שהנשמה הטהורה יורדת לגוף עודנו עצור בבטן אמו:
מונח קיים ויציב הוא מדעת כל חכמי ישראל שהנשמה הטהורה נתנה לו לאדם מאת ה' מן השמים מתחלת הוייתו במעי אמו טרם צאתו לאויר העולם. ואעידה לי עשרה עדים נאמנים קחם נא אליך והיו לאחדים בידך:
הא' הנה הוא במסכת ברכות פרק א' וז"ל. רב שימי בר עוקבא ואמרי לה מר עוקבא הוה שכיח קמיה דר"ש בן פזי והוה מסדר אגדתא קמיה דר' יהושע בן לוי אמר ליה מאי דכתיב ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. א"ל בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם צר צורה על הכותל ואינו יכול להטיל בו רוח ונשמה קרביה ובני מעים. והקב"ה אינו כן צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים והיינו דאמרה חנה אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו:
הב' במסכת נדה פרק המפלת דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמכופל ומונח ידיו על שתי צדעיו ושתי אציליו על שתי ארכובותיו ושני עקביו על שתי עגבותיו וראשו על ברכיו ופיו סתום וטבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה. ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתו' ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות, אפי' שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם עד סופו שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך. ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיה. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים שנאמר מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני. ואי זהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדים אותו כל התורה כולה שנאמר ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה. ואומר בסוד אלוה עלי אהלי. מאי ואומר וכי תימא נביא דקאמר תא שמע בסוד אלוה עלי אהלי. וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורהכלה שנאמר לפתח חטאת רובץ. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך תנא דבי ר' ישמעאל משל לכהן שנתן תרומה לעם הארץ ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך. אמר רבי אלעזר מאי קרא ממעי אמי אתה גוזי מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא דכתיב גזי נזרך והשליכי ואמר רבי עזר למה הולד דומה במעי אמו לאגוז מונח בספל של מים אדם נותן אצבעו עליה שוקע לכאן ולכאן ע"כ. וכמה מהחכמות אמתיות נכללו במאמר הנכבד הזה. כי באומרו הולד דומה במעי אמו לפנקס נראה חכמת רז"ל בדברים הטבעיים ואפילו מהנעלמים מן העין. וכל מה שאמרו הוא האמת כי כך מונח כפנקס. ונר דלוק על ראשו רמז לנשמה הטהורה הנקראת נר ה' נשמת אדם אשר משכנה במוח. ואמרו שהוא דלוק וצופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו ושמלמדים אותו כל התורה כלה להודיע שהיא חכמה קודם בואה לגוף והשכלתה אחר יציאתה לאויר העולם היא זכירה בלבד ונקרא בפי אפלטון רימיניסינסיאה. והביא ראיה לרוחניותה ושהיא עצם נבדל מחומר שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. וזה אינו מענין הגוף כי כל גוף וכמות יש לו גבול ותכלית ואיך יוכל האדם בהיותו ישן לראות מרחק כמה פרסאות ומה שלא ראה מימיו לא היתה זה מפאת נפשו הרוחנית. אשר בהיותה דומה למלאכים עיניה למרחוק יביטו ולב חכם נבון אין חקר. גם הוכיח ההשארות הנפשיי באומרו צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ר"ל סודות כל לו מות. וזה שאם האדם היה כלו חמרי מי נתן הידיעה הזאת מהדברים הרוחניים ולדבר ולחקור בעולם היצירה בריאה ואצילות הנעלמים מעיני כל חי לא מפאת נפשו המשכלת אשר קודם בואה אל הגוף ראתה כל אלה ומה שאמרו שהמלאך בא וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כלה. להודיע וללמד שהמלאך הממונה על ההריון משכחו החכמה כדי שיהיה לו זכות להשיגה מעצמו עם היגיעה והטורח וענין סטירת פיו ר"ל שמונע ממנו הדבור לפי שאחר יציאתו לאויר העולם אינו יכול לדבר. והכלל שמשביעין ומזהירין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא והנה לך ראיה שהנשמה נכנסת בעובר בבטן אמו:
הג' צא ותשכח במדרש כי המלאך בא אצל הפרגוד ונוטל הנשמה משם ואומר לה בואי עמי והכנסי במעי אשה פלוני'. והיא משיבה איך אנית מקום טהור ואלך למקום טמא והמלאך נוטלה בעל כרחה ונותנה במעי אשה וזהו ששנינו על כרחך אתה נוצר והוא דעת אפלטון האומר שכל הנשמות יורדים לזה העולם בעל כרחם בבחינת הסגרם במאסר הגוף:
הד' הנה הוא נחבא בתרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמי' בבטן המלאה וכו' תרגם היכמה דליתך ידע איכדין יהלך רוח נשמתא דחיי בגוף עולמא שלילא דשרי במעינא דאימיה מעברא והיכמא דלא תנדע או נוקבא עד זמן דאיתיליד. הכדין ליתך ידיעית עובדא דה' דעבד בחכמתא ית כולא:
הה' הוא עדות ר"ש בן יוחאי בפרשת תזריע עמוד ע"ז. וז"ל. מאי כי אין בלתך. אלא קדושא דקודשא בריך הוא בלתי קדושה דילהון דהא לא אצטריך לקדושה דילהון אבל אינון לאו אינון קדישין בנתך. ודא הוא כי אין בלתך אין קדושא דילהון בלתך. ואין צור כאלהינו כמה דאוקמוה דקב"ה צר צורה בגו צורה ותקין ליה ונפח רוחא דחיי ואפיק ליה לאוירא דעלמא. וברעיא מהימנא פרשת בא אל פרעה אמר שגבריאל מלמד לתנוק במעי אמו הע' לשונות ואחר כך מורידו למדור א' מאינון שבעה מדורין ומשכחו את כלם:
הו' במסכת ברכות פרק א' אמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה כנגד מי אמר שלמה מקרא זה לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שדד בחמשה עולמות ואמר שירה. דר במעי אמו ואמר שירה שנאמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו וכו':
הז' כיוצא בזה בברכות פ' שביעי והובא במדרש הילקוט היה ר' מאיר אומר מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנאמר במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. ובודאי לא היו אומרים רז"ל הדברים האלו אם לא היה נטוע בלבם שמפאת נפשם היו יכולים לשיר את שים ה' אף טרם צאתם לאויר העולם:
הח' גם היא ראיה נצחת אשר ספרו לנו רבותינו ז"ל במסכת יומא פרק ח' אמרו שם. ההיא עוברא דארחא אתו לקמיה דר' אמר להו זילו לחושו לה באזנה דיומא דכפורי הוא. לחושו לה ואילחישא. פי' קבלה את הלחישה שפסק העובר מתאותו קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגומר נפיק מינה רבי יוחנן. ההיא עוברה דארחה אתו לקמיה דרבי חנינא אמר להו לחושו לה ולא אילחישא קרי עליה זורו רשעים מרחם ונפק מינה שבתאי אצר פירי. פירוש מפקיע שערים. ותניא אין אוצריף פירות בארץ ישראל וכל דבר שהוא חיי נפש שמפקיעין את השערים. הנך רואה איך מפאת הנפשהעובר הוא המתאוה. ואיך לר' יוחנן קדשו ה' בטרם יצא מבטן אמו בהיותו יודע במדעו הנצחי חסידותו ענותנותו וקדושתו אשר הורה אף קודם צאתו לאויר העולם בהוותו מקבל הלחישה. והיפך זה שבתאי אצר פרי הורה מראשיתו רשעתו אשר לא ישמע לקול מלחשים:
הט' דומה לזה תמצא בב"ר פרשת ס"ג על פסוק ויתרוצצו הבנים בקרבה באשר שם רבותינו ז"ל דרשוהו מלשון ריצה כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתח עבודה זרה עשו מפרכס לצאת וקארו עליהן אלה הפסוקים עצמן בטרם אצרך וכו' וזורו רשעים מרחם:
העשירי יהיה קדש לה' באשר לא בלבד מעיד שהנשמה הטהורה ניתנת בעובר קודם צאתו לאויר העולם אבל גם כן מגיד שיום ירידתה לגוף הוא מזמן ההריון. וכן כתוב בסנהדרין פ' חלק אמר ליה אנטונינוס לר' נשמה מאימתי נתנה באדם משעת פקידה או משעת יצירה. ר"ל משעת יצירה שנקרם כלו בבשר וגידין או משעה שהמלאך פוקד הטיפה ומביאה לפני המקום מה תהא עליה וכו'. אמר ליה משעת יצירה. אמר ליה איפשר לחתיכה של בשר שעומדת ג' ימים בלא מלח ואינה מסרחת א"ל משעת פקידה. אמר ליה אין משעת פקידה אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר ופקודתך שמרה רוחי. ומכאן יצא לרז"ל מה שאמרו בפ' חלק קטנים מאימתי זוכים לחיי העולם הבא משעת הזרעה שנאמר זרע יעבדנו. ראה נא איך ראוי לקבל האמת מפי שאמרו. ואיך רבי הודה ולא בוש שהנשמה המשכלת נתונה מזמן ההריון דאילו לא נתנה עד שעת יצירה שהיא לאחר ארבעים יום היאך תתקיים הטיפה שלא תסריח במעיה וכיון שטיפה מסרחת שוב אינה מולדת. ואל יקשה בעיניך מה שאמרו רבי אלעזר ור' יוחנן במסכת מנחות פרק שתי הלחם. תורה נתנה בארבעים יום ונשמה נוצרה למ' יום. כל המשמר את התורה נשמתו משתמרת וכל שאינו משמר את התורה אין נשמתו משתמרת באשר שם מלת נוצרה רומז לא להויתה ולא לירידתה לגוף אבל לפעולותיה הנשלמים בעת גמר יצירת הגוף. כי כבר הורו לנו רבותינו ז"ל שיצירת הולד נגמרת בארבעים יום דתניא במסכת ברכות פרק תשיעי ג' ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח מג' ועד מ' שיהיה זכר ממ' ועד נ' חדשים שלא יהא סנדל מג' ועד ששה שלא יהא נפל מששה ועד ט' שיצא בשלום וכו'. וכן במסכת נדה פרק ג' המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד. ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה שאז נגמרתו יצירתו. ר' ישמעאל אומר יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה. יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה שהזכר נגמר לארבעים וא' והנקבה לשמונים ואחד. וחכמים אומרים אחד בריית הזכר וא' בריית הנקבה זה וזה לארבעים ואחד. וחכמים היינוותנא קמא והלכה כמותו. וכן אמרו ארבעים, יום קודם יצירת הולד וכו' ובגלל הדבר הזה בבחינת שלמות היצירה הנגמרת בארבעים יום אמרו שהנשמה נוצרה לארבעים יום כי אז מתפשטים פעולותיה בכל הגוף כנזכר:
ובעבור שידעתי שיש מי שלבו נוקפו בדבר הזה וסובר שאין הנשמה נכנסת בגוף אלא אחר יציאת הולד לאויר העולם ומביא ראי' לדבריו מהא דתניא העוברה המקשה לילד מותר לחתוך. העובר במעיה מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. ואם הוציא ראשו אין נוגעים בו שאין דוחים נפש מפני נפש. אשיבהו מילין קצרים ואומר כי העובר בהיותו בבטן אמו נחשב כאחד מאבריה וכמו שאמרו רז"ל. עובר ירך אמו. ולכן תראה שהאשה בעת הריונה אינה רואה דם כי המותר ההוא משתמש למזון העובר. ולכן הורגי' אשה שנתחייבה מיתה, היא ועוברה. וגילתה התורה זה במה שלא חייבה אלא ממון בנגיפת הילדי'. כמ"ש וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענו יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים ולזה האשה המקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה מפני שהוא כאחד מאבריה. אבל אם הוציא ראשו הרי הוא כילוד. וכן במסכת נדה פרק ג' יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו. ולזה תמצא שאמרו רז"ל באשה עוברה שמתה ופרכס העובר ואח"כ מת שאינו יורשה להנחיל לאחים מן האב משום דאיהו מיית ברישא ואותו פירכוס אינו אלא כזנב הלטא' המפרכסת וזה בהיותו נחשב כא' מאיבריה אבל בבהמה שנשחטה וגמרו לעובר חדשיו אפשר לה למות תחלה ויבקע העובר רחמה ויצא חי. וזהו בן פקועה המוזכר להם וסוד מסודות הטבע נגלה לרז"ל בחכמתם. ויצא לנו מזה שהנשמה הטהורה אשר נפח אלהים באדם נתנה לו מן השמים מתחלת יצירתו עודנו עצור בבטן אמו כאשר הוכחנו ומאמינים באמונה שלמה כל חכמי בני עמנו כמו שתראה עוד ברבינו עובדיה על משנת על כרחך אתה נוצר. ואין צורך להאריך: