אמרו רבותינו ז"ל מאי דכתיב עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר (קהלת י"ב, י"ב) בני הזהר בדברי סופרים כבדברי תורה ושמא תאמר אם יש צורך בהם מפני מה לא נכתבו עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר, אמר רב פפא ברי' דרב אחא משמי' דרבה בר עולא כל הלועג על דברי חכמים נידון ביגיעת בשר אמר לי' רבא מי כתיב ולעג ולהג כתיב, אלא אמר רבא שכל ההוגה בה טועם טעם בשר (עירובין כ"א, ב').
והמאמר סתום וחתום מה מהתשובה יש בדברי רב פפא כל הלועג כו' על שאלת הגמרא אם יש צורך בהם מפני מה לא נכתבו, ורבא גם הוא לא היה קשה לו רק זאת מי כתיב ולעג ולהג כתיב, אבל אם היה כתוב ולעג לא היה קשה עוד מאומה, והוא פלאי!
אמנם נזכיר לזה מאמר החכם מכל אדם ע"ה צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר (משלי י"ג, כ"ה) ויש על מאמר זה באורים שונים, אבל אין פותר אותו כפי הכוונה הנאותה אל חכם לבב כמוהו, אשר כל דבריו מלא אותם בחכמת לב ותבונה זכה דקה מן הדקה, וכפי ההשקפה הראשונה מה השמיע אותנו החכם במאמר זה ובמה הבדיל את הצדיק מאת הרשע, שהצדיק אוכל לשובע נפשו וכי הרשע אינו אוכל לשובע נפשו הלא יאכל הרבה יותר מן הצדיק.
אבל הסכת ושמע כי דבר יקר השמיע אותנו החכם ע"ה במאמר זה: רבותינו ז"ל אמרו שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק אבל מדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנאמר והיה אם שמוע תשמעו, אם שמעת תשמע ואם לאו לא תשמע (סוכה מ"ו). וכבר מלתי אמורה בבאור דברים אלו (באהל יעקב פרשת שמות בבאור המאמר מהו כל מחמד עיניך, דבר שהוא חמדה מתוך חמדה) כי כל מחמדי ותענוגי העוה"ז לא יערבו אל נפש האדם בלתי טרם השיגו הדבר שהוא נכסף אליו אבל בהשיגו אותו ויהי' בידו זמן ידוע יופג ממנו ערבותו ולא ירגיש מאומה ממתיקותו, כי כן משפט התשוקה כי התנוסס באדם רק אחר ההעדר, לא אחר המציאות כי אחר אשר ישביע עצמו ממנו יהיה לזרא באפו כמאמר נפש שבעה תבוס נופת (משלי כ"ז, ז') או אם יאכל תמיד מאכל אחד יקוץ בו, וכן בהיות אצלו כלי חמדה זמן כביר הלא כל אשר ירבו הימים יתמעט חשיבותה, לכן יערב האוכל רק אחר הרעבון, השתיה אחר הצמאון, העושר אחר העוני והדלות,יריעות האהלובגמרא אמר רב נחמן אמר רב מאי דכתיב תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות (משלי י"ח, כ"ג), תחנונים ידבר רש זה משה ועשיר יענה עזות זה יהושע, מאי טעמא אילימא משום דכתיב ויציקום לפני ה' (יהושע ז', כ"ד) ואמר ר"נ בא וחבטן לפני המקום אטו פינחס לא עביד הכי כו' אלא מהכא ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן (שם שם, ח') (סנהדרין מ"ד, א') וראוי להתעורר על הדרש הזה מדוע הסריס רב נחמן אשר מאמר תחנונים ידבר רש כו' מדבר ממשרע"ה ויהושע ע"ה, וקרא את משה רש ואת יהושע קרא עשיר. אמנם דע כי היה קשה לרב נחמן וכי כל הרשים וכל העניים שוים הם בערך אחד עד שיהיה מאמר רש שם המין, ואם כן היה ראוי שיאמר תחנונים ידברו רשים וכל רש כפי ערכו, וכן ועשיר יענה עזות וכי כל העשירים בערך אחד וידבר עזות בערך אחד והיה לו לומר ועשירים יענו עזות כל אחד לפי ערכו. לכן יפה דרש רב נחמן מאמר זה על משה ויהושע כי זהו ההבדל אשר אמרנו לפניך כי החביבות הוא רק אחר ההעדר לא אחר המציאות שע"כ נאמר הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך וישנאך (משלי כ"ה, י"ז) ולכן משה רבינו ע"ה שלא היה בארן ישראל והיה רש מזה חיבב מאד את הארץ בתשוקה נפלאה עד שהרבה בתפלות כמנין ואתחנן אעברה נא ואראה כו' ועשיר יענה עזות זה יהושע שכבר היה בארץ ישראל ולכן נזדמן לו שדבר עזות ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן: לא כן התורה החמודה כי כל מה שתתוסף במציאות עוד יותר תתוסף התשוקה אליה, וכל מה שירבה מציאותה יתרבה חשיבותה כי דדיה ירוו נפש האדם דשן בכל עת, וכבר המליץ הגאון בעל ספר הפלאה זצוק"ל על מאמר כלם ישבעו ויתענגו מטובך כי מצד הטבע לא יהיה עונג בכל תענוני העולם בלתי אחר ההעדר לא אחר המציאות, כמאמר נפש שבעה תבוס נופת, לא כן התורה כי גם אחר השביעה ימצא עונג רב וזהו כלם ישבעו ועכ"ז ויתענגו מטובך הוא מה שאמרו ז"ל מדת ב"ו כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, לא כן מדת הקדוש ב"ה מלא מחזיק היינו התורה והמצות שהם מעדני הנפש בהם לא תגעל הנפש לעולם אבל עוד בהיפך כל עוד יותר שישביעו עצמם ממנה עוד יותר יתענגו. וכמו שהמליצו חז"ל וידגו לרוב בקרב הארץ (בראשית מ"ח, ט"ז) מה דגים הללו גדלים במים וכיון שיורדת טפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כך ישראל גדלים בתורה וכיון שהם שומעים דבר חדש מן התורה מקבלים אותו בצמאון (בראשית רבה פרשה צ"ז, ג').
וזהו מאמר דוד המלך ע"ה אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי גו' (תהלים כ"ז, ד') כי כאשר ישאל אחד מחבירו מאכל טוב וערב הוא שואל קודם שיתן לו, אבל אחר אשר האכילו לשובע נפשו לא ישאל עוד, כמשפט מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, אמנם התשוקה לתורה ומצות הנה אחר הלמוד תהיה התשוקה עוד עודפת על אשר היה משתוקק מתחלה וגם כי ילמוד כל היום לא ישבע ויבקש וישאל עוד יותר. וזהו אחת שאלתי מאת ה' אשר אותה אבקש תמיד בלא שביעה, ומה היא - שבתי בבית ה' כל ימי חיי. זה אשר השמיע אותנו החכם הנבחר במאמרו הנזכר צדיק אוכל לשובע נפשו ר"ל הוא ישקוד אחר דבר המענג אותו גם אחרי שבעו, ובטן רשעים תבקש לה עונג רק כאשר תחסר כמשפט מדת בשר ודם אשר כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק. ומלת אוכל עומדת במקום שנים כמושך עצמו ואחר עמו, והמשך המאמר כך הוא צדיק אוכל גם לשובע נפשו כמשפט מדת הקב"ה מלא מחזיק, ובטן רשעים תבקש אוכל רק כאשר תחסר, ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק,שפת היריעהובנביא ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם (יואל ב', כ"ו). הוראת מאמר אכול ושבוע מורה יפה על הכוונה הנזכר שתעסוק בתורה ומצות שזהו בחינת אכול ושבוע היינו שאוכלים אותו גם בעת השביעה, והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא. ולהמתיק המאמר בשלימות נציע מאמר לעתיד מביא הקב"ה יצר הרע ושוחטו כו' הללו בוכים והללו בוכים, ואף הקב"ה תמה עמהם שנאמר והיה כי יפלא בעיני שארית העם הזה גם בעיני יפלא (סוכה נ"ב). וכבר כתבנו בבאור זה באהל יעקב שמות בסוף הספר (שוב ראיתי עתה שכבר זכה הרי"ף ז"ל בזה) כי בכיית הצדיקים תהיה מסבת ראותם גודל ההר ישפטו בדעתם כי לא בכחם כבשו אותו רק משמים השיגו עזרה, כמאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו (שם), לכן כאשר יתברר אליהם זאת ובעיניהם יראו רב כחו וגבורתו של היצה"ר יבכו לאמר הלא עתה לא נשאר להם מאומה מן הזכות ולמען השקיט אותם מבכייתם יעשה הקב"ה את עצמו כמתפלא שנאמר והיה כי יפלא בעיני שארית העם הזה גם בעיני יפלא, היינו כי מרוב חסדו יתברך יעשה את עצמו כאלו אינו יודע מזה למען לא ירגישו הם כי מאתו יתברך היתה זאת להם וידברו על לבם כי הם בעצמם ידיהם עשו להם תושיה (עי' למעלה סוף פקודי ותמצא ע"ז משל נמרץ). ז"ש ואכלתם אכול ושבוע, וכמו שביארנו שזהו בחינת צדיק אוכל לשובע נפשו, ר"ל כי ייחדו מעשיהם ועסקיהם אל הדברים האלהיים אשר הנפש תתענג בהם גם אחר השביעה, אבל היה מקום לומר כי יש להודות אליו יתברך על טובותיו עמנו רק בעניני עוה"ז ולא על תורה ומצות שהוא דבר התלוי בבחירת האדם, אמנם הלא באמת גם התורה והמצוה לולא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו לכן יפה אמר והללתם את שם ה' אלהיכם, והאף אמנם כי נאמר גם בעיני יפלא שההוראה מזה שהדבר תלוי בכח האדם כי לולא כן מה מקום להתפלא, לזה אמר אשר עשה עמכם להפליא היינו כי בכוונה הוא עושה את עצמו כמתפלא עמכם למען אשר ולא יבושו עמי לעולם, והבן.
עודי מדבר בזה נבאר ג"כ מאמר צדיקים נדמה להם כהר רשעים נדמה להם כחוט השערה אשר נתקשו רבים על מציאות ענין כזה שני הפכים בנושא אחד. אבל נבאר תחלה מאמר הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה (ישעיה ה', י"ח), ענין המשל אשר בחר להמשיל העונות אל העגלה והחבלים, דע כי היתה הכוונה בזה לענין גדול ויקר. כי יש בעל עגלה אשר ברצותו לאסור הסוסים בעגלה יתן על הסוס אוכף גדולה וכבדה, ומזדמנים סוסים אשר בעת יבוא אליהם העגלון לאסרם ויאבה להכניס ראש הסוס בדבר המוכן לזה יכירו הסוסים את מעשה העגלון אשר יעשה למו וע"י נתינת האוכף וכבדות האוכף מצד עצמו ימאסו עי"ז מהכניס ראשם בו כי ישרוט במו שרטת וחובל שמן מפני עול, אבל יש מבעלי עגלות אשר יאסרו הסוסים ע"ד אחר בלא אוכף ובלא מרדעת אבל ישימו על הסוס חבלים ומיתרים דקים ממולאים בנחושת קלל עד כי ישיש לקראת מתג ורסן עדיו ואין בו כבדות על גופו כל מאומה, ומאין או איפוא ידע הסוס וירגיש אשר בצד השני מן החבלים והמיתרים קשורים בהם עגלה טעונה אבנים ועפר משא לעיפה.
הוא הדבר בהחוטאים כי יש חוטאים עושים נאצות גדולות בלב חורש מחשבות און, הגנוב רצוח כו', ויש אשר ירגישו בגנות המעשים הרעים האלה ולא נאוה להם להתמכר אל ענינים פחותים כאלה אבל היצה"ר יבקש עליהם ערמה אחרת, יסיר מעליהם ומנגד עיניהם האוכף והמרדעת, אבל ישים להם מיתרים דקים ולהתהדר ולהתפאר במו לכבוד ויקר, היינו להחשיב עצמו גדול במעלה נגד חבירו עד כי יש לו להיות נרשם במעלתו ולהתייחד בתהלתו עד כי הוא באחד ואין דוגמתו, ובקצה השני נקשר עגלה מלאה משאות טעונות הרבה מאד ונגד עיניו אינו רואה מאומה. כי כבר קבלנו כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז (סוטה ה') שיכור שמתפלל כאלו עובד ע"ז וכו' (ברכות ל"א, ב') כל הכועס כאלו כו' (נדרים כ"ב) המספר לשון הרע כאלו כפר בעיקר (ערכין ט"ו) המלבין פני חבירו כשופך דמים (בבא מציעא נ"ח) המחליף בדבורו כאלו כו' (סנהדרין צ"ב) וא"כ הכעס או הגאוה את אלה עשה מזדון לבו ורום רוחו ונראה בעיני בני אדם קטן ודק מאד עד שאמרו מאבק לה"ר אין אדם ניצול בכל יום (בבא בתרא קס"ד) ובענין החטא הגדול הנמשך לו מאחוריו הוא שוגג ממש כאשר ידמה הסוס כי אינו נושא רק החבלים והמיתרים אשר על כתפו ובבלי דעת הוא מושך אחריו משאות גדולות עגלות טעונות, כן האדם אינו מרגיש רק היותו נושא משך הגאוה והתפארת או מעט כעס. וזהו - הוי מושכי העון בחבלי השוא, אמנם מאחוריו - וכעבות העגלה חטאה, כלומר אל העון הזה נצמד לו חטאה גדולה עון ע"ז. ומעתה כבר יצא לנו פשר דבר בענין מאמר הנזכר צדיקים נדמה להם כהר רשעים נדמה להם כחוט השערה, ושני הפכים בנושא אחד איככה יזדמן, ולדרכנו יתכן כי הצדיקים מרגישים משא הנמשך מאחריהם משא לעיפה והרשעים בחסר לב אינם מרגישים בהנמשך כל מאומה ואשר לנגד עיניהם יחשבוהו כחוט השערה: ושמור הדברים.
ועילת הדבר כי כבר קבלנו מפי חז"ל אין כל חדש תחת השמש הא בתורה שהיא למעלה מן השמש יש חדש, כי כל מה שיעסוק בה יותר ימצא בה חדש, וימצא יום יום חדשות נוספות. אשר ע"כ אמרו חז"ל הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם (דברים כ"ז, ט') וכי אותו היום נתנה התורה והלא סוף ארבעים שנה היה, ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום כיום שנתנה בו תורה מסיני (ברכות ס"ג, ב'). ר"ל כמו שביום שנתנה מסיני היתה חדשה כן ימצאו לומדיה בעבר פניה בכל יום פנים חדשות, ומי כהחכם יתברך יודע פשר דבר שנתן התורה לישראל.
ממש על דרך האב שהביא לבנו זייגר יקר והיה דואג עליו אולי ברבות הימים אחר אשר יתרגל בו ימאס אותו וישליכהו ויפסידהו, אמר לבנו ראה והזהר שלא לפתוח אותו בשום אופן, וכן היה, ובמשך עשרה ימים הרגיש האב בבנו שכבר נמאס הזייגר בעיניו כמשפט דבר ישן הלך האב ויפתח את הזייגר והנער ראה כי יש בו ובמה שבתוכו מראות נאות על קירות ביתו פנים ואחור ומזהב טהור, וימצא חן גדול בעיניו גם הפעם ויאהבהו מאד, ולימים עוד שבעה ראה האב כי הנער חוזר ומואס בו וילך ויפתח גם הארגז הפנימי וראה בתוכו חלקיו וגלגליו כמעשה האופן בתוך האופן, פעם הראה לו איך צפור יוצא ממנו ושר בשירים ומנגן, וכל זה עשה האב למען לא ימאס בו הנער ויהיה אצלו בכל יום כדבר חדש, גם כי באמת אין בו חדשות כי כל אלה כבר נעשו בו בעת נעשה הזייגר, גם את הזהב והכסף והכלי שיר עכ"ז יען אשר כל אלה לא יתגלו לפניו רק אחת לאחת יהיה אצלו בכל שעה כדבר חדש.
הוא הדבר בהתורה החמודה כ"א היה כתוב בה כל מה שעתיד להתחדש בתורה ודאי מאז נתנה ועד עתה כבר היתה כדבר ישן נושן. הוא שאמר שלמה המלך ע"ה בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך להקשיב לחכמה אזנך תטה לבך לתבונה, כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך כו' אז תבין יראת ה' כו' (משלי ב', א'-ד'). ר"ל בני אם תקח אמרי על תנאי זה, ומצותי תצפון אתך שיהיו צפונים ושמורים תוך משכיות לבך, להקשיב לחכמה אזנך, אז - תטה לבך לתבונה, ר"ל התורה עצמה היא תביאך ותטה את לבך אל התבונה. (ואות תי"ו במלת תטה אינה נוכח לזכר רק נסתר לנקבה) כמשפט אל הבא לטהר כו', כי אם לבינה תקרא, לתבונה תתן קולך ר"ל אם אתה הכינות לבך לקרוא ולבקש רחמים גל עיני ואביטה נפלאות וגו', אז - אם תבקשנה ככסף, בתחלה לא היתה אצלך בחשיבות מופלג רק ככסף, אבל תדע כי אח"כ וכמטמונים תחפשנה כי תתוסף השגתך בכל פעם יותר, והטעם - כי אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא, וכל מה שתתוסף ההשגה כן תתוסף התשוקה. ואמר כי ה' יתן חכמה לא אמר נתן חכמה בזמן העבר אבל יתן וישפיע תמיד אל כל השוקד אחריה, ומפיו יגיע אליהם דעת ותבונה יצפון לישרים תושיה כלומר הצפין יתברך והסתיר חכמת התורה לבלי תתגלה כ"כ על נקלה רק אל אותו שיעמול בה ויבקש רחמים על השגתה. וביאר הטעם כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם, כלומר אם רק אחר מרבית העמל והיגיעה תבוא החכמה בלבך, אז - ודעת לנפשך ינעם, כלומר ינעם ויערב לו כל דבר בעת ישיגהו מחדש, לא כן אם היה נכתב בתורה מבואר כל הדברי סופרים וכל עמקי שפוני טמוני אוצרותיה מה שעתיד להתחדש בה כבר היה קורה אותה כמקרה כל דבר ישן והיו בני אדם מלעיגים על דברי תורה כמו שמלעיגים על המאכל שמורגלים בו. כמאמר אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו (הושע ח', י"ב) כלומר אם היה הכל מבואר עד שלא ישאר אל הלומד לחקור במצפוניה ולהעמיק במאמריה להתחדש לו חדשים לבקרים כבר היתה לזרא בעיניו (עי' שמות רבה כ"ז) לא כן עתה נאמר עליה דדיה ירווך ככל עת באהבתה תשגה תמיד (משלי ה', י"ט) וכאמרם ז"ל מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם אף דברי תורה כו' (עירובין נ"ד, ב') לכן באהבתה תשגה תמיד גם בכל יום מימים הבאים תהיה בעיניך כחדשה מפני החדשות והנצורות אשר יתגלו לעיניך בתמידות. ומעתה התבונן נא כי רב פפא ורבא לא פליגי בפירוש הכתוב בלתי כי רב פפא מפרש שהכתוב אומר קצה החסרון שע"כ לא נכתבו, כ"א היה הכל מבואר כבר היתה כדיוטגמא ישנה הבלתי חשובה למאומה, והיו מלעיגים עליה כמאמר הושע הנזכר אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, רק רבא פריך ליה מי כתיב ולעג ולהג כתיב, ע"כ צידד לבאר כי הכתוב מדבר מענין המעלה לא מענין החסרון אם היה הכל מבואר, ואמר כי הלא עתה יש מעלה שכל ההוגה בה טועם טעם בשר והיא חביבה אצל לומדיה כבשעה ראשונה:
ואתה קורא נעים שא נא עיניך וראה מה שכתב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים (בע"'א מראשון) ובהקדמה לפי' המשנה (סדר זרעים) וז"ל ואם תביט אותו על פשוטו תראה בו ענינים רחוקים מן השכל כו' אבל עשו דבר זה לענינים נפלאים. א'. ללטוש רעיוני התלמידים וללבב לבותם כו'. ב'. כדי לעוור עיני הכסילים כו' כמאמר באזני כסיל אל תדבר פן יבוז לשכל מליך (משלי כ"ג, ט'). אף אתה אמור כי הטעם הראשון הלא הוא נזכר במאמר רבא שכל ההוגה בה טועם טעם בשר, והטעם השני של הרמב"ם ז"ל נכלל במאמר רב פפא, והענין נכבד למבין.
ואחר הדברים והאמת האלה יתבאר לנו מאמרם ז"ל בחתימת ספר במדבר אמר הקב"ה בעוה"ז ע"'י עונות גלו ונתפזרו בשערי הארץ, אבל לעתיד לבוא אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' וכן ישעיה אומר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיהו א', י"א). ועם דרכנו יתבאר גם כן מאמר שבענו בבקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם (תהלים צ', י"ד-ט"ז). באור זה כי כבר נתבאר אשר ארץ ישראל טובה לגוף ולנפש, לגוף כי הלא היא ארץ זבת חלב ודבש, ולנפש מצד היותה ארץ קדושה אשר בה משכן החכמה והקדושה והנבואה ורוח הקודש וכמאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (ישעיה ב', ד').
ומעתה התבונן נא כי ישיבת ישראל בארץ ישראל לא היתה בבחינה אחת אל כלם, כי אותם אשר כל מגמתם להשיג תאותם וכל חפצם היה בתענוגי העוה"ז הנה הם השיגו תענוגיהם לכל חפציהם בעת בואם אל ארץ ישראל, כי כאשר טעמו מטוב הארץ את ערבות ומתיקות פירותיה ושאר תענוגי הגוף אשר בה בהפלגת ערך מכל ארצות זולתה יאירו עיניהם וישמחו, כי ישתוקו לאכול לשבעה ולמלא כרסם מחלב הארץ. אמנם ברבות הימים ובסגות הזמנים אחר אשר אכלו וישבעו מאד הנה שבו התענוגים האלה והיו כאין ביניהם, כמשפט לתענוגי הגוף שאין ערבות במציאותם כ"א אחר העדרם, בעוד שהאדם ריק מהם ומתאוה להם, לא כן אחר שהשביע נפשו והורגל בהם יהיו לו לזרא ותגעל נפשו בהם, כמאמר הנזכר נפש שבעה תבוס נופת וא"כ אצליהם היתה ארץ ישראל בבחינת כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק. אמנם אותם אשר כל ישעם וכל חפצם היה לשבוע נעימות עוז ותעצומות, לחזות בנועם ה' ולהתעדן בזיו הרוחני אשר יציץ ויופיע מקרני אור קדושתה, הלא אצליהם הענין בהיפך מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, וכל אשר ירבו הימים ויאריכו עוד יותר יוסיפו תת כחם בשלימות נפשם וירגישו יותר בנועם זיו הארץ:
ואולי זה הוא מאמר אדונינו משה רבינו ע"ה ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם (דברים ח', ט') כלומר לא שיערב לך אכילתך בעבור תשיגנו אחר ההעדר ואחר הרעבון ועצבון גדול לא כן כ"א לא תחסר כל בה גו' ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, וגם השביעה לא תקלקל התענוג כי גם אחר השביעה ימלא פיך תודה וקול זמרה לברך על הארץ הטובה, וכמאמר הנזכר כלם ישבעו ועכ"ז ויתענגו מטובך. וזה מאמר הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ (דברים כ"ו, ד') כלומר כי הנני בבחינת מלא מחזיק ויערב עלי נועם הארץ בכל פעם יותר, ובכל שעה אני אומר עתה באתי אל הארץ כי הוא רואה ומרגיש בה כהרואה פנים חדשות, וזהו הגדתי היום גו' כי היא ערבה עלי כאלו עתה באתי.
וזהו ענין בקשתנו שבענו בבקר חסדך והחסד לא יופג טעמו בהמשך הימים, אבל - ונרננה ונשמחה בכל ימינו כמ"ש בבאורי רבינו הגאון מווילנא נ"ע ויולד חכם ישמח בו (משלי כ"ג, כ"ד) שמחה הוא בדבר שנתחדש וכאשר יוליד חכם המחדש חידושים תמיד בתורה ישמח בו האב שמחה חדשה בכל פעם, וזהו ונרננה ונשמחה בכל ימינו יום אחר יום נשמח שמחה חדשה. וזהו - שמחנו כימות עניתנו גו' ר"ל כמו אשר בימי אבלנו היה היגון נתוסף יום אחר יום כמאמרם ז"ל מיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו (סוטה מ"ט, א') ומכש"כ מדה טובה מרובה כו' ראוי שתהיה השמחה ג"כ בדרך זה שתתוסף ותתחדש עלינו השמחה יום אחר יום, וזהו יראה אל עבדיך פעלך, וגם והדרך על בניהם כי דור לדור ישבח מעשיך על תוספת הוד והדר אשר ישפיע אליהם לאין תכלית (ועי' מ"ש למעלה פרשת שלח בבאור דברי המדרש בראשונה היו הכל מתאוים ליכנס לארץ כו').
וזהו מאמר המדרש שלפנינו אמר הקב"ה בעוה"ז ע"י עונות גלו ונתפזרו כו' כי ע"י שהיו להוטים אחר התאוה הנה ברבות הימים נתמעט חשיבות א"י בעיניהם וע"י עונות גלו ונתפזרו, אבל לעתיד לבוא כו' ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם. כלומר לא שמחה תאונית שיש לה קץ ותכלה אחר ההרגל, כ"א שמחת עולם תהיה על ראשם היינו שמחה על שלימות רוחניי ונפשיי. וזהו ששון ושמחה ישיגו, ההבדל בין ששון ושמחה מצאתי בבאורי הגר"א מווילנא נ"ע בספר דבר אליהו השמחים אלי גיל ישישו גו' (איוב ג', כ"ב) הנה מאמר ששון יתכן בהיות הדבר עומד על גמר טובו ושלימות פעולתו, כמאמר שמחים בצאתם וששים בבואם, ר"ל ישמחו בצאתם להאיר על הארץ ולחדש אורם, כי מאמר שמחה הוא בעת שנתחדש הדבר, וששים בבואם היינו בהיות השמש כבר במערב אז ישישו שגמרו פעולתם הטוב כו' עיי"ש, כענין שביאר החכם מהר"י אלבו ז"ל מאמר ישישו וישמחו בך כל מבקשיך (תהלים ע', ה') גם אחר המשוש עוד ישיגו שמחה יום אחר יום, וביאר הסבה אל התחדשות השמחה ואמר - ויאמרו תמיד יגדל אלהים. ר"ל כי יום אחר יום תתוסף השגתם יותר בהשגת אלהותו יתברך ויאמרו תמיד יגדל אלהים, מעל לגבול אשר השגנו אתמול וזהו ששון ושמחה ישיגו, וכמאמר הנזכר מדת הקב"ה מלא מחזיק.
ואתה ה' האר עינינו בתורתך וצוה עלינו ברכותיך ונגילה ונשמחה בישועתך, אמן:
תם ונשלם ספר במדבר