בסדר הגדה, ונצעק אל ה' אלהי אבותינו כמה שנאמר (שמות ב, כג) ויהי בימים הרבים ההם וכו' ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים, וישמע ה' את קולינו כמה שנאמר (שם כד) וישמע אלהים את נאקתם. לכאורה נראה מיותר, כי כבר הביא הפסוק ותעל שועתם אל אלהים, וזה ראיה שנשמע תפלתם. וי"ל כי יש עשרה לשון תפילה וא' מהם הוא נאקה (דב"ר ב, א), אשר לפעמים לא יוכל הצדיק לפרש תפלתו ולהביאה אל בחינת דיבור רק בהברה קול פשוט צעוק יצעק לבו אל ה', והוא ית' הבוחן כליות ולב ממלא חפץ נפשו, וזה וישמע ה' את קולינו - גם הבל פשוט בלי לבוש דיבורים רק קול הברה לבד יאזין ה' ויקשיב רצון לבבינו לטובה אמן:
במגילת רות (ב, ד) והנה בועז בא מבית לחם וכו'. דאיתא בזוה"ק (ח"ג רטז., ת"ז ת' יט מב.) ותלכנה שתיהן (רות א, יט) פירוש שתי ההי"ן, ר"ל כששבת ויו"ט או שבת ור"ח סמוכים ותכופים יחד, אז ותבאן בית לחם - פירוש שמזה היחוד הקדוש נמשך פרנסה לעולם. והצדיק נקרא בועז, על שמגביר עצמו בעוז ועצמה לרצון קונו, וידוע דמלת הנה מרמז שמחה, והנה אהרן אחיך כו' ושמח בלבו (שמות ד, יד), וזה והנה בועז, ר"ל שמחה לצדיק. בא מבית לחם, על ידי שנשפע טובות גדולים וחסדים מגולים לזרע ישראלי. ויאמר לקוצרים, פירוש להמקצרים בעבודת השי"ת. ה' עמכם, ר"ל שיושפע מיום שכולו ארוך זה מזל עליון, גם הצדיק נקרא בועז ע"ש שבו עז, מספר מזל. ויאמרו לו יברכך ה', אז נשפע להצדיק מלעילא כל מיני טובות ישועות והצלחות אמן:
למגילת אסתר, השי"ת תולה ארץ על בלימה (איוב כו, ז) וכל העולם עומד על עמודי מים בדבר ה' וברוח פיו, וכמו כן הצדיק שמקיים העולם צריך ג"כ להיות בבחינת בלימה ואין, ושהוא בעצמו לא ידע מעלתו שהוא בחינת אין, ובהצדיק כזה בו בחר ה' ויש לו כח בכל מפעליו ועניניו. וז"פ (אסתר א, ח) כי כן יסד המלך, כי השי"ת המליך היסוד של עולם, הוא הצדיק הנ"ל, על כל רב ביתו - זה מט"ט ש"ה, לעשות כרצון איש ואיש אשר ברצונו וחפצו של צדיק, אמן כן יהי רצון:
בתהילים (סימן צ"ב, טז) להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו. יש לפרש, כי הוי"ה הקדושה יש לה י"ב צירופים והם נגד י"ב חדשי השנה (פע"ח ש' הפורים פ"ו), והוי"ה ישרה היוצא מפסוק (תהלים צו, יא) ישמח"ו השמי"ם ותג"ל האר"ץ, הוא נגד חודש ניסן (משנ"ח מס' ניסן פ"א מ"א), והשם הזה רומז על רחמים. וז"פ להגיד כי ישר ה', דהיינו בזה החודש שצריך הוי"ה הוא ישר, אם ה' צורי - יהיה הקב"ה לישראל לצור מעוז. ולא עולתה בו, שלא יגיע להם שום היזק ועולה וצער ח"ו לישראל ונהפוך הוא וכו', (ויקיים) [ויקויים] בהם הפסוק ישמחו השמים - שיהיה שמחה בעולמות העליונים שרומז על השמים, ותגל הארץ - שיבוא שמחה וחדוה לישראל, אמן כן יהי רצון:
עוד נ"ל, כשאדם מחדש חידושי התורה צריך להתלבש במדת היראה, וידמה בעיניו שהשי"ת מסתכל לצורתו, ועי"ז לא יבוא להתפארות. וזפ"ה להגיד, כשתרצה לדבר ולחדש חדושי התורה. כי ישר ה' צורי, ידמה בעיניך שהשי"ת מסתכל לצורתך וכנ"ל. וישר הוא לשון ראיה והסתכלות כמה שכתוב (במדבר כד, יז) אשורנו. ולא עולתה בו, ואז לא יתכוון להתכבד ולהנאתו כי אם לכבוד השי"ת והתורה הקדושה:
סוד פריסת המוציא. למה נקראת שמה פרוסה, לשון פר"ו ס"ה, שיפרה וירבה האדנות שהוא בגימטריא ס"ה. ובגלות נקרא פרנסה, לפי שהצדיק הממשיך שפע לעולם ירא שלא יונקו החיצונים ח"ו ממנה ומצמצם השפע, שעדיין אינו יכול להיות התפשטות השפע, ולפיכך נכפפה הוא"ו ונעשה ממנה נו"ן, ולפי"ז הטעם נקרא הצדיק שבדור פרנס, כי לכאורה הול"ל פרוס כמ"ש (ישעיה נח, ז) פרוס לרעב לחמך, ולפי הטעם הנ"ל ניחא, ודו"ק:
טעם למה פרשיות שבתפילין הם פתוחות ובתורה הם סתומות. ונ"ל להטעים הדבר, כפי עינינו רואים דזה העולם, כשיבואו יחד שני צדיקים, יכולים להיות גדולים שבגדולים ואין נעשית שמחה כל כך, כי כל אחד הוא מעולם אחר ואין להם שייכות, אבל כשיבואו שני צדיקים יחד אפי' פחות ערכם אחד מהצדיקים הנ"ל, מ"מ נעשית שמחה גדולה, כי הם משורש אחד, וכשבאו יחד נעשה יחוד, ועי"ז נעשה גם יחוד למעלה, ונתעורר חדוה ושמחה. וזהו ג"כ טעם פרשיות שבתפילין שהמה פתוחות, כי בתורה הם מרוחקים והם סתומים, וכשבאו יחד בתפילין ונעשה יחוד ע"כ המה פתוחות, כי נעשה ג"כ שמחה וחדוה למעלה ונפתח אור עליון, ודו"ק:
טעם למה דאיתא בשו"ע (מג"א ריש סימן עת"ר) נהגו עניים לסבב בחנוכה. משא"כ בפורים. נ"ל, כי הנה הנר חנוכה צ"ל בשמאל הפתח והמזוזה היא בימין (שבת כב.), והנה מ'זוזה י'מין ר"ת מ"י, וח'נוכה ש'מאל ר"ת ח"ש, ובין אותיות שניהם משיח, אבל הם רחוקים זה מזה שזה בימין וזה בשמאל, ואיתא בגמרא (ב"ב י.) שגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, ועי"ז שבא העני לפתח הוא מקרב השמאל לימין ונשלם אותיות משיח, רק שהצירוף אינו כסדר, כי זה בימי הכניסה, אבל ביציאה שפיר אותיות משיח הם כסדרן, כי המזוזה הוא בשמאל היציאה והצירוף הוא מזוז"ה שמא"ל ימי"ן חנוכ"ה, דהיינו בזמן שנצא מגלות, וזה כי בשמחה תצאו (ישעיה נה, יב), ונזכה לגאולה במהרה בימינו אמן נצח סלה ועד:
סוד כ"ז אותיות התורה. שהשפעה בא מי"ג תיקונים לט' תיקונים דזעיר, וזה בך יברך ישראל (בראשית מח, כ), ומשם לנוקביה סוד ה' אותיות מנצפ"ך, בין הכל כ"ז. וזה (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר, כי אסתר עולה י"ג תיקוני דיקנא להמתיק שלש רי"ו שהמה גבורות, וג' רי"ו וי"ג עולה אסתר, וזה ואנכי שהוא רומז על מזלא קדישא, שיבוא שפע לג' רי"ו שיהיה מהסתר עליון, בסוד יושב בסתר עליון (תהלים צא, א), שלא יצא דין מכח אל הפועל ודו"ק:
סוד תוספות כתובה, מה שמוסיפין שליש מלבר (כתובות פ"ו מ"ג). כי ידוע (ע"ח של"ה פ"ב) שאצילותה דרחל למטה משליש עליון מת"ת, וז"ס המזוזה שהוא למטה בשליש עליון, כי הוא סופי דכל דרגין. ולזה מוסיפין שליש, כדי להעלות' בסוד עולות עמו ואין יורדת עמו (כתובות סא.), להיות שניהם שווים כאשר היה קודם החטא, רק אחר החטא נתהוה מעלה ומטה, וז"ס ברו"ך שאמ"ר והי"ה העול"ם ר"ת בשוה, ולזה מוסיפין לה שליש כדי להעלותם להיות שניהם שוים כמו שהי' קודם החטא, ויהי רצון שיהיה כן במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
דבר בעתו מה טוב, מה שאמרתי בסיום מסכת ברכות בימים שמר"ח עד התענית:
הדרן עלך הרואה וסליקא לה מסכת ברכות. ונבאר ג"כ פירוש הפסוק (שמ"א ט, ט) כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה, כי החילוק בין נביאות משה רבינו ע"ה לשאר נביאים הוא, שמשה רבינו ע"ה ניבא בזה הדבר, היינו שראה באספקלריא המאירה, ושאר נביאים נבאו רק בחזיון דהיינו באספקלריא שאינה מאירה (ספרי מטות א), ובחינת שמואל הנביא ע"ה הי' גם כן מאספקלריא המאירה, כי שקול שמואל נגד משה ואהרן (תנחומא צו יג) כדכתיב (תהלים צט, ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. וזפ"ה כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה, דהיינו שרואה באספקלריא המאירה. ולגאולה שאנו מצפים במהרה בימינו יוחזר לנו בחינת נבואה שהי' מקדם, דהיינו שינבאו באספקלריא המאירה.
והנה עבדות משה רבינו ע"ה הי' בעת הזאת להמשיך בחינת יחידה, ובזה יהיה גאולה שלימה, ורצה להמשיך שיקבע בלב כל איש ישראל יחידתו ית"ש ולא שום דבר אחר ולא שום מציאות אחרת, וכולם מקטנים ועד גדולים ידעו ויכירו שרק יחידתו ית"ש הוא בעולם, ועי"ז יומשך בחינת יחידה למשיח צדקינו, ויהיה גאולה שלימה, וזה הי' עבדות משה רבינו ע"ה בדורו, וכמו כן תמיד צ"ל עבדותינו בד"ז.
וז"פ הדרן עלך הרואה, וכשתתהפך תיבת הרואה יהיה מזה אור הי"א, דהיינו שנזכה שיומשך אור ה' לעולם, רומז לבחינת יחידה, כי הם ה' בחינות נר"נ ח"י, ויוחזר לנו ג"כ שבחינת נבואה יהיה ג"כ בבחינת רואה דהיינו באספקלריא המאירה כנ"ל.
וסליקא לה מסכת ברכות, אז נזכה שהברכות יהי' להם עליה, ויהי' לנו ברכות וישועות גלוים לעין כל, כי באמת הכל טובות מאתו ית"ש רק שהם בהסתר מאוד, גם הימים האלו שבין המצרים המה ימים קדושים וגבוהים מאוד כדאיתא בהאר"י הק' זלה"ה, רק שהם בהסתר, אבל כשנזכה לבחינת יחידה שיומשך לעולם אז הברכות יתגלו לעין כל, והכל ידעו ויכירו הברכות והסובות, יהי רצון שנזכה לזה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:
במסכת שבת בסוף [פרק ששי] (סז:) חמרא וחיי לפום רבנן אין בו משום דרכי האמורי, מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמודיהון, עד כאן לשון הגמרא. ולכאורה קשה שינוי לשון הגמרא, ברישא אמר חמרא וחיי ואח"כ חיי וחמרא, ועוד ברישא לא כתיב לפום תלמודיהון. ובודאי עשה מה שעשה בכוונה מיוחדת. ונ"ל על פי דאיתא בגמרא (בכורות מד:) על פסוק (דברים ז, יד) לא יהיה בך עקר, שלא יהיה עקר מתלמודים, פירוש הגם שיש לו תלמודים, אם כוונתו גם לעצמו עדיין נקרא עקר שאינו מוליד, אבל משכוונתו לזה בלתי לה' לבדו להשפיע שפע מעילא לתתא, הוא נקרא בחינת רבי שיש לו תלמודים, ואדם כזה רצונו להשפיע תמיד למי שרצונו לקבל, אבל עקר שאינו מוליד אינו נקרא חי. וז"ש רבי עקיבא חמרא - מי שכוונתו לקבל שכר, לשון יששכר חמור גרם (בראשית מט, יד) יש שכר (תנחומא שמות ג), ומי שהוא בבחינה זאת עדיין אינו נקרא חי, אעפי"כ המשיך עליו רבי עקיבא חיים מלעילא, וזהו חמרא וחיי, וזהו לפום רבנן - שאינו מוליד עדיין ואין לו תלמודים. אבל מי שכוונתו לה' לבדו לעשות נחת רוח להבורא ב"ה, זה הדבק באילני דחיי, על כן אמר רבי עקיבא חיי וחמרא, חיי - שהוא מאילני דחיי, וחמרא - שהשכר בא ממילא, לפום רבנן ולפום תלמידיהון שיש לו תלמידים, הכל כנ"ל:
במסכת עירובין (פרק ד' במשנה א), מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה, ופירש רש"י (עירובין מא:) - חוץ לתחום, אין לו אלא ד' אמות, החזירוהו כאילו לא יצא ויש לו אלפים לכל רוח. וי"ל בדרך רמז, כי אנחנו בני ישראל בני אל חי הדבוקים בו ית"ש ע"י תורה ומצות, אנו מכונים בשם בחינת שבת, ויש לנו אלפים לכל רוח, כי אנחנו שורים בתוך התחום מחמת הדביקות שיש לנו בו ית"ש, ופירוש תרין אלפין - אלף אחד דאנכי דיציאת מצרים (ת"ז ת' כא נ.) עלמא דחירות, ואל[ף] השני' דשם אדנ"י ית"ש, ובתרין האלפין אלו אנו סלקין מאלף דלתתא לאלף דלעילא, ונחתין השפעה מעילא לתתא, לפעמים סלקין [ל]פעמים נחתין, וזה לכל רוח - פירוש לכל רצונו, מה שלבו חפץ להמשיך מעילא לתתא. וזה סוד קרבן עולה ויורד.
ואם ח"ו שהוציאו חוץ לתחום במחשבה זרה שמכונה בשם נכרי, או רוח רעה מחמת איזה עבירה שעשה ואין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות (סוטה ג.) וזה רוח רעה, והוא שורה חוץ לתחום, שהוא אותותי וחותם המלך.
אין לו אלא ד' אמות, פירוש אעפי"כ השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו וחסדו לא עזב מאתנו כאמור (ויקרא כו, מד) ואף גם זאת וכו', יתן האדם בדעתו שמלא כל הארץ כבודו, שגם חוץ לתחום יש ג"כ שמו הגדול ית"ש, וזה סוד מה דאיתא בכמה מקומות בזוהר (ח"ג רכה.) ובתיקונים (הקדמה ה., ו:) ששמו הגדול מלגאו כל עלמין ומלבר כל עלמין וזולתו ית"ש אין שום מציאות בעולם, ותיכף כשאדם נותן דעתו לזה הוא יוצא לחירות, אבל אין לו רק זאת הבחינה של ד' אמות שמו הגדול ית"ש. אבל אלפים אמ' לכל רוח כמו שהוא בתוך התחום, ופי' לכל רוח ולכל רצונו כמו שהוא חפץ יעשה, כיון שהוא בתוך תחום הקדושה בודאי כוונתו הכל לכבודו ית"ש, וכמו שירצה יעשה להמשיך מעילא לתתא כרצונו וכחפצו, ולבטל רצונות זולתו, אבל אם ח"ו שיצא חוץ לתחום אין בו כח לעשות כרצונו וכחפצו ולהמשיך מעילא לתתא שיעשה רצונו, פן ואולי לא מחשבתו זכה לשמים וכוונתו לעצמו. ואין לו רק ד' אמות, שיבין וישכיל בדעתו שמלא כל הארץ כבודו יחזור למקורו הראשון עד שירגיש בעצמו שהוא בתוך תחום הקדושה.
וז"פ פירושו של שם הקדוש קר"ע שט"ן, פירוש כי אותיות שניות של מילוי שטן הם יו"ד יו"ד וא"ו גימטריא שמו הגדול ית"ש, וכשאדם רואה שהשטן מקטרג ח"ו, יראה ורעד יבא עליו ויראה כי שמו הגדול בקרבו ויקרע האותיות של שטן ויראה שמו הגדול, אזי יתפרדו כל פועלי און ואין שטן ואין פגע רע אמן סלה.
וז"פ החזירוהו בתוך התחום כאלו לא יצא, בסוד שמו הגדול שמלא כל הארץ כבודו, כאלו לא יצא ויש לו אלפים אמ' לכל רוח. וז"ס התשובה, שחזר ע"י שמבין בדעתו ששמו הגדול שוכן גם חוץ לתחום שמלא כל הארץ כבודו כנ"ל, ע"י שמו הגדול הוא חוזר המרומז בתיבת החזירוהו - חזר ע"י יו"ד ה"א וא"ו ה"א, כאילו לא יצא.
וראה חסדו הגדול שלא עזב אותנו, ובזה ניעול קמי מלכא בלא כיסופא, כי יש לו תענוג גדול מזה האדם שיצא וחזר ובא לתוך התחום, ויהא רעוא שנהיה מהחוזרים בתשובה שלימה אמן:
וז"פ שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו (ב"ב טז.), כי לכאורה תמיה, כי מאיזה צד שייך בס"א כוונה לשם שמים. רק באופן הנ"ל, כי הכח הקדושה דד' אותיות הוי"ה ב"ה הנעלם בו המה מעוררים הכונה נכונה, וזה לשם שמים, השורה בו, שיתגלה אתוון דהוי"ה ב"ה ויפלו החיצוניות ויתגלה הטוב הצפון:
וזפ"ה אשרי משכיל אל דל (תהלים מא, ב), פירוש כשבאה לאדם איזה מחשבה מפתוי היצה"ר, יבין וישכיל שהוא מתכוונן לשם שמים, שיתגלה השם הקדוש הנעלם בו וכנ"ל, ולא עשה רצונו החיצונית רק הפנימי(ו)ת.
וכבר אמרנו פירוש הפסוק (תהלים לז, כז) סור מרע ועשה טוב, פירוש כשתסור מרע תסור סור מרע, נשאר ד' הוא הוי"ה ב"ה, כי כשאדם פונה מחשבתו מרע לטוב בזה נתגלה ונעשה הוי"ה חדשה בעולם, כמבואר לעיל דלית אתר פנוי מיניה אפילו מחשבה שאינה טובה יש בה חיות של הוי"ה ב"ה, ומיד כשאדם אינו רוצה לעמוד במחשבה רעה העולה על לבו ח"ו ותיכף אוחז במדת היראה ואהבה באיזה בחינה שהוא שם השייך להקדושה, בזה הוא מכניע הרע ומגלה הטוב הנעלם באותו המחשבה או בדיבור או במעשה או באיזה תנועה, וזה שאומרים העולם המורגל בלשונם על בני אדם שעושים הויות - עֶהר מאכט הויות, ואינם יודעים מה הם אומרים, כי באמת בן אדם אשר יתן אל לבו לפנות מחשבתו ולדבק בו ית"ש, בכל רגע הוא מגלה הוי"ה חדשה בעולם.
ונחזור לענינינו, ביום רעה ימלטהו ה', פירוש כי הוי"ה הנתגלה על ידו, הוא בעצמו מצילו שלא יבוא רע במחשבתו הטוב הכנוי ליום, כי כבר גילה הוי"ה ית"ש.
וברוב רחמיו וחסדיו הוא יושיע לנו שלא יפול אפילו מחשבה ותנועה קטנה זולת דביקות הבורא ליחד הי"א בוא"ו, כי זה כל מגמתינו, ובאמת הכל עושה הקב"ה כמו כח האב שעושה דבר גדול ואוחז ידו של בנו הקטן התינוק כדי שיתענג התינוק ויאמר בדעתו שהוא עושה דבר זה לבד, וישמח ה' במעשיו אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד:
שם (משנה ב), פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה. פירוש נמ"ל גימטריא ק"ך צירופי אלהים, ולא נכנסו חכמים פעם אחת להמתיקם עד שחשיכה - ר"ל שח"ו נפל חשכות בעולם. ואמרו לרבן גמליאל מה אנו לירד, פירוש לראות מאיזה דבר בא החשכות. ואמר מותר אתם שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה, ולא אתם גרמתם החשכות, כי מי שגורם זאת ח"ו על ידי מעשיו אסור לו להסתכל בו, כי שמעתי ממורי מהורי"י זצללה"ה מלובלין כי הרהורי עבירה שאדם מהרהר ומתחרט ובזה מהרהר בעבירה שעשה רח"ל, וזה קשה מעבירה (יומא כט.), כי מאחר שכבר טעם טעם מרירות אסור להרהר אף בדרך חרטה שלא יפנה ח"ו אליו, רק מתחרט בדרך כלל וירגיש בעצמו חסרונו מחמת מעשיו הידועים לו, ולא יהרהר, וזה אמר רבן גמליאל אליהם מותר אתם כי היינו בתוך התחום הקדושה קודם חשיכה ולא אתם גרמתם, ומותר אתם לירד ולראות כדי לתקן הבריות, ודו"ק:
במסכת פסחים
פרק א (מ"א) אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנ"ר. י"ל, דהיינו כשבא אור להצדיק שנקרא ארבעה עשר, כי הצדיק שהוא בחינת משה הוא שפל ואין מאוד בעיניו כמ"ש משה רבינו ע"ה (שמות טז, ז) ואנחנו מה, וזה נקרא אדם חושבניה דדין כחושבניה דדין (ע' זח"א כה:), וממשיך עליו הוי"ה ב"ה שבגימטריא מ"ה, ושם של מ"ה דהיינו ד' אותיות הוי"ה ויו"ד אותיות דמילואו הם ארבעה עשר, ולכן נקרא הצדיק ארבעה עשר.
וכשבא אור להצדיק כנ"ל, אזי בודקין את החמץ, לשון בדק הבית, וחמץ נקרא היצר הרע (זח"א רכו:, זח"ב מ:), וע"י אור שבא להצדיק נשבר חי"ת של חמץ ונעשית מצה (זח"ג רנב.).
ולפ"ז ניחא מה שמובא בשם האר"י זלה"ה הנזהר ממשהו חמץ מובטח לו שלא יחטא כל השנה, ולכאורה תמוה, הלא אנו רואין שאין הדבר כן, שכמה בני אדם נזהרי' מחמץ בכל כוחם ואעפ"כ נלכדים ח"ו בעצת היצה"ר, ועוד הא כתיב (קהלת ז, כ) אין צדיק בארץ כו'.
והפירוש הוא כך, על פי הגמרא (ע' מנחות כט:) מאי טעמא הי"א פתוחה למטה, הרוצה לטמא פותחין לו, ומ"מ כרעיה דהי"א תלוי, הרוצה לחזור ליעול בהא, וליעול בהך, לא מסתייע[א] מילתא. וז"פ הנזהר ממשהו חמץ, ואותו משהו שנפרד רגל ההי"א שזה החילוק בין חמץ למצה (זח"ג רנב.), ונזהר שיהא פתוח ויוכל לחזור, אז בוודאי לא יחטא, ופירושו שלא ישאר בהחטא רק יחזור בתשובה, כי אין צדיק וכו'. אבל מי שאינו נזהר במשהו חמץ ח"ו, נעשה מהי"א חי"ת, ואין לו פתח ליעול ח"ו ונשאר חמץ אצלו, ע"כ יהא נזהר ממשהו חמץ וכנ"ל:
עוד למשנה הנ"ל, יובן על פי מה דאיתא שמי"ג שנים ולמעלה ונכנס בארבעה עשר נקרא האדם בר מצוה. ונראה ליתן טעם, כי הוי"ה פשוט והמילואו הם י"ד אותיות, כאשר הוא מי"ג שנים ולמעלה ונכנס בארבעה עשר אז נקרא בשם אדם שמספרו מ"ה, והי' מחויב במצות.
וז"פ אור לארבעה עשר, דהיינו כשבא אור הצפון לאדם, שנקרא ארבעה עשר וכנ"ל. בודקין את החמץ לאור הנר, כי אור הנר רומז לתורה ומצות כמ"ש (משלי ו, כג) כי נ"ר מצוה ותורה אור. מפני שאור הנר יפה לבדיקה (פסחים ח.), כי ע"י תורה ומצות אדם מוצא חסרונותיו ומתחרט ועושה תשובה, כי יש בדיקה ג"כ ע"י סיגופים, אבל הם משברים את הגוף, והבדיקה על ידי אור הנר וכנ"ל הם יפים לבדיקה:
מסכת תענית
הרבה למדתי מרבותי ויותר מחברי, ומתלמודיי יותר מכולם (תענית ז.). עפ"י דה"ק אלו נראה לפרש הפסוקים (תהלים קיט, סג-סד) חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פיקודיך חסדך ה' מלאה הארץ חקיך למדני, כי נמצינו למדין ממאמר הגמרא הנ"ל שיש יותר תועלת להרב ממה שיש לתלמיד, כמש"א ומתלמידי יותר מכולם, אבל לתלמוד יש תועלת יותר כשיש לו חבר כמש"א הרבה למדתי מרבותי ויותר מחברי.
וז"פ הפסוק הנ"ל, כי דוד המלך ע"ה אהב את ישראל מאוד בכל נפשו, ותשוקתו היה לרבות טובתם תמיד, לכן אמר חבר אני לכל אשר יראוך כו' כי הגם שדוד המלך ע"ה היה רבן של כל ישראל והם היו תלמידיו אעפ"כ עשה עצמו לבחינת חבר בשביל טובתם כדי שיהיה להם יותר תועלת מחבר מכאשר היה אצלם לרבם וכנ"ל.
וז"פ חסדך ה' מלאה הארץ, שכוונתי בזה שאני עושה עצמי אליהם לבחינת חבר בשביל טובתם שיהיה חסד ה' מלאה הארץ. ואת"ל מכל מקום יש לי חסרון מכאם הייתי לרבי אצלם היה לי יותר תועלת, לזה אמר חוקיך למדני - אתה השי"ת למד אותי חלקי שהייתי מרויח באם הייתי לבחינת רבי אצלם, כי אתה רואה שכוונתי לטובת ישראל וכנ"ל:
מסכת מגילה
במשנה (פ"א מ"א) מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר, לא פחות ולא יותר. נ"ל שהנה המגילה הוא מכתבי קודש, ולא נזכר בה שם מחמת שהיא נמשכת ממקו' גבוה, וזהו מגילה - מראשית הגילוי, נקראת - לשון השפעה, וקרא זה אל זה (ישעיה ו, ג) מתרגם ויקבלון דין מן דין. וחמשה זמנים אלו של קריאה מרומזים על חמשה בחינות נרנח"י.
עוד באחד עשר, רומז על ו"ה שמרומז על עוה"ז. בשנים עשר, רומז על י"ב תיקוני דיקנא, שי"ב אותיות של ג' הויות קדושות בגימטריא מזלא, והגם שהם י"ג תיקוני דיקנא, כי תיקון י"ג הוא ונקה שכולל הכל, שכל השפעות נכנסין בתוכה (פע"ח ש' העמידה פ"ד), וזה בשנים עשר. ובשלשה עשר, רומז על ונקה. ובארבעה עשר, גימטריא דוד, רומז למלכותא קדישא. ובחמשה עשר, רומז לי"ה, ודו"ק:
על סיום מסכת יבמות
הדרן עלך האשה בתרא וסליקא לה מסכת יבמות. נ"ל בדרך רמז, כי איתא בסה"ק שעתה בגלותינו שאין לנו יחוד שלם, היחוד נעשה בדרך יבום עם מט"ט שר הפנים, ועיקר השתוקק[ו]תינו שתתיחד הכנסת ישראל עם דודה יחוד שלם. וז"פ הדרן עלך האשה בתרא, דהיינו ע"י לימוד המסכת וסיומה נוכל להמשיך אור ושפע מבינה נק' מלך הדר (טעמי המצות פ' תזריע) לה"א אחרונה, וזה הדרן עלך האשה בתרא - מבחינת בינה שנקרא מלך הדר עד הי"א אחרונה שנקרא אשה בתרא, ואז יהיה היחוד זו"נ יחוד שלים, וזה וסליקא לה מסכת יבמות - שלא יהיה היחוד בדרך יבום רק יהיה יחוד גמור ואמיתי אמן:
על מסכת בבא קמא
פתח בכד וסיים בחבי(ו)ת (ב"ק כז.). ונ"ל דאיתא בסה"ק כי בגלות אין לנו כח להשיג כל החסדים מע"ב חסדים כי אם שליש, ובזה פירוש הפסוק (ישעיה מ, יב) וכל בשליש עפר הארץ יעו"ש, וז"ש ותרד כדה אל השוקת וכו'. וז"פ פתח בכד - אעפ"י שאין לנו כח לפתוח כי אם בכ"ד דהיינו שליש מהחסדים, אעפי"כ וסיים בחביות, דאיתא בתיקוני זוהר תמן חי תמן בת, נק' יסוד ומלכות, דהיינו שנעשה היחוד למעלה ע"י מעשינו, וז"פ וסיים בחבי(ו)ת, ודו"ק:
על סיום מסכת בבא מציעא
הדרן עלך הבית והעליה וסליקא לה מסכת בבא מציעא. יבואר על פי מה שפירשנו הפסוק (תהלים צ, א) תפלה למשה איש האלהים, דהיינו שהמשכת השפע אשר המשיך משה רבינו ע"ה הי' בדרך תיקון, והמשיך ממקור השפע דרך כל הדרגין קדושין עד מדריגה תחתונה, וזה נרמז בתיבת איש ר"ת אהי"ה, ויו"ד להוי"ה ב"ה, ושי"ן רומז לשד"י שד"י בברכותיו, כי על ידו הולכ(ו)ת השפע, האלהים - עד האלהות, רומז למדריגה תחתונה.
ועתה נבוא לפרש מה שהתחלנו, כי העיקר לקשר ההי"א תתאה בהי"א עילאה שורש התשובה שורש אהי"ה, וכאשר נשפע להי"א תתאה בלי ממוצע אז כאשר בא למספר בגימטריא אלהים, שהוא מדת אדנות בלי ממוצע ודרך הוי"ה ב"ה, אז מספרו ואלהים, היינו אהי"ה ואדנ"י בגימטריא פ"ו רומז לגבורות, אבל כאשר השפע י[ו]שפע בדרך תיקון, אזי הולכ(ו)ת השפע דרך הוי"ה ב"ה בגימטריא יב"ק, וז"ס מעבר יבק (בראשית לב, כב) נהר דלא פסיק לעלמין.
וז"פ הדרן עלך, רומז למלך הדר מלך השמיני שרומז לתיקון, הבית והעליה רומז להי"א תתאה והי"א עילאה, בית רומז להי"א תתאה בסוד בחכמה יבנה בית (משלי כד, ג), מעיל' רומז להי"א עילאה. וז"פ הדרן עלך הבית והעליה - שהמשכת השפע מהי"א עילאה להי"א תתאה יהיה בדרך תיקון. וזה וסליקא לה מסכת בבא מציעא, פירוש שיהיה נמשך ונשפע השפע ע"י ממוצע, ע"י הוי"ה ב"ה שמספרו יב"ק, ודו"ק:
מסכת אבות
פרק שישי (מ"א) רבי מאיר אומר כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. י"ל הפירוש כך הוא, ידוע ראשית המחשבה סוף המעשה, וכולם בחכמה עשית (תהלים קד, כד), ואין לך דבר שלא היה במחשבה הקדושה, ונתגלה הדבר במעשה, הוא הי"א תתאה סוף המעשה (ע' ז"ח יתרו לד.), הוא כח הדיבור (זח"א קמה.), וידוע (בר"ר מד, יז) נובלות החכמה של מעלה תורה, ת"ת ישראל בעלה דמטרוניתא (ת"ז הקדמה ו., ע' זח"א קנ:).
וזהו כל הלומד תורה לשמה, וכוונתו להמשיך מחכמה הק' עולם המחשבה לת"ת ישראל וממנו להי"א תתאה ליחדם ע"י לימוד התורה, ולהמשיך שפע קדושה לבני ישראל התגלות חסדים מחסדים הנעלמים בחכמה, וכל מי שמרגיל את עצמו בכוונה הנ"ל בלימוד תורה זוכה מזה לבוא למדריגה זו הנ"ל גם שלא בשעת הלימוד, הגם שעוסק באיזה ענין רשות מזכהו השי"ת שמשכיל על דבר ומיחד המעשה לשמה, עושה לתתא ומרמז בשכלו לעילא, וזהו זוכה לדברים הרבה, מה שיש בעולם יוכל להעלותם ברמיזא בחכמתא כי הכל היה בסוד המחשבה וכנ"ל:
מסכתא מנחות
דף מ"ג (ע"ב ע' תוד"ה שואל), אל תקרי מה אלא מאה. כי שמעתי מכאדמו"ר מוהרי"י מלובלין זצלה"ה פירוש הגמרא (פסחים ח.) הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, ותוכן הדברים הקדושים הוא כך, כי יש שני בחינות צדיקים, האחד שכל רצונו לעבוד את הבורא ב"ה אפילו מתוך דוחק ועוני ושאר יסורים מחמת שהוא מואס בעוה"ז, והשני הוא מבקש תמיד לעשות רצון קונו, ומבקש ג"כ שיהיה טוב לו ג"כ בעוה"ז בבני חיי ומזוני, והבחינה השניה היא יותר טוב, כי בכל צרתם לא צר (ישעיה סג, ט), ואם הוא בוחר ביסורין חלילה אזי גורם צער לעילא, אבל הבחינה שהוא בוחר שיהיה ג"כ טוב לו בעוה"ז, וכוונתו כדי שיהיה למעלה טוב, זה הדרך יותר טוב מהראשון. וזה פירוש הגמרא, הנותן סלע לצדקה, ועושה רצון בוראו ב"ה, ואגב זה המצוה רואה שיחי' בניו ג"כ כדי שלא יהיה ח"ו צער למעלה וכנ"ל, הרי זה צדיק גמור, ודברי פי חכם חן.
וכמ"ש ג"כ ממנו פירוש הפסוק (בראשית לב, י) קטונתי מכל החסדים, כי היה יעקב אבינו ע"ה מבקש שיהיה קטן בעיניו לפני הבורא ב"ה מתוך החסדים שישפע לו השי"ת ולא מתוך יסורין חלילה, עכ"ד כאדמו"ר מוהרי"י זצללה"ה.
וז"פ אל תקרי מה אלא מאה, כי עיקר הדרך לעבודתו ית"ש שיהיה האדם בעיניו כאין וממ"ש (שמות טז, ז) ו(א)נחנו מ"ה, ולזה אמר אל תקרי מה - שלא תקרא בשם מ"ה ע"י יסורין ח"ו, אלא מאה - כלומר על ידי מאה, שתמשיך ע"י תפלתך ועסק תורתך ומעשים טובים שלך:
במסכת עוקצין
פ"ג מי"ב, אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש וגו', אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו'. ולבאר זאת נבאר מקודם מ"מ נקרא תפלת המנחה בשם מנחה, הלא מנחה הי' בכל קרבנות היום ומ"מ קראו לתפילת המנחה בשם מנחה דווקא. וכבר פירשו בו קדמאי טעמים שונים. ולי נראה כי א"י בכוונ[ו]ת על תפילת המנחה (סידור האריז"ל), שהשפע הולכ(ו)ת מש"י נהורין מחו"ב, ופעמים נק' יש, ושניהם אמת, כי יש הוא מחכמה - יש מאין, וש"י מבינה, והבין בחכמה חכם בבינה (ספר יצירה פ"א מ"ג), וכאשר האורות הנ"ל באים לעולם הבנין נחלקים לשלשה חלקים ונוטלים האבות העולם רומז לחג"ת, וכל חלק בגימטריא ק"ג, כי האחד בטל ברוב, בגימ' מנחה, ומנחה הוא בחינת יראה כי נקודת יִרְאָה ונקודת מִנְחָה הם שוים, ויראה בגימטריא רי"ו, וב"פ גימטריא תבל, לשון תבלין, כי ת"ת נוטה לימין והם נכללים יחד ונעשה כמין תבלין, אבל חלק של גבורה במקומה עומדות כי אין לה נט"י, ולזה נק' תפלה זו תפלת מנחה, לזכרון לבני ישראל שיפעלו בתפלתם להמתיק הגבורות בחינת יצחק (זח"ב רנו:) שתיקן תפלת מנחה (ברכות כו:), וזאת היא עיקר עבודתינו להמתיק הגבורות, וכשיתוקן זאת יגיע לנו השי"ת נהורין בלי התחלקות.
וז"ש רבי יהושע בן לוי בסיום המשניות, כשבני ישראל מסיימים יכולים לפעול ולהמשיך הארה גדולה, וז"ש עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, בלי התחלקות. ולזה ניחא אח"כ דברי ר"ש בן חלפתא אחריו, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, כי ההארה אינה אלא לפעמים ולשעתה, ולזה אמר ר"ש בן חלפתא שיתוקן שיגיע ההארה הנ"ל לקיום וחזוק לעולם, וזה כלי מחזיק ברכה - שיהיה מחזיק לעד ולעולם, אלא השלום שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו ישראל בשלום, אמן כן יהי רצון:
עוד למשנה הנ"ל, לחבר מאמרי התנאים דברי רבי יהושע בן לוי ודברי רבי שמעון בן חלפתא יחדיו ידבקו, ונדקדק מקודם הלשון לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, ויבואר על פי מה דאיתא במדרש (בר"ר מא, ד) מצאתי דוד עבדי (תהלים פט, כא) היכן מצאתיו בסדום, כי נשמת משיח הי' בכח ובהעלם של לוט, כי ממנו יצאו עמון ומואב, ובאם הי' הורתם ולידתם בקדושה אצל אברהם אבינו ע"ה, בוודאי היה הזמן ראוי שיהיה אז גאולה שלימה, רק שהקליפות מבדילים לבלתי נתון שיבא נשמה גדולה לזה העולם, ולזה נתגלגל הדבר שיהיה ריב בין רועי אברהם ובין רועי לוט והוצרך להפרד ממנו עד שבא לסדום, מקום מזוהם ושפל מאוד, ואעפי"כ כשהנשמה הוא גדולה בבחי' היא בוקעת ועולה לשורשה. והנה כשהנשמה היא במקומות השפלים ואינם במקומות הראוים נק' בחינת אבידה, וז"פ המדרש מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום, כי הי' בכח של לוט וכנ"ל.
וכמו כן השלום שהוא עומד העולם, אצילות ממנו כביכול ית"ש, והיו הקליפות מונעים ח"ו להמשיך אור השלום לזה העולם, עד שהוצרך להתפשט לשפל המדריגות, וכתיב (ישעיה כז, ה) יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, ואיתא פירושו כשהעני מתחיל לצעוק על גודל דכאותו, רק שאינו מכוון אל מקור השפע, ולזה בלתי אפשר להשיג רצונו, וכאשר האדם התחתון חונן לדל ההוא אזי עושה שלום למטה ולמעלה, ולזה כתיב תרין שלמין. ויעשה שלום לי שלום יעשה לי ה"ם ר"ת י"ש וש"י.
ולזה צדקו יחדיו דברי התנאים האלו, כי אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, ר"ת ש'לום י'עשה לי וכנ"ל. ולזה שייך אחריו לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, ולזה כתיב לשון מציאה - ע"י שנתפשט למקומות השפילים וכנ"ל, ודו"ק:
רמזי דברים נזכרים ונעשים, ברוך שמו הגדול עילא ותתא שהגיעני לזמן נישואין בני ישראל שיחיה שישא למז"ט את בת גילו ע"י חופה וקידושין, ויהא רעוא שיהא הנישואין והיחוד והזיווג דלהון וכל התנהגות החתונה יהיו מעוררים זיווג ויחוד בחתן וכלה העליונים, ע"כ רשמתי לפני את עניני התחתונ' שיהיו נעשים מלמטה ונרמזים למעלה:
במתניתין (כתובות פ"א מ"א) בתולה נשאת ליום הרביעי, והנה הזוהר (זו"ח שה"ש סט ע"ב) מקשה והיאך נושאים ביום ד' שהוא מארת חסר. רק שאפשר לתרץ, כי כתיב (ירמיה ל, ז) ועת צרה הוא ליעקב וממנו יושע, כי כך היה שיעבוד בקושי במצרים בחומר ובלבנים בפיתום ורעמסס, ובעת הגאולה קבצם כל ישראל לשם כמ"ש רש"י על פסוק (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, וזהו ממנו יושע - כי כשהדינים נמתקו אזי מהם עצמם נעשה תשועה, ורעמסס עולה ה"פ אלהים, שהוא גבורה (זח"ג רסט:), וכשבא הגאולה נהפכו מדה"ד למדה"ר. ואיתא (סנהדרין כב.) קשה לזווגם כקריעת ים סוף, וכשזוכה לזיווג שלו אז בודאי נמתקו הדינים, ובא התשועה דווקא מהם, וזהו נשאת ברביעי דווקא:
או י"ל, כי יום הרביעי הוא מרומז למדת אברהם כמובא בזוה"ק (פ' צו דף כ"ח ע"ב) המאמר המתחיל ר' חייא פתח, ולכאורה קשה פירושו. אבל האמת הוא כך, דאיתא (ע' בר"ר יב טו, רש"י בראשית א א) בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, וכשראה שאין העולם מתקיים, פי' מחמת קטרוג, שיתוף ל"י מדת הרחמים, נמצא אם לא היה מארת חסר עד יום ד' לא היה צריך למדת אברהם, אבל כשבא יום ד' שהוא מארת חסר אז צריך העולם למדת החסד ורחמים של אברהם אבינו ע"ה, וז"פ אמת בזוה"ק.
לפי"ז יפה כוונו חז"ל שבתולה נשאת ליום הרביעי, שהוא מדת אברהם, שתהיה נוטה כנסת ישראל כלה דלעילא לצד הימין, שיהי' נמתקין הדינין. ולפי"ז ראוי שיהי' בו מעשה החתן והכלה הכל במדת החסד, לכן נותנים לאכול ולשתות וצדקה לעניים, שיהי' מעוררים הימין, ועי"ז יתיחדו החתן והכלה שלמעלה ע"י מדת אברהם רחימא, הגם שצריך שמאלו כמ"ש (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי, אעפי"כ יהיה הימין גובר, וזה וימינו תחבקני.
ולכן נותני' לאכול להקרואים על החתונה כל מיני (מתוקה) [מתיקה], כי נמתקו הדינין, ובפרט מה שעושין לחם מדבש ותבלין שקורין פלאדין, שהוא אותיות פלא דין, שידוע שהמתקת הדינים המה בשורשם במקום הפלא אותיות אלי"ף אלי"ף חכמה אלי"ף בינה, ושם נמתק הכל.
ומה שנוהגין חתן וכלה להתענות ביום חופתם, כי הוא יום כיפור דלהון שנמחל להם עונותיהם (ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג). ונוהגין חתן וכלה גם כן לשמוח ביום חופתם היא עם בתולֹת ישראל, הוא עם בחורי ישראל. וכוונ' הוא זה, כי החתן דלעילא שיצא מכלל קטנות ובא לכלל גדולותו, כידוע לי"ח סוד קטנות שאין ראוי עדיין ליחוד, וכשבא לגדולות הוא ראוי ליחוד וזיווג, ושמחה גדולה לפניו ית"ש הגדול בבחי' הגדלות, הבא אליו שפע מאו"א הנק' מוחין דגדלות הראוי ליחוד ולהוליד עם כלה דיליה נשמות חדשות, וכ"ז השמחה גורם לבחינת הקטנות כמ"ש (קהלת ב, יג) כיתרון אור מן החושך, גלל כן שמחו החתן והכלה דלתתא ביום חופתם שנכנסו לגדולות - חופה המסורה לביאה. וכדומה לזה שמעתי מיני' הגדול בתורה וביראה מו"ה שאול זאנוויל ליב נ"י.
ונוהגין ג"כ לשלוח חתן לכלה קודם החופה מתנות לחופה, כדוגמא דלעילא, והמחו' שולחת בגד טהור לבן שקורין קיטל, וטלית של מצוה, רומז לזה כי אחר שספרה זיי"ן נקיים משום מראה אדמומות, רק מראה לבן הוא טהור להתיחד עמו אחר טהר(ו)ת המקוה, וזה הוא סוד מ"נ שעי"ז יכול החתן דלעילא לעלות למעלה למעלה למקום או"א עילאה מקום הלובן עליון שאין בו דין כלל רק כולו רחמים, ומשם יקבל שפע מהם להשפיע לכנסת ישראל כלה העליונה כל הצטרכותם והצטרכות העולמים, ובפרט לבניהם זרע אברהם יצחק ויעקב.
החתן הולך קודם החופה עם שושבין דיליה ודילה, זה סוד מ"נ ששולח לה שושב[י]ני', ואח"כ הוא שולח אחריה ג"כ שושב[י]נין דיליה עם שושבינ', וזה שמחה גדולה לשושבין שהם סוד נו"ה שעלו למקום החופה שתקינו להם או"א.
סוד החופה הוא, כי הוא ירית תרין עטרין מאו"א הכלול מחסד ומפחד, ואח"כ מתיחד עם זוגתו הכלה הקדושה, זה סוד אותיות חופה, תמן חי"ת - רומז לחסד, תמן פ"א - רומז לפחד, ותמן ו"ה, אותיות חופה הוא יחוד עליון.
ואסור לקדשה עד שיראנה (קדושין מא.), סוד הדבר, כי הכלה דלעילא הוא בסוד עולימתא שפירתא דלית לה עיינין (זח"ב צה.), וצריך החתן להמשיך לה עיינין קידושין, כמובא בכוונת הציצית (סידור האריז"ל ק"ש) על פסוק וראיתם אותו, כמ"ש (דברים יא, יב) תמיד עיני ה' אלהיך ב"ה מראשית השנה עד אחרית.
וכלה פניה מכוסין כל יום החופה עד אחר היחוד, כדי שלא יסתכלו בה החיצונים ח"ו ויתאחזו ח"ו, כידוע כח הסתכלות מה הוא כמו בת היענה שמולדת ולדיה בראיה על ביצים שלה, לכן צריך לכסות פניה. ונוהגין לכסות אותה בבגדי צבעונים ונאים, ואחר היחוד תכסה ראשה בצעיף לבן, רמז שקבלה מבעלה רוח דשבק לה בעלה שעשאה כלי (זח"ב קא:, ע"ח של"ט פ"י), ורחמי דכר גוברין בה, לכן הצעיף הוא לבן רומז לרחמים מבעלה.
הטבעת קידושין רומז לי'. ה"ה אצבעות של החתן שהושיט בהם לה הוא רומז לה' ראשונה. הושט(ו)ת הטבעת מחתן לכלה רומז לו', והכלה מרמזת לה' כידוע אחרונה. וגם אצבע גימטריא שם אהו"ה, סוד גושפנקא דמלכא, שלא ישלטו בה זרים ח"ו. סוד שבע ברכות, ידוע בסידור האר"י זלה"ה.
בשעת החופה ואחר החופה מזמרין במיני כלי זמר, לעורר דוד המלך ע"ה שהיה מנגן ביד לכבוד חתן וכלה העליונה, שהי' בדחין דמלכא כמובא בזוהר הקדוש (זח"ב קז.) כדי לשמ(ו)ח חתן וכלה.
ונוהגין שהחתן אומר דרשה לפני הקרואים על החתונה, סוד הדבר המבואר בחז"ל (סוכה מא. ע"פ ירמיה ל יז) ציון דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה - לדרוש אותה לטובה.
ונוהגין כולם ליתן מתנה להחתן, להראות לחתן שכולם מסכימים עמו על ליקוחין שלו לכלתיה, ושידור עמה באהבה וחיבה, כי קודם גמר הדבר היה בסוד קשה לזווג (סנהדרין כב.), ואחר שזכה במקחו כולם מסכימים עמו על לקוחין שלו, ומשום זה זכה למתנות כמ"ש (במדבר כא, יח) וממדבר מתנה, שזכה משה למתנות מכל המלאכים אחר קבלת התורה ממדבר סיני.
סוד מה שמרקדין החתן והכלה, לרמז בזה, כשיש יחוד עליון הוא עליות עולמות הקדושים, וכל העולמות עולים למעלה עד סוף כל המדריגות קידושין שהם מדריגות רגלים בסוד נה"י כמבואר בהכנסת שב"ק, ובשעת ריקודין נושאים הרגלים מן הארץ - לרמוז שיתעלו העולמים בסוד עולים עמו ואינו יורדות.
התקינו חז"ל (כתובות י.) כתובות בתולה מאתים זקוקין, כמ"ש (שה"ש ח, יב) ומאתים לנוטרים את פריו, פי' כי הוא פרי דיליה, ונוטרת את עצמה שלא נבעלה לאחר רק לו, כמו כן למעלה, וד"ל:
אודה לשמו הגדול ית"ש שהחיינו וקימנו לזמן נישואי בתי הכלה הבתולה פייגלא תחי' עם בן גילה אריה ליבוש שיחי', שישא אותה למזל טוב ע"י חופה וקדושין, ויהא רעוא שיהי' הנשואין והזיווג דלהון וכל עניני החתונה נחת רוח קמי(ה) שמיא, ויאריכו ימיהם ושנותיהם, ואזכה לראות מהם ד"ש וד"ר ז"ק לזכרון להוסיף נופך על דברים המבוארים לעיל בנשואי בני ישראל ופנחס שיחי', יע"ש:
עוד מה שנוהגין חתן וכלה, לנהוג את עצמו בבחורים, וכלה בבתולות, עיין לעיל. ועוד י"ל טעם לשבח, כי הבחורים המה מרומזים על מט"ט וסנד"ל כמבואר בסה"ק (מא"א מע' הב' סי' מג), וזה מותר טעם לשבח שיושב אצל החתן בימין ושמאל, כי המה קרובים לזעא"ל, וכמו כן הבתולות, בסוד בתולות אחריה רעותיה (תהלים מה, טו) שהמה סוד היכלא דמטרוניתא (זח"ב קצז:, פרדס שכ"ג פ"ג).
גם מה שמכסין הכלה פניה ביום החופה עיין לעיל, עוד יש ליתן טעם להמנהג הזה, כי החכמים קוראין זאת הינומא (כתובות יז:) בגימטריא יב"ק, כי כל זה נותן לה החתן ז"א. ומפרש הגמרא מאי הינומא, קירותא, לשון נופל על לשון המקרא י'עננו ב'יום ק'ראנו (תהלים כ, י). ואמרו דניימא בה כלתא, אפשר לפרש לשון דיבור, כמו דאיתא (יבמות קטו.) ונמתי לו, כי זה הוא דיבור שלה לצורך ביחוד ברמז לו שצריכה לכסות אנפוהו בשעת הזיווג, ובפ' אסור לתבוע חלקה (ע' עירובין ק:, כתובות סה.) היא מרמזת בזאת הכיסוי. עיין במאורי אור באות כלה (מע' הכ' סי' מב), ותמצא שם שיש לה יב"ק, כי כלה גימטריא נ"ה, ובמילואו עולה יב"ק:
אודה לשמו הגדול ית' על שסיימתי את כתיבת ספר התורה הקדושה ביום וא"ו עש"ק כ"ב אלול תקע"א, וכוונתי בעת שכתבתי לעיני כל ישראל על ג"ר, וזה פירוש לעיני כל ישראל מקושר [ל]בראשית שהוא מרומז על הראשונות. ומה גם שג' ישראל תיבת לעיני בגימטריא כתר חכמה בינה, ואחד יותר, שהוא מרומז לדעת.
ס"ת מש"ה לעינ"י כ"ל ישרא"ל ס"ת הילל, פי' מה שזכה משה לכל האותיות מפני שהיה עניו מכל האדם (במדבר יב, ג) והילל היה משרשו כידוע (ספה"ג פס"ג), והלכה כב"ה מפני שהי' ענוותן (ע' עירובין יג:) כמאמר חז"ל במסכת שבת (לא.) כדאי הי' הילל. גם ר"ת כ'הן ל'וי י'שראל שורשם מג' ראשונות. וזהו ג"כ הטעם למה שמסיימין התורה בעצרת, כי עצרת גימטריא כתר חכמה בינה, כמו לעיני כל ישראל, חושבניה דדין כחושבניה דדין עם הכולל, ודו"ק:
סגולה לטהר אשה לבעלה, יחשוב הבעל בשעת התפילה שמתפלל שתטהר, על מילוי אותיות של שם אלהים שהם ל"ף מ"ד י' ו"ד מ' שעולים טהר, וזהו סוד שאמרו חז"ל (סוטה כ:) חרדה מסלקת דמים, כי חרדה עולה טהר עם ג' אותיות טהר, ודו"ק: