קָרוֹב קְצָת מִקָּרוֹב, וְלֹא מְקֹרָב. (שייקספיר, המלט1ויליאם שייקספיר, המלט, נסיך דנמרק, מערכה ראשונה, תמונה שנייה, שורה 65, מאנגלית: ישראל אפרת, בתוך שייקספיר, טרגדיות, תל אביב: עם הספר, 1960, עמ׳ 124.)
ועדיין, חסרה לנו פיסה בתצרף. התופעות שתיארנו עד כה — זהות, פיצול, השלכה, דואליזם פתולוגי והשעיר לעזאזל — הן תופעות כלליות. הן עשויות לפעול על כל אדם. אין להן קשר מיוחד ליהדות, לנצרות או לאיסלאם. הן עוזרות לנו להבין את האלימות, אך לא את מערכת היחסים הטעונה בין הדתות האברהמיות. חייב להיות גורם נוסף שיסביר כיצד נוצרות בדתות המעלות על נס את האהבה, הסליחה והרחמים תופעות כגון הצלבנים, הג׳יהאד, השמָד, האינקוויזיציה, ההעלאה על המוקד, הפוגרומים ופיגועי ההתאבדות. מהו זה שהביא את היהודים, הנוצרים והמוסלמים, בניו הרוחניים של אב משותף, לידי איבה כה עזה וכה ממושכת? בפרק שלפנינו אחפש את הגורם הזה, את החתיכה החסרה בפאזל. המסע שלי מתחיל בתובנה פרוידיאנית רבת־כוח, שדומה כי פרויד עצמו הדחיק את משמעותה.
כזכור, פרויד ורנה ז׳יראר טענו שלא הדת מוליכה לאלימות, אלא האלימות מוליכה אל הדת. בפרק הקודם ראינו כיצד מוביל הדבר לתיאוריה של ז׳יראר על השעיר לעזאזל כפולחן הדתי הראשוני. אבל ז׳יראר המשיך מכאן אל השאלה המתבקשת הבאה. הוא שאל כיצד החלה האלימות מלכתחילה. פרויד טען לאורך כל הדרך שהאלימות הראשונית, בפסיכולוגיה של היחיד ובפסיכולוגיה של הקבוצה כאחד, נוצרת מהמתח בין אבות לבנים, מתסביך אדיפוס. ז׳יראר מרחיב את מבטו אל מעבר לכך. האלימות, הוא אומר, נולדת ממה שהוא מכנה ״התשוקה המימֶטית״ (מלשון מימזיס, חיקוי).
התשוקה המימטית היא רצייה בדבר שיש למישהו אחר רק מפני שהוא ישנו למישהו אחר. זו התנהגות שאנו רואים תכופות אצל ילדים. כשילד מקבל צעצוע חדש, הילדים האחרים מגלים לפתע שהם רוצים אותו. ייתכן שעד היום מעולם לא רצו בצעצוע הזה, אבל עכשיו הם רוצים אותו כי למישהו אחר יש. התשוקה המימטית איננה רק קניינית, תשוקת בעלות; בעיצומה, היא גם הרצון להיות מה שאדם אחר הנו. כאשר ״גּוֹרָל זָרִים אֶחְמֹד, פְּלוֹנִי כִּשְׁרוֹנוֹתָיו״,
המיתוסים וסיפורי העלילה הדתיים מאשרים זאת. ספר בראשית גדוש במערכות יחסים שכאלו: יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחָיו. הרצח הראשון הוא רצח אח: קין הורג את הבל. במיתוס המצרי ישנם סֵת ואוזיריס. המקבילים היוונים הם אטריאוס ותיאסטס. סיפור הַמְלט מתחיל ברצח אח: קלאודיוס הרג את אחיו, אביו של המלט, ונטל את כתרו.
המיתוס המכונן של רומא הוא סיפור על שני אחים, רומולוס ורמוס, שרבו ביניהם היכן תיבנה העיר. רומולוס הרג את רומוס, ובשיר מפורסם כותב הורציוס כי מאז הוטלה קללה על העיר:
אֵין זֹאת כִּי אִם מוּסָר אַכְזָרִי אֶת רוֹמֵי יְרַדֵּף בְּלִי רַחֵם
וְיַפְרִיא מַשְׂטֵמָה בֵּין אַחִים,
מִיּוֹם נְפֹל רֵמוּס וַתִּרְוֶה הָאָרֶץ מִדָּמִים וָרֶצַח,
וַתִּנְחַת בָּהּ קִלְלַת נֶצַח...2הורציוס, אֶפּוֹדָה 7, שורות 17–20, בתוך יהושע פרידמן (מתרגם), מבחר השירה הרומית, חיפה: בית הספר הריאלי העברי, תשי״ב, עמ׳ 153.
פרויד ידע היטב וחש היטב כמה חשובה היא תופעת יריבות האחים, אבל היה כנראה מרותק כל כך לתסביך אדיפוס עד שלא נתן ליריבות האחים את המשקל הראוי לה. עמיתו אלפרד אדלר הוא שהתמקד בה. אך בכל פעם שפרויד דיבר בכל זאת על יריבות האחים, הוא עשה זאת בלהט ובלהב. בספרו פשר החלומות הוא כותב, ״הילד המבוגר יותר הִתאנָה לצעיר, הלשין עליו, גזל את צעצועיו; הצעיר — אכל את עצמו בזעם אין־אונים נגד אחיו, קינא בו ופחד מפניו; או שריגושי ההתעוררות הראשונים של הדחף לחופש, ותודעת הזכויות שלו, הופנו נגד המדכא״.3זיגמונד פרויד, פירוש החלום, מגרמנית: רות גינזבורג, תל אביב: עם עובד, 2007, עמ׳ 262.
במכתב לסופר תומס מאן העיר פרויד על יחסיו של נפוליאון עם אחיו הגדול ז׳וזף כי ״האח הגדול הוא היריב הטבעי; הצעיר חש כלפיו עוינות יסודית, עמוקה עד אין חקר, עוינות שבהמשך חייו הביטויים ׳איווּי מוות׳ ו׳כוונה רצחנית׳ עשויים להימצא מתאימים לה. לחסל את ז׳וזף, לרשת את מקומו, להיעשות ז׳וזף בעצמו — זה היה בלי ספק הרגש החזק ביותר של נפוליאון בהיותו ילד רך״.4The Letters of Sigmund Freud 1873–1939, London, Hogarth Press, 1970, p. 428.
בהרצאה על הנשיות אמר, ״הילד נוטר טינה ליריבו הפולש הבלתי־רצוי לא רק על ההנקה, אלא גם על כל יתר סממניה של הדאגה האימהית. הוא מרגיש מודח, מוזנח, מופלה; הוא רושף שנאת קנאות כלפי התינוק החדש, ומפתח תרעומת כלפי האם הבוגדנית... אנחנו ממעטים לעמוד כראוי על כוחם של דחפי קנאה אלה, על עקשנותם ועל גודל השפעתם על ההתפתחות בהמשך״.5Sigmund Freud, Femininity (1933), in Complete Psychological Works, vol. 22, p. 123.
ידוע לנו כי פרויד התינוק חש איבה עזה כלפי אחיו הצעיר יוליוס, שנולד ב־1857, כשפרויד היה עולל בן שנה וחמישה חודשים. יוליוס מת לפני יום הולדתו הראשון. פרויד הודה כי כל חייו חש רגש אשמה על שהשתוקק להיפטר מהאח.6ראה בתחילת ספרו של ארנסט ג׳ונס, זיגמונד פרויד — חייו ופעלו, מאנגלית: מ׳ ברכיהו, תל אביב: עיינות, תשט״ז. האִם הוא הִתִּיק רגשות אלו באמצעות התמקדות ביחסי אבות—בנים ולא ביחסי אחים?
כך או כך, פרויד לא ידע את היקף התופעה שהביולוגים עתידים היו לתאר שנים לאחר מותו: שיריבות אחים רחוקה מלהיות תופעה אנושית בלבד. דאגלס מוק ליקט את הממצאים לגבי התופעה בקרב בעלי חיים בספרו קרוב מִקָּרוב, ולא מקורב.7Douglas W. Mock, More than Kin and Less than Kind: The Evolution of Family Conflict, Cambridge MA, Belknap Press of Harvard University Press, 2004. באיי גלפגוס, דובֵּי ים צעירים נוהגים לתקוף את אחיהם הנולדים להם, ואם אימא דובת־ים אינה מספיקה להתערב, הם תופסים את הקטנטנים בגרונם, זורקים אותם לאוויר והורגים אותם.
אצל מינים רבים, הדחף לתפוס עמדת שליטה הוא חלק מיצר ההישרדות. מנות המזון מצומצמות, והתחרות על ראש התור חורצת לעתים מי לחיים ומי למוות. האנפות, למשל, מטילות ביצים רבות, הבוקעות במועדים שונים. שני הגוזלים הבכורים, העולים בגודלם ובכוחם על אחיהם הצעירים מהם, מנקרים אותם באכזריות עד שהללו מודיעים על כניעתם במחווה של מתיחת הצוואר. גם אצל ציפורים אחרות, הגוזלים הבוגרים יותר מנצלים את כוחם כדי לזכות בניקור הראשון. ישנן גם חיות האוכלות את אחיהן אם אין מזון אחר; כך נוהגים למשל ראשני הקרפדה. עופות מסוימים, כגון החסידה השחורה, נראו משליכים מן הקן את צעירי הגוזלים, כדי להבטיח את שרידותם של הנשארים.
זוהי הנקודה האחת. מעשה האלימות הראשוני הוא רצח אח, לא רצח אב. יריבות אחים ממלאת תפקיד מרכזי בסכסוכים בין בני־אדם, ותחילתה בתשוקה מימטית, התשוקה שיהיה לך מה שיש לאחיך — ואף שתהיה בעצמך מה שאחיך הנו.
השלב השני במסענו מביאנו אל השנים שלאחר השואה. ההיסטוריון היהודי־צרפתי ז׳יל איזאק, ששרד במלחמה אך איבד את אשתו ואת בתו באושוויץ, החל לאסוף ראיות מן ההיסטוריה הארוכה של האינדוקטרינציה הנוצרית האנטי־יהודית, שהוא כינה ״משנת הבוז״. עבודתו הגיעה לידיעת האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה, ובשנת 1961 השניים נפגשו. מפגש זה היה כנראה אחד הגורמים שהובילו את האפיפיור ואת יורשו פאולוס השישי להתניע את התהליך שהגיע לשיאו בוועידת הוותיקן השנייה ב־1965 ובמסמך ״נוֹסְטְרָה אָאֵטָטֶה״ ששינה את היחסים בין הכנסייה הקתולית ובין דתות אחרות, ובפרט היהדות.8Geoffrey Wigoder, Jewish-Christian Relations since the Second World War, Manchester, Manchester University Press, 1988.
באותה תקופה החלה קבוצה של תיאולוגים נוצרים אמיצים לחקור בעצמה את שורשי האנטי־יהודיות הנוצרית. בקבוצה היו אישים כגון רוזמרי רדפורד רויטר, גרגורי באום, אדוארד פלאנרי, פאול ון־בורן, קנדל סולן, מרי בויז והסופר ג׳יימס קרול.9Rosemary Radford Ruether, Faith and Fratricide: The Theological Roots of Anti-Semitism, New York, Seabury Press, 1974 (להלן אמונה ורצח אח); Gregory Baum, The Jews and the Gospel: A Re-Examination of the New Testament, Westminster MD, Newman Press, 1961; Edward H. Flannery, The Anguish of the Jews: Twenty-Three Centuries of Anti-Semitism, New York, Macmillan, 1965; Paul M. van Buren, A Theology of the Jewish-Christian Reality, Lanham, University Press of America, 1995; R. Kendall Soulen, The God of Israel and Christian Theology, Minneapolis, Fortress Press, 1996; Mary C. Boys, Has God Only One Blessing? Judaism as a Source of Christian Self-Understanding, New York, Paulist Press, 2000; James Carroll, Constantine’s Sword: The Church and the Jews: A History, Boston, Houghton Mifflin, 2001. ברקע עבודתם ריחפה השאלה הגדולה — איך הייתה השואה אפשרית בלב אירופה הנוצרית?
השואה לא הייתה תוצאת הנצרות; חשוב לקבוע זאת חד־משמעית כבר עתה. כפי שציין יוסף חיים ירושלמי, לנצרות היה עניין בשימור היהודים, לא בהשמדתם.10Yosef Hayim Yerushalmi, “Response to Rosemary Ruether”, in Eva Fleischner (ed.), Auschwitz, Beginning of a New Era? Reflections on the Holocaust: Papers Given at the International Symposium on the Holocaust, Held at the Cathedral of Saint John the Divine, New York City, June 3 to 6, 1974, New York, KTAV Pub. Co., 1977, pp. 97–108. תולדות יחסי הנצרות והיהדות אינן רקמה אחידה של חושך.11Alan Edelstein, An Unacknowledged Harmony: Philo-Semitism and the Survival of European Jewry, Westport, Greenwood Press, 1982. היו בישופים שהגנו על יהודים בזמן רדיפות, ואפיפיורים שדחו מיתוסים אנטי־יהודיים כגון עלילת הדם. מעשי טבח המוני היו גם היו, אולם היו גם תקופות של פריחה יהודית בחסות שליטים נוצרים.
בזמן השואה היו נוצרים שהצילו יהודים, ביניהם אנשי הכפר הצרפתי לה־שמבּוֹן סוּר ליניוֹן אשר בהשראת הכומר הלותרני אנדרה טרוֹקמֶה נתנו מקלט ל־5,000 יהודים. קווייקרים ואנשי ״עדי ה׳ ״ עזרו ליהודים למצוא מקלט. היו מתנגדים נוצרים להיטלר, כגון דיטריך בּונהופר ומרטין נימֵלֶר. ב״יד ושם״ מתועדים מעשיהם של יותר מ־25 אלף גיבורים שהצילו חיים. היו גם מעשי גבורה קבוצתיים, כגון אלה של אנשי המחתרת הדנית שהצילו את רוב יהודי דנמרק ממוות. חשוב לציין גם שיהודים רבים ניצלו בשנים ההן בידי מוסלמים; את סיפורם סיפר רוברט סטלוף בספרו בין צלב הקרס לסהרה.12רוברט סטלוף, בין צלב הקרס לסהרה: יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה, מאנגלית: עמוס כרמל, ירושלים: יד ושם, 2010.
יותר ממאה שנה לפני השואה התנבא המשורר היינריך היינה:
הנצרות — וזו מעלתה הגדולה — ריסנה במשהו את תאוות המלחמה של הגרמנים, אבל לא היה בכוחה להכרית אותה. אם קמע המגן הזה, הצלב, ינותץ, חמת הטירוף של הלוחמים הקדומים, אותו זעם בֶּרְסֶרְקי שיגעוני שהזמרים הנודדים הנורדים דיברו בו ושרו עליו כה רבות, יבער שוב בלהבה... ואז... תתחולל בגרמניה דרמה שלעומתה המהפכה הצרפתית תיראה כאידיליה קלילה.13Heinrich Heine, “Zur Geschichte von Religion und Philosphie im Deutschland”, Sämtliche Schriften, vol. 3, p. 505.
הנצרות, סבר היינה, היא שמנעה את הטרגדיה, בחצצה בין גרמניה לבין שורשיה הפגאניים. תאבד הנצרות — וישובו אלילי האופל של הרצח והדם.
התיאולוגים שהזכרתי חיפשו את שורשי האיבה הכנסייתית כלפי היהודים. לא בה אדוּן פה: זהו שיח פנימי נוצרי. טענָתי בפרק הזה תהיה פשוטה. היא נוגעת לנראטיב ולזהות: לסיפורים שאנו מספרים לעצמנו כדי להסביר מי אנחנו. מתברר שהיהדות, הנצרות והאיסלאם מגדירות כולן את עצמן באמצעות מערכת סיפורים על אודות הגורם שז׳יראר זיהה כשורש האלימות, וגם פרויד הרגיש בעמימות שהוא כזה: יריבות האחים. אם רצוננו להבין את השנאה המובילה לאלימות בשם האל, ולרפא אותה, זהו המקום שבו עלינו למקד את חיפושינו.
יריבות אחים היא, כפי שציַנו, מוטיב מרכזי בספר בראשית: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, רחל ולאה, יוסף ואחָיו. זוהי תֶמַת מַפתח ביהדות. בשנותיה הראשונות של הנצרות, היא הייתה נושא מפתח גם שם, בפרט בכתבי פאולוס. דבר דומה אירע לימים בהולדת האיסלאם.
פאולוס הוא מן הדמויות המורכבות ביותר בתולדות הדת. אלפי ספרים נכתבו עליו, ויש חילוקי דעות עמוקים באשר לאישיותו, באשר למשנתו הדתית, ובמיוחד באשר ליחסו ליהודים וליהדות. אין כוונתי כאן לצדד באחת הגישות לסוגיות הללו, אלא רק לעיין בשימוש שעשה בסיפורי יריבות האחים בספר בראשית.
פאולוס, הלוא הוא שאול התרסי, היה יהודי. בתחילת דרכו התנגד בחריפות לנוצרים הראשונים והיה בין רודפיהם. בעת שליחות לדמשק, במסגרת המאבק הזה, עברה עליו חוויה מְהַפּכת תודעה ששינתה את חייו ועשתה אותו לתיאולוג הראשון והגדול ביותר של הנצרות. פאולוס לא פגש את ישו: ההמרה שלו התחוללה שנים אחדות לאחר מותו של האיש מנצרת. למרות זאת, כתביו, שרובם איגרות לקהילות נוצריות, הם הכתבים הנוצריים הראשונים. הם קדמו לספרי הבשורות.
השקפתו על מהותה של האמונה החדשה הייתה פולמוסית. רבים מן הנוצרים הראשונים, ובהם פאולוס עצמו, היו יהודים. הם נבדלו מיתר בני־דתם רק באמונתם כי המשיח כבר בא. רובם האמינו ששליחותו של ישו כוונה בעיקר ליהודים. בהתאם לכך הם שמרו את המצוות, ובכלל זה מילה, שבת וכשרות. הם הונהגו בידי יעקב (ג׳יימס), אחיו של ישו, והם ידועים בכינוי ״הכנסייה הירושלמית״.
פאולוס חשב אחרת. כדי להבין למה, עלינו להכיר את ההקשר. יהודה הייתה בימים ההם כפופה לשלטון רומא. מקורות מן התקופה מעידים כי גויים רבים ברחבי האימפריה הרומית נמשכו להיבטים מגוונים של היהדות. לעתים כונו הללו ״יראי אלוהים״. יוספוס מדבר עליהם, וכמוהו גם הברית החדשה, וכך גם כותבים רומאים, ובהם טקיטוס, יוּבֵנליס וקֶלסוס. סנקה מצא אירוניה באימוץ מנהגים יהודיים בידי גויים: ״המנוצחים הנחילו את חוקיהם למנצחים״, אמר. ״יראי אלוהים״ לא היו גרי צדק. הם נמשכו לרכיבים מסוימים ביהדות, לא ליהדות בשלמותה. כבימינו כן אז, למושג הזהות היהודית היו גבולות מטושטשים. היו אנשים שלא היו יהודים על פי ההלכה, אך הזדהו עם העם היהודי ועם אמונתו.
בקהל הזה נקלטה משנתו של פאולוס, בייחוד כאשר לימד כי כדי להיות נוצרי אין צורך לא להימול ולא לשמור את כל תרי״ג מצוותיה של תורת משה. האמונה החדשה שינתה את תנאיה של הברית. מעתה אין זו ברית של חוק, אלא ברית של אמונה. פאולוס ייסד, למהותו של דבר, את הכנסייה הגויית, הפוסט־אתנית אם תרצו. הדבר העמיד אותו בפני בעיה עצומה. איך יכולה הנצרות להיות בעת ובעונה אחת המשך של היהדות וגם אמונה מחודשת מיסודה — שונה מן היהדות בקהל שהיא פונה אליו, באורח החיים שהיא תובעת ובסיפור שהיא מספרת? המתח הזה עתיד היה ללוות את פאולוס ואת כל התהליך שהתניע.
הוא הרבה להזכיר למאזיניו שהוא יהודי. מה הייתה אפוא עמדתו כלפי אחיו היהודים? בשאלה זו הוא היה מעורפל לשמצה. מצד אחד, הוא היה כמובן ביקורתי כלפיהם. הוא האמין שהוא רואה את האור והם אינם רואים. הוא היה משוכנע כי קרה דבר מכריע ששינה את היחסים בין אלוהים לאדם, והם לא היו משוכנעים בכך כלל ועיקר. ועם זה, הוא היה מחובר לעמו וגם אמר זאת. עם ישראל היה הראשון ששמע את קריאתו של אלוהים לבוא עמו בברית. באל הרומים הוא כותב על היהודים ״אחיי, שהם בני־עמי, עצמי ובשרי, בני־ישראל; אשר להם מעמד הבנים, הכבוד, הבריתות, מתן התורה, עבודת הקודש וההבטחות״;14אל הרומים ט, 4-3. על שורש העץ שלהם, הוא אומר, הורכב ענף עץ זית חדש.15שם יא, 24-16. הנתיב שפאולוס בחר לו חייב אותו למידה של כפל פנים. הוא עצמו מצהיר כי דיבר אל קהלים שונים בצורות שונות,16הראשונה אל הקורינתים ט, 21-20. כמו להזכיר למאזיניו ולקוראי כתביו כמה חשוב ההקשר להבנת דבריו.
קשה לקרוא את פאולוס מתוך התעלמות ממשא ההיסטוריה העצום, מכל מה שקרה לנצרות וליהדות ולמאמיניהן לאורך אלפיים השנים שחלפו מאז. פאולוס חי חיים סוערים בזמנים סוערים. בימי חייו לא הייתה קיימת ה״נצרות״ במובנו הנוכחי של המונח. הקרע הסופי עם היהדות טרם התחולל. בתוך הכנסייה עצמה שררה מחלוקת עזה בשאלה מה תובעת הדת החדשה מן האדם, ואם היא בכלל דת חדשה. ספרי הבשורות טרם נכתבו. טרם הייתה ״ברית חדשה״. שום דוקטרינה עוד לא נוסחה. היהדות הייתה נתונה לתסיסה רוחנית וחברתית, ולחיכוך עם שלטון רומי הנוטה לעתים לשרירות ולהכבדת יד. היא הייתה שסועה בין צדוקים, פרושים ואיסיים. מקורות חז״ל מלמדים על יריבות פנימית עזה. בנסותנו כיום לשחזר את התקופה, אנו מביטים בה כמבעד לזכוכית מעושנת.
פרט אחד בלבד באיגרות פאולוס יעסיק אותנו בפרק הזה — יריבות האחים, מוטיב שפאולוס הוא שהכניסוֹ אל הנצרות. הנה כך הוא מנסח את הטיעון באיגרת אל הגָלָטים, מסמך שרוב ההיסטוריונים שותפים לדעה שהוא מן המוקדמים שבכתבי הברית החדשה:
אמרו לי, אתם הרוצים להיות כפופים לתורה, האינכם שומעים את התורה? הלוא כתוב שלאברהם היו שני בנים, האחד מן האמה והשני מהאישה החופשייה. אך בן האמה נולד לפי הבשר, ואילו בן החופשייה על פי ההבטחה.
הדברים האלה הם משל לשתי הבריתות. האחת מהר סיני, היולדת לעבדות, והיא הגר. הגר מסמלת את הר סיני שבערב ומקבילה לירושלים של ימינו, כי היא בעבדות עם בניה. אבל ירושלים של מעלה בת־חורין היא, והיא אם לנו...
ואתם, אחיי, אתם בני־ההבטחה כיצחק. וכשם שאז רדף הבן שנולד לפי הבשר את הבן שנולד לפי הרוח, כן גם עכשיו. אבל מה אומר הכתוב? ״גרש האמה ואת בנה, כי לא יירש בן האמה עם בן החופשייה״. לפיכך, אחיי, אין אנו בני האמה, אלא בני החופשייה.17אל הגלטים ד, 31-21.
ניזָכר בסיפור שפאולוס מפנה אליו. אלוהים הבטיח לאברהם ולשרה ילד. אך השנים עברו, וילד לא נולד. יגונו של אברהם ניכר בדבריו המתועדים הראשונים אל אלוהים: ״ה׳ אֱלֹהִים, מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי?״ (בראשית ט״ו, ב). לבסוף מציעה שרה שאברהם יעמיד צאצא מאמָתה הגר. הגר תהיה, כביכול, אם פונדקאית. הגר הרה לאברהם ויולדת לו את ישמעאל. אך כעבור שנים, הרבה אחרי שלשרה חדל להיות אורַח כנשים, היא מצליחה בדרך נס להרות לאברהם ויולדת לו את יצחק. משגדלו הנערים דורשת שרה שאברהם יגרש את הגר ואת ישמעאל. זהו סיפור קשה, ואנו נבחן אותו ביתר עמקות באחד הפרקים הבאים.
פאולוס הופך בסיפור הזה את ההבנה העצמית היהודית על פניה. פעמים אחדות בכל יום אומרים היהודים בתפילותיהם שהם בני אברהם, יצחק ויעקב. זוהי הגדרה מכוננת בזיכרון היהודי, בהיסטוריה היהודית ובזהות היהודית. אבל פאולוס גורס אחרת. לדידו שרה מייצגת את הנצרות, והגר את היהדות. הנוצרים חופשיים, היהודים עבדים. הנוצרים הם יצחק, היהודים ישמעאל. הנוצרים בעלי הבית, את היהודים יש לגרש.
קשה אולי לנוצרי להבין איך מרגיש יהודי כשהוא קורא את הכתובים הללו. הוא מרגיש מנושל, מחולָל, שְׁדוּד־זהוּת. זהו העבר שלי, אלה האבות שלי, זה הסיפור שלי, והנה בא פאולוס ואומר שהם אינם שלי אלא שלו ושל הנוהים אחריו.
ושוב, ההקשר הכרחי. פאולוס פנה בדבריו אלה אל קהילה שהייתה נתונה להשפעת אלה שגרסו כי הנוצרים הנכנסים בבריתו של אברהם צריכים לשמור את כל המצוות לדקדוקיהן. בעיניו של פאולוס, זו הייתה אי־הבנה מוחלטת של הנצרות. הזרם החדש קושר את האדם לאלוהים באמונה, לא בחוקים. פאולוס נצרך לשכנע איכשהו את שומעיו כי הם, ולא שומרי תורת משה, בני־אברהם האמיתיים. את זאת עשה באיגרתו. פאולוס מדבר בה לא אל יהודים אלא אל מתייהדים נוצרים. זה היה אחד המאבקים הגדולים בחייו, והוא עמד בעיצומו. הוא נלחם, מבחינתו, על נפשה של הכנסייה.
באיגרת אל הרומים המשיך פאולוס לפרוס את הטיעון הזה. אולם עכשיו, מבוגר ומהורהר יותר, הוא מעיד על אהדתו לעם היהודי, עַם הוּלדתו, העם שסירובו לקבל את האמונה החדשה מסב לו צער כה רב. ובכל זאת הוא עומד על כך שבני־אברהם האמיתיים הם חסידי ישו, לא חסידי משה:
הרי לא כל אשר מישראל ישראל הם. גם לא משום היותם צאצאי אברהם הכול בנים, אלא ״בְּיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע״; כלומר, לא בני־הבשר הם בנים לאלוהים, אלא בני־ההבטחה נחשבים לזרע. הן זה דבר ההבטחה: ״לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן״.18אל הרומים ט, 9-6.
דברי פאולוס פשוטים גם פה. אברהם היה אביהם הביולוגי של יצחק ושל ישמעאל. אבל יצחק, לא ישמעאל, המשיך בברית. מכאן, טוען פאולוס, שצאצאוּת ביולוגית לאברהם אינה מספקת כדי להיות יורש הבטחתו. לשם כך נדרש דבר אחר; בעיני פאולוס, דבר זה הוא האמונה בישו. האוחזים בה הם בניו האמיתיים של אברהם, והאחרים לא. והוא ממשיך:
ולא זו בלבד, אלא גם רבקה בהיותה הרה לא איש אחד, ליצחק אבינו, בטרם נולדו בניה ובטרם עשו טוב או רע נאמר לה ״וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר״, כדי שתיכון תכנית אלוהים המושתתת על בחירה, לא מתוך מעשים אלא לפי קריאתו של הקורא. ככתוב: ״וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב, וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי״.19שם י–יג.
הטענה מתחזקת. עשו ויעקב היו בנים לאותו אב ואף לאותה אם. הם היו תאומים. ובכל זאת, יעקב ירש את הברית ועשו לא. אכן, על פי הבנתו של פאולוס את האמור בספר בראשית, בחירה אלוהית זו ביעקב, ״קריאתו של הקורא״, הוכרזה עוד לפני שהתאומים נולדו. מעשיהם של יעקב ושל עשו לא השפיעו על הבחירה. אלוהים הוליך את הנבחר אל הירושה וגרם לנישולו של זה שלא נבחר. משמע, אין די בכך שהוריך יהודים. הדבר אינו רלוונטי כלל. חסידיו של ישו הם יעקב. אלו שאינם הולכים אחר ישו הרי הם עשו, גם אם הם יהודים. יתרה מזאת, אומר פאולוס ומצטט את הנביא מלאכי (א׳, ג), אלוהים שונא את עשו; כלומר, לא רק שאלוהים דוחה מעליו את היהודים שנשארו נאמנים לאמונתם, הוא אפילו שונא אותם.20אמנם, ממקומות אחרים בכתבי פאולוס, ובייחוד באל הרומים ב, עולה תפיסה חיובית יותר של היהודים והיהדות. ראה John Gager, Origins of Anti-Semitism, New York, Oxford University Press, 1983.
אבות הכנסייה הוסיפו ושכללו את הטיעון. במאה השלישית פיתח קיפריאנוס ניגוד חדש בין שתי נשות יעקב, לאה ורחל: ״גם יעקב קיבל שתי נשים: לאה הבכורה, חלושת העיניים, טיפוס של בית הכנסת; ורחל הצעירה והיפה, הטיפוס הכנסייתי...״.21Cyprian, Three Books of Testimonies against the Jews, 20. מצוטט אצל רויטר, אמונה ורצח אח, עמ׳ 135.
רוזמרי רויטר תיארה את הקריירה הארוכה שעשתה ההנגדה הזאת:
דימוי זה של ״לאה חלושת העיניים״ התמזג היטב עם הדימוי הפאוליני של ה״צעיף״ המונח על עיני היהודים ומסתיר מהם את האמת, ויחד יצרו את דימוי ה״עיוורון״ של בית הכנסת. בקתדרלות בנות ימי הביניים רווח השימוש בדימוי שתי הרעיות, הכנסייה ובית הכנסת, האחת יפה ומנצחת, השנייה מדוכדכת ועיניה מכוסות.22רויטר, אמונה ורצח אח, עמ׳ 135.
מקסימינוס, ּטרטוליאנוס, יוחנן כריסוסטומוס ואַפְרָהָט עשו את הצעד הסופי וההרסני: הם קבעו שהיהודים הם קין אשר רצח את אחיו ונידון לגלות מתמדת. בלשונו של הכותב בן המאה הרביעית פּרוּדֶנטיוס: ״ממקום למקום נודד היהודי חסר הבית בגלות שאין בה מנוח... גזע אציל זה... מפוזר ומשועבד... שבוי בידי הדת הצעירה״.23רויטר, אמונה ורצח אח, עמ׳ 134; Prudentius, Apotheosis, 541–550. עוד בנושא זה ראה אצל Galit Hasan-Rokem and Alan Dundes (eds.), The Wandering Jew: Essays in the Interpretation of a Christian Legend, Bloomington, Indiana University Press, 1986. אוגוסטינוס אימץ בחום את ההקבלה הזאת. בימי הביניים היא שימשה להצדקת גירושי היהודים מארצות מערב אירופה — אותה סדרת גירושים שהחלה באנגליה ב־1290 והגיעה לשיאה בספרד ב־1492.
להיסטוריה אירוניה משלה, ומה שפאולוס וממשיכיו עשו ליהודים עשה לימים האיסלאם לנצרות. הוא טען שאברהם, משה וישו היו כולם נביאים שסללו את הדרך להתגלות הסופית, היא נבואת מוחמד. יורשו של אברהם היה לא יצחק כי אם ישמעאל. התנ״ך אומר אחרת רק משום שהיהודים זייפו אותו. הנוצרים, ממשיכה הגרסה המוסלמית, לא הבינו את מקומו של ישו. הוא היה נביא מן השורה, לא בן האלוהים. היהודים והנוצרים צריכים אפוא, עקרונית, להתאסלם; ואם לא, יינצלו בזכות היותם ״עמי הספר״, ויורשו לחיות במעמד של דִ׳ימִים, אזרחים בעלי זכויות אזרח חלקיות בחסות השלטון האיסלאמי.
עכשיו ברור מדוע נלכדו היהדות, הנצרות והאיסלאם זמן כה רב בחיבוק אלים ולעתים אף ממית. היחסים ביניהן הם יחסי יריבות אחים, הטעונים בתשוקה מימטית: התשוקה לאותו דבר עצמו — להבטחת אברהם.
היהדות, הנצרות והאיסלאם אינן רק שלוש דתות או ציביליזציות שונות. אילו היו כאלו, עדיין יכלו מאמיני כל אחת מהן להחשיב את עצמם לבני העם הנבחר או הדת הנבחרת. אולי אף היו נתקפים נדיבות ומגיעים למסקנתו של נילס בוהר כי אמנם ההפך מאמת טריוויאלית הוא שקר, אבל ההפך מאמת עמוקה הוא לעתים אמת עמוקה אחרת. כלומר, יש יותר מדרך אחת לחיות בעולם בריבונות האל. אך גם בלי הנדיבות הפלורליסטית הזאת, סביר להניח שהם פשוט היו מתעלמים זה מזה. ההבדלים בין הדתות לא היו מובילים למאות על מאות של איבה ומרחצי דמים.
כאשר ציביליזציות פשוט שונות זו מזו, כל אחת עומדת על קרקע משלה ובעולם משלה. אין להן אמַת מידה משותפת. אלא שבמשולש הדתות האברהמיות אין הדבר כן. הנצרות הפאולינית טוענת שהיא יורשתה של ברית אברהם. האיסלאם מושתת על התכת היהדות והנצרות אל תוך עצמו. למרות ההבדלים המבניים בין שלוש הדתות האברהמיות, ועם כל המורכבויות הפנימיות שלהן, שלושתן מבקשות לבנות את ביתן שלהן על אותה פיסת־קרקע תודעתית; וזאת אחת הסיבות לתחרות המתמדת שלהן על אותה פיסת־קרקע ממשית, ארץ הקודש ישראל ועיר הקודש ירושלים. הן אחים מתחרים. ועל כן, חזקה על כל אחת מהן שתראה באחרות איום קיומי יסודי.
בגרעינה של כל אחת משלוש הדתות נמצא הרעיון שיש באנושות עמדה אחת מועדפת — הבן האהוב, העם הנבחר, שומר האמת, שוער הישועה — ושיותר ממועמד אחד מתחרה עליה. התוצאה היא עימות מן הסוג הקיומי ביותר, על הדבר היקר מכול: על אהבת־האב של אלוהים. ניצחון של קבוצה אחת משמעו הפסד של קבוצה אחרת, הפסד שהוא השפלה והדחה ועל כן הוא נענה בנקמה. כך זוכה המריבה בחיי נצח. הביטוי המקראי הידוע ביותר למריבה זו הוא הנבואה שניתנה לרבקה בהריונה הקשה. היא הלכה ״לִדְרֹשׁ אֶת ה׳ ״, וה׳ אמר לה:
שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. (בראשית כ״ה, כג)
המסר נראה ברור (אני כותב ״נראה״ משום שהוא תלוי בהבנה המדויקת של פשט הפסוק; אסביר זאת בפרק ז). לא במקרה מתרוצצים העוברים ברחמה. הם נאבקים, והם נידונו להיאבק זה בזה תמיד. מלחמה והתנצחות יאפיינו את היחסים ביניהם. האחד יוכל למשול רק באמצעות שעבוד אחיו. ״וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר״.
כזו הייתה היסטוריית היחסים בין היהדות, הנצרות והאיסלאם. הצעיר מאמין שהוא המושל, ושהרב, המבוגר ממנו, צריך לעבוד אותו. הנצרות חשבה כך על היהדות. האיסלאם חשב כך על שתי קודמותיו. הסכסוך ביניהן איננו סכסוך רגיל בין שיטות מחשבה ואורחות חיים. זוהי יריבות אחים עזה. כל דת רואה את עצמה כיורשת האמיתית של הברית עם אברהם. המאבק מעוגן בכתובים. הוא עשוי להיות רדום למשך מאות שנים, אבל זרעיו יישארו טמונים שלמים באדמה, מוכנים לזנק אל החיים ברגע שתיווצרנה הנסיבות ההולמות תחייה דתית. כל דת מגדירה את עצמה, ומגנה על עצמה, באמצעות שלילת האחרות.
זוהי הפיסה האחרונה בתצרף. היא מסבירה מדוע שלוש הדתות האברהמיות חשות מעת לעת כה מאוימות זו מזו. עלינו לזכור את המילים שבחר פרויד כשתיאר את יריבות האחים: ״זעם אין־אונים״, ״עוינות יסודית, עמוקה עד אין חקר... איווּי מוות... כוונה רצחנית״, ״שנאת קנאות״. זוהי שפתה של האלימות. נזכור גם את מסקנתו כי ״אנחנו ממעטים לעמוד כראוי על כוחם של דחפי קנאה אלה, על עקשנותם ועל גודל השפעתם על ההתפתחות בהמשך״. פרויד למד זאת על בשרו, והידיעה רדפה אותו כל ימי חייו.
הגיע הזמן לסכם את המהלך שעשינו בחלק זה של הספר. האלימות קיימת מפני שאנחנו בעלי חיים חברתיים. אנחנו חיים בקבוצות, ובהן מקור זהותנו. וקבוצות מתעמתות. הן נלחמות על אותם משאבים: מזון, שטח מחיה, ושאר משאבים המצויים בצמצום. זה טבענו, והוא מוביל אל הטוב ואל הרע שבנו: אל האלטרואיזם שלנו כלפי חברי קבוצתנו, ואל החשדנות והתוקפנות שלנו כלפי בני קבוצות אחרות. הדת ממלאת כאן תפקיד רק מפני שהיא מקור הזהות הקבוצתית החזק ביותר שידע העולם.
כל ניסיון למצוא תחליף לדת הוביל לאלימות חמורה אף יותר. הלאומנות יצרה את שתי מלחמות העולם. האידיאולוגיה הפוליטית הולידה את לנין ואת סטלין. תורת הגזע השריצה את היטלר ואת השואה. וכך הייתה המאה העשרים למאה הקטלנית ביותר בתולדות האדם. הרעיון שאפשר לבטל את הזהות לגמרי באמצעות העדפת הפרט על פני הקבוצה הוא הפנטזיה הנוכחית של המערב, והוא כבר הוביל לשובה של הדת אל צורתה הלוחמנית ביותר. כך הושלם, בתום ארבע מאות שנות חילון, מעגל שהחזיר אותנו למקום שעמדנו בו בתקופת מלחמות הדת הגדולות של ראשית העת החדשה.
זהות קבוצתית אינה חייבת להוביל לאלימות, אבל יש לה גלגול מוטציוני, הדואליזם הפתולוגי, המחלק את העולם לשניים, ומותח בין שני החלקים גבול ברור וחותך: הצד שלנו, בני־האור, לעומת הצד האחר, בני־החושך. אם יש דבר רע בעולם, מקורו ״בהם״ לא ״בנו״. צורת חשיבה זו הובילה לכמה מן הפשעים הנוראים בהיסטוריה, מפני שהיא גורמת לאנשים לראות את יריביהם כמפלצות ושטנים, לראות את עצמם כקרבנות, ולהשתכנע שמעשים רעים הנעשים למען מטרה טובה או מקודשת הם מעשים מוצדקים ואף נאצלים. אם מתעוררת התנגדות פנימית להפשטות הרצחניות וההתאבדותיות הללו, אפשר לגבור עליה בעזרת המצאת שעיר לעזאזל. הפרנויה תעשה את יתרת המלאכה. זוהי הפוליטיקה של השנאה, ובמאה העשרים ואחת שטופים בה חלקים גדולים מן העולם.
במאה הזאת, חלק גדול מפוליטיקת השנאה הוא אכן דתי. לדואליזם הפתולוגי אין קשר מהותי לדת. הוא התקיים בגרמניה הנאצית, בברית־המועצות של סטלין, בסין של מאו ובקמבודיה של פול פוט. אולם בימי הביניים, לאורך מאות שנים, הוא הרים את ראשו באירופה הנוצרית, וכיום הוא שב להופיע באי אלו צורות באיסלאם. בפרק הנוכחי הבנו מדוע. בהגדרה העצמית של הנצרות והאיסלאם מובנית סדרה של יריבויות אחים הנגזרת מסיפורי ספר בראשית. על פי פרויד וז׳יראר, יריבות אחים היא מקור עיקרי לאלימות; והמיוחד במשולש הדתות יהדות־נצרות־איסלאם הוא שסיפורי הזהות שלהן הם סיפורי יריבות־אחים המקצים ל״אחים״ האחרים תפקיד משני ונשלט. פירוש הדבר שגם כאשר האלימות בין הדתות הללו נדירה, היא תמיד מוכנה ומזומנה להתפרץ.
כאן מגיע פיתול מפתיע בדרך. בקרב חוקרי הדתות רווחת ההנחה שהמתח שיריבות האחים הזאת יוצרת החל בהולדת הנצרות. הרי עד אז היה רק מונותיאיזם אברהמי אחד, היהדות, והעימותים שלה התנהלו לא עם אחים, לא עם דתות שהן חלק מהמשפחה, אלא עם האלילות. רק כשהופיעה הנצרות, ועוד יותר כשהצטרף אליה האיסלאם, נוצר המתח הכרוך בתחרות מיהי ״הדת המועדפת בעיני אלוהי אברהם״.
אלא שמתברר שהמתח התקיים כבר מן ההתחלה, עידן ועידנים לפני הולדת הנצרות והאיסלאם. סיפורי המפתח נמצאים בספר בראשית. שם החלה דרמת הבחירה: יצחק ולא ישמעאל, יעקב ולא עשו. זו לא הייתה התפתחות מאוחרת שהחלה לפני כאלפיים שנה. היא התקיימה עוד קודם לכן בתוך היהדות עצמה. היא מוכרחה אפוא להיות בעיה תיאולוגית יהודית, לא רק נוצרית ומוסלמית.
כבר בהצביענו על הבעיה אנו מתחילים להבחין, הרחק באופק המתאבך, בנצנוצי פתרון. הרי אלוהים ברא את העולם באהבה וברחמים, וטבע את צלמו בכל אדם ואדם — ואם כך, הייתכן שאלוהים אוהב אותי ואינו אוהב אותך? או אותך ולא אותי? יריבות אחים קיימת בטבע מפני שהמזון אינו מצוי בשפע. היא קיימת בחברה האנושית מפני שהשגת טובין חומריים — הון וכוח — היא בכל רגע נתון משחק סכום אפס. יריבות אחים קיימת במשפחה כי אנחנו בני־אדם, ולפעמים ההורים מעדיפים אחד מן הילדים. אך האם תיתכן יריבות אחים גם על אהבתו של אלוהים, על רחמיו ועל חסדו? האם גם אלה משאבים המצויים בצמצום, ואם אלוהים מקצה אותם לך הוא בהכרח מחסיר ממני? זוהי מחשבה מוזרה שאינה מתקבלת על הדעת.
ועדיין, המקרא מדבר על יריבות אחים. זהו הנושא הדומיננטי בספר בראשית. והרעיון נאמר בקול שאין רם ממנו. המעשה הדתי הראשון, מנחותיהם של קין והבל, הוביל היישר אל הרצח הראשון. אלוהים אכן נדמה כמי שיש לו בנים מועדפים. הסיפורים אכן נראים כמשחקי סכום אפס. אין זה מקרה שיהודים, נוצרים ומוסלמים קוראים אותם באופן שהם קוראים אותם.
אבל מה אם משמעותם אחרת? מה אם יש דרך שונה לקרוא אותם? מה אם דרך חלופית זו מתגלה, בקריאה צמודה, כקולעת אל כוונתם המקורית? מה אם סיפורי בראשית בנויים כך שעל פני השטח ייראו כבעלי משמעות אחת, אך בקריאה נוספת, הנעזרת ברמזים המושתלים בכתוב, יחשפו רובד משמעות עמוק יותר?
מה אם המקרא הבין, כמו שהבינו פרויד וז׳יראר, כמו שהבינה המיתולוגיה היוונית והרומית, שיריבות אחים היא צורת האלימות הראשונית? ומה אם המקרא מבקש לא להאדיר את שמה, אלא לערער אותה, לחתור תחתיה, לאתגר אותה, ולחתור להחלפתה בדרך אחרת, שונה, של הבנת יחסינו עם אלוהים ועם האחֵר האנושי? מה אם ספר בראשית הוא טקסט עמוק יותר, רב־שכבתי יותר, משדד־מערכות יותר מכפי שנהגנו לחשוב? מה אם הוא יתגלה לעינינו כדרכו של אלוהים לומר לנו את מה שאמר לקין — שאלימות למען מטרה מקודשת אינה מעשה של קידוש אלא מעשה של חילול? מה אם אלוהים קורא ואומר ״לא בשמי״?
ההצעות הללו נשמעות אבסורדיות. יהודים, נוצרים ומוסלמים קוראים את סיפורי בראשית זה מאות שנים, אפילו אלפים. היעלה על הדעת שמשמעותם שונה מזו המקובלת דורי דורות? אבל אולי אין הדבר אבסורדי כפי שהוא נשמע, מפני שעד היום כל מסורת דתית קראה את הסיפורים הללו מנקודת מבטה שלה; ואילו המאה העשרים ואחת מזמנת אותנו לקריאה חדשה, שכן היא מבקשת מאתנו להתייחס ברצינות גם לנקודות מבט של אחרים. העולם השתנה. מערכות היחסים נעשו גלובליות. גורלות האומות שלובים זה בזה. הנצרות והאיסלאם כבר אינן שולטות על אימפריות. קיומה של מדינת ישראל משמעו שהיהודים אינם עוד חסרי בית כפי שהיו בימי מיתוס היהודי הנודד. לראשונה בהיסטוריה אנו יכולים להתייחס זה אל זה כשווים וכאל בעלי כבוד סגולי. עכשיו, אפוא, הגיע הזמן להאזין, בדומייתה הקשובה של הנפש הסוערת. לשמוע את קולו של אלוהי הזמנים כולם, את קולו המדבר אל זמננו.
חלקו הראשון של ספרנו, המסתיים בפסקה זו, הציע הסבר ליחסים הטעונים, והאלימים לא פעם, בין שלוש הדתות האברהמיות, ואיתר בלבה המיוסר של מערכת יחסים זו סדרה של סיפורים על יריבות אחים ועל תשוקה מימטית. החלק הבא יציע קריאה שונה מיסודה של הסיפורים הללו. קריאה הרואה בהם סימני דרך אל עולם שבו אחים, עם כל ההבדלים והצרימות, יכולים לכל הפחות לשכון יחדיו בשלום.