בסיפור יוסף ואחיו, יריבות האחים נפרסת כבמחזה. אין בתורה עוד סיפור ארוך כל כך — הוא תופס שליש מחומש בראשית — ועם זאת מהודק כל כך. כמו פרק אחרון בסימפוניה גדולה, הוא ממקד את כל המתחים מן הפרקים הקודמים ונאבק בהם עד שהם מגיעים לכלל יישוב.1לניתוח ספרותי של סיפור יוסף ראה אוריאל סימון, ״יוסף ואחיו: סיפור של השתנות״, באתר האינטרנט ״דעת״ ובתוך ספרו בקש שלום ורדפהו: שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה, תל אביב: משכל, 2002; Eric I. Lowenthal, The Joseph Narrative in Genesis, New York, KTAV, 1973; James L. Kugel, In Potiphar’s House: The Interpretive Life of Biblical Texts, Cambridge MA, Harvard University Press, 1994.
הסצנה האחרונה, שבה יוסף מבטיח לאחיו שסלח להם — ״אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה״ (בראשית נ׳, יט–כ) — הוא סגירה שלֵווה ובלתי־צפויה לספר בראשית. במבט לאחור דומה שהספר כולו, מרצח הבל בידי קין, הוביל אל ההתרה הזאת, אל האחים הלומדים ליישב עימות, להתפייס, לתת מקום לזולת, לסלוח. רק מכאן אפשר להמשיך הלאה, אל ספר שמות. ספר בראשית עסק בהולדתה של משפחת הברית. ספר שמות ייגש אל הולדת אומת הברית. המסר הבלתי־אמור, אך משתמע, של ספר בראשית, הוא זה: רק כאשר משפחות לומדות לחיות בשלום יכולה אומה להיוולד.
סיפור יוסף לא רק ארוך מקודמיו. הוא גם שונה באופן מהותי. מי שבחר בין יצחק ובין ישמעאל היו אלוהים ושרה; בין יעקב לעשו בחרה רבקה. בשני המקרים, האב היה דווקא קרוב אל הבכור: אברהם לישמעאל, יצחק לעשו. בסיפור יוסף, לעומת זאת, התפקידים מתהפכים. הפעם יעקב האב אוהב את הצעיר. ובעצם, הוא עושה זאת שלוש פעמים. הוא מעדיף את רחל על פני אחותה הבכירה לאה, את יוסף על פני אחיו הגדולים, ואת אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור. כל חייו של יעקב הם סדרת וריאציות על נושא הסכנה שבַּהעדפה והסבל שהיא יוצרת.
מכל עיוניו הסיפוריים של ספר בראשית בנושא יריבות האחים ותוצאותיה, סיפור יוסף הוא גם המעמיק חקר ביותר. הוא כזה בזכות הטכניקה הסיפורית שלו. אלוהים, שבסיפורים הקודמים עמד בקדמת הבמה, עובר אל אחורי הקלעים ומותיר אותנו להתמקד בדרמה האנושית בהיפָּרסה. זהו סיפור מותח ומרתק — אב נלהב, בן מפונק, אחים ממורמרים, קנאה ותוצאותיה הבלתי־נחזות. ההבניה הספרותית של סיפור יוסף היא המשוכללת בכל סיפורי התורה; קריאתו, יותר מקריאתו של כל סיפור אחר בתורה, דומה לקריאת רומן. ואין זה מקרה. במקרא, צורת הסיפור נגזרת מתפקידו. לאחר שגולל בפנינו כמה דרמות של יריבות אחים, הוא מזמין אותנו עתה להעמיק את הבנת הנושא באמצעות הזדהות עם הדמויות, אמפתיה כלפי רגשותיהן, והתבוננות במה שמשתבש כאשר ילד אחד מועדף על פני האחרים. אלוהים אינו נעדר. להפך, שליטתו במהלך העניינים הדוקה כאן מאין כמוה, אך היא תמיד עקיפה: באמצעות השתלת חלום במקום אחד והעמדת עובר־ושב תמים במקום אחר, בעזרת הצלחת יוסף בכל אשר הוא עושה ומתן כוח בידיו לפרש את חלומותיהם של אחרים. המהלכים אלוהיים, הרגשות אנושיים מאוד.
וזה קורה בגלל אהבה. ספר בראשית אינו משמיענו אפילו פעם אחת שאברהם אהב את שרה. פעם אחת ויחידה הוא מציין שיצחק אהב את רבקה.2בראשית כ״ד, סז. שלוש פעמים אנו קוראים כי יעקב אהב את רחל,3בראשית כ״ט, יח, כ, ל. ושלוש פעמים — שהוא אהב את יוסף.4בראשית ל״ז, ג, ד; מ״ד, כ. התנ״ך הוא ספר של אהבה: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״ (דברים ו׳, ה); ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ (ויקרא י״ט, יח); ״כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ״ (שם לד). אבל אהבה אינה חפה מבעיות. כשהיא ניתנת לאחד ולא לאחֵר, לאחד יותר מלאחר, היא יוצרת מתחים העלולים להתפרץ באלימות. יעקב הוא האוהב הגדול בספר בראשית, אך אהבתו מולידה עימות בין לאה לרחל וסכסוך בין יוסף לאחיו. המסר של ספר בראשית הוא שהאהבה היא הכרחית אך אינה מספקת. נדרשת גם רגישות כלפי אלה המרגישים לא־אהובים.
סיפור יוסף מתחיל באות מבשר רעות מילולית שהניסוח מרמז עליו ברמז דק: ״וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו״ (בראשית ל״ז, א). בישיבה יש שלווה; במגורים — מָגוֹר. יצחק ואברהם ידעו פחד ומָגוֹר, ויעקב, כך אנו נרמזים פה, ביקש לשבת בשלווה. הוא כבר נס על נפשו פעמיים, פעם מפני עשו אחיו ופעם מפני לָבָן דודו וחותנו, ועכשיו הוא כמֵה לחיים שקטים. הוא לא ישיג אותם. חז״ל אמרו, ״ביקש יעקב לֵישֵׁב בשלווה — קפץ עליו רוגזו של יוסף״.5רש״י לבראשית ל״ז, ב, על פי בראשית רבה פד ג.
במשיכות מכחול בודדות משרטטת התורה תמונה של מתח בתוך המשפחה. יעקב אוהב את יוסף, בנו האחד־לפני־האחרון. הסיבה האמורה בכתוב היא שיוסף היה ליעקב ״בֶן זְקֻנִים״ (ל״ז, ג). אך הסיבה המהותית יותר, והבלתי־אמורה, היא שיוסף היה בנה של אהובתו רחל. במפגשנו הראשון אתו הוא רועה את צאן אביו עם בני השפחות בלהה וזלפה: כבר עכשיו, הוא ובני לאה שומרים מרחק זה מזה.
שלוש תקריות מעצימות את העימות. בראשונה, הוא מוציא ״אֶת דִּבָּתָם [של אחיו] רָעָה אֶל אֲבִיהֶם״ (ל״ז, ב). הוא מסַפר מעשיות. התקרית השנייה היא הסימן הנראה לעין להעדפתו של אביו, כתונת הפסים שיעקב עושה לו (ל״ז, ג). הכותונת היא בעיני האחים פרובוקציה מתמדת. התקרית השלישית היא החלומות שיוסף חולם. תחילה על אלומות אחָיו המשתחוות לאלומתו, ואחַר על השמש, הירח ואחד־עשר הכוכבים המשתחווים לו. חמור מכך: יוסף מספר את החלומות לאחים. בשלב זה איננו יודעים אם החלומות הם סימן לבאות, או רק יומרה ילדותית נועזת. הכתוב מסתיר מאתנו לעת עתה פיסת מידע שתסיר את העמימות. רק בעוד ארבעה פרקים (מ״א, לב) נגלה כי חלום שתוכנוֹ שב ונשנה בדימויים שונים הוא נבואה מאלוהים. לוּ ידענו זאת מן ההתחלה היה ניטל מן הסיפור המתח: היכולת שלו לגרום לנו להזדהות עם שני הצדדים גם יחד. בינתיים אין לנו מושג לאיזו כף לדון את יוסף. אנחנו יודעים רק איך שופטים אותו אחרים.
אביו אוהב אותו; אחיו שונאים אותו. זה נאמר לנו שוב ושוב, ובעוצמה מצטברת. תחילה, ״וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם״ (ל״ז, ד). התקשורת קרסה, ובתנ״ך כשהשפה כושלת האלימות מושלת. בשנית, אחרי סיפור החלום הראשון, ״וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ״ (ל״ז, ה). ואז, אחרי החלום השני, ״וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו״ (ל״ז, יא). האיבה כבר מוחשית, והיא עומדת להתפוצץ.
הכתוב מעמיד ניגוד בין אהבה לשנאה. פעמיים אנו קוראים שיעקב אהב את יוסף, ופעמיים שאחיו שנאו אותו. הם שנאו אותו מפני שאביהם אהב אותו. כפי שנראה בפרק הבא, אותו צמד פעלים, לאהוב ולשנוא, כבר הופיע בסיפור על שתי נשות יעקב, האחיות רחל ולאה (בראשית כ״ט, ל–לא). זהו עניין מכריע; לב הבעיה שספר בראשית דורש וחוקר. לברוא עולם, רומז ספר בראשית, הרי זה דבר קל. נחוץ לזה פרק אחד ודי. קשה שבעתיים לברוא מערכת יחסים אנושית. אהבת יעקב ליוסף — זכה, אנושית, סבירה — מייצרת קנאה ושנאה. זוהי התמודדות ישירה וישרה עם המורכבות ההופכת את ספר בראשית לטקסט דתי עמוק כל כך. היא מסרבת לפַשט את המצב האנושי.
השיא מגיע כשיעקב שולח את יוסף לדרוש בשלום אחיו הרועים את צאנו ליד שכם. לראשונה עומדים יוסף והאחים להיות ביחד, לבדם, הרחק מהבית. האחים מזהים את יוסף מרחוק, על פי הכותונת. הלשון כאן אירונית להפליא. ״וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ״ (ל״ז, יח). משפט זה, כמוהו כרבים אחרים בסיפור יוסף, הוא בעל מובן כפול. על פני השטח, מובנו כפשוטו: הם ראו אותו מתקרב, ותכננו לרצוח אותו. אולם ברובד אחר, זוהי אמירה פילוסופית על אהבה ושנאה. הם היו מסוגלים לזמום רצח־אח משום שראו אותו מרחוק.6רבי חיים מקוסוב, תורת חיים לבראשית ל״ז, יח. הם לא אפשרו לו להתקרב. הוא היה בעיניהם איוּם יותר מכפי שהיה בעיניהם אדם. הם יכלו לראות את גלימתו, אך במונחיו של עמנואל לוינס, הם עדיין לא יכלו לראות את ״פניו״, את האחרוּת שלו, את הממשות שלו כאדם.7ראה הערה 6 לפרק הקודם. הריחוק הפיזי מאפשר למנוע התקרבות רגשית.
אם אנו מפקפקים בכפל המשמעות של הפסוק הזה, בא פסוק כ הקרוב אליו מאוד ומסיר את הספק. האחים אומרים ״וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו״ (ל״ז, כ). האירוניה כאן מפורשת. משמעות אחת למילים הללו בעיני האחים, ומשמעות הפוכה לגמרי בעינינו הקוראים.8ראה רש״י על אתר, המייחס את הדברים ל״רוח הקודש״. הפרשנים הקלאסיים לא הכירו את המושג אירוניה. על השימוש באירוניה במקרא ראה Edwin M. Good, Irony in the Old Testament, Philadelphia, Westminster Press, 1965. כשאנו מגיעים לסוף הסיפור וחוזרים לתחילתו לקרוא אותו שוב, אנו מבינים שאותה פעולה עצמה שנועדה לסכל את התגשמות החלומות, באמצעות הרג החולם, היא שהתניעה רצף אירועים שעתיד היה לגרום להתגשמות זו. הנה לנו רֵעַ עברי לסיפור אדיפוס. לאיוס, אביו של אדיפוס, שמע מהאורקל בדלפי שהוא עתיד להירצח בידי בנו. כדי להפר את עצת הגורל הוא נוטש את בנו התינוק וממסמר אותו אל סלע כדי שימות. אלא שהדבר מחולל רצף מאורעות המוביל להתגשמות דבר האורקל. האירוניה זהה בשני המקרים. ההבדל הוא שהסיפור היווני טרגי, והסיפור המקראי לא.
מנקודה זו ואילך, הסיפור מתקדם מהר דרך סדרה של תהפוכות מפתיעות. בהשפעת ראובן נמנעים האחים מלהרוג את יוסף. תחת זאת הם משליכים אותו לאחד הבורות, כדי שיישאר שם וימות (ראובן התכוון להוציא את יוסף מן הבור ולהצילו, אבל החמיץ את השעה). ואז מציע יהודה למכור אותו לעבדות. יוסף נלקח למצרים. שם הוא נעשה מנהל משק ביתו של פוטיפר, משרי פרעה. אשת פוטיפר מנסה לפתות אותו אך הוא מסרב לבגוד באדונו. על כן הוא עצמו נבגד. אשת פוטיפר מאשימה אותו בניסיון אונס. הוא מושלך לכלא, ושם מפגין שנית את כישוריו הניהוליים.
הוא כשרוני גם כפרשן חלומות, ומפענח בהצלחה חלומות של שניים מהאסירים שאתו, שרי המַשקים והאופים המודחים של פרעה. כעבור שנתיים מוטרד פרעה עצמו מצמד חלומות שחלם. הוא אינו מרוצה מהפירושים שמציעים לו חרטומי החצר. שר המשקים, שחזר בינתיים לתפקידו, נזכר ביוסף. יוסף מוּצָא מבית הסוהר ומציע לפרעה פתרון המתקבל על דעתו: ששבע השנים הקרובות תהיינה שנות שובע, ואחריהן תבאנה שבע שנות רעב. בלי לבזבז זמן עובר יוסף להצעת פתרון: להפריש חמישית מן היבולים בשנות השפע, לאחסן את התבואה הזאת, וכך להבטיח מזון בשנות הבצורת.
פרעה המשתאה ממנה את יוסף למשנה למלך ומלביש אותו גלימת מלכות. הוא נותן לו שם חדש, צפנת פענח. יוסף מתחתן עם אישה מצרייה, אסנת, בתו של כוהן מצרי. השנים עוברות, השפע בא, ואחריו מתחיל הרעב. גם בארץ כנען שוררת בצורת, ויעקב שולח את עשרת בניו למצרים, לקנות מזון. שם הם באים בצל קורתו של הממונה על הכלכלה המצרית ומציגים את עצמם בפניו. הוא מספר להם שהוא אחיהם האבוד יוסף ומבקש מהם להביא למצרים את יתר בני־המשפחה. הללו מגיעים. יעקב ויוסף, בנו האבוד, שוב ביחד. המשפחה מתיישבת במצרים בחסות יוסף.
סוף הסיפור. החלומות התגשמו. יוסף עלה לגדולה בקנה מידה בינלאומי. כפי שחזה בנעוריו, בני־משפחתו השתחוו לו. הבן הצעיר הצליח, לא רק בזירה המשפחתית ובכיבוש לב האב, אלא גם במונחים ארציים. אחיו הגדולים — לא הצליחו. הנה לנו עוד סיפור הדחה טיפוסי — אלמלא צרה אחת: זה בכלל לא הסיפור. הוא היה כזה, אילו ציית המקרא למוסכמות הספרותיות. אך המקרא אינו מציית למוסכמה. הוא חותר תחתיה, ועושה זאת מטעמים מוסריים עמוקים. ובסיפור יוסף, אחרון הסיפורים על יריבות אחים בספר בראשית והמפורש מכולם, החתרנות מעודנת מאי פעם.
מה שבאמת קרה כשהאחים הגיעו למצרים נוגד לחלוטין את הציפייה האינטואיטיבית:
וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ, הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ. וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם, וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, ״מֵאַיִן בָּאתֶם?״
וַיֹּאמְרוּ, ״מֵאֶרֶץ כְּנַעַן, לִשְׁבָּר אֹכֶל״.
וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. (בראשית מ״ב, ו–ח)
לא לכך ציפינו. הרי מעגל הסיפור מתקרב אל נקודת הסגירה. יוסף נעשה שליט. אחיו השתחוו לו. נותר רק שיעקב ובנימין הצעיר יבואו למצרים. שם יצהירו גם הם אמונים ליוסף, והסוף שנחזה בהתחלה יתממש. מהלך הסיפור עד כה גורר אותנו אל הציפייה הזאת בצווארונינו.
אך לא כך קורה. יוסף מאשים את האחים שהם מרגלים. הוא שם אותם במעצר למשך שלושה ימים. ואז הוא אומר להם שאם רצונם להוכיח את טענתם שבאו רק לקנות אוכל, עליהם להביא אליו את אחיהם הצעיר. זה לא הגיוני. שאלת קיומו של אח נוסף אין לה דבר וחצי דבר עם השאלה אם האחים הם מרגלים. הרי גם אם יביאו אתם למצרים נער, מנַיין לַמשנֶה למלך מצרים לדעת אם הוא אמנם אחיהם? אולם מוזרותה של הדרישה איננה מעוררת ספקות בלב האחים. הם יודעים שהם בצרה; זה הכול. אחד מהם, שמעון, נכלא כבן־ערובה כדי להבטיח את שובם. בדרכם לארץ כנען הם מגלים שהכסף ששילמו תמורת התבואה הוחזר לאמתחותיהם. הם חרדים: ״מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ?״ (מ״ב, כח).
הם מגיעים אל בית יעקב ומספרים לאביהם את אשר קרה. ענן קודר, מבשר רעה, צונח על יעקב. הוא כבר איבד שניים מבניו, ואין הוא בוטח עוד באחים. הדרישה להוריד את בנימין למצרים נוגעת בעצב הרגיש ביותר של יעקב. בנימין הוא בנה השני של רחל האהובה, והאחרון שנותר לו ממנה. היא מתה בלדתה אותו. איך ייתן לו ללכת ויסתכן באבדנו? ואיך ימנע ממנו ללכת ויסתכן ברעב? ראובן מציע ליעקב שניים מבניו כבני־ערובה: שיעקב יהרגם אם בנימין לא יחזור. זו הצעה חסרת טעם, ויעקב דוחה אותה. לבסוף אומר יהודה שהוא עצמו יהיה ערב לשובו של בנימין בשלום. יעקב מסכים.
הם מגיעים למצרים. בראותו אותם מצווה יוסף על אחד מאנשיו ללוותם אל ביתו. הם נבהלים; הם חושדים שגורל רע מחכה להם. אך לא. יוסף מרעיף עליהם הכנסת אורחים נדיבה. שמעון מוצא מן הכלא ומצטרף אליהם. הם אוכלים, קונים את התבואה ועוזבים. אלא שבצאתם מן העיר דולק אחריהם סוכן משק הבית של יוסף ומאשים אותם בגניבת גביע כסף (שקודם לכן הוטמן במתכוון באמתחתו של בנימין, בהוראת יוסף). הגביע מתגלה בחיפוש. נכאי רוח הם חוזרים לארמון, ומודיעים ליוסף שיהיו לו לעבדים. אך יוסף אומר להם: לא, אתם חופשיים. ״הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם״ (מ״ד, יז). זהו רגע של משבר, ויהודה מפגין בו מנהיגות. בנאום נלהב ורהוט הוא אומר שלא יוכל לחזור הביתה בלי אחיו הקטן. הוא ערב באופן אישי לשובו בשלום, מה גם שאביו אוהב אותו כל כך עד שימות אם יהודה יחזור בלעדיו. ״וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ״, כלומר אני, יהודה, ״תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו״ (מ״ד, לג). כאן יוסף אינו יכול עוד להתאפק, ומגלה את זהותו. האחים נאלמים בתדהמה, אך יוסף עומד על כך שאין הם צריכים להרגיש אשמים:
אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים. וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (מ״ה, ד–ח)
מה מתרחש כאן, בהסתעפות המוזרה הזו, חסרת הטעם לכאורה, בסיפור יוסף? למה סיבך יוסף את אחיו בהאשמת שווא? לשם מה המרמה והמזימה? למה להכריח את האחים להביא את בנימין? במה זה מקדם את הסיפור, או מחדש לנו דבר חשוב? הרי אם סיפור הגשמת חלומות לפנינו, כל עלילת המשנה הזאת רק מעכבת את ההתגשמות.
ההסבר הראשון העולה על הדעת הוא נקמה: יוסף מתעמר באחים כי זממו להרגו ומכרו אותו. אך הכתובים פוסלים אפשרות זו. בכל שלב ושלב בביצוע התחבולה הגדולה שלו, יוסף בוכה. הוא בוכה בפגישה הראשונה (מ״ב, כד), בוכה שוב בפגישה השנייה (מ״ג, ל), ושב לבכות בסוף נאומו של יהודה (מ״ה, ב). נוקמים אינם בוכים. יוסף עושה דבר שלדידו הוא כואב מבחינה אישית אך חיוני מבחינה מוסרית. אין לו שום מחשבת זדון על אחיו, והוא מצהיר על כך בהתגלותו אליהם. הוא סלח להם. מדוע אפוא הפחיד אותם כל כך? למה העמיד אותם בניסיון שכזה?
בפרק ב טענתי ששורש האלימות נעוץ בצורך שלנו להתקיים בקבוצות, המוביל לאלטרואיזם תוך־קבוצתי ולאיבה בין־קבוצתית. צורתו הפתולוגית של צורך זה היא, כפי שראינו בפרק ג, הדואליזם המחלק את האנושות לבני־אור ובני־חושך, לטובים ללא רבב לעומת רעים שאין בהם מתום. נובע מכך שהחוויה המוסרית העמוקה ביותר, היחידה שבכוחה לנצח את הדואליזם, היא היפוך תפקידים. דמיינו צלבן בימי הביניים, או גרמני ב־1939, המגלה שהוא יהודי. אין חוויה משנת־חיים יותר ממציאת עצמך בצד השני.
וזה בעצם מה שיוסף אילץ את אחיו לעשות. הוא הוליך אותם בגיא הצלמוות המייסר, אך מהפֵּך־הלבבות, של היפוך התפקידים. הם חשדו בו קודם שהוא מתנשא וזומם — עכשיו ילמדו איך זה להיות חשוד. הם תכננו למכור אותו לעבדות — עכשיו ילמדו איך מרגיש מי שעומד להימכר לעבדות. הם הסבו לאביהם את היגון הנורא של אבדן בן — עכשיו יחזו שוב ביגון הזה מרסק אותו, הפעם בלי שעשו דבר. ומעל לכול, הם נהגו באחיהם כבזָר — ועכשיו הם ילמדו שהזר, צפנת פענח, המשנה למלך מצרים, הוא אחיהם.
מהי מטרתו של היפוך התפקידים הזה? מאחורי מעשיו של יוסף מסתתר לו רעיון עתיק, רעיון העומד בבסיס התנ״ך כולו, הנישא בפי נביאי ישראל (ובספר יונה בפרט), רעיון אשר הפך בימי המשנה והתלמוד למושא לחשיבה שיטתית9ראה אפרים אלימלך אורבך, חז״ל: פרקי אמונות ודעות, ירושלים: מאגנס, תשכ״ט, עמ׳ 408–415.: רעיון התשובה. מקבילותיו, מבחינה מילולית לפחות, הן המֶטָאנוֹיָה בנצרות והתָאוּבָה באיסלאם. בשפה חילונית: שינוי מוסרי וצמיחה מוסרית.
מכּתביו של פאולוס, ובייחוד מהאיגרת אל הרומים, אנו יודעים שהייתה לו התמודדות קשה וממושכת עם תופעת האשמה.10ראה במיוחד אל הרומים ז, 24-7. תדיר, אמר, איננו עושים את מה שאנחנו יודעים שעלינו לעשות. הגוף איננו נשמע להוראותיה של הנשמה, והתוצאה היא אַשְמה. בייחוד נכון הדבר בדת כמו היהדות, המלאה במצוות. עצם קיומה של מצווה, טען פאולוס, מחולל את ההתנגדות לה. אִמרו לאדם שאסור לו לעשות דבר מה — ופיתיתם אותו לעשותו. איך אפשר לחיות עם נטל כזה על המצפון?
המַענה של פאולוס היה ליצור, בעצם, יהדות בלי מצוות: דת לנשמה ולא לגוף, דת של אמונה ולא של מעשים. לחז״ל היה מענה אחר. נכון, אנחנו חוטאים. לכל אחד מאתנו יש יצר הרע.11ראה אורבך, חז״ל, עמ׳ 415–427; Solomon Schechter, Aspects of Rabbinic Theology: Major Concepts of the Talmud, New York, Schocken, 1961, pp. 219–343. אבל כבר אמר אלוהים לקין, ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ״ (בראשית ד׳, ז). אלוהים אינו תובע מאתנו שלמות. ספר בראשית כולו מתנקז אל הרעיון שאלוהים מנמיך את רף הדרישות אל הגובה האפשרי, ואינו מעמיד לכולנו קוד היאה לקדושים בלבד. כשאנחנו חוטאים, כל שעלינו לעשות הוא להכיר בחטאנו, לבטא חרטה, ולקבל על עצמנו להתנהג טוב יותר בעתיד — בקיצור, לחזור בתשובה. כך מגדיר זאת הרמב״ם:
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר ״יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו״ (ישעיה נ״ה, ז)... וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.12משנה תורה, הלכות תשובה ב ב.
התשובה היא עמדה כלפי העבר והחלטה באשר לעתיד. אם כן, מה יוכיח שהחרטה כנה? התשובה טמונה במושג ״תשובה גמורה״, שאינה טהרת הלב כי אם שינוי פשוט ומוחשי במעשים. הנה שוב הרמב״ם:
איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיִרְאָה ולא מכישלון כוח.13שם ב א.
תשובה גמורה מתקיימת כשאדם מוצא את עצמו באותו מצב שחטא בו, אך מתנהג אחרת. זוהי הוכחה שבמעשים לשינוי שבלב.
וזה מה שעושה יוסף לאחיו. הוא מוליך אותם במסלול התשובה, שינוי הלב. וכך, במפגשו הראשון אתם, אחרי שהאשימם בריגול, הם עוברים את השלב הראשון בתשובה:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: ״אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ. עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת״. (בראשית מ״ב, כא)
אלו הם הכרת החטא, החרטה והווידוי. הכתוב מוסיף כי למשמע הדברים הללו פנה יוסף מעם אחיו ובכה, וכי האחים לא ידעו זאת. לא רק שהם לא זיהו כי המצרי הבכיר הוא אחיהם, הם גם לא ידעו שהוא מבין את לשונם.
הקרקע הוכשרה למערכה הבאה. האחים, שמכרו את אחיהם לעבדות — מה יעשו אם יהיו נתונים שוב במצב דומה? יוסף מתכנן את הסצנה הזאת בתשומת לב קפדנית. עליו ליצור מצב שבו האחים יכולים לקנות את חירותם תמורת מסירת אחד מהם לעבדות. האח הזה צריך שלא להיבחר באקראי, אלא להיות דווקא אח שהם מקנאים בו, כפי שקינאו ביוסף. לכן בחר יוסף בבנימין, בנה האחר של רחל המועדפת על יעקב. ועוד רכיב היה עליו להוסיף. מה שהרגיז אותם לפני שנים רבות היה גילומה הגשמי של ההעדפה: כתונת הפסים. על כן — ואת הפרט הזה קשה להסביר בדרך אחרת — כאשר חזרו האחים עם בנימין והתיישבו לסעודה, ״וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם, וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת״ (מ״ג, לד).
יוסף מנהל כאן, בעצם, ניסוי מבוקר ב״תשובה גמורה״. כאשר הגביע נמצא באמתחת בנימין, והאחים אומרים ״הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי — גַּם אֲנַחְנוּ, גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ״ (מ״ד, טז), יוסף עונה ״חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת! הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם״ (מ״ד, יז). הוא נותן להם הזדמנות ללכת חופשיים לנפשם אם יהיו מוכנים להותיר את בנימין כעבד. זהו רגע מבחן, וברגע הזה חשובה מאוד העובדה שדווקא יהודה קם ועושה מעשה, מפני שיהודה הוא שהציע בזמנו למכור את יוסף לעבד (ל״ז, כו–כז). נאומו הארוך והמרגש מגיע לשיא כשהוא אומר ״וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו״ (מ״ד, לג). ברגע שיהודה הראה כי בשובו לאותה סיטואציה עצמה הוא בוחר אחרת, ומוכן להקריב את החופש שלו ובלבד שאחיו לא יימסר לעבדות — המבחן נגמר, ויוסף יכול לחשוף את זהותו. יהודה מילא בדקדקנות את תנאיה של התשובה הגמורה.
משום כך יכול עכשיו יוסף לומר לאחיו שחטאם נסלח. הוא חוזר ואומר זאת כשיעקב הולך לעולמו. האחים חששו שיוסף לא ויתר על שאיפת הנקם שלו, ושהוא רק משעֶה אותה עד מות אביהם.14כזכור, עשו אמר ״יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי״ (בראשית כ״ז, מא). נראה כי נקמה בין אחים הייתה מותרת רק לאחר מות האב. לכן במות האב שב יוסף ומאשר את מחילתו להם, ועושה זאת בהוד של חסד:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, ״אַל תִּירָאוּ. כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה — אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ. אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם״. וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם. (נ׳, יט–כא)
בצלילים שלווים אלו נחתם ספר בראשית.
שלוש הדרמות של יריבות האחים נגמרו כולן בנימה מפויסת — בכל פעם דרגה עמוקה יותר של פיוס. אצל יצחק וישמעאל הפיוס רק נרמז בתורה. הכתוב מסתפק בציון עמידתם זה לצד זה על קברו הרענן של אביהם. חז״ל נדרשו להשלים את הסיפור בעזרת פיסות המידע והסימנים המוכמנים בטקסט. אשר לעשו ויעקב, עליהם מסופר לנו שנפגשו והתחבקו, אולם הם נפרדו והלכו איש לדרכו. ולבסוף, אצל יוסף ואחיו, תהליך ההתפייסות כולו מסופר בפרטנות רבה. הנושא כאן איננו סליחה: יוסף סלח לאחיו בלי שהם ביקשו, בלי שהתנצלו, וזמן רב לפני שסיפר להם מיהו. הנושא הוא תשובה. הסליחה קלה; התשובה, שהיא שינוי אישיותי אמיתי, קשה הרבה יותר. ועליה עומדת השקפתו של המקרא.
בבראו אותנו ״בצלמו״ נתן לנו אלוהים חופש: החופש לעשות את הטוב, הכולל מעצם טיבו גם את החופש לעשות את הרע. בפרקים הראשונים בספר בראשית אנו חשים בצערו ובאכזבתו של אלוהים כאשר אדם וחווה תחילה, ואחריהם קין, ואז דור המבול, משתמשים בחופש שלהם כדי להחזיר לתוהו את סדרי עולמו של אלוהים. ועדיין, התורה לעולם אינה רומזת שאלוהים עשוי היה לברוא את ההומו־ספיינס בלי חופש. האל החופשי רוצה בעבודתו החופשית של האדם החופשי. הרעיון שאלוהים יברא מיליארדי רובוטים המתוכנתים להגיד תהילתו הוא, בעיניים מקראיות, אבסורד. רק ישות בעלת חופש היא באמת ״אחר״; והחופש והכבוד הסגולי של האחרוּת הם ערכים מרכזיים במיזם האלוהי.
מעטים הדברים שהוכחשו פעמים רבות יותר, ובמגוון רחב יותר של צורות, מהחופש האנושי. הגורל, ה״אנאנקה״ של היוונים הקדומים, נתון בידי האלים או הכוכבים; כך טענו הוגים משחר ההיסטוריה. בהמשך יוחס הגורל לדטרמיניזם אלוהי (קלווין) או פיזיקלי (שפינוזה), לכוחות כלכליים (מרקס), לחוויות הגיל הרך (פרויד) או למטען הגנטי (הניאו־דרוויניסטים). לעומת כל אלה טוען המקרא כי אם כל מעשינו הם רק תוצאות של סיבות שאין לנו שליטה בהן, כי אז אנו חיים בעולם טרגי, והזמן איננו אלא מחזור של הישָנוּת נצחית. אל מול האפשרות הזאת מעמיד המקרא את אמונתו: את האמונה באלוהים, האל הנותן חופש. אם אנחנו יכולים לשַנות ולהשתנות, העתיד אינו חייב להיות שידור חוזר של העבר. האפשרות לחזור בתשובה היא ההוכחה שאנו יכולים להשתנות. יהודה המציע להקריב את החופש שלו כדי שבנימין יֵצא לחופשי איננו אותו יהודה שהיה עשרים ושתיים שנים קודם לכן. ואם כל אחד יכול לשנות את עצמו, כולם ביחד יכולים לשנות את העולם. התנ״ך הוא טקסט היסוד של החופש האנושי בתרבות המערב. ויותר משהוא מספר את סיפור אמונתו של האדם באלוהים, הוא מספר את סיפור אמונתו של אלוהים באדם.
סיפור יוסף חותם את המהלך הגדול של ספר בראשית, בהראותו שיריבות אחים איננה גזירת גורל. אנחנו יכולים להשתנות, לחזור בתשובה ולצמוח. האחים מוכיחים שהם השתנו כאשר הם אינם מוכנים עוד שבנימין, הממלא עתה את הפונקציה של יוסף, ייעשה אף הוא עבד. יוסף, בפעולת הפיוס שלו, מראה שאינו שבוי בידי העבר ואינו מבוסֵס במשקעיו. אמירתו ״וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה — אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה״ מראה מה רב כוחה של נקודת המבט הדתית לשַלְחֵן,15כך התבטא תיאורטיקן הפסיכולוגיה היהודית מרדכי רוטנברג. ראה למשל רוטנברג, החיים כמסע תנ״כי: סוד היצר והיצירה המדברית, תל אביב: ידיעות ספרים, 2012. להלחין מחדש, את אירועי ההיסטוריה, וכך להשתחרר מהדינמיקה האלימה של הנקמה והנטירה. אם כן, במובן ממשי, החופש הוא יותר מהיכולת לבחור בין עתידים חלופיים. הוא גם היכולת לעצב את הבנת העבר, לרפא משהו ממורשת הכאב שלו. נקודה זו חשובה במיוחד בהקשר של יריבות האחים בין היהדות, הנצרות והאיסלאם. העבר איננו מכתיב את העתיד. להפך, עתיד של פיוס יכול, לפחות במידה מסוימת, לגאול את העבר בדיעבד.
אורכו ומשקלו של סיפור יוסף בתוך המבנה הכולל, המחושב היטב, של ספר בראשית, מעידים כי הוא מרפה לא רק את המתח שבין בני דור אחד, אלא גם את המתיחויות שהציקו לדורות שקדמו לו. ספר בראשית עוסק בכישלונות ובהפקת לקחים מכישלונות, בַּגילוי שאנחנו יכולים לשנות. יעקב מגלה זאת אחרי לילה ארוך של היאבקות עם מלאך. בניו מגלים זאת אחרי תקופה ארוכה של מתח ופחד. בתהליך הלימוד שלהם הם רוקמים את התמה הגדולה ביותר של התנ״ך: את תבוסתה של הטרגדיה בפני התקווה.
זה קורה באמצעות היפוך תפקידים. התכונה היסודית ביותר של התודעה היא שאינני יכול להרגיש את כאבו של אדם אחר. אני יכול להרגיש רק את שלי. זהו מקורה של הנטייה האנושית לחלק את העולם בין אחים ובין אחרים, בין שְׁאֵרים לַשְּׁאָר, בין רֵעים לרָעים, בין ה״אנחנו״ שאני משתייך אליו לבין ה״הם״, האחר, שאליו אינני משתייך. זה הטעם לכך שבני משפחת הברית, בני־ישראל, מתחילים את חייהם המשותפים כאומה כעבָדים במצרים: שיחושו על בשרם מהו להיות בצד השני.
ואת זאת כופה יוסף על אחָיו לעשות. הוא מחנך אותם לאחֵרוּת באמצעות היפוך תפקידים. הם חייבים לעבור את מה שהוא עבר כשנמכר לעבד בארץ זרה הרחק מהבית. זו לא הייתה נקמה; יוסף לא רצה נקמה וגם לא היה לו צורך בה. זו הייתה הדרך היחידה לגרום להם להבין כיצד נחווה הרוע מן העֵבר האחר של המתרס, מן הצד של הקרבן. זהו הפרוזדור שמוכרחים לעבור בו בדרך אל טרקלין התשובה — אפשרות התשובה, ההשתנות הפנימית, שקיומה הוא ההוכחה המשכנעת ביותר לחופש שלנו. קין היה מסוגל לרצוח כי לא היה מסוגל להרגיש את כאבו של אחיו: ״הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?״ רק את כאבו שלו, כאב דחיית מנחתו, ידע להרגיש. הדרך ללמוד שלא לעשות את הרע היא לחוות מאורע מנקודת מבטו של הקרבן. תשובתו של יהודה, שהוכיח שהוא כן שומר אחיו בנימין, גואלת לא רק את חטאו על פתח הבור בעמק דותן, אלא גם את חטאו של קין בתחילת החומש.
בסיפור יוסף יש תחבולה מילולית מתוחכמת. היא מתרחשת בסצנה המכריעה, כאשר האחים מופיעים לפני יוסף בפעם הראשונה, וחושבים אותו למצרי. ישנה תופעה בלשנית נדירה הקרויה קוֹנְטְרוֹנִים: מילה שיש לה שני מובנים סותרים. בעברית היא מתקיימת בעיקר בשורשים, אשר מקבלים בבניינים שונים מובנים מהופכים. כך לשָרֵש פירושו לעקור משורש, בשעה שלהשריש ולהשתרש פירושם להכות שורש באדמה. לקַלֵּס הוא לשבח אך קֶלס הוא לַעג ולהתקלס הוא ללעוג. כזה הוא גם השורש נכ״ר. להכיר הוא היפוכו של להתנכר, ומוכָּר — היפוכו של נכרי. הנה כך מתואר המפגש, בשני פסוקים עוקבים שכבר ציטטנו לעיל, ובהם ארבע הופעות של השורש נכ״ר:
וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: ״מֵאַיִן בָּאתֶם?״ וַיֹּאמְרוּ: ״מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל״. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. (מ״ב, ז–ח)
רב כוחו של הקונטרונים הזה. השאלה המרכזית בספר בראשית היא — האם בני־האדם הם חברים או זרים? אחים או אחרים? היא מנסרת בחללו של הספר עוד מפרקי קין והבל, בני־האדם הראשונים שנולדו. כאשר יהודה הציע למכור את יוסף, הוא אמר במילים המצלצלות באוזנינו באירוניה מזעזעת, ״לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא״ (ל״ז, כז). אין הדברים רחוקים מתהייתו של קין ״הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?״ ספר בראשית הוא מסה מעמיקה על הכרה ועל התנכרות, הוא מסע אל הנכונות להכיר בכבודו של האחר במקום לראות אותו כאיוּם.
האירוניה של יוסף היא שאחיו לא הכירוהו במצרים כאחיהם. הם הכירו אותו רק כנכרי, כמושל מצרי ששמו צפנת פענח הלובש מדי שרד מצרִיִים, אשר מן הסתם אינו יודע את לשונם. בסופו של סיפור הביאם יוסף לידי ההכרה כי כשם שאח יכול להיות ״אחֵר״ (כשרואים אותו ״מֵרָחֹק״ ומותירים אותו מרוחק), כך יכול גם האחר להתגלות כאח.
כפל משמעותו של הפועל נכ״ר מנקז אל תוכו את מלוא כוחו הדרמטי של ספר בראשית כמחקר על הכרה ועל ניכור, על קרבה ועל מרחק. הוא אומר לנו שאם רק נקרַב אל הזולת ונטה אוזן לקולו, נגלה שמתחת לעור כולנו אחים ואחיות, בנים ובנות למשפחת האדם שאלוהים הוא לה כהורה. כשאחרים נעשים אחים, כשסיוף מתהפך לפיוס, מתחיל המסע אל החברה־כמשפחה, ודרמת הגאולה הלאומית יכולה לצאת לדרך.