ראובן (רובי) ריבלין*ראובן ריבלין הוא נשיאהּ העשירי של מדינת ישראל.
בשנים האחרונות נדמה לעתים שאנחנו נוסעים אחורה בזמן, היישר לימי הביניים.
כמו לא עברו מאז מאות שנים, שוב אנו עדים למחזות נוראים: עריפת ראשים, השלכה ממגדלים, הטבעה במים, שריפה ורצח בדם קר — אכזריות הרותמת אליה את חידושי הטכנולוגיה. בדומה לימי הביניים, מסעות ההרג הללו אינם נעשים רק לשם הרס, רצח וסיפוק תאוות דם. מסעות ההרג הללו נעשים בשם האל, כפי שהוא נתפס בידי אותם מרצחים ארורים ונתעבים.
לאחר שנים רבות שבהן נראה היה כאילו הדת, האמונה, הולכת ומצטמצמת להיכלי הכנסיות, המסגדים, בתי הכנסת ובתי המדרש, שבה האמונה להיות שחקן מרכזי במגרש הגלובלי. נראה שאיש לא היה מוכן לכך, ואיש לא העריך שכך תיראה תחילתה של המאה העשרים ואחת. בעוד שבמלחמות העולם הגדולות והעקובות מדם של המאה העשרים נדמה היה שאלוהים נותר לחלוטין ״מחוץ למשחק״, הרי שמתקפת הטרור ב־11 בספטמבר 2001 השיבה את אלוהים לשדה הקרב. שוב נישא שמו כסיבה לרצח המונים נורא, שוב צועקים את שמו בעת הרג ורצח של אנשים תמימים ההולכים ברחוב ושוב נעשות כל הזוועות בשם מי שאנו, היהודים, מאמינים שהוא הישות המנוגדת ביותר לרוע ולזדון, שהוא ״אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת״ (שמות ל״ד, ו).
אל מול הזוועות הללו, ומתוך ההתקוממות על נשיאת שמו של אלוהים לשווא, נדרשת משנה תיאולוגית שלמה ומקיפה; כזו שתדע לרדת לעומק המניעים המייצרים את הרעל הממית הזה ואף תדע להציע לה מענה. כדי לעשות זאת יש צורך בידע מציאותי מקיף, בגישה מעמיקה אל המקורות הדתיים וביכולת ניתוח וכתיבה מבריקה. הרב יונתן זקס נתברך בכל אלו ויכול לָאתגר החשוב הזה.
הרב זקס, שהוא בעיניי אחד מענקי הרוח היהודים שעמדו לנו בדור האחרון, התפנה למשימה. אחר שחיבר עשרות ספרים שבהם עסק מבחינה דתית ומוסרית במגוון נושאים אקטואליים, הוא מגיע לנושא הכה קשה הזה — אלימות בשם האל.
הרב זקס מאבחן את הרוע הזה וטוען כי אין הוא רק רוע יצרי, כוחני ואינטרסנטי, אלא ״רוע אלטרואיסטי״, כזה הנעשה בשמם של עקרונות מקודשים לכאורה, והמגיע כתגובת־נגד לרלטיביזם המוסרי השורר במערב. שהרי בעולם של רלטיביזם, כזה שאיבד אמות מידה של טוב ורע מוצקות וקשיחות — רק הכוח מדבר; ובעולם שאיבד רכיבים בסיסיים של זהות, משמעות וקהילה, ימשיכו תנועות דת קיצוניות ואלימות לצמוח ולנסות לשלוח את חִציהן מלאי הרעל לכל מקום המבקש לבנות חברה מוסרית ודמוקרטית.
מהי התקווה, לפי דעתו ודרכו הרוחנית-חינוכית של הרב זקס? חבירה של יהודים, נוצרים ומוסלמים לחומה אחת שתגן על האנושות, על החיים ועל הכבוד האלוהי הנרמס בידי מחללי שמו. חינוך דתי שיחנך לאהבת העולם, אך לא עולם צר כעולמה של הנמלה, אלא עולם עשיר ורבגוני שריבוי הקולות, הצבעים והדתות שבו הוא שמעניק לו את החן והיופי שלו, ״שלכל אחד ניגון משלו בסימפוניה העצומה של האדם״ (עמ׳ 267). בחינוך הזה יקשיבו החניך והחניכה לאב הקדמון שלנו, הלוא הוא אברהם, ישמעו את קריאתו ותחינתו לאלוהים שלא להשמיד את סדום, אף שהללו היו רעים וחטאים, ויפנימו שהאלוהים מבקש חיים ומבקש מאתנו שנבקש חיים.
אֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ (דברים ל׳, יט), מצווה אותנו המקרא ומזכיר לנו שוב ושוב כי הבשורה הדתית היא בשורת חיים וברכה לכל סוגי החיים, ולא חלילה נטילתם; שכן לקיחת חיים היא חילול השם הגדול ביותר שאפשר לעשות. זוהי נשיאת שם האלוהים לשווא.
הרב זקס קורא לנשיאת ערכי קדושת החיים והסובלנות, הצדק והחמלה, אהבת הרֵע והגֵר, השוויון והסולידריות האנושית באון. אבל בחכמתו הוא יודע כי כדי לחנך אחרים עלינו לחנך קודם את עצמנו. אסור לנו לחשוב שמי מאתנו פטור ומחוסן מפני אותן רעות חולות המאיימות על האנושות, אלא לדעת שכולנו עלולים להגיע לשם ועל כולנו מוטל להביס את אלוהי השקר של האלימות ואת עבודת האלילים של רדיפת הכוח.
אני מודה למתיו מילר, לצוות של הוצאת מגיד ולמתרגם צור ארליך על מאמציהם להעביר את הספר החשוב הזה לשפת התנ״ך, שפת האמונה, שפתו של העברי הראשון — אברהם אבינו — ובכך להשיב את האבידה לבעליה.
אם בעקבות ספר זה נפנים כי אלימות ורצח בשם האל אינם דיבור בשמו אלא הם התגלמות האלילות והעבודה הזרה, אם נתעורר לעסוק בכך בצורה משמעותית ומקיפה — הרי שהספר הזה פעל את פעולתו החשובה.