ז"ל בזה. כאשר נתבונן בהבדל שבין ענינים הרוחנים ובין ענינים גשמים כי ענינים החומרים כל אשר יתרבו המלאכות ויצאו אל מציאות יותר מתגלה הם בעילוי רב אל הקודמת. ובענינים הרוחנים כל אשר יתרחק משרשו ויתגלה יותר על ידי ריבוי העלולים כל עלול פחות מעילתו והסיבה לזה כי בענינים גשמים אחר הפעולה אין עוד התיחסות להפעול אל הפועל ואם יעדר הפועל לא יעדר הפעולה בסיבתו לכן יתכן שתגדל מעלת הפעולה מהפועל לא כן בדברים הרוחנים כל עלול טמון בקרבו כח עילתו ומהוה אותו בכל עת ולא יצויר העלול בהעדר העולה והואיל והעלול אין לו שום כח בלי העילה אין אפשרות שיהיה גדול במעלה ממנו והאריך בדברים אלו בספר הפרדס שער המציאות פ"א, והרב המורה ז"ל חלק א' פס"ט הביא סכלות המדברים בזה באמרם אילו יצויר העדר הבורא ית"ש לא תתחייב העדר הדבר אשר המציאו כמו שלא תתחייב העדר הפעולה בהעדר הפועל ולעג עלימו כי אם היה השם ברוך הוא פועל לבד כדרך הפועל שאינו בורא יש מאין רק שמלביש צורה אחרת להדבר הנפעל לא היה הפעול צריך אליו בהמשך עמידתו אבל בהיותו יתעלה צורת העולם פועלו ותכליתו ובלעדו מאומה אין ואיך יצויר הפעול בלתי הממשיך עמידתו וקיומו. ואל הענין הנפלא הזה כיוונו חז"ל במגילה י"ד ובברכות יו"ד אין קדוש כה' כי אין בלתך אל תקרי בלתך אלא לבלותך שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד מדת בו"ד מעשה ידיו מבלין אותו אבל הקדוש ב"ה מבלה מעשה ידיו אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו אדם צר צורה ואינו יכול להטיל בה רות ונשמה כו' הקדוש ב"ה צר צורה כו' ומטיל רוח ונשמה כו' כיוונו אל ענין המעולה הזה להבדיל בין פעולת הפועל בדברים גשמיים לדברים רוחנים. כי מעשה בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו כי אין להפועל שום כח בהמשך עמידת הפעול וקיומו והקב"ה מבלה מעשה ידיו כי לא יצויר המסובב בלתי הסיבה כי הוא הממשיך עמידתו וקיומו. והטעם לזה כי אין צייר כאלהינו בשר ודם צר צורה ואינו יכול להפיל בה כו' ואינו אלא פועל לבד ואינו נקראת כולו על שמו כי עושה יש מיש רק שמלביש להפעול צורה אחרת והקדוש ב"ה צר צורה ונופת בו נשמה קרבים כו' רמזו בזה כי הוא העושה, הכל יש מאין והכל בסיבתו כביכול – ואמרו ז"ל במדרש פ' קדושים שני פרשיות כתב לנו משה בתורה ואנו למדין אותן מפרשתו של פרעה הרשע כתוב והיה רק למעלה יכול כמוני ת"ל רק גדולתי למעלה מגדולתך ואנו למדין אותה מפרעה הרשע אמה תהיה על ביתי יכול כמוני תלמוד לומר רק הכסא כו' גדולתי למעלה כו' והדין קדושים תהיו יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם ועוד אנו למדין מפרעה הרשע ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה יכול כמוני ת"ל אני פרעה גדולתי למעלה מגדולתך והדברים הללו איך להם ביאור ויובן ענינו כאשר נשים לב כי מלבד ההבדל הנזכר בין פעולת הקב"ה לבשר ודם. יש לנו הבדל והוא עיקר אמונתינו אמונת היחוד כי הבורא יתב"ש הוא האחד האמיתי ואין בו תואר נוסף על העצם כי אינו מורכב משני ענינים וכל תואריו חכמתו וקדושתו הוא עצמו וכמו שהאריך בזה בספר המורה ז"ל ובשמונה פרקים ובחובת הלבבות בשער היחוד. והקדוש ב"ה הוא מחויב המציאות ואינו מקבל מזולתו ואנו וכל צבאיו הם אפשרי המציאות בסיבתו, וענינים אלו כולם בכלל המקרא הזה באומרו כי קדוש אני שהוא עצמות הקדושה וקדושתו הוא עצמו, ובאומרו קדושים תהיו כי קדוש אני ה' ואתם הבאים בסיבתו צריך להיות בכם כח המסבב והואיל וקדושתם תלוי בקדושת הבורא ית"ש מסתמא כח המסבב גדול מהסיבה, וכ"ז מרומז בפרשת פרעה הרשע שעשה עצמו אלהי כמבואר במדרשות, ונודע כי פרעה שם המלוכה והיה עושה הבדל בינו ובין יוסף בשני הענינים כי יוסף נתמנה למלך מפי אחרים והוא תואר נוסף על העצם מה שא"כ אני פרעה שהוא המלוכה והמלוכה הוא עצמו אתרי שנולד בחינת אלהי ולא יאתה מלוכה בעצם והוא כמו מחיוב המציאות כביכול לזה אמר יכול כמוני ת"ל אני פרעה גדולתי למעלה מגדולתך, והשנית כי יוסף בא בכחו של פרעהובסיבתו והוא מהוה אותו למלך בכל עת לזה אמר יכול כמוני ת"ל רק הכסא אגדל ממך ואם אני מושל עליך בכל עת הרי להפועל התיחסות בהפעול וגדול כח הפועל מהפעול. וזהו ג"כ ענין הכתוב ונתנך ה' אלהיך לראש והיית רק למעלה והואיל ואתה בא מכחו של הקב"ה ממילא גדולתי למעלה מגדולתך. וענין המאמר ההוא על דרך מליצה כאשר אחד יתפאר במעלת חכם ועשיר ואין בו אם כי חזה לך משאות שוא ותפל תוכל להבין ממנו איזה מעלת האושר יגיע לחכם ועשיר כמו כן מהרשע הזה שבא להטעות בדמיונות כוזבות על עצמו נדע ממנו מעלת האחד האמיתי יתברך שמו – ועד"ז ניסוב אל המאמר אשר אנחנו בביאורו במאמר הכתוב ראו קרא ה' בשם בצלאל וימלא אותו רוח אלהים בחכמה נראה כי משה דבר על לב העם לתת תודות לה' על חכמת בצלאל ועיי' טו"ז או"ח סי' רכ"ד במה שמברכין על חכמי ישראל שחלק מחכמתו ליראיו כי יש להחלק התיחסות בכל, ולזה אמרו ז"ל הה"ד אל מי תדמיוני ואשוה כי הנביא העיר כי אין לדמות מעשה הקב"ה למעשה בשר ודם כי הקב"ה הוא מהוה ומתמיד עמידת העולם בכל עח ואמר שם שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כת איש לא נעדר דהיינו אף שכבר ברא אלה קדם קדמתה ואעפ"כ הוא בכל עת מוציא במספר צבאם מוציא הוא לשון הוה ובשם יקראום ומרוב אונים ואמיץ כח זה הקדוש ב"ה איש לא נעדר שאור א"ס שופע בכל אישי הנמצאות, אדם מדליק הנר לחברו אין צריך להחזיק לו טובה עוד דאחר שגמר פעולתו און צריך עוד אל הפועל אבל אם הבריות ישינים ואני מעלה להם את האורה כי כל עניני השפעה מכונים בשם אורה ואין צריכין להחזיק לו טובה בכל עת אתמהה? הלא אני המהוה וממשיך קיומו בכל עת הוי אל מי תדמיוני ואשוה – ואולם ע"פ הצעתינו למעלה רואה אני בזה הכוונה פשוטה. כי רבותינו ז"ל באו להשקיט המיית רוחינו לבל יפול לב אדם באומרו ראו קרא ה' בשם בצלאל אם הכל בהשגחתו מי יתן והי' כל עם ה' נביאים כי יתן רוחו עליהם ולזה באו לתרץ אדם מדליק את הנר לחבירו בהיות העין נעדר הגוונים לכן מקבל כל גוון שתעמוד לפניו והדבר המובט אשר הוא בחושך אין לו שום גוון ותמונה והדלקת הנר הוא מביא גוון להדבר המובט ועי"ז העין מקבל גוון דבר המובט לפני האם ימצא בזה תואנה ועלילות דברים על המדליק את הנר מדוע אין אורו מבהיק לכל בשוה ומי שאור עיניו אין אתו בשלימות אינו מקבל גוון המובט לפניו בשלימות הלא הוא הכין האור לכל אדם בשוה וכ"א מקבל כפי הכנת אור עיניו לקבל וכ"א צריך להחזיק לו טובה כי השפיע לפניו האורה לקבל כפי הכנתם ואני הבריות ישינים ואני מעלה להם את האורה וכ"א מקבל ההשפעה לפי כחו אין צריכין להחזיק לי טובה אתמהה הוי אל מי תדמיוני ואשוה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה לכולם בשם יקרא ושם הוא לשון חשיבות כמו ידעתיך בשם כמ"ש המורה ז"ל ח"א והיינו כי כ"א יש לו חשיבות בפ"ע לפי ערך מצבו והכנתו לקבל – ורואה אני לכוין בזה אמרם ז"ל במדרש רבה פ' ויצא והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו יורדים ועולים אין כתיב כאן אלא עולים ויורדים עולין הם ועלי' תהא להם אלא שכל אחד ירוד מחבירו יבאו בזה להורות לנו לבל יעלו במחזה אלהים במעלות בדברים ששערי השגה נעולים בפניו ועל ידי זה ירדו ממעלתם ומלאכי אלהים נאמר על אוחזי בסנסני מושכלות, יורדים ועולים לא נאמר כי כל איש אשר ישתדל להשיג בדברים שידו משגת עולים הם ועלי' תהא להם כו השכל מתעצם בכל עת אלא עולים ויורדים שעי"ז שעולים במקום שאין ידם מגעת הם יורדים שכל אחד ירוד מחבירו וכ"א ישתדל בהשגה כפי כחו וביחוד צריך האדם להזהר בנפשו לבל ישלח יד לחקור בדבר שאין שכל אנושי ראוי להשיגו וכמדומה אני כי זהו שאמרה תורה ולא קם עוד נביא כמשה ויפלא בזה הואיל ואמרו ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שמא ובא אחד ויסגל מצות ומע"ט כמשה אבל האמתית הענין בזה כי בוודאי שערי השגה לעולם פחותים לכל שואל ומבקש דבר ה' עד מקום שיד שכל אנושי מגעת ואולם משה נתעלה כ"כ להשיג אף במקום שאין יד שכל אנושי מגעת לגודל ההכרח וצורך שעה כי לא היה אפשר לקבל התורה כ"א על ידי השלם בתכלית השלימות ולזה אמרה תורה ולא קם עוד נביא כמשה כי השם לא ישפיע אף לגדול שבגדולים כ"א לפי הכנת כח החומרי ומעלת משה להשיג יותר מהכנת כח החומרי היה מפלאי הבורא יתב"ש. וכבר מצינו ככל החזון בזוה"ק בכמה מקומות בשעת בריאת העולם כד סליק ברעותיה למברי עלמא כי מעת בריאת שמים וארץ לא יפעול הקב"ה דבר בעולם בלתי אתערותא דלתתא ועל ידי אתערותא דלתתא שהוא הכנת המקבל בא אתערותא דלעילא ואולם בשעת בריאת העולם שברא יש מאין ולא היה אפשרות הכנה מזולתו על כן היה הבריאה ברצונו הפשוט וזהו סליק ברעותי' למברי עלמא ועיי' בזה בע"ח שער מ"ל ומ"ד פ"ב – וע"פ הצעה זו תשכיל ותבין דברי המדרש פרשת נשא ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל אינו קם אבל באו"ה קם ומנו בלעם, ועיין בזוה"ק פ' בלק ויש בזה לבעלי הקבלה סוד נעלם כידוע. וגם המורה ז"ל נלחץ בביאור דברי חז"ל בזה, וע"פ דברינו הענין מובן כפשוטו כי עיקר אומרו בישראל אינו קם היינו שלא יהיה עוד נביא שישיג מעלה יתירה מהכנת קבלות כת שכל אנושי כי הקדוש ב"ה לא יפעול עוד דבר דק לפי כח הכנת המקבל וכ"זבישראל אבל באו"ה שאין בהם אחד שיהיה מוכן לנבואה בכל הענינים הנאותים לה במעלת המדות והשכליות כמ"ש בזה בשערי קדושה לרבינו חיים ויטל ועיי' במורה חלק ב' פל"ב. ולא נעלם ממך דברי התלמוד בשלימות בלעם שהיה נפשו רחבה ורוח גבוה ובא על אתונו עכ"ז גם הוא בנביאים ואמרו במד' שם ובפ' בלק כדי שלא ליתן פ"פ לאומות העולם לעתיד לומר רחקתנו העמיד להם בלעם לנביא ולא חזרו למוטב ולזה היה בלעם נביא כמשה שהיה מעלת נבואתו בלי שום כח הכנה ממנו לקבל. וזהו מאמר הכתוב (ישעי' מ') כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו כי האו"ה וחכמיהם הם לפניו ית"ש כמו האין שהיה טרם בריאות העולם שאז פעל הקב"ה בלי שום כח הכנה מלמטה כן האו"ה כל דבר חכמה ונבואה הבאה להם הוא בלי הכנה מהם וכאמור והבן:
ואולם אף האיש השלם בשכלו ולבו נכון בטוח להשיג כל דבר הקשה ולא ימצא לו לאות וחולשה בגדולות ונפלאות טרם יגביה עוף לצלול בים החכמה יחזק לבבו לבל ירף כל ימי חלדו כי אם ברבות השפע אלהי עליו בעלותו ההרה תרפינה ידיו מעשות תושי'. יפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וכבר אמרו ז"ל שנה ופי' יותר מכולם והחוקרים האריכו בזה מענית כי כל מה שיגדיל מעלת האיש כן יגרע מנחלתו בהפסדו ע"כ טרם יכנס לטייל בנן החכמה יסתער עליו אימה ופחד בזה למען יהיה אצלו יתד שלא תמוט לאחוז בסנסני המושכלות כל ימי עולם. וכמדומה אני כי זהו מאמר ר' יהושע בן פרחי' שלהי מנחות בתחלה אם אדם אומר לי עלה אני כופתו ונותנו לפני ארי עתה כל הא מר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין הורה לנו בזה כמה יש להשמר מהנפילה מאיגרא רמא כי בתחלה אם אדם אומר לו עלה במעלת השכליות אם היה שפל בעיניו והיה ירא פן נסתמו ממנו מעיינות בענין זה וע"י השתדלות בדברים אשר לא יאתו לפי שכלו ימצא לאות אף בדברים שבכחו להשיגם יעבור זה היה כופתו ונתנו לפני הארי שיוזק בגרמתו כי תשב בזה שאומר לו עלה יהיה גרם להפסידו במה שידו משגת – ועתה שכבר עלה במעלות השכליות אם אדם אומר לו רד שיסוג אחור ממעלתו היה מטיל עליו קומקום של חמין להזיקו בידים להשיב גמולו בראשו כי בזה יפול לבירא עמיקתא וירד אל ירכתי בור וזהו קשה מהראשונה. וידעתי כאשר יכנס האדם בלבו אימה ופחד משני הענינים פן לא יהיה בכת השכל להשיג ויפסיד שכלו מבראשונה ואם יוכל להשיג פן לא יקום במקום קדשו ויסוג אחור הלא באחת מאלה יניא לבב אנוש לבלתי שני המושכלות מה גם בהצמדם יחד לבב אנוש בקרבו המס ימס – שמע בני בקולי, עמך תשים לבך אל רב התועלת המגיע למעלי העיון והפחיתות המגיע להפתאים המתרשלים אשר יניעו את לבבם לברוח מהטוב האמיתי. ואש התלהבות חמדת התשוקה תבער בחבלי האימה והפחד אשר אסרוך לבלתי אחוז באופני התכמה והיית כאחד האדם לעלות בגרם המעלות השכליות ויבטח לבו בה' כי יהיה בעזרו ושמר רגלו מלכד, ואמרו ז"ל במדרש רבה פרשה לך לך מ"א צדיק כתמר יפרח מה תמרה וארז יש להן תאוה אף צדיקים יש להן תאוה ומה הוא תאוותן הקדוש ברוך הוא שנאמר קוה קויתי ה' א"ר תנחומא מעשה בתמרה אחת שהיה עומדת בחמתן ולא היה עושה פירות עבר דקני אחד וראה אותה ואמר תמרה זו צופה מיריחו כיון שהרכיבו אותה עשתה פירות ונראה להבין הענין השתוות שמצאו חז"ל לדמות תאוות הצדיקים לתאוות התמרה כאשר נתבונן בהבדל שבין תשוקת האדם לדברים גשמים ובין תשוקת נפש המשכלת לדברים שכלים. כבר אמרו ז"ל במ"ר קהלת אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. יש לו מנה רוצה מאתים הורו לנו בזה אם כי התאוה לדברים גופנים רבה הוא מאוד עכ"ז יען כי עניני גשמי הוא מוגבל ומשוער כמו כן החמדה אל העצם הזה הוא גבוליי ויש לו מנה רוצה מאתים לא כן בתשוקת השגת השכלי יען כי הוא בלתי בעל תכלית כן החמדה אל ההשגה בלתי מוגבלת כאשר ישתוקק נפש המשכיל להשיג מהות הבורא יתב"ש. אם כי הדבר לא ניתן תחת האפשרות כלל וכשביקש משה הראיני נא את כבודך השיבו לו לא תוכל לראות את פני וכמ"ש הרב המורה ז"ל בזה ח"א ולזה המשילו חז"ל התאוה הלזו הבלתי מוגבלת לתאוות התמרה שהוא צומח ואינו בעל חיים להתנועע כל שהוא ועם כל זה מצאנו תמרה בחמתן מתאוה לציפורי וד"ז יוצא מגבול שיעור תאוות דברים גשמיים כן הצדיק יש לו תאוה בלתי מוגבלת ומה הוא תאותן הקדוש ב"ה אף כי לא יראהו האדם וחי. ואולי יש להעמיס כוונה זו במה שאנו אומרים בקידוש לבנה והוא ממסכת סופרים פרק ך' כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול ליגע בך כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה וכבר הואלנו לדבר בזה בדרושנו לפרש ענין המאמר עפ"י מאמרם ז"ל במ"ר יתרו אנכי ה' אלהיך מלך בו"ד כשהוא יוצא לאמירה יוצא יחידי נלחם יוצאין עמו רבי רבבות והקב"ה אינו כן אלא כשיוצא למלחמה יוצא לעצמו שנא' איש מלחמה וכשהוא יוצא לתת תורה בסיני יוציא עמו רבי רבבות שנ' רכב אלהים רבותים כו' עיניך הרואות כי העירו אותנו בזה בענין נפלא, כי כשבא הקב"ה לגלות אלקותו בשעת בריאת העולם הוכרח להאציל מכחו עילות רבות וכ"א עלול מחבירו למען יוכלו שאת באי עולם גילוי אלקותו ולקבל אורו הגדול לבלתי תכלית ואלמלא השתלשלות האמצעים ממנו היינו בטלים ממציאות וזהו ענין אמרם ז"ל בסנהדרין פ' חלק במחנהסנחרב אזנים דלה להם ושמעו שירה מפי חיות ומתו כי זהו מלחמת הקב"ה שגלה לפניהם אור גדול מעולם העליון ונתבטלו ממציאותם וכשבא לגלות אלקותו בסיני הוצרך להתלבש בכמה לבושים העלולים ממנו למען יוכלו לקבל פני השכינה. וזהו אומרו הקדוש ב"ה אינו כן כשהוא יוצא למלחמה זה מלחמתו שיוצא יחידי שפושט הלבושים ממנו כביכול ועל ידי גילוי אלקותו בים כאמרם ז"ל ראתה שפחה בים מה שלא ראה נביא וחוזה ועי"ז המצרים שלא היו ראוים לזה נתבטלו ממציאותם, שנאמר ה' איש מלחמה שבהיותו יחידי בלי ריבוי הלבושים הוא איש מלחמה וכשהוא יוצא ליתן תורה בסיני יוצא ברבי רבבות הנאצלים ועלולים ממנו ית"ש למען יקל להם לקבל פני השכינה וזהו שאנו מתפללין כשם שאני כו' ולא אוכל ליגע בך כי לא נוכל שאת אורו הגדול כך לא יוכלו אויבי ליגע בי לא שאנחנו נתגבר עלימו כ"א שיקוים בנו וראו כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ובקורבתם אלינו מגודל קדושתינו יכלו כמ"ש האר"י ז"ל בפרק ע"ח שער הזמירות רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה כי בכח השמות הקדושים והוא שם כה"ת היו מסתכלין ברשעים וממיתין אותן וכאמרם ז"ל נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. שהוריד עליו קדושה עצומה בראות עיניו נתבטל ממציאותו, ואולם לפי הצעה הנ"ל יתפרש עד"ז כי הנה אז נתפלל שאויבים לא יצליחו ברדיפתם אחרינו עכ"פ נראה אם יעלה על לב אויב לרדוף יהיה שום קרבות שישיג אותנו והקב"ה יצילנו מידם ואותה אנו מבקשים שיהיה רדיפתם על בחינה זו כשם שאני רוקד כנגדך כי תשוקתינו להשיגו והוא באמת תכלית ההעלם ובלתי אפשרי להשיגו כן לא יוכלו ליגע שלא יהיה מקום חשש שימצאו מבוקשם:
הצגתי לפניך ג' פרטים הצריכים לבעל העיון להשים על לבו טרם יטייל בפרדס. א' שלא יטריח להשיג מה שהוא מהנמנע בכח שכלו. ב', אף בדבר שיד שכלו משגת יקבע מסמורת שלא יסוג אחור ויפול מאיגרא רמא כו'. ג', ישים אל לבו לקיים עבדו ה' ביראה שהאימה והפחד משני ענינים הנזכרים לא יניעו את לבו להיות נחבא לברוח מהטוב הזה ויבטח בה' כי לא ימנע הטוב והשפע האלהי ממבקשיו סלה. ויש לרמז יותר בזה כי לא יפול לשון יראה כי אם במי שעושה דבר אחד ומתיירא בכל עת מההפסד שאפשר שישיגהו בזה או לא ישיגהו מה שאין כן מי שדומה בנפשו שבוודאי יביאהו הדבר הזה להפסד ומחליט בדעתו לבלתי עשותו נופל בו לשון פבצב אל הדבר כי אצלו הדבר מחויב שיביאהו לידי הפסד ומרחיק את עצמו מעשייתו. ולזה אמר עבדו ה' ביראה שלא יאמר נואש להשגת השלימות רק שתשתדל בכל עוז להשיג ובכל עת יהיה יראת ה' נגד פניו לבל יכשל. ועיניך לנוכח יביטו כי אל הענינים המעולים האלה כיוונו חז"ל בברכות ז' אמר ר"ש בר נחמני אמר ר' יונתן בזכות שלש זכה לשלש, בשכר ויסתר משה פניו זכה לקלסתר פנים. בשכר כי ירא מהביט זכה ויראו מגשת אליו. בשכר מהביט אל האלהים זכה לתמונת ה' יביט. והדברים מוקשים מאד כי המקרא הזה לא יקבל חלוקה כלל וכולו ענין אחד ויסתר משה את פניו כי ירא מהביט אל האלהים ואיך כללו בזה שלשה ענינים נפרדים אלא. כי הן הן הדברים אשר דברנו. ויש בזה שלשה ענינים הנזכרים ויסתר משה פניו בהיותו סובר כי לא תמצא ידו להשגה זו. והשנית מהביט אל אלהים כי מורא עלה על ראשו אף תשיג ידו להשגה זו פן לא יעמוד במקום דשי ויסוג אחור. ויהי' הנפילה בלי תכלית מהשגה גדולה כזו בהביט אל אלהים. וענין השלישי. היראה לבל יתחכם הרבה והסתור פניו היה בוער בקרבו התלהבות התשוקה כמו שהוכיח שביקש הודיעני נא את דרכיך רימז לזה בתיבת כי ירא שלא אמר נואש להחכמה רק שהשתדל להשיג ביראת ה'. ועל ג' הענינים האלה בא לו השכר מדה כנגד מדה בזכות ויסתר משה את פניו לא יוכל להשיג ויפסיד בזה הדברים אשר היה בכח השגתו זכה לקלסתר פנים שהסיר ה' מעל פניו להשיג השגה שלימה ובשכר מהביט אל האלהים שהיה חושש בנפשו פן תרפנה יקום במקום קדשו ויפול ממעלה גבוה כזו זכה לתמונת ה' יביט שהוא לשון היה שהיה בהשגתו בלי הרף. ובשכר כי ירא שלא נתייאש מהשגת החכמה והשתדל בעיון ביראת ה' זכה ויראו מגשת אליו כי בקירון אור פניו לא אמרו ישראל נואש רק באו אל האוהל כל מבקש ה' לשמוע תורה מפיו רק שהיה ביראת ה', וזהו היה כל חפצו לבל יתרחקו ממנו ישראל והוא יופיע עליהם מזיו נהרו ועפ"ז ירצה לנו כוונת חכמינו ז"ל בחגיגה ט"ו. מהו דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. אם הרב דומה למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו ולפום ריהטא נראה כי ביארו את המופלא במופלא ממנו כי הרב הוא העומד לפניו והמלאך לא נודע לנו דמותו ותמונתו, אבל הכוונה מבוארת בזה. שיהיה הרב בחינת מלאך ה' כי תשוקת מלאכי מעלה להשיג עילתם וזהו כל תנועת הגלגלים בלי הרף לפי דעת החוקרים עכ"ז יחרדו מאימתו כמו כן הרב בגודל החמודה להשיג הדברים השכלים יהיה הכל ביראה וכמו כן התלמיד יהיה הרב אצלו בבחינת מלאך ה' כי כל איש חשקו ורצינו לראות הנבדלים כמאמר מנוח בי אדוני איש האלהים אשר שלחת יבוא עוד אלינו (שופטים י"ג) ואח"כ בבוא אליו מלאך ה' היה ירא מאד. ואמר מות נמות כי אלהים ראינו. ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל באבות פ"ב עלאמרם ז"ל הוי מתחמם לאורן של חכמים והזהר בגחלתן שלא תכוה כשתתחבר לאנשי המעלות אל תתגעגע עלימו ואל תוסיף להתקרב יותר מהצורך כמו שמתחמם באש אם ישב רחוק יהנה בחומו ויקבל תועלת ואם יפשע ויוסף להתקרב ישרף וישוב לו התועלת לנזק. ולזה כיוונו גם כן שיהיה הרב דוגמת מלאך ה' שתתקרב אליו ותתרחק קצת מאימתו אז יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. וכבר שיערנו הבנת מאמר זה בפנים אחרת. עפ"י שנסתבכו הראשונים ז"ל ומכללן בס' המורה פרק י"ג וי"ד ח"ג במה שיראה מפשוטי הכתובים כי הגלגלים נעשו בעבורינו כמו שנאמר והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ ואיך יתכן שיהיה הנכבד בעכור הפחות ממנו והישוב הפשוט בזה כי אם הם גדולים ומעולים מאתנו אין זה פחיתות אם נתמנו בעבורינו אחרי כי כן הסכימה רצונו ית"ש בבריאת האדם הנה כל פעולתם לא לנו כ"א לכבודו ית"ש כי כן הוא רצונו ואין לנו מבוא לדעת ענינו כי רצונו היא עצמו יתב"ש. ובענין הזה נאמר גם כן על המלמד חבירו תורה שלא יתכן שהמלמד אשר הוא מעולה מהתלמוד יהיה נעבד להפחות ממנו אם לא שנאמר שהלומד לשמה לקיים רצון הבורא הוא עבדו של הקדוש ב"ה ואינו עובד לפחות ממנו. ואולם בלומד שלא לשמה הרי זה נעבד לפחות ממנו וגם אמרו כל הלומד תורה שלא לשם שמים נוח לו שלא נברא ונעשה לו סמא דמותא. וזהו אומרו אם הרב דומה למלאך ה' צבאות שכל עבודתו לצורכינו הוא רק לעשות רצון אביו שבשמים תורה יבקשו מפיהו ואם לאו שהוא לומד שלא לשמה אל יבקשו תורה מפיהו כי איך יהיה נעבד לפחות ממנו וגם התורה שלא לשם שמים מזקת ונעשה סמא דמותא. וכעת אני משער בהבנת דבריהם שדימו את הרב למלאך ה' צבאות באופן מתקבל על הלב. בהקדם דברי חז"ל במ"ר, בדוכתי טובא בפסוק למה ה' יחרה אפך בעמך. מהו למה אלא כך אמר משה עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם אתה מזריח החמה והוא הלבנה כו' אמר לו הקדוש ב"ה משה אף אתה טועה בעגל. א"ל א"כ למה יחרה אפך בעמך והמדרש הזה נאמר בכמה מקומות בשינוי לשון קצת וענינו אחד. והוא מבהיל עין רואה, ורואה אני להסיב כוונת חז"ל עד"ז, עפ"י אמרם ז"ל (ברכות ל"ב) כשאמר הקדוש ב"ה למשה לך רד כי שחת עמך תשש כחו של משה ולא היה בו כח לדבר כיון שאמר לו הרף ממני ואשמידם אמר משה הדבר תלוי בי מיד עמד ונתתזק בתפלה. והענין הוא כי משה מובחר היצורים ברוב השגתו בכבוד הבורא יתברך שמו לא ערב לבו לגשת לשאת בעדם רינה ותפלה כאמרם ז"ל במדרש שאלו לחכמה נפש החוטאת במה תעשה אמרה רשעים תרדף רעה וכל המבקש רחמים בעד המורד במלך הוא כמיקל בכבודו וק"ו בפוגם בכבודו של ממ"ה הקב"ה. ולולא כי הקדוש ב"ה ברוב רחמיו מתאוה לתפלתן של צדיקים ורוצה בתשובה לא היה תקנה לחוטא. וע"כ אמר בתרי אף למשה הרף ממני ואשמידם וכבר כ' המורה ז"ל כי שם הכעס היא שם המושאל אצל הבורא יתב"ש כשעושה פעולה דומה להפעולה הבאה מאתנו בכעס מכונה להבורא יתעלה בשם כעס. והבין משה מזה כי אם היה רוצה לכלות ישראל לא היה צריך להראות פעולה הדומה לכעס כי ברצונו הפשוט היו בטלים ממציאותם אלא שרצונו שיבקש עליהם רחמים ולזה התחכם משה בתפלתו ואמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה והגדיל החטא עד כי גדול מאוד אשר גם הבא להעתיר בעדם חטאו ישאו על אשר מלאו לבו לבקש בעד הממרים פי ה', ועתה אם תשא חטאתם ברחמים הרי טוב ואם אין כי לא יכופר חטאתם מחני נא מספרך אשר כתבת ואני מקבל העונש ברצוני על' אשר שלחתי יד לבקש בעדם כי חטא מרי הוא ובראותו שלא נתקבלה תפלתו והקדוש ב"ה השיב אשר חטא לי אמחנו מספרי אמר שנית ביד חזקה למה ה' יחרה אפך בעמך (ועיי' בדברי הראב"ע כי ע"כ הכתובים אלו נאמרו אחר אנא חטא העם הזה ואין מוקדם ומאוחר) ועל זה אמרו רז"ל מה למה אתמהה. איך יאמר משה על חטא העגל למה יחרה כאלו בא להקטין חטא הממרה את פי ה' ועל זה אמרו ז"ל בחכמתם כך אמר משה עשו לך סיוע כי לגודל מעלת משה בבואו בלשון מדברת גדולות למה יחרה הרי כאלו הוא יאמר שאין כ"כ עון בעשיית העגל כי הוא המסייע כביכול כי כן סובל משמעות התפלה א"ל הקדוש ב"ה משה אף אתה טועה בעגל ובבקשה זו אני נלכד ברשת חטא העגל ועל זה השיב משה אם כן כי לא היה בדעתך למחול להם למה ה' יחרה אפך והושאל לך שם הכעס היה לך לבטלם ממציאת תיכף אין זה כ"א שרצונך בזה, כמ"ש האלשיך וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו כי נח כעסו בדיבורו לבד ולא יצטרך לפעול הרעה בפועל וע"י אומרך הרף ממני זאת הניעה את לבבו להתחזק בתפלה. ולא נפלאת הוא להבין בזה מאמרם ז"ל בע"ז י"ז בר"א בן דורדיא שלא הניח זונה שלא בא עליה ואח"כ בבוא אליו התעוררת התשובה ישב בין הרים וגבעות ואמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאני נבקש עליך נבקש רחמים על עצמינו שנאמר כי ההרים ימושו כו' אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו נבקש כו' אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו יצאה בת קול ראב"ד מזומן לחיי עוה"ב. בכה רבי יש קונה עולמו בשעה אתת וא"ר לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותו אלא שקורין אותו רבי. והדברים מובנים מעצמם על פי הצעתינו הנזכרת כי הם השיבוהו בחכמהכי אין אנו חשובים כ"כ לשלוח יד להתפלל בעדם כי נהיה ח"ו כמיקל בכבודו של מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה ועד הוא מלשון טרם. דהיינו טרם שנבקש רחמים על עצמך נבקש, רחמים על עצמינו איך מלאה ידינו לבקש בעד נתעב ונאלח כמוך היום. וגם אנחנו אינם בטוחים לעומת כבודו יתברך שנאמר כי ההרים ימושו כו' ואולם כ"ז לא יתכן רק בשואל מחילה ביראת העונש להקטין החטא בעיני המקום אבל השב מאהבת ה' והוא מקבל על עצמו העונש מאהבה אלא שלבו דוה עליו על כי המרה רצון הבורא יתברך שמו. הלא כל כוונתו למחות חטאו וזדונו לכבוד הבורא יתב"ש וכבר מצינו לחסיד אחד שמילא בפיו לאמר אילו ידעתי שבעבירה זו אני יורש ג"ע ובמצות גיהנם. אני בוחר במצות ה' כי נעמה לו עונש ה' הנצחי מלעבור על רצונו ית"ש לזה אמר ראב"ד אין הדבר תלוי אלא בי אתמהה העל זה באתי להתפלל להציל נפשי הנה נפשי ולבבי נתון באהבה בזה ובבא למלאות רצונו ית"ש בקבלת העונש והניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכי' עד שיצאה נשמתו ועיקר בקשתו היה למחות זדונו על אשר פגם בכבוד ממ"ה הקב"ה וע"ז יצאה ב"ק ראב"ד מזומן לעולם הבא וכן יאות לו האושר האמיתי לאשר השליך נפשו מנגד לכבודו ית"ש באהבה עצומה אשר אין ערוך אליו ובהתעוררת התשובה הלזו נתעורר מעשה התשובה בעולם עד כי רבים השיב מעון כענין שאמרו ז"ל בזכות שגדרה שרה א"ע מהערוה זכי כל הנשים לגדור מהערוה כי ע"י צדקתה נתעורר מדות הפרישות בעולם ונתעורר לב כל הנשים בזה וכן כשנפקדה שרה נפקדו הרבה עקרות כי נתעורר בעולם מדת הרחמים וכמ"ש בזה מו"ז מאוה"ג ז"ל בפ' ויצא. ולזה יצאה ב"ק ר"א ב"ד וכינו אותו בשם רבי שע"י בא התעוררת התשובה לכל באי עולם עד שבכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ואמר רבי לא דיין לבע"ת שמקבלין אותם דהיינו שהם עצמם סר עוונם. אלא שקורין אותו רבי כי ילמדו דעת את העם ע"י תשובתם לטוב. ובדרושי מוסר אשר לנו בעזה"י הארכנו לפרש בזה ענין אמרם ז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות חשובה ליחיד ולא היה ישראל ראוים לאותו מעשה אלא להורות תשובה לרבים כונתם בזה כי ע"י שהם עוררו מדת התשובה בעולם בלב ונפש הוא לנו לעוז ותעצומות לשוב מחטא ולולא כי הם קדמונו בזה לא היה לאל שום יד פושע וחוטא להתנחם על רעתו כי אם גבר יד היצר להחטיאו בעודו נקי וזך מכל חטא מה גם אחר אשר הוטמאה נפשו ויד היצר משלה בו:
ואני חוזר ושב על דברי המדרש אשר אנו עוסקים בו בפסוק למה ה' יחרה אפך בעמך. בפירושי תורה כתבנו בזה לכוין בדבריהם ז"ל כי באמת אין ליחס לישראל אחר המעמד הנבחר שיהיה מחשבתם לע"ז במעשה העגל ועיי' בכוזרי שהאריך לקרב הדבר אל השכל ולנו לעינים דברי הזוה"ק בפ' תשא כי הערב רב עשו את העגל אשר היה צריך לפי מעלתם לא לשום מחשבת ע"ז ח"ו אלא שהרבה מישראל נשתתפו עמהם בלבם, אלא כי עיקר חרון אף ה' היה בהם לפי מעלתם ומעלת משה רבינו ע"ה ואמרו ז"ל לא היה משה ראוי אלא לאותו הדור ואם ישראל ירדו אחורנית לא יאות להם משה לרב. כי דור ודורשיו צריך להיות מתאימים זה לזה. ולזה אמר הקב"ה הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול ומשה ברוב אהבתו לישראל נתן נפשו עליהם ואמר אם תשא חטאתם וישובו למעלתם הראשונה הרי אהיה נכון לפניהם לרב ואם אין שא"א להשיב מעלתם כאשר בתחלה מחני נא מספרך אשר כתבת וממילא הם יהיו קיימים ותפקוד איש על העדה לפי מעלתם והקב"ה השיב לו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי ואיך יתכן בשביל חטאם לסלק אותך מהעולם. וע"ז השליך משה את נפשו מנגד ועשה עבירה לשמה ואמר למה ה' יחרה אפך בעמך עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם כדוגמת שחשבו הערב רב כי העגל נחוץ להם וכוונתו היה למען יפול ממעלתו ויהיה ראוי לאותו הדור לבל יפקד מהם איש בגללו – א"ל הקב"ה משה אף אתה טועה בעגל א"ל א"כ למה יחרה אפך בעמך הואיל ועיקר כוונתם לא היה לע"ז רק שהיית מוכרח לכלותם כי לא יוכלו לקבל השפע האלהי ע"י משה רבם ואחרי אשר כי אף אני כמוהם, הרי הם ג"כ ישארו חיים וקיימים וכשראה הקב"ה שמסר גרמי' למיתה עבורם פעל בתפלתו שהשיבוהו סלחתי כדבריך והם ישובו למעלתם כבתחלה ואל ירחק ממך הדבר שעשה משה עבירה לשמה לאהבת ישראל ועיי' בזוה"ק פ' קרח כשאמר הקב"ה ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם וכתב בזוהר כי משה ואהרן מסרו גרמי' למיתה (ויש בזה אתנו סוד נפלא עפמ"ש האר"י ז"ל בכוונת נפילת אפים כי ב' עניני מסירת נפש ישנם בתפלה הא' מסירה על ק"ה בק"ש והשנית הוא מסירתו למיתה שהוא מוסר נפשו תוך הקליפות מקום המות האמיתי לברר הבירורים משם והוא סוד מה שאמרו ז"ל שהצדיקים במותם יורדין לגיהנם להעלות הרשעים ויש בזה סכנה עצומה כי מי שמכניס נפשו לקליפה ואינו עולה ח"ו נחלפה נשמתו ונכנס בו ניצוץ של קליפה כמו שאירע ליוחנן כה"ג שבא לו עי"ז שמסר א"ע לקליפה בעולם העשי' ולא עלה נעשה צדוקי. ולזה כשאמר הקב"ה ואכלה אותם כרגע, וידוע מ"ש האר"י ז"ל בפסוק כי רגע באפו רגע בגי' ג' אלהים עם ט"ו אותיות שהם מוחין דקטנות כי במזמור הזה יש יו"ד שמות נגד יו"ד ניצוצין שנבלעו ובקליפה ואומרים שירה ביציאתם ולזה הבין משה כשאמר הקב"ה לכלותם כרגע שנתנו רק בקליפהוהגבירו כח הדין שהוא מוחין דקטנות ובא משה לתקן זה ע"י נפילת אפים ומסר גרמי' למיתה להוציא הקדושה מעמקי הקליפות והבן). ועפ"ז יומתקו לנו דברי המ"ר פ' ברכה. רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, מדבר במשה על שנתעלה מהכל כו' נח אמר למשה אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול א"ל משה אני נתעליתי יותר ממך אתה הצלת את עצמך ולא היה בו כח להציל דורך אבל אני הצלתי א"ע ואת דורי וכשנתחייבו כלי' בעגל כו'. אברהם אמר למשה אני גדול כו' לפיכך אמר שלמה רבות בנות עשו חיל זה נח ואברהם. ואת עלית על כולנה זה משה אמר הקב"ה הואיל ונתעלה מן הכל הוא יברך את ישראל – והדברים מובנים עפ"י הצעת דברינו הנזכרים כי מצינו לפנינו שני דרכים במעלת הצדיקים האחד אשר יחשוב בכל תועלת נפשו ועי"ז לא תמצא ידו להשקיף בעני עמו להודיעם דרך ה' וזהו היה מעלת נח שהציל א"ע וע"כ לא היה בו כח להציל דורו. ומעשה אברהם היה היפך מזה כי כל עבודתו היה ללמד דעת את העם ויפרסם שמו של הקב"ה בפי כל כמבואר במדרשות במאמר הכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן ועי"ז לא היה בידו להשגיח על מעלת נפשו ותכלית עבודתו היתה להשפיע לזולתו, ואולם משה רבינו היה עולה על כולם בשני המעלות כי מעלות נפשו היה בתכלית השלימות מכל אשר לפניו ואחריו. ובכ"ז פקח עיניו להשלמת הדור והשליך נפשו מנגד בעמל ישראל. ולזה אמר אני הצלתי א"ע ואעפ"כ הצלתי את דורי כי ידו היה משגת לשניהם יחד ומזה ומזה לא הניח ידו והרי במעשה העגל שירדו ישראל ממעלתם ונתן נפשו עליהם להשיבם למעלתם כמ"ש בזה למעלה, וע"ז אמרו רבות בנות עשו חיל זה נח ואברהם שכ"א היה לו שלימות בפ"ע ואת עלית על כולנה זה משה שהיה שלם בשני השלימות וע"כ אמר הקב"ה הואיל ונתעלה מהכל בכל עניני השלימות ונתן נפשו על ישראל ע"כ יברך את ישראל וימשיך להם שפע ממקור העליון וע"ז רמזו רבותינו ז"ל במאמרם הנ"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות כי במלאכי מעלה נמצאים שני עניני השלימות הנזכרים כמ"ש הרב המורה ז"ל ח"ב פי"א כי מלבד שלימות עצמם ברבות השפע אלהי עליהם יוותר מהם עוד שלימות לזולתם ע"ש שהמשיל מלאכי מעלה למי שהתחכם הרבה עד כי בלעדי שלימות עצמו יוצא ממנו שלימות זולתו ובעודם מתנוענעים להשיג עילתם ולהשלים נפשם התחייב מטבעם ג"כ להאיר על הארץ ולהשפיע להתחתונים. ולזה אם הרב דומה בבחינה זו למלאך ה' צבאות שבעודו מחשב שלימות נפשו יריק מברכתו לאחרים תורה יבקשו מפיהו ואם לאו שאין בידו לשני השלימות הנ"ל אל יבקשו תורה מפיהו כי אם ישתדל בשלימות נפשו לא יוכל להשפיע לאחרים ואם לא ישים לבו רק למעלות העם אשר הוא בקרבם ירד אחורנית ממעלתו וכמו כן לא יהיה בידו להשפי' כל כך. וע"פ החזיון הזה תלך לבטח להבין דבריהם ז"ל במדרש בהעלתך מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה במשה אע"פ שאינו עבדי בעבדי אע"פ שאינו משה וק"ו בעבדי במשה, רמזו בזה לשני הענינים הנאמרים האחד במה שהיה גדול בשלימות נפשו ושמו מורה על מעלתו שהוא מקבל מיסוד אבא שהוא דעת דז"א והשני' שהיה בחינת עבד שהיה מוסר נפשו על בניו של מקום ובזה יתכן לכנותו בשם עבד כמאמר ריב"ז לאשתו בס"פ אין עומדין על רחב"ד שהוא דומה לעבד לפני המלך ואני כשר לפני מלך כי ר"ח הוה תמיד משתדל בשלימות ישראל וריב"ז היה תמיד עוסק בתיקון נפשו ולא היה מתראה לפני המלך לבקש כפעם בפעם בעד בניו ואהרן ומרים בדברם במשה אמרו הרק במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר. ודימו בנפשם אף כי משה פעל הרבה לטובת ישראל בתפלתו אין זה מגודל מעלתו מאתנו כי הלא גם בנו דבר ה' רק שהוא דומה כעבד לפני המלך ובא בכל עת לפניו לבקש צורכי בניו והם כשרים שאינן באים בכל עת והקב"ה אמר להם כי יש להם לירא מפני משה בשני המעלות אשר השכיל מהם ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי [במשה] במשה אף שאינו עבדי היינו מצד שלימות עצמו אף אם לא היה עבד מלך למסור א"ע לטובת בניו ובעבדי אף שאינו משה כי אף אם לא היה בתכלית השלימות כמשה רק במה שהוא מוסר נפשו לטובת ישראל מהראוי כי לבם יהגה אימה ופחד ממנו וק"ו במשה ובעבדו שנמצאו בו שני השלימות בהפלגה נפלאה יתירה לשבת:
וע"פ החזון הזה אנו למדין להבין דברי הילקוט בפסוק ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אם במשה האמינו בה' לא כל שכן א"כ מה ת"ל ובמשה אלא לומר לך כל המאמין בעבד ה' כאלו מאמין בה' רבים תמהו בזה דהו"ל לומר א"כ מה ת"ל בה'. והענין יבואר לך כאשר נקדים המ"ר סוף פ' תשא כתב לך את הדברים האלה התחילו מה"ש אומרים לפני הקב"ה אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש שיאמר לישראל אני נתתי לכם את התורה אני הוא שכתבתי אמר להם ח"ו שמשה עושה הדבר הזה ואפי' עושה נאמן הוא שנאמר לא כן עבדי משה כו' והבנת דבריהם ז"ל יתבאר היטב עפ"י מ"ש הר"ן ז"ל בדרשותיו כי התורה נמסרה לחכמי הדור לדון כפי הכרעתם עפ"י שכל האנושי ואף אם לא יהיה מוסכם מהשכל אלהי הקב"ה מסכים על ידם ולזה בסוגיא דב"מ שנחלקו במתיבתא דרקיע אם בהרת קדמה לשיער לבן אם טהור אמרו רבה בר נחמני יכריע כי התורה ניתנה עפ"י הכרעת שכל האנושי וע"כ אמרו רבה בר נחמיני יכריע לאן נוטה שכל האנושי ולכן באותןהלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה א"ל ליהושע שאל אמר לא בשמים הוא עד שהחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו, ולכן אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כי התורה לא ניתנה לדון בה עפ"י שכל האלהי ואולם נראה כי כל זה לא נאמר רק בחכמי הדור האמיתים ההולכים בנתיב היושר אבל אותן ההולכין בנתיבות עקלקלות ומוציאין הדברים מגדר שכל האנושי וק"ו באותן הדורשין דרשות של דופי ומגלין פנים בתורה שלא כהלכה והמפכים קערה על פיה ימצא פיהם חצץ אין לנו עסק בהם כי התורה לא נתנה רשות לחכמי הדור לחדש כרצונם רק במה שהשכל סובלו במשמעות לשון התורה ומסכים אל צורת השמועה והקבלה מחכמי הדור ודור עד הלמ"מ לא כן הבא בזרוע לחדש מדעתו היפך לשון התורה והקבלה ובזה ירצה מאמר הכתוב (ירמי' ט') איך תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים הובישו חכמים כו' הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם, והענין הוא כי היה בדורו רשעים המהפכים דברי אלהים חיים כמו מנשה שהוה דורש דרשות של דופי והיו אומרים הלא התורה ניתנה להכרעת חכמי הדור ומי אדון לנו בזה וע"ז אמר איך תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו שהתורה ניתנה עפ"י הכרעת איש ואיש אם כדבריכם כן כי הרשות ניתן לדרוש אף היפך המשמעות והקבלה הנאותה. הנה לשקר עשה עט שקר סופרים כי למה נכתב התורה בעט סופר ונמסרה לנו בדקדוק כל אות ואות עם התגין וטעמים הלא רשות לחכמי הדור לעשות כחפצם אלא שלא ניתן רשות לחכמים רק לחדש דבר שהמשמעות והקבלה מסכים לזה אמר להם הנה בדבר ה' מאסו אם אין אתם משימים לב להבין דבר ה' בתורה שבכתב ובקבלה ע"פ חכמת מה להם כי לא יפעול החכמה בלעדי התורה הקדושה, ואולם משה רבינו בגודל ענותנותו אף כי לו לבדו ניתן הפלפול בעין יפה לחדש ע"פ השכלת שכלו הישר מ"מ כשנולד לו הסתפקות היה שואל מפי הגבורה מגודל היראה פן ינטה מקו הישר כמו שמצינו בפ' מקושש ובבנות צלפחד. ויותר מזה מצינו בקריעת הים שאמר לו הקב"ה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו אמרו במדרש א"ל הקב"ה גזור ואני אעשה. וכוונתם מבוארת בזה עפמ"ש התוס' יבמות ד' ע"ב וסנהדרין פ"ט ע"ב בהא דאמרינן בסנהדרין שם היכי דמוחזק שאני דאלת"ה אברהם היכי שמע לי' יצחק בהר המורי' אליהו בהר הכרמל היאך סמכו עליו ועבדו שחוטי חוץ ולמה לן טעמא דמוחזק הא ביבמות שם אמרינן למגדר מלתא שרי, ואור"י דמשום דהוחזק בנבואה היו סומכין עליו בירידת אש מן השמים ויהיה מגדר מלתא כי הקב"ה לא ציוה לו בהבטחה שתרד אש מן השמים כמו שמצינו שהתפלל אח"כ ענני שתרד אש מן השמים והם סמכו על נבואתו שימולא בקשתו. וכמו כן אנו נאמר במשה כי היה ירא לומר להם שיעברו בתוך הים וימסרו את נפשם כי מצד הדין אף שהוא מסור ביד עכו"ם להרגו אסור לחבל בעצמו וכמו שדברו בזה קדמונינו ז"ל בשאול משוח ה' שהרג א"ע. ולזה אמר לו הקב"ה גזור ואני אעשה הואיל ואתה מוחזק בנביאות למה זה אתה בוש לומר להם בעצמך שירדו לים ויהיה לבך בטוח כי אעשה כדבריך להצילם כמו שסמך אליהו על כחו אף שלא ציוהו הקב"ה ובודאי יהיה בזה קידוש השם ורשאין לעבוד ע"ד תורה ואולם משה ברוב ענוות צדקו לא עשה מאומה עד שאמר לו הקב"ה דבר אל בני ישראל ויסעו שבזכות מסירת נפשם יזכו לנס וכן פרשנו בכמה מקומות שמשה לא רצה לסמוך על זכותו וחכמתו. ולזה מלאכי השרת שהיו מקנאים וקטרגו תחלה על מה שנמסרה תורה להכרעת חכמי הדור ולא תתנהג ע"פ שכל האלהי וזה היה כוונתם תנה הודך על השמים ולכן אמרו אתה אומר למשה כתוב ומסרת לו התורה עפ"י השכל האנושי שיכתוב מה שירצה היינו שיעשה הכל עפ"י השכל האנושי ויאמר שהתורה ניתנה לו לחדש בה כרצונו (וענין כתיבה הנאמר כאן הוא מלשון אמירה גילוי הרצון כמ"ש המורה ח"א פס"ו בענין מכתב אלהים הוא ובש"ס ר"פ הכותב אמרינן מאי כותב אומר) וע"ז השיב להם הקב"ה ח"ו שמשה עושה הדבר הזה כי אף שניתן לו רשות לחדש מדעתו אין דרכו לסמוך ע"ד ברוב ענוותנותו עד שישאל מפי הגבורה אם יסכימו אתו. ואף אם עושה נאמן הוא ולא יגלה פנים שלא כהלכה רק עפ"י שכל המסכים למשמעות התורה והקבלה ואני מסכים על ידו כפי שכלו האנושי ומעתה נבוא אל מאמר הילקוט שהתחלנו בו. כי בעיקר הכתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו יש לומר באחת משני אלה או שהאמינו במשה בכל מה שיאמר מפי הגבורה או שהאמינו בכל אשר יאמר לחדש מפי עצמו הואיל והוא מוחזק בחכמה ובנביאות. ואם נאמר שהאמינו בו מה שיחדש מפי עצמו לא תקשי אם במשה האמינו בה' לא כל שכן דמצינו בכמה מקומות שנאמר דרך לא זו אף זו אבל אם נאמר שהאמינו בו מה שיאמר מפי הקב"ה לא שייך לא זו אף זו הואיל ובכלל אמונת משה מה שיאמר מפי הקב"ה הוא אמונת השי"ת וכמ"ש התוס' בשבת ר"פ מפנין ודוכתי טובא דלא שייך לא זו אף זו בכה"ג. לזה מקשה אם במשה האמינו בה' לא כ"ש וע"כ דאמונה במשה היה במה שיאמר דרך לזא"ז א"כ יותר היה לו לומר רבותא שהאמינו בעבדו כי במשה עבדו הם שני בחינת כמ"ש למעלה ויותר היה רבותא לומר דאף במדרגה הפחותה שהיה במשה בחינת עבד צריך להאמין שנותן לו רשות לחדש כפי שכל האנושי דלכל חכמי דור ודור נותן רשות לחדש ומאי ת"ל ובמשה דמשמע דלמשה שהיה מעלתו גדול מכל הבאים אחריו ניתן רשות ולא לזולתו ומתרץ אלא לומר דמישמאמין בעבד ה' כאלו מאמין בהקב"ה, לכן השוה אותם וכל המקרא הזה הוא מדבר דרך לזא"ז שהאמינו בה' ואף במשה ואף בעבדו ואילו לא נאמר רק בעבדו לא היה יודע שבא להשוותם דהוה ס"ד דנקיט בעבדו לרבותא דאף במדרגה הפחותה שבו האמינו וכשנאמר שלשתן יתן וא' מיותר ע"כ שבא להשוותם:
המורם מדברינו האמורים למעלה כי עלינו להודות ולהלל לה' על חסדו ואמתו עמנו בכל דור ודור הקים לנו תמיד גדולי הדורות דור ודורשיו מתאימים זה לזה ובהניח שפע אלהי עלימו ישקו את העדרים ממי פלג תבונתם ורשות נותן להם לדון עפ"י שכל אנושי אשר בקרב לבבם. ואחריהם ינהו כל בית ישראל וכאשר שיערה חכמתו ית"ש כי הדורות ממשמשין ובאין מתמעטין והולכין ולא ומצא איש חיל אשר בצלו נחיה נתן עצה בלב כל חכמי הדור והתירו פרושים את הדבר דברים שנאמרו בע"פ לאומרם בכתב והיה כל איש אשר רוח אלהים בו בא במגלת ספר כתוב לזכרון לדור אחרון כי יסור ה' משען ומשענה הנה התורה מונחת בקרן זוית כתובה בעט ברזל וצפורן שמיר והיה כל מבקש ה' ידרוש מעל ספר ובדור הקדום למחי' שלח אלהים לפנינו את כבוד רבינו הקדוש והנורא התייר הגדול א"ז רבינו יעקב מאור הגולה זצוק"ל ונתנו עליון על כל חכמי דורו. ונתקבלו חיבוריו בכל אפסי תבל הוא הגבר אשר נמסרו לו מפתחי האמת בכל חלקי התורה הנגלה והנסתר לא הניח דבר קטן ודבר גדול הכל בסדר נכון אף ע"ז היה עיניו פקוחות על כל אגדות הנמצאים בתלמוד לפרשם בדרך צח ונכון וכן היה רצונו הטהור להדפיס חיבור על כל אגדות הנמצאים בתלמוד אלא שלא זכינו להשלמתו, והנה החיבור הזה על התורה היה תחת ידי ב"ד הרבני המופלג מוהר"ר משה יוסף ני' וחידושי הלכות ואגדות הי' ת"י אחי הרב המאה"ג החריף מוהר"ר אפרים אב"ד דק"ק קרוסנאפלו, ובראותי כי כל אחד לא יעלה לחיבור שלם צרפתי אותם והיו לאחדים בידך, וברוך ה' כי הקרה לפני את ש"ב ידידי הרב המופלג מו"ה נפתלי צבי חכמאוויטץ ני' והוא בן בנו של דודי זקני הגאון הצדיק מוהר"ר אפרים זצ"ל מבראד. ונתתי את החיבור הזה על זרועותיו לתתו לבית הדפוס. תודות לה' אשר זכני לעשות רצון צדיק וחובה עלי היה בדבר הזה כי הוא רבי המובהק ורוב חכמתי ממנו כי אבא מארי הרב החריף עצום באהבת ה' ויראתו מוהר"ר צבי ז"ל הורני דרך ה' בתלמוד ופוסקים עד היותי כבן י"ג שנה ומאז שלחני לבית מדרשו של רבינו ז"ל וישבתי שם עד עלות נשמתו הטהורה השמימה. והנה הפצירו בי חביריי ותלמידיי להסתפח בנחלת גאון יעקב אבי ולצרף את חדושיי אשר חנני ה' ולא האזנתי למו, כי יראתי פן יחרה אף אחיי וגיסיי הרבנים הגדולים המפורסמים בישראל לשם ולתפארת באמרם מדוע יצאת לבדך ולנו לא קראת, ואם אשמע בקולם להדפיס קונטריסים בשם כל או"א יעלה הטפל יתר מהעיקר ע"כ אמרתי עת לחשות לא באתי רק באיזה מקומות בחידושי הלכות אשר עלה ברוחי להעיר בדבריו הקדושים הצגתי הגה"ה דרך קצרה עוד זאת אלצוני רעיוני בכמה ענינים אשר נתהוה מחלוקת בין חכמי דורנו ונקראתי להביע רוחי בזה וכתבתי להכריע לא ביד חזקה ח"ו כ"א להשקיט הריב והצגתי מזה איזה עלין לדוגמא בסוף הספר עוד זאת אבקש מאתכם בית ישראל בהיות כי כל חכמי ישראל היה מריצין את אגרותיהם אל כבוד מו"ז מאורן של ישראל ז"ל ותורה יבקשו מפיהו ולא נשאר בידו שום העתק מתשובותיו ושמעתי מפי קדשו שהיה לו געגועים ע"ז לעת זקנתו ע"כ כל איש ישראל אשר נמצא בידו העתק מתשובת רבינו ז"ל יהי זאת חסדו עם בית ישראל לשלחה לידי ואקבענה בדפוס אי"ה. ועתה אשא לבבי ונפשי ומאודי אל אל בשמים אליך נשאתי את עיני האר פניך על עבדך וזכני להיות מהשבים לפניך בכל לב לעבדך עבודה שלימה ותמה בלי רפיון וזכות אבותי הקדושים נ"ע מצד אבי ומצד אמי אשר מלאו פני תבל בחיבוריהם הקדושים ומפיהם אנו חיין יעמוד לי שאזכה להוציא לאור חיבוריי אשר חנני ה' בהלכות ואגדות ולא ימוש ספר התורה הזה מפי זרעי וזרע זרעי עד עולם, ואור צדקת רבינו המחבר ז"ל יסקל לפנינו מסילה לחסות בצל יה ואת הצפוני ירחיק מעלינו אל ארץ ציון, ונזכה לראות בנין הר המוריה כנפש המעתיר עבד לעובדי ה' וחושבי שמו ולומדי תורתו לשמה כותב וחותם יום ה' יו"ד כסליו תר"ח לפ"ק פה זבארוב:
אברהם תאומים: