איזו כימֶרה, אם כן, הוא האדם! איזה חידוש, איזו מפלצת, איזה תוהו, איזו סתירה, איזה עילוי! שופטם של כל הדברים, שלשול חלשלוש, היכלה של האמת, מדמנתם של הספק והטעות, תפארתה ותועבתה של תבל. (בלז פסקל)
שני חברים הולכים בג׳ונגל ושומעים שאגת אריה. האחד מתחיל לחשוב על מקומות מסתור. השני נועל נעלי ריצה. שואל האחד, ״מה אתה חושב לעצמך? אין סיכוי שתרוץ מהר יותר מהאריה״. עונה השני, ״אני לא צריך לרוץ מהר יותר מהאריה. די לי שארוץ מהר יותר ממך״.
הבדיחה הזאת מסופרת בסרט משחק החיקוי העוסק באלן טיורינג, גאון המתמטיקה שהגה את המחשב וסייע לפצח את קוד ״אניגמה״ של צבא גרמניה במלחמת העולם השנייה. אך זמן רב לפני טיורינג היה מי שידע שזו יותר מבדיחה: שזהו אחד המתחים היסודיים במצבו של האדם. האיש היה צ׳רלס דרווין, והבדיחה מגלמת את הערעור החמור ביותר על תיאוריית הברירה הטבעית שלו.
האיש הראשון בבדיחה מחפש פתרון קיבוצי. הוא מנסה למצוא דרך להציל את עצמו ואת חברו. האיש השני מותאם לברירה הטבעית. הוא חושב על פתרון שיציל אותו במחיר חיי חברו. הוא יודע כי יהיה מה שיהיה, אחד משניהם ימות — ומוטב לו שזה לא יהיה הוא.
זוהי, בתמצית, הדילמה האנושית. מה קודם למה, אלטרואיזם או הישרדות? הטוב המשותף או האינטרס האישי? מה אנחנו בתוך תוכנו: קדושים או חוטאים? מלאכים או שדים? מוּסרנים או מקיאווליסטים? הבדיחה נשענת על העובדה שאנחנו כאלה וכאלה גם יחד. זוהי העמימות המרכזית במהותו של האדם.
הבעיה של דרווין הייתה זו: אם נכונה תיאוריית הברירה הטבעית, אם האבולוציה היא תחרות על משאבים מצומצמים שבה שורדים רק המותאמים ביותר והם אלה המורישים את תכונותיהם לדור הבא, כי אז יש לצפות שהאנוכיים הם שישרדו. האלטרואיסטים, אלה המסכנים את עצמם למען ביטחון הכלל, ימותו בממוצע מוקדם יותר ולא יצליחו להוריש את הגנים שלהם. אותם יאכל האריה.
בלשונו של דרווין, האמיצים ביותר, אלה המוכנים יותר מאחרים להקריב את עצמם, ״ימותו בממוצע במספרים גדולים יותר מאנשים אחרים״, ואצילי הנפש ״לעתים תכופות לא יותירו אחריהם צאצאים להוריש להם את טבעם האצילי״.1Charles Darwin, The Descent of Man, and Selection in Relation to Sex, London, John Murray, 1871, p. 163. האלטרואיזם אמור אפוא להיכחד לאורך הדורות. אין הוא אסטרטגיה טובה של הישרדות. מוטב לתת לאחרים להסתכן, ולוודא כי אתם עצמכם, לכל הפחות, בטוחים.
אלא שדרווין ידע כי האלטרואיזם נערץ בכל חברה אנושית ששִמעה הגיע לאוזניו. אפילו בעלי חיים מסתכנים למען הקבוצה שלהם. הפרט המשמיע קול אזהרה בהבחינו בטורף מתקרב עוזר ללהקה לברוח אך מגדיל את הסבירות שהטורף יגלה אותו עצמו. בלשון ימינו: הייתכן שגנים אנוכיים יתקבצו ליצור אנשים נטולי אגו?
אפשר להגיע לאותה בעיה גם מהכיוון ההפוך. מאז ימי סוקרטס שואלים הפילוסופים: למה להיות מוסרי? אפלטון חשב שזה עניין של ידע. אנשים עושים רע רק מתוך בורוּת. אריסטו חשב שזה בלתי מתקבל על הדעת. אנו סובלים לעתים מאַקְרַסְיָה, חולשת הרצון. אנו נעשים אפוא לאנשים טובים באותו אופן שאנחנו נעשים שחקני טניס טובים או כנרים טובים: באמצעות אימון הנמשך עד שההתנהגות המבוקשת נעשית לנו לטבע. להיות מוסרי פירושו לרכוש את הרגלי־הלב שאנו מכנים ״מידות טובות״.
בעידן המודרני, עמנואל קאנט חשב שהתבונה (במובן מסוים של המילה) היא העושה אותנו למוסריים. פעולה מוסרית היא פעולה שאפשר להציעה כחוק אוניברסלי. אל לנו לְשַׁקֵּר, כי אם כולם ישקרו איש לא יבטח ברעהו והתקשורת בין בני־האדם (שהיא גם הבסיס המאפשר את השקרנות עצמה) תתפורר. אי־מוסריות היא סוג של סתירה פנימית. התבונה מאפשרת למחשבתנו לסלול לנו את הדרך אל המידה הטובה.
דייוויד יוּם ואדם סמית חשבו שאי־אפשר לבסס את ההנעה ההתנהגותית כולה על התבונה. תחושות או רגשות (מה שיוּם כינה ״היצרים״) הם הבסיס האמיתי להתנהגות, ועל כן המוסריות היא פרי רגשות נאותים כלפי הזולת. כדברי משפט הפתיחה של התיאוריה של הרגשות המוסריים מאת אדם סמית, ״ייחשב האדם אנוכי כאשר ייחשב, אין ספק כי טבועים בו גם עקרונות הגורמים לו להתעניין בגורלם של אחרים ולראות את אושרם כחיוני בשבילו אף על פי שאינו מרוויח מאושרם דבר לבד מן העונג לראותו״. כיום יש ראיות מדעיות לקיום חוש מוסרי זה: מדע המוח מדבר על נוירוני־מראה, והביוכימיה על האוקסיטוצין.
על כל הגישות הללו מתבקשת שאלה: אם ברור כל כך איך להיות מוסרי — אם הידע, ההרגל, האופי, התבונה והרגש מורים כולם את הדרך אל הישר והטוב — איך ייתכן שאנשים, לאורך כל הדורות, שיקרו, רימו, שדדו, גנבו, העליבו, תקפו, דיכאו, נישלו ורצחו? זוהי שאלתו של דרווין מן הכיוון ההפוך. אם אנחנו טובים כל כך, למה אנחנו רעים כל כך?
נקודת הזינוק השלישית, זו הדתית, היא אשר פתחנו בה את ספרנו. כיצד קורה שאנשים רוצחים בשם אלוהי החיים, מכריזים מלחמה בשם אלוהי השלום, שונאים בשם אלוהי האהבה ומתאכזרים בשם אלוהי הרחמים? אם נבראנו בצלם אלוהים, איך קורה שאנחנו מרבים כל כך לפגוע במעשה ידי אלוהים, ובייחוד בבני־אדם זולתנו העשויים אף הם בצלמו?
את ליבת התשובה נתן דרווין עצמו. בספרו מוצא האדם כתב, ״לא יכול להיות ספק כי שבט שרבים מבניו מצטיינים ברוח פטריוטית, בנאמנות, בצייתנות, באומץ ובאהדת הזולת, ועל כן נכונים תמיד לעזור איש לרעהו ולהקריב את עצמם למען הטוב המשותף, ינצח את רוב השבטים האחרים; וזו תהיה ברירה טבעית״.
אנחנו חיות חברתיות. אנחנו מעבירים את הגנים שלנו כיחידים, אבל שורדים רק בקבוצות. אין הדבר הזה מייחד את בני־האדם. נמלים, דבורים ורוב היונקים מסיירים, מאכילים וחיים בקבוצות. בטבע הפראי, פרט הנפרד מקבוצתו הוא מת מהלך. הפרט הבודד הוא הראשון להיות לטרף.
זהו יתרונו האבולוציוני העילאי של המין האנושי. מכל צורות החיים, אנו היעילים ביותר ביצירת קבוצות ובשמירה עליהן. אנו החברתית שבחיות. לא זו אף זו, ביולוגים רבים סבורים שהדחף לשפר את היכולת החברתית הוא אשר הוליד את השפה. זו גם הסיבה לגודלו העצום של מוחנו: פי שלושה מזה של אבות אבותינו.
אנחנו משתפים פעולה — ואנחנו מתחרים. אנחנו משתפים פעולה כדי להתחרות. אדם אחד לא ישרוד מול אריה. אבל עשרה או מאה יכולים לשרוד, אם יפעלו כצוות יעיל. או אז, הסכנה הגדולה ביותר לחייהם לא תהיה חיות טורפות, אלא קבוצה אנושית אחרת המעוניינת באותם משאבים מצומצמים עצמם: מזון, מחסה ומרחב מחיה. ככל שהקבוצה חזקה יותר, כך טובים הסיכויים שתוכל ליריביה. במאבק ההישרדות הדרוויניסטי, הצוות המלוכד ביותר, המיומן ביותר בתיאום הכשרונות של חבריו והמשימות העומדות בפניו, יחיה — ויקום מחר בבוקר לעוד יום של מאבק.
מכאן שיש לנו שתי מערכות של אינסטינקטים, שהושחזו ודויקו במשך מאות על מאות של היסטוריה אבולוציונית. מערכת אחת — ״רוח פטריוטית, נאמנות, צייתנות, אומץ ואהדת הזולת״ של דרווין — דוחפת אותנו אל האלטרואיזם. אנחנו עובדים למען טובתה של הקבוצה, מפני שעצם חיותנו תלויה בה. ככל שהקבוצה חזקה כן רבים הסיכויים שנשרוד ונעמיד דורות חדשים. כדברי דרווין, גם זוהי ברירה טבעית.
המערכת השנייה — התגובות הראשוניות ביותר שלנו, התוקפנות והפחד, הזעם והלוחמנות והנכונות לפגוע באחרים — מעצבת את יחסינו עם קבוצות יריבות המתחרות עם קבוצתנו על משאבים המצויים בצמצום. המהירות והכוח של תגובות אלו חיוניים להצלחתנו בזירת התחרות של הברירה הטבעית.
אנחנו, אפוא, מלאכים וגם שדים. מלאכים כלפי אלה שלצדנו, שדים כלפי אלה שבצד האחר. זו תוצאת האינסטינקט האנושי — ולא רק האנושי — ליצור קבוצות. קבוצות מאחדוֹת ומְפַלגות. הן מפַלגות מתוך כך שהן מאחדות. כל קבוצה היא הצטרפות של יחידים רבים אל ״אנחנו״ קולקטיבי. אבל כל ״אנחנו״ מוגדר כניגוד ל״הם״, אלה שאינם כמונו. הא בהא תליא. הכלה והדרה ירדו כרוכות מן השמים.
הנה לנו שורשם המשותף של האלימות ושל האלטרואיזם. הנה לנו התשובה לשאלתו של דרווין. האלטרואיזם ממלא תפקיד מכריע בהישרדות הקבוצה. השאלה אם הברירה הטבעית פועלת רק ברמת הפרט או שיש מקום לדבר גם על ברירה טבעית של קבוצות היא שאלה השנויה זה מכבר במחלוקת עזה בין הביולוגים. אבל אין ספק ששרידתם של פרטים תלויה בנכונותם של חברים בקבוצה להסתכן ולהקריב למען טובתה של הקבוצה בכללותה. זוהי הפונקציה הביולוגית של הצד ה״מלאכי״ בטבע שלנו.
הוא הדין גם בכיוון ההפוך, ומכאן יובן מדוע יש רוע אנושי גם אם התבונה או הרגש דוחפים אותנו למוסריות. נטייתנו לנהוג יפה באחרים, יהיה מקורה אשר יהיה, מתועלת בדרך כלל כלפי מי שיש לנו ולו זהות משותפת. היוונים, ראשוני הפילוסופים והמדענים בעולם, החשיבו כל מי שאינו יווני לברברי — מילה שנגזרה מחיקוי קול פעייתן של הכבשים. טווח האכפתיות המוסרית שלנו איננו אינסופי. הקבוצה יכולה להיות קטנה ויכולה להיות גדולה, אבל במבחן המעשה, להבדיל מן התיאוריה, אנו נוטים לראות את אלה שאינם דומים לנו כלא לגמרי אנושיים.
וכך גם באשר לדת. דתות העולם הגדולות אמרו דברים נעלים על אהבה, חמלה, הקרבה וצדקה. אבל אותם רגשות נאצלים מתועלים תדיר כלפי בני־אמונתנו, או לפחות כלפי מאמינים פוטנציאליים. כלפי אלה שאינם מאמינים — בני דתות אחרות, חסרי דת, ואלה הנחשבים על פי אמונתנו לכופרים — הדתות מסוגלות להיות אכזריות וחסרות רחמים.
יש בנו פוטנציאל אלים מפני שאנו חיות חברתיות — וככאלה אנו יוצרים קבוצות המתחרות זו בזו על משאבים ונאבקות זו בזו על הישרדות. להבדיל מחיות חברתיות אחרות, אנו יכולים לבחור ביחסי גומלין לא־אלימים עם קבוצות אחרות, אך למרבה הצער לא תמיד אנו בוחרים כך. ישנה גם אלימות תוך־קבוצתית, אך ברובה היא מוכלת (הגבול הקובע מה נחשב תוך־קבוצתי הוא תלוי הקשר: קבוצות נוטות להתחלק לפלגים, לכתות, לזרמים, למפלגות ולסיעות, ואז, לעניינים מסוימים כל הקבוצה רואה עצמה כקבוצה אחת, אך לעניינים אחרים כל חלק עומד לעצמו). האלימות המובילה למלחמות ולטרור היא אלימות בין קבוצות, והדבר יוצר לכידות וסולידריות בתוך הקבוצה, ופחד, חשדנות ותוקפנות כלפי קבוצות חוץ. לא החילוניות ולא האמונה הדתית הופכות אותנו למה שהננו, לאותו תמהיל מוזר של טוב ורע המעלה אותנו לפסגות מוסריות ומדרדר אותנו לתהומות פרא. הקבוצתיות שלנו היא הגורמת לכך.
אך אם ההתניה התורשתית שלנו היא להקדים דאגה להישרדותנו לדאגה להישרדותם של אחרים, מהו הדבר המאפשר לנו ליצור קבוצות מלכתחילה? מאין צץ האלטרואיזם? לתשובה שלושה רבדים שונים מאוד זה מזה.
על הראשון הצביע בדרך ציורית המדען הבריטי גב״ס הולדיין כאשר נשאל אם היה קופץ לנהר כדי להציל את אָחיו. הוא ענה, ״לא, אבל הייתי קופץ כדי להציל שני אחים שלי, או שמונה מבני־דודיי״. במבט ראשון, לעולם אין זה הגיוני שאדם יסכן את חייו כדי להציל את זולתו העלול לטבוע. למה יקפד אדם את עתידו ואת ההמשכיות שלו למען אחרים? טענתו של הולדיין, שהורחבה בשנות השישים בידי ויליאם המילטון ואחרים, היא שהדבר הגיוני אם האנשים שאותו אדם מנסה להציל קרובים אליו מאוד. אנו חולקים 50 אחוז מהגנים שלנו עם אחינו ואחיותינו (ועל כן שני אחים ״שקולים״ לנו, בחשבון של הולדיין), שמינית מהגנים שלנו עם בני־דודינו (וכך אנו ״שקולים״ גנטית לשמונה מדודנינו), וכן הלאה. על כן, בהצילנו את חיי בני־משפחתנו אנחנו עדיין מעבירים הלאה את הגנים שלנו. זהו הגיונה של ״ברירת השאֵרים״, והוא נקבע על פי דמיון גנטי.
ההיגיון הזה מתיישב גם על הלב. אנחנו יודעים שהמשפחה היא משכָּנו הראשוני של האלטרואיזם. בה אנו מעבירים את הגנים שלנו לדור הבא, בה גלומה האפשרות להמשיך את עצמנו לאחר מותנו. אדמונד בֶּרק אמר כי ״רגשותינו הציבוריים נולדים בתוך משפחותינו״, ואלקסיס דה־טוקוויל כתב כי ״כל זמן שנשמר הרגש המשפחתי, מעולם לא היה המתנגד לעריצות בודד לנפשו; הוא הביט סביבו ומצא לו תומכים, ידידי מורשת ושארי בשר״.2אלקסיס דה־טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, מצרפתית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשס״ח, כרך ראשון, חלק ב, פרק ט, עמ׳ 331. הביולוגיה, המוסר והחברה נפגשים. המוסר מתחיל בשאֵרוּת.
השאלה איך קבוצות מתרחבות — מקרובים לחברים, מִשְּׁאֵרִים לַשְּׁאָר — הטרידה מאוד את הביולוגים האבולוציוניים עד שלהי שנות השבעים. אם האינטרס העצמי מנצח תמיד את הטוב המשותף, מה גורם לחיה כלשהי, שלא לדבר על האדם, ליצור התאגדות עם אחרים שאינם קרובים אליה? זו הייתה נקודת המוצא של תומס הובּס בדבריו הידועים על החיים במצב הטבעי, שבהם יש ״פחד מתמיד וסכנה מתמדת מפני מוות אלים; וחייו של אדם הם חיי בדידות דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים״.3תומס הובס, לויתן, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תש״ע, על האדם [62], עמ׳ 88. מה עוצר מלחמה בין יריבים לפרק זמן שיספיק להם להגיע לידי התאגדות?
את התשובה סיפקו מחקרים מבריקים בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים. הם השתמשו בתרגיל מחשבתי ידוע מתורת המשחקים הקרוי דילמת האסיר. שני אנשים נעצרים בחשד לפשע, ובידי המשטרה אין די ראיות להבטיח הרשעה. הדרך הטובה ביותר להשיג ראיות היא לחקור את שני החשודים בנפרד, ולתת לכל אחד תמריץ להלשין על השני. כך הם עושים, והתוצאה היא ששניהם נידונים למאסר ארוך מזה שהיו מקבלים לו שמרו על זכות השתיקה. הדבר אינו נשמע מוזר במיוחד, אבל הוא מערער על הנחת היסוד המרכזית של הכלכלה מאז פרסום עושר העמים של אדם סמית: שחלוקת עבודה, בשילוב חתירה של כל פרט לאינטרס האישי שלו, פועלת לטובת כולם. דילמת האסיר מראה שהדבר נכון רק אם מוסיפים לנוסחה עוד רכיב: אמון. הפושעים לא שתקו בחקירה מפני שאיש מהם לא בטח ברעהו שיעשה כמוהו.
המתמטיקאים גילו כי דילמת האסיר מובילה לתוצאה שלילית — כלומר להפללה הדדית — אם ה״משחק״ כולל סיבוב אחד. אם יש סיבובים רבים, שני ה״פושעים״ לומדים לבסוף לבטוח זה בזה, כי הם לומדים שאם יעשו כן שניהם ירוויחו, ואם לא — יפסידו. ב־1979 התקיימה תחרות למציאת התוכנה היעילה ביותר להישרדות בסדרה שכזו של מפגשים מרובים עם זרים. המנצחת הייתה תוכנה פשוטה מאת אנטול רפופורט, איש מדע המדינה המתמחה בעימותים גרעיניים, שהיה גם פסנתרן קונצרטים. הוא נתן לה את השם ״מידה כנגד מידה״. האלגוריתם היה כזה: בפעם הראשונה הֱיֵה נחמד ליריב (כלומר, בדילמת האסיר, אל תלשין). בפעמים הבאות, עשה כפי שעשה היריב. אם הוא היה נחמד, היה נחמד גם אתה; אך אם לא, השב לו כגמולו. זהו ״כלל הזהב״, עיקרון בסיסי ברוב התרבויות האנושיות, העיקרון המוסרי הראשון שערכו ההישרדותי הוכח בהדמיית מחשב. הוא אומר כי בעולם שבו אפשר לצפות שאנשים יעשו לך מה שעשית להם, משתלם לנהוג כלפיהם באופן שאתה רוצה שיפעלו הם כלפיך.
כך נפתרה קושיית דרווין, מה גורם ליחידים שאין ביניהם קשר גנטי לשתף פעולה ולהתאגד. אם אתה עושה לאחרים מה שאתה מצפה שהם יעשו למענך — מתחלק במזון, מזהיר מפני סכנה מתקרבת וכן הלאה — הקבוצה תתפקד ביתר יעילות ותשרוד. אם לא, תיענש בכך שישיבו לך כגמולך, ואולי אפילו בסילוק מהקבוצה. הביולוגים מכנים זאת ״אלטרואיזם הדדי״. יש אומרים שאין זה אלטרואיזם. זהו ״אינטרס אישי מובן כהלכה״, או מה שבישופ באטלר כינה ״אהבה עצמית מחושבת״. כך או כך, זהו הבסיס הפשוט ביותר של החיים המוסריים. אם מתחילים מתוך כוונות טובות, ואז מיישמים את עקרון ההדדיות, יוצרים בסיס אמון שקבוצות יכולות לקום על גביו. לשם כך אין צורך בדת. כל בעלי החיים החברתיים עושים כך. בדרך אחרת לא ישרדו.
כאמור, הדבר תלוי בקיומם של מפגשים חוזרים. אם אני רוצה לבטוח בך עכשיו, אני צריך לזכור מה עשית לי בפעם הקודמת. נדרש לשם כך מקום־אחסון רב בזיכרון, ומכאן יובן מדוע להקות של בעלי חיים כגון שימפנזים וקופי בונובו הן קטנות. יש מן הביולוגים הסבורים שבני־האדם פיתחו את השפה כדי שיוכלו לשפר את התיאום בין פעולותיהם. ההמצאה הזאת אפשרה להם גם לרכל, ולחלוק ביניהם מידע על מידת אמינותו של אדם זה ושל אדם אחר. היא אפילו אפשרה להם ״להתגפף״ במילים ולא רק בתנועות, וכך העמיקה ההתחברות הרגשית ביניהם.
ביולוג מקורי אחד, רובין דאנבּר, מצא מִתאָם בין גודל מוחם של מיני בעלי חיים ובין הגודל הממוצע של הקבוצות שלהם. על פי קו הקורלציה שעלה ממחקרו, הוא מצא שגודל הקבוצה האידיאלי לבני־אדם הוא 150 נפש. הדבר מסביר מדוע הקבוצות האנושיות הראשונות, אפילו לאחר ביות בעלי החיים והמצאת החקלאות, היו קטנות למדי: השבט, הכפר, החמולה. התאגדויות גדולות יותר היו בעצם פדרציות בין קבוצות קטנות.
כיצד אפוא פיתחו בני־האדם ריכוזי אוכלוסייה גדולים הרבה יותר? איך קמו ערים וציביליזציות? האלטרואיזם ההדדי יוצר אמון בין שכנים, בין אנשים שנפגשים שוב ושוב ומכירים זה את אופיו של זה. הולדת העיר מציבה בעיה אחרת, גדולה יותר: איך מכוננים אמון בין זרים?
בנקודה הזאת גברה התרבות על הטבע, והדת נולדה: הדת כמבנה חברתי מאורגן בעל מיתוסים, פולחנים, זמנים ומקומות מקודשים, מקדשים וכהונה. לצורך הדיון הזה, אנו מדברים במונחים אבולוציוניים, לא תיאולוגיים. בין שאנו רואים בדת אמת ובין שהיא כוזבת בעינינו, ודאי שיש לה ערך הסתגלותי, שהרי היא הופיעה בשחר הציביליזציה והייתה מאפיין מרכזי של כל החברות, כמעט, שהתקיימו עד היום.
הדתות הקדומות יצרו קהילות מוסריות, וכך פתרו את בעיית האמון בין זרים. הן קידשו את הסדר החברתי. הן לימדו אנשים שהחברה הִנה מה שהנה מפני שזהו רצון האלים וזהו המבנה הבסיסי של היקום. תֵמת היסוֹד של הדתות הראשונות במסופוטמיה ובמצרים הייתה המתח שבין תבל לתוהו, בין סדר לפֶרַע, בין מבנה להפקר. העולם התחיל בתוהו, ים נטול צורה או חומר נטול מבנה, ואם לא נציית לכללים הוא יחזור לתוהו. התיאור היפה ביותר של תפיסת העולם הקוסמולוגית הזאת הוא הנאום ששם שייקספיר בפיו של יוליסס במחזהו טרואילוס וקרסידה:
...הָרְקִיעִים,
כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת וְהָאֲדָמָה הַזֹּאת
שׁוֹמְרֵי דֵּרוּג, בְּכוֹרָה וּמַעֲמָד הֵם,
שׁוֹמְרֵי קְבִיעוּת, מַסְלוּל, מִדָּה, עוֹנָה,
תַּפְקִיד וְנֹהַג, בְּכָל חֻקֵּי הַסֵּדֶר.
יש סדר בשמים ובארץ, ואם החוקים מופרים, אם המיתר נעשה צורם — ״אֵיזֶה חֵרוּק קוֹלוֹת!״ הים ישטוף את הארץ. ההבחנות החברתיות תתפוררנה. את החוק תחליף אנרכיה. הילדים לא ישמעו בקול הוריהם. רק אלימות תישאר:
אָז יֻטְמַע
הַכֹּל בְּכֹחַ, כֹּחַ — בְּרָצוֹן,
רָצוֹן בְּתַאֲוָה, וְתַאֲוָה —
זְאֵב שֶׁבָּעוֹלָם — בְּסִיּוּעָם
שֶׁל כֹּחַ וְרָצוֹן, הֵן אִי־אֶפְשָׁר
שֶׁלֹּא תִּטְרֹף עוֹלָם, עַד שֶׁלִּבְסוֹף
גַּם אֶת עַצְמָהּ תִּבְלַע.4ויליאם שייקספיר, טרואילוס וקרסידה, מאנגלית: שמעון זנדבנק, תל אביב: עם עובד, תש״ם, מערכה א, תמונה 3, עמ׳ 25–26.
אין שום מנגנון ביולוגי המסוגל להעמיד סדר בהיקף כזה. הנמלים מצליחות לקיים קהילות־ענק משום שכל הנמלים בעלות תפקיד מסוים בקן אחד מתפקדות כאילו היו שיבוט של אותה נמלה. הן פועלות על פי עקרון ברירת השארים. בני־האדם שונים זה מזה, ועל כן שיתוף הפעולה ביניהם כה קשה — וכה כביר כוח כאשר הוא מתקיים. או אז מופיע דבר חדש, ייחודי לבני־האדם. הרגלי התנהגות נלמדים גוברים על דחפים אינסטינקטיביים תורשתיים. מופיעים טקסים. החִברוּת נעשה מרכיב מרכזי בחינוך הילדים. יש תפקידים, חוקים, כללי התנהגות. ההרגלים הנחוצים לשמירה על הקבוצה מופנמים. אנחנו החיה יוצרת־התרבות, החיה מחפשת־המשמעות. ההומו ספיינס נעשה להומו רליגיוזוס.
זהו, על כל פנים, הטיעון שהציגה קבוצה של חוקרי אבולוציה, ובהם דייוויד סלואן וילסון, סקוט אטרן וְארה נורנזאיאן. הם מצביעים, בין היתר, על מחקר שערך ריצ׳רד סוסיס על מאתיים קומונות שנוסדו במאה התשע־עשרה. קומונות הן דוגמה מצוינת לשיתוף פעולה בלי שארוּת. סוסיס מצא כי שיעור הקומונות שנותרו קיימות עשרים שנה לאחר הקמתן עמד על 6 אחוזים בקומונות החילוניות ועל 39 אחוזים בקומונות הדתיות. במחקר־המשך גילה כי ככל שהחיים בקבוצה הדתית היו תובעניים יותר, כך האריכה הקבוצה ימים.5Richard Sosis, “Religion and Intragroup Cooperation: Preliminary Results of a Comparative Analysis of Utopian Communities”, Cross-Cultural Research, 34.1, 2000, pp. 70–87; Richard Sosis and Candace Alcorta, “Signaling, Solidarity, and the Sacred: The Evolution of Religious Behavior”, Evolutionary Anthropology: Issues, News, and Reviews, 12.6, 2003, pp. 264–274; Richard Sosis and Eric R. Bressler, “Cooperation and Commune Longevity: A Test of the Costly Signaling Theory of Religion”, Cross-Cultural Research, 37.2, 2003, pp. 211–239. הדת יוצרת קהילות ומשמרת אותן.
היא גם יוצרת אמון. ניקולס ראו חקר את חיי החברה בדֶלוס, מרכז הסחר הימי של רומא העתיקה. מה אִפשר לסוחרים לפתח את האמון ההדדי, החיוני כל כך לקיום מסחר עם קצווי תבל? הם יצרו ארגוני אחווה דתיים וזימנו את האלים כעדים להסכמים שלהם. ״תפקיד זה של האלים סיפק, יותר מכל דבר אחר, את המכנה המשותף לשווקים ביוון ולאחר מכן ברומא״.6Nicholas K. Rauh, The Sacred Bonds of Commerce: Religion, Economy, and Trade Society at Hellenistic Roman Delos, 166–87 BC, Amsterdam, J. C. Gieben, 1993, p. 129.
בשנת 2007, לקראת הבחירות המקדימות למועמדי המפלגות לנשיאות ארצות־הברית, הראה סקר גאלופ כי יותר מ־90 אחוז מוכנים להצביע למועמד מאמין קתולי או יהודי, אבל רק 45 אחוז מוכנים להצביע למועמד אתיאיסט.7מצוטט אצל Ara Norenzayan, Big Gods: How Religion Transformed Cooperation and Conflict, Princeton, Princeton University Press, 2013, pp. 66–67 (להלן אלים גדולים). ולא רק באמריקה. בסקר כלל־עולמי, שנערך בשנים 2002-1999 בשמונים ואחת מדינות, שני שלישים מהנסקרים ציינו שהם סומכים על הדת, מחצית מהם סמכו על ממשלתם, ורק שליש סמך על המפלגות הפוליטיות.8Ronald Inglehart and Wayne E. Baker, “Modernization, Cultural Change, and the Persistence of Traditional Values”, American Sociological Review, 65.1, 2000, pp. 19–51.
בל נשכח שהפילוסוף בן המאה השבע־עשרה ג׳ון לוק, מאבות הליברליזם, טען נגד מתן זכויות אזרח לאתיאיסטים: ״אין להתייחס בסובלנות כלשהי לאלה המכחישים את קיומה של האלוהות. שהרי על מי שמכחיש את קיום האל אינן מקובלות לא ההבטחות, לא האמנות ולא הבריתות שהם הקשרים היוצרים את החברה האנושית, ואין כל קדושה נודעת להם בעיניו; הרי הרחקת האל מכל הקשרים הללו, ואפילו זו הרחקה הנעשית במחשבה בלבד, מבטלת אותם כליל״.9ג׳ון לוק, ״איגרת על הסובלנות״ (הראשונה), בתוך לוק, איגרות על הסובלנות, תרגם מלטינית ומאנגלית יורם ברונובסקי, ירושלים: מאגנס, תש״ן, עמ׳ 83–84. חשוב לציין שלוק קרא גם לשלול זכויות מהקתולים, מפני שנאמנותם נתונה לגורם זר (האפיפיור) — האשמה דומה לזו שגורמים אנטישמיים מעלים כיום כלפי יהודים בשל נאמנותם למדינת ישראל. איני מצטט את הדברים כדי לבטא הסכמה אתם, אלא כדי להראות שהתפיסה קיימת.
אחרים, כגון ריצ׳רד שְׁוֶדֶר וג׳ונתן היידט, הראו כיצד הרפרטואר העשיר של מערכות המוסר הדתיות, על הממדים הגלומים בו — כבוד לסמכות, נאמנות ותחושת קדושה — יוצר מוסר מקיף יותר, ״סמיך״ יותר, מהמוסר החילוני השלדי יחסית, המבוסס כולו על הוגנות ועל הימנעות מנזק. אין בכך כדי לומר שאנשים דתיים הם מוסריים יותר מעמיתיהם החילונים, אלא שהמוסריות שלהם נוטה להיות בעלת מרקם עשיר וסמיך יותר, הקושר חברי קבוצה בחבילה אחת ולא רק מסדיר את המגעים בין יחידים הנתקלים זה בזה באקראי. כדברי היידט, ״הפסיכולוגיה של הקדושה, יהיה מקורה אשר יהיה, עוזרת לאגד יחידים לכדי קהילה מוסרית״. על פי השערה רווחת, מקור המילה דת בלעז, religion, בפועל הלטיני religare שמשמעו ״לחבּר״.
ואכן, כפי שהראה מחקרו של איש מדע המדינה מאוניברסיטת הרווארד רוברט פוטנם,10המובא בספר שחיבר עם דייוויד קמפבל, חסד אמריקני: Robert D. Putnam and David E. Campbell, American Grace: How Religion Divides and Unites Us, New York, Simon and Schuster, 2010. קהילות דתיות הן המקומות שאפשר למצוא בהם את מאגרי ההון החברתי החזקים ביותר בארצות־הברית, את מרב הנכונות לעזור לזרים, לתת צדקה למטרות דתיות וחילוניות כאחת ולהיות פעיל בארגוני התנדבות, בקבוצות שכונתיות וכיוצא באלה. לדעתו הדבר נובע לאו דווקא מהאמונה הדתית עצמה, אלא מהחבֵרוּת בקהילה דתית.
נוסיף לזה את מחקרו הדמוגרפי של אֶריק קאופמן, שכבר הזכרנו בפרק הקודם, אשר העלה כי בכל רחבי העולם ככל שקבוצה דתית יותר כך גבוה שיעור הילודה שלה — וניווכח בגודל כוחה של הדת לשמר קהילות בזמננו. גם הכיוון ההפוך נכון. מייקל בלום מציין:
חיפשנו בשבע עיניים בכל הנתונים ומחקרי־המקרה שהשיגה ידנו, מימי יוון והודו העתיקות ועד ימינו, ולא הצלחנו לזהות ולו אוכלוסייה לא־דתית אחת ששמרה לאורך מאה שנים לפחות על שיעור ילודה גבוה משתי לידות לאישה. התפוררות של קהילות דתיות נמשכה תמיד בהידלדלות דמוגרפית.11נורנזאיאן, אלים גדולים, עמ׳ 153.
הדת ביצעה אפוא, ומוסיפה לבצע, משימה חיונית לקיומן של קבוצות גדולות. היא מביאה אנשים, בערוצים רגשיים, התנהגותיים, עיוניים ורוחניים, לידי שיתוף ואחווה, ומתוך כך יוצרת קהילות. כך יצא גם שהדתות הראשונות שניסחו את עצמן בהרחבה היו קשורות בעבותות בפוליטיקה, מילה שהיא עצמה נגזרת מהמילה ״פוליס״, עיר. הדת הייתה העוגן המטפיזי למבנה החברתי, ועל כן גם הבסיס לסדר הפוליטי. ראש המדינה היה ראש הדת. המלך, השליט או הפרעה היה אל או בן־אלים או מתווך ראשי בין בני־האדם לאלים. הציביליזציה נדרשה לעבור מהפכה לפני שלמדה להפריד בין הדבקים. כאן בא אל העולם המונותיאיזם האברהמי — אך זה סיפור אחר שניגע בו בהמשך.
עכשיו אנחנו יכולים לענות על השאלה בדבר היחסים בין דת לאלימות, ואף על שאלת טבעם הכפול של בני־האדם, המסוגלים לטוב גדול אך גם לרוע רב. אנחנו טובים ורעים מפני שאנחנו בני־אדם, יצורים חברתיים החיים בקבוצות, פועלים בהן ומשגשגים בהן. בתוך קבוצות אנחנו נוקטים אלטרואיזם. בין קבוצות אנחנו נוקטים תוקפנות. הדת נכנסת למשוואה רק מפני שהיא הכוח החזק ביותר שנוצר אי פעם להקמת קבוצות גדולות־היקף ולשמירת קיומן — והיא עושה זאת באמצעות פתרון בעיית האמון בין זרים.
לאלימות אין שום קשר לַדת היותה דת. היא קשורה לזהות ולחיים בקבוצות. הדת מקיימת קבוצות ביעילות רבה יותר מכל כוח אחר. היא מדכאת אלימות פנימית. היא עונה לאיומי האלימות מבחוץ. לרוב הסכסוכים והמלחמות אין דבר וחצי דבר עם הדת. הם חגים סביב כוח, שטח ותהילה, דברי חול ואף דברי טומאה. אבל אם אפשר לגייס את הדת, היא תגויס.
אך אם אלימות היא עניין של זהות, למה לא לבטל את הזהות? למה לחלק את האנושות ל״הם״ ו״אנחנו״? למה לא להסתפק באנושיות המשותפת לכולנו? הרי זו הייתה תקוותם האוטופית של נביאים כגון זכריה, שחזו כי יום יבוא ״וְהָיָה ה׳ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״ (זכריה י״ד, ט). עולם בלי זהויות יהיה עולם בלי מלחמה.
לאורך ההיסטוריה נעשו שלושה ניסיונות גדולים להגשים חלום זה, וחשוב עד מאוד להבין מדוע כולם נכשלו. הראשון היה הנצרות הפאולינית. ידועה אמרתו של פאולוס, ״אין יהודי אף לא גוי, אין עבד אף לא בן־חורין, לא זכר אף לא נקבה״.12אל הגלטים, ג, 28, תרגום החברה לכתבי הקודש (מתרגום זה לקוחות גם יתר המובאות מהברית החדשה). מבחינה היסטורית, הנצרות הייתה הניסיון המוצלח ביותר בכל הדורות להעביר את האנושות אל דת אחת. שליש מאוכלוסיית העולם נוצרי כיום. אבל הלאומים הוסיפו להתקיים. כך גם האמונות הלא־מונותיאיסטיות. דת מונותיאיסטית נוספת נוסדה, האיסלאם, גם היא עם שאיפה להנחיל לעולם כולו את האופן שבו היא תופסת את רצון האל. בתוך הנצרות עצמה נוצרו שסעים, תחילה בין מערב למזרח, אחר כך בין קתולים לפרוטסטנטים. האיסלאם התפצל לסונה ולשיעה. התוצאה הייתה שהמלחמה לא נגמרה. היו מסעות צלב, מערכות ג׳יהאד, מלחמות קודש ומלחמות אזרחים. כל אלה גרמו לאנשים רבים להאמין שהדת איננה תרופה לאלימות אלא מכשיר להגברתה.
הניסיון השני היה הנאורות האירופית במאה השמונה־עשרה. לאחר סדרה של מלחמות דת הרסניות השתררה בקרב האינטלקטואלים באירופה תחושה כנה כי חוטי התפירה שיאחו את השסעים שהאמונה והדוֹגמות שָסעוּ יהיו האמיתות האוניברסליות של התבונה, הפילוסופיה והמדע. עמנואל קאנט העמיד מקבילה חילונית לרעיון שכולנו נבראנו בצלם אלוהים. הוא אמר: התייחסו לזולת כאל מטרה, לא כאל אמצעי. הוא גם החיה את חלומו הנבואי של ישעיהו והפך אותו לתכנית חילונית ל״שלום נצחי״. הביטוי המפורסם ביותר לחזון זה הוא הפרק האחרון בסימפוניה התשיעית של בטהובן; המלחין בנה אותו סביב שירו של פרידריך שילר ״המנון לשמחה״ החוזה ימים שבהם Alle Menschen werden Brüder — כל בני־האדם יהיו לאחים.
גם הניסיון הזה לא האריך ימים. עידן התבונה פינה את מקומו לתקופה הרומנטית ולשיבת האלים הישנים של הלאום והגזע. במהלך המאות התשע־עשרה והעשרים הופיעו שלושה תחליפי דת כבסיס לזהויות חדשות. האחד היה מדינת הלאום. השני היה השיטה האידיאולוגית. השלישי — הגזע. הראשון הוביל לשתי מלחמות עולם. השני הביא את ברית־המועצות הסטליניסטית, את הגולאג והקג״ב. ומהתחליף השלישי הגיחה השואה. מחירם של שלושת תחליפי הדת הללו היה חייהם של מאות מיליונים. אחר הדברים האלה, אי־אפשר עוד לקבל ברצינות אדם שיטען כי ביטול הדת יוביל לשלום.
שני הניסיונות הראשונים להגשמת חזון האחדות האנושית היו אוניברסליסטיים: דת אוניברסלית או תרבות אוניברסלית. הניסיון השלישי, הניסיון שאנו חיים בתוכו זה מחצית המאה, הוא ההפך. זהו המאמץ לחסל את הזהות לא על ידי איחוד הקבוצות לאחת, אלא באמצעות ביטולה הגמור של הקבוצה והכתרת היחיד במקומה. המערב בן־זמננו הוא החברה האינדיבידואליסטית ביותר בהיסטוריה. ערכיו המרכזיים הם בתחום המוסר: אוטונומיה; בתחום הפוליטיקה: זכויות האדם; בתחום התרבות: פוסט־מודרניזם; ובתחום הדת: ״רוחניות״. אלילו הוא העצמי, ה-self; צַלְמוֹ הוא הצילום העצמי, ה-selfie; ומערכות ההפעלה שלו הן השוק החופשי והמדינה הדמוקרטית־ליברלית המינהלנית, הבתר־אידיאולוגית. במקום זהויות לאומיות יש לנו קוסמופוליטיות גלובלית. במקום קהילות יש לנו פלאש־מוֹבּים. איננו עוד צליינים, כי אם תיירים. איננו יודעים עוד מי אנחנו ולמה.
שום סדר ציביליזציוני כגון זה לא התקיים קודם, ואנו יכולים להבינו רק לאור כישלונם הטראומטי של שלושת תחליפי הדת — הלאומנות, הקומוניזם והגזע. למן שנות השבעים רוחשת סביבנו האי־נחת מן האינדיבידואליזם. הזהות חזרה. השבטים שוב כאן, והם נלחמים באכזריות נוראה מאי פעם. המקורות הישנים של העימות, הדת והאתניות, תובעים קרבנות חדשים. הרדיקלים האנטי־מודרניים למדו שאפשר להשתמש בתוצריה של המודרנה גם בלי לעבור את התהליך שהניב אותם, כלומר בלי להתמערב. בינתיים, רוחו של המערב נפלה עם דעיכתם של אותם דברים עצמם שהדת הפיחה בהם רוח: הנישואים, המשפחות, הקהילות, הקוד המוסרי המשותף, היכולת לווסת את ריצוי היצר, הברית שקשרה עשירים ועניים בעבותות אחריות הדדית, וחזון כלל־עולמי שעורר את הסגולה החברתית ששְמָהּ תקווה.
נטייתם של בני־האדם ליצור קבוצות, נטייה שהדת היא הסוכנת היעילה ביותר שלה, היא מקור לאלימות ולמלחמה. אבל החלופה — אנושות שאין בה קבוצות או זהויות — היא בלתי־אפשרית משום שהיא בלתי־נסבלת. ההוגה שהבין זאת במרב הבהירות היה הסוציולוג הצרפתי אמיל דירקהיים. בשנת 1897 הוא פרסם ספר מרשים שכותרתו התאבדות. הבחירה ״להיות או לא להיות״ נתפסת אצלנו באופן אינטואיטיבי כהחלטה האישית ביותר שישנה. כל כולה לב ונפש, ולעולם החיצון אין בה דריסת רגל. דירקהיים טען כי לא כך הוא. הוא אמר שבחברה המתאפיינת באָנוֹמיה — באי־חוק, באבדנו של הקוד המוסרי המשותף — יגדל מספר המתאבדים. איננו יכולים לשאת את העדרן של משמעויות ציבוריות ושל זהות מוסרית קיבוצית. לנוכח מצב כזה, יחידים בעלי נפש פגיעה יבחרו במקרים רבים יותר במוות. אף כי דירקהיים לא יכול היה לנבא זאת, המתרחש כיום הוא וריאציה על התיאוריה הזו שלו. שכן רעיונות אלו של דירקהיים יכולים להסביר מדוע אנשים נורמליים למראה, משכילים ומעורים שנכון להם עתיד נכבד בקריירה ובמשפחה מתגייסים לארגוני ג'יהאד, נעשים מלאכי חבלה ומבכרים את המוות על פני החיים.
שפע רב של מחקרים שנערכו מאז מתקפת 11 בספטמבר 2001 מלמדים שרוב הג'יהאדיסטים והמחבלים המתאבדים אינם אנשים שנדחקו בידי עוני או הדרה חברתית. אין להם פרופיל פסיכולוגי הניתן לזיהוי. הם אינם פסיכופתים, וגם אינם מוּנָעים בידי קיצוניות דתית כשהיא לעצמה. רבים מהם חסרי השכלה דתית. בילדותם הם לא למדו במדרסות. יש מהם היודעים על האיסלאם מעט מאוד.
אם הם סובלים ממשהו, הרי זה ממה שהם תופסים כריקנות, חוסר משמעות, חומרנות ונרקיסיזם של המערב בן־זמננו, וכשחיתות של המשטרים החילוניים בעולם האיסלאמי. כפי שציין אריק הופר בספרו המאמין האמיתי (1951), וכפי שהראה סקוט אטרן במחקרו על מחבלים מתאבדים לדבֵּר אל האויב, אנשים מצטרפים לתנועות רדיקליות כדי להפיג את בדידותו של היחיד בהמון המנוכר ולהיות, גם אם לרגע, חלק מקהילה נלהבת השרויה בחיפוש אחר דבר מה הגדול מן העצמי.13 מניעים אותם אידיאלים כנים. הם מרגישים את הייסורים, ההשפלה והכאב של אחיהם לאמונה. הם שואפים להתמסר, עד כדי הקרבת חייהם במידת הצורך, לביעור מה שהם רואים כעוולות העולם, ולכבד את זכרם של אלה שהם תופסים כקרבנותיהן. כדברי מייקל איגנטייף בספרו כבודו של הלוחם, שכתב בעקבות המלחמות בבלקן, ״הטרור הפוליטי עיקש משום שהוא פרקטיקה אתית. הוא פולחן מתים, ביטוי נורא ומוחלט של כבוד״.14 לוחמי קודש הם אלטרואיסטים, ופועלם הוא רוע אלטרואיסטי.
ראינו בפרק זה כיצד האלטרואיזם מוביל אותנו להקריב למען הקבוצה, ולבצע מעשי אלימות נגד מה שאנו תופסים כאיומים על הקבוצה. טוב ורע, אלטרואיזם ותוקפנות, שלום ואלימות, אהבה ושנאה, כל אלו נולדו כצמדי תאומים מתוך הצורך שלנו להגדיר את עצמנו כ״אנחנו״ הנבדל מ״הם״. אבל נכונה לנו עוד כברת דרך. דרוש דבר מה, מעבר לזהות פשוטה, כדי שאנשים טובים יעשו מעשים רעים באמת.