כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו וכו' (כג, ט). כי הנה האדם המואס בתאות העולם השפל הזה ויט שכמו לסבול עול התורה ועבודה באמת ותמים בלתי שום פניה, רק כוונתו ומחשבתו להוציא נפשו משחת ולתקן רוחו ונשמתו, האומנם כי טוב מאוד לעבוד בבחינה זו אולם לא מעיקר הוא ושורש הדברים הוא כי האדם צריך להשליך נפשו מנגד ולא יביט על עצמו כלל ולא על נר"נ שלו, רק כל מגמתו על אדם העליון לתקנו כביכול בשלימות גמור, ולעבודה כזו צריך האדם להרים נפשו למעלה מז' ימי הבנין עד הכתר אשר שם יתחדש המלוכה כמו שכתוב (שמ"א יא, יד) לכו ונלכה הגלגל, הוא סוד הגלגולת, ונחדש שם המלוכה, כמו שאמרנו. ומשם ימשוך שפע לחו"ב עד הוא"ו.
וזפ"ה כי מראש צורים אראנו, מראש הוא סוד הגלגולת, הוא סוד הכתר, צורים הוא לשון ב' צורות - פרצוף אבא פרצוף אמא, ר"ל מראש הוא סוד הכתר, צורים - תמשיך לחו"ב. אראנו, הוא סוד עינא פקיחא (זח"ב קעו:, זח"ג קכט:), משם תמשיך לוא"ו, וזה אראנו. ומגבעות אשורנו, מגבעות הוא הבחינת הקדמה לעולם, כי הוא לשון רם ונשא, הן תרין תפוחין (זח"ג קלג:), ועי"ז נק' תרין, א' להשפיע חסדים לבני ישראל, ואחד להמשיך גבורות ודינים על שונאיהם, ומשם המשיך דוד גבורות ודינים על שונאיו שאמר (תהלים קיח, ז) ואני אראה בשונאי, וזה מגבעות - מזאת הבחינה הרמה תמשיך גבורות ודינים לאויבי ישראל, וזה אשורנו מלשון אשרו חמוץ (ישעיה א, יז).
הן עם לבדד ישכון, הוא אותיות ל"ב ד"ד, ל"ב הוא ל"ב נתיבות החכמה, ד"ד הוא בינה אם הבנים אשר מדדיה תשפיע לבני ישראל כל טוב סלה, ר"ל משם תמשיך להם שפע בלי שום קיטרוג, וזה ובגוים לא יתחשב - שלא יוכלו להרע להם במחשבותיהם הרעים, וה' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים (תהלים לג, י) ודו"ק:
גם הן עם לבדד ישכון, כי האדם אשר מרגיש בנפשו כי היצר הרע מקרר בנפשו ההתלהבות הבוער בקרבו, העצה היעוצה יתבודד בינו לבין קונו בכל עת ורגע, וזה הן עם מלשון גחלים עוממות, לבדד ישכון - הוא לשון התבודדות, שיתבודד עצמו:
הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה (כג, כ). ונקדים לפרש הפסוק (תהלים קיח, כו) ברוך הבא בשם ה', העיקר הוא להעלות הכל עד מקור העליון ולהמשיך משם שפע עד סופי דכל דרגין, וזה ברוך הבא - פירוש להמשיך ברכה והשפעה מעולם הבינה שנקרא עולם הבא (זח"ב כז:), עד בשם ה' - לבחינת מלכות שנק' שם ה' (ת"ז ת' כא ס.), וכשתעשה כן יהיה ברכנוכם מבית ה' - כי היא תתן טרף לביתה ומחלקת שפע לבני ישראל. וז"פ הנה ברך לקחתי, פירוש בלקחך השפע ממקור עילאה, תהיה בשמחה כי עוז וחדוה במקומו (דה"א טז, כז) ולית תמן עציבא, ועיקר העבדות הוא בשמחה, והנה הוא לשון שמחה (ספרי קרח פיסקא ד):
גם י"ל הנה ברך לקחתי, פי' ע"י לימוד התורה הקדושה תמשיך שפע, ולקחתי הוא לשון לקח טוב (משלי ד, ב), וברך לשון בריכה, שרומז להתפשטות השפע שמתחלק השפע לכ"י, ולא אשיבנה - אין עליו פירכא, כי המשכת השפע הוא נמשך מהמוח ע"י קו האמצעי סוד הת"ת עד סופי דכל דרגין קדושין, וגזירה שוה רומז לת"ת כמבואר בסידור האר"י זלה"ה (ברייתא דר"י אומר), וזה ולא אשיבנה, כי הצדיק שעבודתו בדרך זה אין עליו פירכא, כי גזירה שוה אין לו פירכא כידוע (ע' נדה כב:), ודו"ק היטיב:
הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה (כג, כ). נ"ל כי האדם השפל לית לה מגרמ' כלום ואין לו כח אפילו ליתן מיין נוקבין, וזה חסד אל שהטיב לזרע אברהם יצחק ויעקב שנותנים לאדם מן השמים התעוררות והתלהבות ועזר גדול בסוד אימא אוזפת מנהא לברתא (זח"א ב. ע' מ"מ), אבל אין זה רק בתורת שאלה, ונוטלים אח"כ אותו הארה מן האדם ואינו נשאר אצלו כי אם (רשומה) [רשימה] בעלמא מזה הארה, וזה נקרא קטנות שני, ובזה הרשימה צריך האדם לעורר עצמו ולילך בכל יום מעלה מעלה בדביקות הבורא עד שמשיג אור מכתר עילאה שהוא בחי' אין (זח"ג רנו:), וממשיך דרך חו"ב שהם למעלה מהזמן ושם אין שום קטרוג ח"ו רק רחמים גמורים, וזה האור נשאר אצלו, וזה נק' בחינת גדלות שני, כי זה היה רצונו של בעל הרצון שלא יהיה לאדם נהמא דכיסופא, ולפיכך נוטלים ממנו האור שנקרא גדלות ראשון ואינו נשאר אצלו כי אם רשימה, כדי שיתן אדם בעצמו מיין נוקבין כנ"ל.
וזפ"ה הנה ברך לקחתי, דהיינו כשאדם משיג שפע מנקודת קמץ שמרומז על בחינת אין (ת"ז ת' ע' קכט: ע' ע"ח ש"ח פ"א), וממשיך אותו השפע דרך חו"ב כנ"ל, וזה מרומז בתיבת וברך, כי נקודת צירי רומז על בינה (ע"ח ש"ח פ"א), כי חו"ב כלול זה מזה, אז ולא אשיבנה - כי אותו הארה אין נוטלים ממנו כי זה נקרא גדלות שני כנ"ל:
א"י וברך לשון התפארות, כמו והתברך בלבבו (דברים כט, יח), דהיינו הצדיק הממשיך עליו אור מנקודת קמץ מבחינת אין כנ"ל, אפילו אם נראה לעולם שיש לו התפארות אין להשיב עליו, כי בודאי אינו מתפאר בעצמו כי אם גדולת הבורא ית"ש, ואיתא בגמרא (ע' פסחים סו.) ק"ו אית ליה פירכא, וגזירה שוה כו' (ע' נדה כב:), והטעם לפי שק"ו יכול כל אחד לדון אפילו תלמוד קטן וגזירה שוה אין אדם דן אלא א"כ קיבל מרבו ורבו מרבו עד מפי הגבורה (ע' פסחים סו.), ולפיכך אין להשיב, ואיתא בכתבי האר"י זלה"ה (סידור, ברייתא דר"י) ק"ו רומז לחסדים וגבורות וג"ש רומז על ת"ת, וזפ"ה וברך - שמותר לצדיק כנ"ל להיות לו התפארות, ולא אשיבנה - שאין להשיב עליו כי גזירה שוה אין לו פירכא כנ"ל:
הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה (כג, כ). נ"ל דאיתא בגמרא (ע' ברכות כ.) מ"מ הראשונים התפללו ונענו מפני שהתפללו בשם, דאיתא (זח"ב פז.) כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ומי שזוכה שהשי"ת מאיר לו עיניו מבין היאך הוא הדבר הזה, והנה דרך התפילה צ"ל בזה האופן שכל הענינים שמבקש לקשר ולדבק הכל למעלה ולהמשיך הוי"ה ב"ה בכל דבר, ואין לו שום מציאות אחר בעולם רק הויותו ית"ש, ולזה התפללו ונענו מפני שהתפללו בשם, פירוש שבכל דבר המשיכו הוי"ה ב"ה. וז"פ ברוך הבא בשם ה' (תהלים קיח, כו), שתיבת ברוך יהיה ג"כ בשם ה'.
וז"פ הנה ברך לקחתי, כי השי"ת ב"ה לפי שעה גל עיני בלעם והראה אותו בכל דבר הוי"ה ב"ה, ולזה לא יוכל לקלל אותם, וזה הנה ברך לקחתי - שבכל דבר אני רואה ברכה וקדושה והוי"ה ב"ה ואיני יכול לקלל אותם, ובירך ולא אשיבנה - שיהיה לנו ברכות שלא יוכל שום אדם להשיב אותם:
אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו (כג, כב). ונקדים לפרש הפסוק (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה וכו', והל"ל בנה, מה[ו] יבנה. וי"ל דהוא לשון הווה. עוד י"ל, דהנה השי"ת כשעלה ברצונו הפשוט להיטיב לברואיו שיער ברצונו שההנהגה וההולדה יהיה מחכמה עליונה ומחכמה לבינה ומבינה התחיל ההולדות עולמות, ונראה ליתן טעם, אם אמנם מי יהרהר אחר המלך כאשר עלה ברצונו, אמנם נחת הוא לפניו ית"ש כשבניו מוצאים טעם, כבן המחפש בגנזי אביו המלך, והנה בינה הוא שורש התשובה (זח"ג טז., קכב.), נק' אם כל חי (ת"ז ת' כב סג:), כי הוא החיה כל העולמים במה שאמרה יעשה תשובה ויכפר (ע' ירושלמי מכות פ"ב ה"ו), והולד נוצר מאם, ולכן ההולדה התחיל מבינה, והגם שמינה דינין מתערין (זח"א קנא.) מכל מקום חו"ב הם כלולים ושם רחמים גמורים ושם נמתקו כל הדינים, וכאשר האדם עושה תשובה ומעלה ומתקן הכל עד שורש התשובה בחינת בינה זוכה להמשיך משם שפע ופרנסה וכל טוב, כי שלחן בצפון (יומא כא:) רומז לבינה (ת"ז ת' ע' קל.), משם נמשך שפע טוב לישראל.
וז"פ עולם חסד יבנה, הוא אותיות בינה, כי העולמות נשתכללו מבינה כנ"ל, ואעפ"כ הוא ע"י חסד כי שם רחמים גמורים ושם נמתקו כל הדינים. ולזה כתיב בלשון עולם, כי הבחינת מלכות (קדושא) [קדישא] נקרא עולימתא שפירתא (זח"ב צה.), ולזה כתיב עולם חסד, לשון מי בן זה העלם (שמ"א יז, נ), איהו עלם ואיהו עולמתא.
שמים תכין אמונתך בהם, דהיינו שהשי"ת ברוב רחמיו בשבילנו עמו ישראל שלח לנו צדיקים בכל דור ודור שיש להם נשמות בחינת שמים, אשר כל רצונם ודביקתם הם בעולמות העליונים להאירם וליחדם עד א"ס ב"ה, ולהמשיך משם השפעות טובות לישראל, אבל אמונתך בהם - שצריך להיות לישראל אמונה בהצדיקים הגם שאינם מבינים ומשיגים את הנהגתם לעבודתו ית"ש, מכל מקום צריכים להאמין שהשי"ת שלח לנו בשבילנו הצדיק להנהיג הדור כרצונו, וכאשר פירשנו הפסוק (במדבר יט, ב) זאת חקת התורה יעו"ש בארוכה.
והנה כמו שהיו אבותינו במצרים משוקעים בטומאה עד שהשי"ת ברוב רחמיו שידד מערכות והוציאם מאפילה לאור גדול ויצאו ברכוש גדול, וכאשר פירשנו כבר ענין זה, כמו כן נפש הפרטי שהוא משוקע ביצר הרע נקרא בחינת מצרים, וכשנודב לבו אותו להעלות עצמו ממנו והשי"ת ב"ה עוזר לו ומתקן עצמו הוא נקרא בחינת יציאת מצרים, ובכל יום ויום יש לו בחינה זאת כי דבר זה אין לו הפסק, וכאשר תיקן דבר זה אזי בא לעולם חדש עד ששם לא ניכר אם עשה מאומה וצריך להתחיל מחדש, וזה סוד שאנו מחויבים להזכיר יציאת מצרים בכל יום, כי האדם הפרטי הוא בכל יום בבחינת יציאת מצרים, ויוצא ג"כ ברכוש גדול היינו הניצוצות שלו וכל הענפים השייכים אליו יוצאים ג"כ עמו.
והענין יציאת מצרים הוא בעולם ובשנה ובנפש, בעולם ובנפש כבר זכרנו, ובשנה ג"כ והוא ענין בין המצרים, כי הימים האלו הם ימים קדושים מאוד אבל הם באתכסייא, ובכל שנה ושנה נתקנו יותר ויותר, והם כ"א יום כמנין אהי"ה, כי ע"י תשובה נתקנו, והימים האלו מסוגלים מאוד לתשובה, הגם ששערי תשובה לא ננעלו (ע' איכ"ר ג טו, מ"ת מזמור סה) ומועיל תמיד לדופקי בתשובה, אבל אותן הכ"א יום שבין המצרים הם מועילים יותר. וז"פ הגמרא (ע' קדושין כב:) קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, ומאימתי הוי חזקה מכי דייש אמצרי (ב"ק ט.), כי השכינה כביכול נקרא קרקע (ת"ז ת' יט לט.), דהיינו מאימת[י] השכינה ניקנית לאדם, מכי דיש אמצרי, רומז לימי המצרים שהם מסוגלים לפרנסה, כי הם כ"א יום כמנין אהי"ה סוד התשובה, ומצפון זהב יאתה (איוב לז, כב), וצינור ובריכה של פרנסה הוא שם שד"י שדי בברכותיו (ע' רש"י בראשית כח, ג), ושם של שד"י יש לו ששה צירופים ואחד הוא די"ש, וזה מכי דיש אמצרי - שממשיך פרנסה ושפע ממי שדי בברכותיו, אמצרי לימי המצרים, שהם מסוגלים לזה.
ובזה נבוא לבאר הפסוק אל מוציאם ממצרים, ולזה כתיב מוציאם לשון רבים, רומז על ג' בחינות עש"ן. מוציאם ממצרים, ע"י התשובה וכנ"ל, וזה אל מוציאם, רומז לחסד אל (תהלים נב, ג), כי עולם חסד יבנה וכנ"ל. כתועפות ראם לו, כתועפות לשון וכסף תועפות לך (איוב כב, כה), ראם לו - הגם שמינה מתערין, וראם הוא לשון גבורות, אעפ"כ כתועפות - ע"י התשובה זוכה להמשיך משם עושר וכבוד ופרנסתו כפילות לו, כי שלחן בצפון, ודו"ק:
מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל (כד, ה). ובהקדם נפרש הפסוק (במדבר כד, כב) כי אם יהיה לבער קין עד מה אשור תשבך, דהנה איתא בסה"ק שקודם שהתחיל עולם התיקון הי' העולמות בבחי' עיגולים בחינת ב"ן שהוא נוקבא, עד שהתחיל האור הישר להאיר בעולמים נתקנו העולמות ונק' בשם פרצוף אדם, וזה נקרא בחינת מה החדש, וכמו כן האדם שהוא הכולל מכל העולמים, וקודם תיקונו הוא בחי' פעמים כך ופעמים כך, ועיקר תיקונו הוא ע"י בחינת מ"ה, שהוא שפל ואין בעיניו, כי כל זמן שלא נתאמת אצלו הבחינת אין ויש לו עדיין התפארות, עי"ז אינו שלם עדיין ומחשבותיו אינם זכים וברורים וקדושים להשי"ת, וכשיש לו באמת הבחינת אין אז נתקן והוא פרצוף אדם השלם, ות"ת אדם - שע"י שהוא בחינת אדם מ"ה אז התפארות הוא מעולה, דהיינו שהתפארות הוא לחיי העולמים. וז"פ כי אם יהיה לבער קין, כי קודם התיקון הוא מעורב מטוב ורע, וצריך האדם לגרש מאתו הקינא דמסאבותא ויהיה כלי מוכן להשרות שכינתו בתוכו, וזה כי אם יהיה לבער קין - פירוש כשרצונך לבער הקינא דמסאבותא, עד מה - והוא ע"י בחינת מה החדש עי"ז הוא התיקון, אשור תשבך - וע"י מה תוכל להשיג מה, אשור שרומז לבינה, סוד התשובה (זח"ג טז.), שתהיה תמיד בתשובה, תשבך - שתשביע ותדשן את עצמך בתשובה.
(ידוע להוי שכאן נכתב פירוש אחר על תיבות תשבך, אך נשתנה על פי ציווי צדיקי הדור נ"י מטעם הכמוס).
גם י"ל, כי כל כשנשכח הבחינת אין מהאדם ואינו זוכר בהשי"ת, אזי נתפס תיכף בעצת היצר הרע ומראה לו תיכף התפארות לאותו האדם, וז"פ עד מה - כשמסיר ממנו הבחינת מה, ועד הוא לשון הסרה, אשור תשבך - היצר הרע מתפיס אותו להראות לו התפארות לשון באשרי (בראשית ל, יג), וצריך האדם לחזוק עצמו במאוד מאוד במדת אין, וכמו מי שאורב ליקח שלל כ"כ תחכה לבחינת אין, וזה עד מה - כי עד הוא לשון שלל (בראשית מט, כז), אשור תשבך שתשיג מבחינת כתר, כי אשרי הוא בכת"ר כידוע (זח"ג רכג:).
וז"פ מה טובו אוהליך יעקב, דהיינו ע"י בחינת מה החדש מאיר כל הקומה שלימה, וזה טובו לשון בהטיבו את הנרות (שמות ל, ז). אוהליך יעקב משכנותיך ישראל, כי מחציו ולמעלה הוא בחינת ישראל ומחציו ולמטה הוא בחינת יעקב (ע' ע"ח שי"ט פ"ט, של"א פ"ה), וע"י בחינת מה נתעלה כל שיעור קומת הקדושה ודו"ק:
מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל (כד, ה). ופירש"י ז"ל שראה שאין פתחיהן מתכוונים זה כנגד זה ולפיכך הם ראוים לברכה, והתירוץ אינו מספיק, וכי לא מצא אצל ישראל מצוה גדולה מזה. ונ"ל שאין לך דבר בעולם שאינו בגדר יראה ואהבה, וצריך לדבק כל דבר ביראת ואהבת רוממות, דהיינו כשבא לאדם איזה תאוה רעה ח"ו ידביק עצמו באהבת השי"ת ויבטל אותו תאוה זרה, וכן היראה אם באה לאדם יראה חיצונית ח"ו ידביק עצמו ביראת ה' ויבטל אותו יראה חיצוניות, וזהו שורש העבודה, ומדה זאת ראה בלעם הרשע אצל ישראל, וז"פ מה טובו אוהליך יעקב, כי אוהל נקרא יראה, כמו שאוהל אינו דירת קבע כן היראה כדאיתא בזוה"ק (ע' זח"ב רטז.) באתרא דיראה לית תמן פולחני', ואינו רק דירת עראי, ומשכנותיך ישראל רומז לאהבת השי"ת, כמו שמשכן דירת קבע כן אהבת השי"ת הוא העיקר, וכשראה בלעם הרשע שהם דביקים בשני מדות הללו ומעלים כל הדברים לשורשם אמר שראוים לברכם, ומלאך רע בעל כרחו יענה אמן (ע' שבת קיט:):
מה טובו אוהליך יעקב וכו' (כד, ה). נ"ל דהנה דוד המלך ע"ה אמר (תהלים כז, ג) בזאת אני בוטח, כי המלכות (קדושא) [קדישא] נקרא זאת (זח"ב קנח:), ואיתא בזוהר (זח"ב צה.) שנק' עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, ופירוש הדבר הוא שאין לה מקור דילה ולית לה מגרמיה כלום רק מה שנשפע לה מלמעלה, ועיינין הוא לשון מעיין ומקור. עוד נוכל לומר דלית לה עיינין, דהיינו שאין לה נקודין, כי הט' ספירות יש להם נקודות ולמדריגה עשירית אין לה נקודין (ע"ח שד"מ פ"א), והנקודין הם מאירים ומנהיגים את התיבה, ולזה נקרא דלית לה עיינין, שאין לה נקודין, וצריך להמשיך לה עיינין מחכמה עליונה שנקרא עינא פקיחא.
ובזה פירשנו הפסוק (דברים לב, כט) לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם, דהיינו להמשיך מחכמה העליונה לבחינת זאת דרך ו"ק, לו רומז לו"ק כי כל אחד כלול מששה (לק"ת ישעיה מט), יבינו לאחריתם - ואז אפילו בחי' אחוריים יוכלו להשיג הארה ג"כ מבחינת בינה.
וז"פ מה טובו אוהליך יעקב, אם רצונך להאיר הבחינת מלכות קדישא ולהמשיך לה עיינין, וזה מה טובו לשון בהטיבו את הנרות (שמות ל, ז), ואוהל רומז למלכות קדישא, יעקב - תראה להמשיך מחכמה עליונה שרומז על יו"ד (ת"ז ת' יח לב.) עד בחינת עקב (ע' ת"ז ת' סט קיב., ע"ח ש"ג פ"ב), משכנותיך ישראל - ואז יהיה יחוד זו"נ, יהי רצון שיהיה במהרה בימינו אמן:
יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וכו' (כד, ז). נ"ל הרוצה להמשיך חסדים על ישראל צריך להיות אפס ואין בעיניו, ועי"ז יכול ליכנס בהיכלא דמלכא וממשיך כל הטובות על ישראל. וז"פ יזל, רומז על חסדים שהוא שם מע"ב שמות הק' (ע' פרדס שכ"א פ"ה), ויהיה תיבת מדליו לשון דל, וגם לשון דלה דלה (שמות ב, יט) דהיינו מי שנחשב בעיניו לדל יכול לדלות החסדים ממקורם. וזרעו במים רבים, וזרעו לשון ממשלה, ומים רבים נק' האומות (תרגום אונקלוס ותרגום יונתן עה"פ, סנהדרין קה:), דהיינו בזה שהוא אפס ואין בעיניו זוכה למדת אין ויש לו כח להמשיך חסד על ישראל וימשול על האומות שלא יוכלו לגזור גזירות רעות ח"ו, גם יכול לפעול שיונצלו ממלחמות גוג, וזה מרומז בתיבת וירום מאגג מלכו, ותנשא מלכותו - שיתנשא ויתרומם המלכות של ישראל:
והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל (כד, יח). נ"ל דאיתא בגמרא (זח"ג כ. ע' שבת קיט:) כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, וז"פ והיה אדום, שיהי' ח"ו דינים על ישראל, ירשה ר"ת יהא שמיה רבא, ויקרעו כל הגזירות רעות ויזכו לגאולה.
והיה ירשה שעיר אויביו, דאיתא בסה"ק (זח"ג קצד:, שלה"ק פ' פנחס) שמקודם היה שמו של משיח צליה ולגאולה שאנו מצפים במהרה בימינו יהיה שמו שריה, וזפ"ה והיה ירשה אותיות שריה, שעיר אויביו - יהיה אויב לשעיר ויעשה מלחמה עמו. וישראל עושה חיל, שישראל ינצחו ויתאספו לגאולה, כמו ותעש הארץ (בראשית מא מז, ע' ת"א):
וירא את הקיני וישא משלו וכו' (כד, כא). נ"ל דהנה איתא (סוטה יא.) ששלשה שהיו בעצת פרעה הם בלעם איוב יתרו, ויתרו שברח עלה לגדולה, ויתרו היה בעל תשובה ולזה הי' לו ז' שמות (מכילתא יתרו א) דאיתא בגמרא (סוכה נב.) ז' שמות יש ליצר הרע, ויתרו שתיקן הכל בתשובה ויצא לחירות מיצר הרע ולזה הי' לו ז' שמות בקדושה. וז"פ ויאמר איתן מושבך, כמה הוא חוזק התשובה שלך, ומושבך הוא לשון תשובה, ואיתא ברעיא מהימנא (זח"ג רלח:) איתן תניא דמסייע לך, שהתורה הוא סייעתא דילך להתשובה, כי משה רבינו ע"ה היה סוד התורה הקדושה. ושים בסלע קנך, דאיתא בגמרא (ע' סוכה נב:, ועק ברכות ה.) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה וכו' אם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר כפטיש יפוצץ סלע, והתוה"ק נק' סלע, וזה ושים בסלע קנך - בהתורה שנק' סלע: