הנשמה הטהורה היא משכלת וחכמה מאד קודם יציאתה לאויר העולם.
מודעת זאת בכל הארץ שירמיה הנביא אחרשנבא ארבעים שנה ונחרב הבית הלך לו לארץ מצרים ועמד שם שנים רבות עד יום מותו וממנו קבל אפלטון רוב חכמתו כאשר חכמי היוני' מעידי' וכן תראה שרוב דרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום עם חכמי האמת והצדק. ובפרט בדברו על עסקי הנפש יחשוב שיש לנשמה צורות רשומות שעל ידיהן היא לומדת. כי הלמוד אצלו אינו רק הזכרה מה ששכח מיום היותה על האדמה. ואחריו בא תלמידו ארסטו ולהראות שחכמתו גדולה משלו ולהגדיל תפארתו בעיני העמים וששומעו ילך בכל הארצות חלק עליו בכל תוקף ואמר. אהוב אפלטון אהוב סוקרט אבל יותר אהוב האמת וכן בענין הזה סתר דבריו ואמר שאדרבה היא שלולה מכל צורה כמו לוח שאין בו שום ציור ועל ידי כן הוא מוכן לקבל כל צורה. וחכמי האמת הראשונים במלכות ובדברי' האלהיים כתבו שהיא חכמה קודם בואה לגוף. וכן תמצא בזוהר פרשת אחרי מות עמוד ק"ט ז"ל. אפילו כל אינון נשמתין דבני אינשא עד דלא יחתון לעלמא כלהו גליפאן קמיה ברקיעא בההוא דיוקנא ממש דאינון בהאי עלמא וכל מה דאוליפאן בהאי עלמא כלא ידעי עד דלא יחתון לעלמא ע"כ. וכן בפרק המפלת אמרו ונר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנא' בהלו נרו עלי ראשי וגומר. ואל תתמה שהרי אדם ישן ורואה חלום באספמיא ומלמדים אותו כל התורה כלה שנא' ויורני ויאמר לי וכו' וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כלה שנאמר לפתח חטאת רובץ. ראה נא איך דברי אפלטון הם הם עצמם דברי המקובלים. כי באומרם ונר דלוק על ראשו רמזו לנו שהנשמה הטהורה נר ה' נשמת אדם עודנו עצור הגוף בבטן אמו נתנה בו מאת ה' מן השמים. והיא חכמה מאד וכל מה שמשגת ויודעה לאחר יציאתה לאויר העולם אינו אלא זכירת הנשכחות. וקרא זה אפלטון ימיניסינסיאה. והביאו ראיה לדבריהם ממה שאדם שן כאן ורואה חלום באספמיא. והראיה מוכרחת שכיון שאין מראים לו לאדם אלא מהרהורי לבו. וכמו שאמר רב יוסף בפרק הרואה תדע דלא חזי איניש בחלמי' לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא. מי שהיה בצרפ' ולא ראה אספמיא מימיו איך רואה חלו' באספמיא. אבל אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי ר"ל נשמתו חזא קודם ירידתה לגוף. ואם תקשה מה יועיל לו שמלמדים אותו כל התורה כלה אם אחר יציאתה לאויר העולם הכל משתכח ממנו. כבר השיב אפלטון באומרו שלא יבין האדם כלל בדברים אשר לא קדמה בהם שום ידיעה או מחשבה אבל מה ששמע או ראה כבר מעניניהם באיזה רמז או הרהור ישוב ויזכרם. כאשר יקרה לנו שהדברים ששמענו או ראינו דישתכחו ממנו ימים ושנים כשנעסוק בענינם שנית ב קלות יעלה זכרונם לשכלנו. וטעם השכחה הוא כי הנשמה היא כמו האומן והגוף הוא הכלי שמשתמשת בו. ובעוד שהכלי אינו מוכן לקבל ההשכלה לחסרון הכלי נעדרת ממנה החכמה הזאת עד שהימים ידברו. ותדע שבעבור האבדה הזאת מהחכמה אמרו המקובלים שהנשמה אחר ירידתה לגוף כשנמצאת ערומה מבלי לבוש התורה מכרת אונאתה. וכן בפרשת ויקהל עמוד שמ"ח נשאו עליה המשל הזה. יונה דנחתא לספינה דא איהי נשמתא דבר נש דנחת להאי עלמא למהוי בגופא דבר נש אמאי אתקרי יונה בגין דכיון דאשתמשא בגופא כדין איהי יונה בהאי עלמא כמא דאיתמר ולא תונו איש את עמיתו וכדין בר נש אזיל בהאי עלמא כספינה בגו ימא רבא דחשיבת לאיתברא כד"א והאניה חשבה להשבר וכו'. ורבינו עובדיה בפירוש משנת הילודים למות בפרק רביעי כתב. ועל כרחך אתה נוצר. שהנשמה אינה רוצה לצאת מן הפרגוד מקום טהור שהנשמות מונחות שם וליכנס במעי אשה במקום טמא ומלאך בא ומוציאה בעל כרחה ומכניסה במעי האשה וכו'. וכן אפלטון אשר בכל דבריו נשבע בדעת המקובלים כתב שהנשמות יורדים לזה העולם בעל כרחן באשר בו מתמעט כבודן ותשחת תפארתן. וכן על פי הזוהר נדרש ותמת שרה בקרית ארבע שהנשמה שהיא שרה וגברת מיתתה היא ירידתה לגוף שהוא קרית הארבע יסודות וחברון הרכבתם כל ימי חייו ולזה צריכה שבכל תוקפה וביגיעת כפיה תשתדל לחזור לימי עלומיה ולהגיע עד כסא הכבוד אשר משם חצבה: